שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 43

ג) ע"כ נראה דעת הריטב"א דבאמת נחקר שגבה הרבית אין שום חיוב עליו רק מצוה דרמי עלי' להחזיר הרבית וכן קודם שגבאו באמת יש חיוב על הלוה ושיעבוד על הרבית. אלא שאסור ללוה ליתנו ולמלוה ליטלו. וע"כ אי לאו דהמקדש במלוה אינה מקודשת הי' יכול לקדש בחוב של רבית. רק משום דהמקדש במלוה אינה מקודשת ע"כ כתב הריטב"א דינו בשכבר גבה הרבית. (ולפי זה יש ללמוד מדברי הריטב"א דאם קידש בחוב רבית שיש לו על אחרים מקודשת] וכן מתבאר מדברי הנמק"י בפרק איזהו נשך דאין ב"ד יורדין לנכסיו אלא שכופין אותו להחזיר הרבית כמו שכופין אותו ליטול לולב: ד) ונלפענ"ד ראי' לזה מדאמר בש"ס (ס"ב.) דלמ"ד כל העומד לגבות כגבוי דמי הא עבדו לאיסורייהו ולמ"ד אין יוצאה בדיינין גובה הרבית לכתחילה. ואי אמרינן דכל זמן שלא גבה הרבית אין כאן חיוב. א"כ אינו עומד לגבות כלל. אלא ודאי איסורא לחוד איכא על המלוה שלא ליטול הרבית. ועל כן חשיב מ"מ עומד לגבות. וא"כ ה"ה למ"ד יוצאה בדיינין דמכל מקום אין כאן חיוב על המלוה אלא מצוה לבד: ה) והנה לפמ"ש בדעת הריטב"א י"ל שגם הריטב"א מודה שמחויב להחזיר גוף הרבית שלקח. אך כיון שאינו מצד הדין רק מצד המצוה עדיין חשיב שלו. אך מדאמר באיזהו נשך גלימא מפקינן מיני' דלא לימרו גלימא דמכסי גלימא דרביתא הוא. מוכח דמדינא אינו מחויב להחזיר לו גוף החפץ ואף שבעל מחנה אפרים דחה ראי' זו דשאני התם שלא הבטיח לו גלימא אלא שמכר לו גלימא בדמי הרבית ע"כ אינו מחויב להחזיר לו רק דמי הרבית. לפענ"ד אין דיחוי זה כלום. דהא אמרינן שם דכי זבין לי' שוה חמשה בארבעה כי מפקינן מיני' חמשה מפקינן מיני' דכולו בתורת רביתא אתא לידי'. הרי דלא אזלינן בתר הרבית שלקח בעדם. הוא הדין מדות דא"כ לא יתן לו רק ארבעה. רק בתר ה' מדות עצמם.

וא"כ ה"נ ניזיל בתר גלימא עצמה דבתורת רביתא אתא לידי' אלא ודאי דלעולם אינו מחויב להחזיר גוף החפץ ואף דלרמי בר חמא דס"ל דהא דהבן אינו מחויב להחזיר הוא משום דקני' ביאוש ושינוי רשות. ומוכח דהוא עצמו מחויב להחזיר גוף החפץ. מ"מ לרבא דיליף לה מקרא דהבן אינו מחויב להחזיר ואף דליכא שינוי רשות מוכח דהאב קנה החפץ. דאל"כ במה קנאו הבן שלבן לא הקנהו. אבל לרמב"ח ס"ל דלא קנאו כלל דהוי כנתינה בטעות וכמ"ש התוס' שם: ז) ונראה דאפי' לדעת התוס' שאנץ שהביא המחנה אפרים דחיובא דממונא אית ללוה על המלוה שלקח ממנו הרבית. אלא דכשמת פקע שיעבודי' מנכסים. מ"מ מודה דאינו מחויב להחזיר גוף החפץ דגוף החפץ קנה. דאל"כ הבן במה קנאו שהרי לא הקנהו לו וכנ"ל. אלא ודאי דקנין יש לו למלוה בגוף החפץ. אלא שמחויב להחזיר כל זמן שהוא בחיים. וגבי יורש פקע שיעבודי'. וכיון שיש לו קנין בגוף החפץ ממילא אין מחויב להחזיר גוף החפץ. כמו בגזל לאחר יאוש למ"ד יאוש קונה בגזילה. אף שעדיין מחויב בוהשיב את הגזילה יוצא בדמים וא"צ להשיב גוף הגזילה ה"ה ברבית כיון דקונה הרבית ועל כן קאמר הש"ס דהא דגלימא מפקינן מיני' הוא רק משום דלא לימרו גלימא דמכסי כו'. דמוכח כן מקרא מדאינו מחויב הבן להחזיר כנ"ל: ח) ולולי דמסתפינא הוה אמינא דאפי' לרמי בר חמא דס"ל דהא דהבן אינו מחויב להחזיר הוא מטעם שינוי רשות. מודה דמלוה קנה גוף החפץ ואינו מחויב להחזיר אלא דמים. והוצרך לטעמא דשינוי רשות דאל"כ הי' בו דין מלוה על פה שגובה מן היורשים. וכ"ש רבית דהוי מלוה כתובה בתורה. ע"כ קאמר הטעם משום שינוי רשות שקונה השיעבוד ביאוש ושינוי רשות. דהא יאוש בחוב קונה כדמוכח בגיטין בהא דהמלוה מעות את הכהן כו' עיי"ש. ואף דגזלן גופי' אפי' למ"ד יאוש קונה בגזילה דמים מיהו משלם.

היינו משום דבאיסורא אתא לידי'. משא"כ בבנו: ט) והנה לפמ"ש מדברי הריטב"א פ"ק דקדושין דרבית חוב גמור הוא על הלוה אלא שאסור לגבותו. ועשינו סמוכין לזה מדברי הש"ס דכל העומד לגבות. יש לעיין בהא דכתב הש"ך בהא דמבואר בש"ע דאף דרבית קצוצה יוצאה בדיינים מ"מ אין ב"ד יורדין לנכסיו. וכתב הש"ך דאם תפס המלוה הרבית בע"כ של לוה מפקינן מיני' ויורדין לנכסיו. ולפמ"ש כיון דאף קודם שגבאו יש לו חיוב עליו למה לא יוכל לתפוס. והוא כשאר רבית שיוצאה בדיינים אלא שאין יורדין לנכסיו. אך בשטמ"ק פרק הגוזל בתרא בשם הרמ"ה משמע כדברי הש"ך: סימן קלט א) יש לעיין חיוב רבית באופן שמותר כגון בנכרי אם החיוב חל בשעת הלואה. או החיוב מתרבה בכל יום. ובתשו' הרשב"א המיוחסת להרמב"ן (סוף סי' רכ"ג) כתב דאין החיוב חל בשעת הלואה. אך הב"י (סי' ק"ד מחודש ט) בשם הרשב"א דהחיוב חל משעת הלואה עיי"ש בשט"ח של רבית מוקדם ושט"ח אחר מאוחר להלואת הראשון ומוקדם להרווחת זמן של הראשון ופסק דהראשון קודם לגבות: ב) ולפענ"ד נראה דיש ללמוד זה משמעתא דערכין (כ"ב.) דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אא"כ רבית אוכלת בהן ומוקי לה בנכרי ובקיבל עליו לדון בדיני ישראל ופריך אי הכי רבית נמי לא נשקול ומשני כשקיבל עליו לזו ולא קיבל עליו לזו. והנה לכאורה תמוה מאי קושיא רבית נמי לא נשקול שהרי לנכרי מגיע רבית מה"ת ומקרא מלא הוא לנכרי תשיך. אך אם נאמר דחיוב רבית בכל יום מוסיף והולך אתי שפיר קושית הש"ס דא"כ לא חל החיוב אלא לאחר מיתה ואז פקע רשותי' וחייל רשות יורשים. דומה להא דתנן בבכורות (מ"ח) מת האב בתוך שלשים יום פטורין עיי"ש. ורבית נמי לא לשקול. והאיך אמרת שחיוב רבית מתרבה עליהם. דממנ"פ מה שנתחייב מחיים לא ירויחו אם יפרעו עכשיו. ומה שיתרבה אח"כ לא יתחייבו כנ"ל:

ג) אך את זה ראיתי להשטמ"ק בשמעתא דמותר להיות ערב בשביל ישראל שהלוה דפריך וכיון דדינא דנכרי דאזיל בתר ערבא אשתכח דאיהו שקיל רביתא. ומשני שקיבל עליו לדון בדיני ישראל ופריך א"ה רבית נמי לא לשקול ומשני שקיבל ע"ז ולא קיבל ע"ז ופי' בשטמ"ק משום דרבית מגיע מה"ת לנכרי. ובאמת שם אי אפשר לפרש כפירושי בקושית הש"ס ערכין. ועל כרחין לומר דבאמת זהו תירוץ הש"ס. ומסתמא גם בסוגיא דערכין כן הפירוש. דשתיהם בסגנון אחד נאמרו. וא"כ יהי' ראי' להיפוך דהחיוב חל משעת הלואה. וכן משמע מהא דאמרינן בב"מ (ס"ז) במשכנתא בלא נכייתא דעבד ר"א עובדא ביתומים קטנים כגדולים ולא מפקינן מיני'. ועל כרחין דכל הפירות נעשים שלו משעת הלואה. מיהו התם יש לחלק דחשיב כמכירה משעת הלואה. אך מההוא דערכין יש ראי' וכמ"ש: ד מיהו נראה דכל זה אינו אלא בשכתב הרבית בשטר דבשטר נתחייב לו כמו בחייב אני לך מנה בשטר. אבל בע"פ במה נתחייב לו יותר ממה שהלוה לו ומעות אינו קונה ואינו מתחייב אלא אחר כך בשכירות מעותיו: ה) ובזה נראה ליישב לשון התוס' (דף ע"ב) שכתבו לחלק דבשטר שיש בו רבית אינו מפסיד גוף המלוה דלא נעשה העבירה אלא בשטר כדאמרינן התם משעת כתיבה עבד לי' שומא ולכך לא קנסו אלא בשטר. ולכאורה יפלא דאטו במלוה על פה אינו עובר בבל תשימון. ולפמ"ש י"ל כיון דבמלוה על פה אינו מתחייב תיכף ואינו עובר רק לאחר שעבר איזה זמן שנתחייב הרבית. וכשכתב הרבית בשטר מתחייב תיכף ועובר מיד. ושוב אינו עובר אחר כך כשעבר זמן הרבית דלא חל החיוב שני פעמים ונמצא דבשעה שעבר העבירה לא עבר אלא מחמת השטר. וע"כ לא קנסו אלא בשטר. ובזה מדוקדק לשון הש"ס משעת כתיבה עביד לי' שומא.

דכיון דכתב רבית בשטר מחויב משעת כתיבה דאילו בהלואה גרידא אינו מתחייב משעת הלואה רק לאחר שהגיע זמן הרבית ודו"ק: ו ובזה ניחא ג"כ התוספתא דהמלוה ברבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית משמע דאפי' במלוה ע"פ קניס. ולהנ"ל ניחא דבאמת במלוה ע"פ במלוה גופי' נעשה העבירה דלאו דלא תשימון אפי' במלוה ע"פ היא. דאל"כ יהי' מותר לעשות ערב למלוה על פה ברבית. דהא ערב אינו עובר אלא בלא תשימון. וא"כ מאי פריך הש"ס אהא דמותר לעשות ערב והתנן ואלו עוברים בל"ת המלוה והלוה והערב. והא משכחת לה במלוה על פה. ואשמעינן דאינו מוזהר באל תקח מאתו. דמשום אל תקח הי' אסור אפי' במלוה על פה. אלא ודאי דאפי' במלוה ע"פ עובר בבל תשימון. ומ"מ כתבו התוס' שפיר דבמלוה בשטר ליכא עבירה בהלואה כמ"ש: ז) אולם לאחר העיון יש לפרש קושיית הש"ס דפרק איזהו נשך באופן שמסכים לפירושי בש"ס ערכין. דהנה צריכין להבין קושיית הש"ס וכיון דדינא דעכו"ם דאזיל בתר ערבא אישתכח דאיהו שקיל מיני' רביתא. דהא מ"מ אין הערב המלוה מרויח שאינו נוטל ממנו אלא מה שהתחייב בעדו לגוי. ומה שהתחייב עצמו על פיו חשיב כאלו התחייב עצמו לו מדין ערב. וחשיב כנותן ללוה ונוטל מה שנתן לו דליכא רבית כלל. ועוד דאם גם זה יחשב רבית. א"כ אתה מוצא נשך בלא תרבית: ח) אשר ע"כ נ"ל עפ"י דברי ירושלמי (פרק האיש מקדש) התקדשי לי בדינר תנהו לעני הרי זו מקודשת וכו' על דעתי' דר' זעירא הבעל נעשה שלוחו של אשה לזכות לעני. אמר ר' הילא העני זכה לאשה משל בעלה וחוזר וזוכה לעצמו מה נפק מן ביניהון כו' ותוכן דברי הירושלמי שם דבשהעני חרש לר' הילא לא מהני שאין זכיות לחרש [פי' שיוכל לזכות לאחרים] ובמקח כהאי גוונא אם המוכר לאו בר שליחות לר' זעירא לא מהני. זה העולה מהירושלמי עיי"ש באריכות.

והנה ברשב"א פ"ק דקידושין הביא הירושלמי וכתב דהיינו מה דאמר בש"ס דידן דמקודשת מדין ערב ומטעמא דירושלמי. והנה בב"ב (קע"ג:) פירש רשב"ם בטעמא דערב משתעבד משום דשליחותא דערב קא עביד מלוה כאילו הוא עצמו הלוה. והוא כטעמא דר' זעירא בירושלמי. ונראה דמה שלא פירש כר' הילא. דלר' הילא על כרחין לומר שהלוה זכה לערב וחוזר וזוכה לעצמו. וא"כ אמאי לא יתבע הערב תחילה. אלא ודאי דהלוה זוכה לעצמו. אלא שהמלוה נעשה שלוחו של ערב. ואם היינו אומרים שהלוה זוכה מתחילה לערב. הי' דינו כערב שנשא ונתן ביד וק"ל. והיינו דפריך וכיון דדינא דנכרי דאזיל בתר ערבא. פירוש דכיון שהמלוה נכרי אי אפשר שיתחייב כטעמא דר' זעירא דאין שליחות לנכרי ועל כרחין דהחיוב הוא דהלוה זוכה לערב וחוזר וזוכה לעצמו [הג"ה. לא זכיתי להבין דאכתי נימא אין שליחות לנכרי. ואין ישראל יכול לזכות לישראל מנכרי משום שצריך להיות שלוחו של בעל הממון כמ"ש התוס' בסוגיין ד"ה בשלמא. המגיה]. וא"כ בתר ערבא אזיל. שהרי הוא הלוה וחזר והלוה ואיהו שקיל רביתא: והשתא ט) והשתא לא קשה שעל פיו של לוה התחייב לנכרי חשיב כאלו הלוה התחייב עצמו לו מדין ערב. שהרי מתחילה כשזכה הערב ונתחייב לנכרי עדיין לא נתחייב הלוה עד שחזר והלוה לו. ואז הערב מרויח שאלמלא יחזור וילוה ללוה כבר נתחייב הוא לנכרי והלוה לא יתחייב לו כלום. ושפיר הוי נשך ותרבית וכי משני שקיבל עליו לדון בדיני ישראל. על כרחין הפירוש שיהי' הדין כמו בין ישראל לחבירו. וכההיא דבכורות (י"ג:) דקיבל עליו לקנות בקנין שהישראל קונה בו מהני. ועיי"ש במהרי"ט אלגאזי דקבלת גוי לדון בדיני ישראל עושה קנין ומהני מדינא. וה"נ כיון דגבי ישראל יש שליחות מהני קבלתו: י) והשתא פריך שפיר כיון דע"כ קיבל שיהי' דינו כישראל. א"כ רבית נמי לא לשקול.

והוצרך לחדש שקיבל עליו לזו ולא לזו. אבל בערכין שלא הוצרך לומר אלא שקיבל עליו שיציית לישראל, א"כ קשה מאי פריך אי הכי רבית נמי לא לשקול. ועל כרחין לומר כמ"ש דאפילו במלוה בשטר אין החיוב חל בשעת הלואה: יא) ומכל מקום מה שכתב הרשב"א בתשו' המיוחסת להרמב"ן דרבית לא חשיב מלוה בשטר משום שלא חל חיובו משעת הלואה וע"כ לא חשיב מלוה בשטר. וא"כ יקשה הא דאמרינן באיזהו נשך אי קסבר שטר העומד לגבות כגבוי דמי הא עבדו לאיסורייהו הא לא חשיב מלוה בשטר כלל. ובמלוה על פה לכולי עלמא לא אמרינן עומד לגבות כדמוכח בפרק השולח גבי פרוזבול וצ"ע כעת: סימן קמ א) הנה מקושית הש"ס (דף ע"א) דפריך וכיון דלוה בתר ערבא אזיל אשתכח דישראל שקיל רביתא. למדו הפוסקים דאם ישראל נעשה ערב שלוף דוץ לגוי עבור ישראל אסור. ובערב קבלן סתם נחלקו הפוסקים שהרשב"א ז"ל סובר דאין איסור אלא בשלוף דוץ. ולא עוד אלא שהתיר לישראל להיות ע"ק לישראל עבור גוי כמ"ש בתשו' המיוחסת (סי' רכ"ג) בתוך התשובה עיי"ש: ב) אבל דעת רש"י ודעמי' דאין היתר אפי' בערב ישראל לגוי עבור ישראל אלא כשלא יוכל לתבוע מן הערב עד שיתבע הלוה ולא יהי' מקום לפרוע ממנו: ג) [ובאמת מקושית הש"ס דפריך וכיון דלוה בתר ערבא אזיל דפירש"י בדיניהם אינו תובע אלא הערב. משמע לכאורה להיפוך דאין איסור אלא בשלוף דוץ. וקשה על הב"י שכתב בפשיטות לדעת רש"י דבקבלן גרידא ג"כ אסור: ד) ונלפע"ד לדעת רש"י דהנה קי"ל עכו"ם וישראל שבאו לדון אם אתה יכול לזכותו בדינינו מוטב ואם לאו אומרים לו כך דינכם. וע"כ הוקשה לרש"י דמה בכך שבדיניהם תובע את הערב. מ"מ נאמר לו כך דינינו. ע"כ פירש שבדיניהם לא יוכל לתבוע הלוה. וע"כ אם יבא עם הלוה לדין לא יוכל לכופו שנאמר לו כך דינכם שלא יוכל לתבוע הלוה.

וממילא יוכל לתבוע הערב ולא יוכל לומר כך דינינו. שגם בדינינו יכול לתבוע הערב כשאינו מוצא אצל הלוה מקום לפרוע. והכא הוי כאין לו ללוה. שהרי הלוה יאמר לו כך דינכם. אבל כשבדיניהם יוכל לגבות גם מן הלוה ממילא אינו יכול לגבות מן הערב קודם שתבע הלוה. והוי כערב דעלמא. וזה ברור): ה) ודעת הר"ן הובא בנמק"י דבישראל שנעשה ערב לישראל עבור עכו"ם אפי' בקבלן סתם אסור. שהרי ממונו של ישראל גם אצל ישראל נתרבה. אבל בערב לגוי עבור ישראל מותר בקבלן סתם. שבשעה שנתחייב ישראל הלוה לערב. היינו בשעה שפורע הערב למלוה כבר נתחייב הלוה למלוה בהרבית שפורע הערב בשבילו ואין כאן רבית. ואין איסור אלא בשלוף דוץ שממונו של לוה רק אצל ישראל נתרבה: ו והנה שיטת הרשב"א הנ"ל מבואר בתשו' להרמב"ן דקבלן ג"כ חשיב שעיקר שיעבודו על הלוה אלא שמתנה שיוכל לתבוע הערב תחילה מה שנתחייב לו הלוה עיי"ש. אבל דעת הר"ן דבאמת קבלן ג"כ חשיב כלוה. ומ"מ לא חשיב רבית. שהרי הלוה אינו מפסיד כלום בשעה שנתחייב לערב הרבית שכבר נתחייב הכל אצל הגוי. וע"כ אוסר להיות ישראל קבלן לישראל דהוי כישראל הלוה מישראל. ואין היתר אלא בערב גרידא דלא חשיב לוה כלל: ז) ובט"ז (סי' ק"ע סק"ג) הביא שאלה אם מותר לישראל ליטול שכר מישראל חבירו להיות ע"ק בעדו. והביא תשו' הרא"ש שמותר ליטול שכר מישראל חבירו להיות ערב בעדו. ומזה למד לדעת הרשב"א ודעמי' שמותר להיות ע"ק לגוי עבור ישראל. דממילא ה"ה דמותר ליטול שכר מישראל להיות קבלן בעדו עיי"ש: ח) ולפמ"ש דבריו צודקים בצד זולת צד. דודאי לדעת הרשב"א דמתיר ישראל להיות קבלן לישראל דלא חשיב לוה כלל. ממילא ה"ה דלא חשיב מלוה. אבל לדעת הר"ן דחשיב הקבלן לוה. אלא מ"מ מותר להיות קבלן עבור ישראל משום שהישראל אינו מפסיד שכבר נתחייב לגוי כל הרבית.

אבל הכא שנותן לקבלן מה שלא נתחייב לגוי. שוב אסור. כיון שהקבלן חשיב לוה ממילא חשיב מלוה. ולא דמי לערב גרידא דלא חשיב לוה כלל. שהרי מותר להיות ערב לישראל עבור גוי. וע"כ כיון שפסק המחבר דלהיות ערב לישראל אפי' אינו שלוף דוץ אסור. ממילא אין היתר לקבלן עבור ישראל ליטול שכר מלוה: ט) ולפמ"ש נ"ל ליישב קושיית התוס' (ס"ב. ד"ה לא) אהא דר' נחמי' ור' אלעזר בן יעקב פוטרים המלוה והערב דס"ד דבלאו דאל תקח קאי. והקשו התוס' דהא הערב אינו עובר אלא משום לא תשימון בלבד. והנה הריטב"א תירץ דבקבלן איירי וכבר כתבנו דלדעת הי"א (בסימן ק"ע) דאין איסור אלא בשלוף דוץ. אכתי קשה דנהי דלדעת הר"ן קבלן עובר משום לא תשיך כשערב לישראל. מ"מ משום בל תקח אינו עובר. ולפמ"ש כשערב לישראל גם משום בל תקח עובר. דבזה לא שייך לומר שאינו מפסיד שכבר נתחייב הכל לישראל המלוה. שהרי הי' פטור מן הדין ליתן לישראל רבית. וע"כ שפיר חשיב רבית כשנותן לע"ק. ודוקא ערב אינו עובר אלא בלא תשימון דלא חשיב לוה ולא מלוה. אבל קבלן לישראל עבור ישראל לדעת הר"ן עובר גם משום אל תקח: נחזור לנדון הט"ז אם מותר ליטול שכר להיות ע"ק. והנה הט"ז כתב עוד היתר אפי' לדעת רש"י ודעמי' דאסור להיות ע"ק לגוי עבור ישראל. משום דאין השכירות שייך להלואה שתבא אח"כ: יא) ובחוות דעת תמה דאנה השכל שיגזור כן דליטול מלוה מה שנתן עבורו למלוה אסור וליטול שכר בחנם מותר. ומסברא נראה דאסור. ועיי"ש בחוו"ד שהסיע דבריו לדעת אחרת מה שאין הלשון סובל כלל. ולפענ"ד דברי הט"ז פשוטים דכי חשיב הע"ק כמלוה נגד הלוה היינו כשפורע לבסוף הע"ק למלוה דאז מחויב הלוה לשלם לע"ק מחמת שנעשה ע"ק עבורו. והחיוב חל על הלוה משעה ראשונה שנעשה ע"ק עבורו.

וע"כ חשיב הקבלן מלוה נגד הלוה דכשפרע הע"ק אגלאי מילתא שהוא הי' הלוה והלוה ללוה. וע"כ אסור משום רבית שנותן הלוה לקבלן עבור מה שהלוה לו שהרי אם לא פרע הע"ק נמלוה ולא הי' נחשב הקבלן מלוה לא הי' נותן לו הלוה כלום. אבל בהבטיח לו שכר שנותן לו השכר אף אם לא יפרע הקבלן. נמצא שהשכר אינו עבור הלואה. שהרי אף אם לא יחשב מלוה יתחייב לו שכר ההוא. אך בנותן שטר עבורו. בזה אוסר הט"ז. והש"ך מתיר גם בזה בנקה"כ ועיי"ש שכתב שנהגו להקל ובזה תמה החוו"ד ביותר: יב) ולפענ"ד צודקים דברי הש"ך והוא עפימ"ש הט"ז שם (סק"ב) ליישב דברי הר"י קורקוזא שסובר דאפי' בערב שלוף דוץ אם כבר פרע לנכרי צריך הלוה לשלם לו. וכתב הט"ז דחשיב צד אחד ברבית דשמא יפרענו הלוה עצמו לנכרי. והר"י קורקוזא סובר צד אחד ברבית דרבנן. וע"כ כיון דפסיד מחמתי' חשיב כאילו כבר שילם לו וחייב לכתחילה לפרוע לו. וע"כ העלה הט"ז בישראל שאמר לחבירו לוה לי מעות מן הנכרי ברבית דאין הנכרי מכיר המשלח כלל. דבכהאי גוונא לא הוה המשלח לוה כלל. אף הר"י קורקוזא מודה. ועיי"ש שגם הטור מודה דחשיב רק צד אחד ברבית. אלא דהטור לטעמי' דס"ל צד אחד ברבית חשיב רבית קצוצה: יג) ולכאורה דבריו צ"ע דאפי' יפרע הלוה לנכרי יחשב רבית מה שפורע הלוה לנכרי עבור הקבלן כיון שאין הלוה חייב לנכרי כלום נמצא שפורע לו רק בשביל המלוה. וצ"ל דערב שלוף דוץ הברירה תלוי ביד הלוה אם ירצה הוא הלוה אלא שאם רוצה הוא דוחה אותו אל הערב. וע"כ כשפורע לנכרי הוא פורע לו בשביל עצמו. וממילא ניחא דברי הנקה"כ כיון דאפי' אם יפרע בעצמו לגוי ונמצא שלא נתחייב לערב כיון דאגלאי מילתא שהוא הלוה ואעפי"כ ישלם לו שכר נמצא שאינו פורע עבור הלוואתו ודו"ק: