שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 42

ואף כי עתה ירצה הנתבע בד"ת. בזה ודאי כי יחנן קולו אל תאמין. וכשיוציא ממנו בדיניהם יהי' תופס ויהי' שלו מן הדין לדעת הר"ן ונמ"י: ד) מלבד זה לדעת הרמ"א (סימן רצ"ב) בנושא ונותן בממונו של חבירו. והוא מוחה בידו ואומר ארויח בהמעות לעצמי מחויב ליתן לו הריוח. ונראה שהוא מחלק בין זה לבין המבטל כיסו של חבירו. יען שהנפקד מרויח במעות. ובמל"מ (פ"ז מהל' מלוה הל' י"א) משמע שגם בהלואה [היכא דלא שייך איסור רבית] הדין כן. וכבר בארנו לענ"ד שאין בנ"ד איסור רבית: ה) אך באמת הש"ך פסק שם דלא כרמ"א אלא כרש"ל דדומה למבטל כיסו של חבירו. והנה לדעת הש"ך שהוראותיו מוסכמים דלצאת ידי שמים אינו מועיל תפיסה. וזה דומה למבטל כיסו של חבירו אסור לתבוע להוציא ממנו החמשה פ"ט בדיניהם. וחלילה לפסוק נגד הש"ך שפסקיו מקובל יסבכל ישראל. מ"מ בכגון זה טוב לפשר ביניהם ושלום: הק' אברהם. סימן קלד שנית להנ"ל. א) מ"ש דבנ"ד לא נעשה גזלן שרק נשמט ממנו ורוצה לשלם לו לשנה או לשנתיים. הרמב"ם (פ"א מה' גזילה ה"ד) איזהו עושק מי שבא בידו ממון חבירו כגון שהי' בידו הלואה או שכירות והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלים וקשה והיש לך אלים גדול מזה שהוצרכו ב"ד להתיר לתובע לילך עמו בדיניהם. והא אין ב"ד מתירין לילך בדיניהם אלא בבע"ד אלים ואינו יכול להוציא ממנו בד"ת. והא ודאי כ"ז שלא הלך לב"ד והלוה מדחה אותו קצת לא הוה עושק. וע' ב"י (סי' קע"ו מחודש מ') גבי שותפין שמחלק בין אטרחי לבי דינא. ומה שאמרו הכופר במלוה כשר לעדות משום דאשתמוטי עד דהו"ל זוזי י"ל דבאין לו מעות אינו מחויב לשלם. גם יש לומר היכא שדעתו להשיב ולתקן לא נפסל לעדות. וצ"ע בטעם השני: ב) מ"ש מתשו' שבו"י באחד שהתרה ללוה שיחזיר לו מעותיו.

ואם לאו יצטרך לשלם מה שהי' יכול להרויח. ופסק דאסור משום רבית. ותמה על הסמ"ע והש"ך. זה ודאי אמת כיון שאם יתן לו ריוח נתרצה המלוה שישאר אצלו. ושוב אין כאן מבטל כיסו של חבירו ורבית גמור הוא שהתנה תחילה. וכ"כ בספר חוו"ד (סי' קע"ז ס"ק י"ט) שהקשה במלוה שאמר לו התובע יהי' למחצית שכר. ולא עשה קנין. דאין הלוה מחויב לתת לו ריוח. ואם רוצה לתת מותר. והקשה החו"ד דהוי רבית מאוחרת. ויפה הקשה דהרי הלוה לא פשע במה שלא החזיר ואין כאן משום מבטל כיסו. ופשיטא שלא נעשה גזלן. ואין ענין לנ"ד כלל: ג) דנהי שהותר לו לילך בדיניהם על הקרן לא הותר לו על הריוח. אינו טענה. דאין איסור לתפוס ע"י עכו"ם רק משום ואויבינו פלילים וכיון שע"כ הולך על הקרן. בהליכה אחת הולך ג"כ על הריוח. ודומה לריבוי במלאכה ביו"ט דשרי. ואף מי שירצה לפקפק בזה. הלא בנ"ד יש עוד טענה שיכול לתפוס תשלומי הקרן על החוב לצאת ידי שמים והקרן ישאר חייב. כמו מי שיש לו שני חובות על הלוה. על אחד יש לו שטר או ערב ועל השני אין לו. אך ע"ז יש לפקפק דאפשר גם לדעת הפוסקים דמהני תפיסה. מ"מ אם חזר שכנגדו ותפס מוציאין מידו ג"כ. מ"מ שוב מותר לילך עמו בדיניהם. שהרי על הקרן הותר לו לילך בדיניהם. ומה שהעכו"ם מגבין לו בקרן הוא תופס על הריוח. ונשאר הקרן חייב. ויוכל לגבותו לנפשו בדיניהם. אין חילוק אם גובה הקרן כפלים או בפעם אחת: ד) מ"ש בנתיבות (סי' כ"ח) דאף במקום שמועיל תפיסה. מכל מקום לכתחילה אסור לתפוס בתפיסה, משום עביד אינש דינא לנפשי'. וכיון שהב"ד אסורין לעשות דין גם הוא אסור. אינו טענה. דא"כ גם בדיעבד לא יועיל כמו אם הב"ד פסקו שלא כדין. ובחידושים כתב בעצמו זה באפשר: ה) מ"ש דכאן יש ספק בעיקר התפיסה אם יכול לתפוס בפלוגתא דרבוותא. לדידי זה יותר טוב.

דהרי נולד הספק פלוגתא דרבוותא בשעת תפיסה. דקודם. ודאי אינו מחויב בדיני אדם. והרי בשעת תפיסה הי' המלוה מוחזק. ועיין בנתיבות כללי תפיסה (סעיף י"ב) בסופו: ו) מ"ש החוות יאיר בכללים כל היכא דהש"ע פוסק והמפרשים אינם חולקים א"י לומר קים לי. הגר"א (סי' ק ז"א) הביא דעת הרשב"א דפטור לצאת ידי שמים והוא בעצמו הביא ג"כ ראי' שפטור משמע שחולק. וכל הוכחת הריב"ש דאף דמחויב לצי"ש לא מהני תפיסה מאבק רבית ולדעת הרשב"א אין ראי'. והדרינן לסברא פשוטה של הר"ן בחי' דהיכא דמחויב לצי"ש מועיל תפיסה. בפרט שבנ"ד יש עוד טעם מסי' רצ"ב. וכבר כתבתי שבמל"מ כתב גם בהלואה. ואפשר כוונת הש"ך (בסי' פ"א) ג"כ משום שהתנה המלוה: הק' אברהם סימן קלה ב"ה אור ליום ג' שלח תר"ם לפ"ק. שוכ"ט לכבוד ידידי הרב החריף החסיד מו"ה יעקב אהרן נ"י [כעת הגאבד"ק קאנסטאנטין]. א) בדבר האיש שנתן משכון לאשה אחת ללוות עליו מגוי והגוי מחמת שלא ידע שם לוה לא רצה ללוות רק שתתן לו האשה וועכסיל ג"כ. והוועכסיל הי' רק על הקרן לבד ולא על הרבית. והמשכון הי' שוה הרבה יותר מהחוב והאשה לוקחת בכל חודש הרבית מהאיש לפורעת לגוי: ב' הנה מצד שהמשכון שוה הרבה מהחוב אין היתר אלא בסתם. דאז יש חילוק בין אם המשכון אינו טוב כל כך צריך שיאמר בפירוש שאין אחריותו על השליח. אבל אם טוב בסתמא סומך על המשכון לבד. כמפורש בש"ך (סי' קס"ט ס"ק נ"א). אבל בנ"ד הא חזינן שהערל רצה דוקא וועכסיל [אך יש לעיין מחמת שהוועכסיל לא הי' על הרבית ונדבר מזה אח"כ] והנה לכאורה יש לומר דהא דאסור בלוה מנכרי לצורך ישראל אחר על משכונו של ישראל. משום דחשיב כשניהם לווים השליח והמשלח בעל המשכון. וא"כ אין איסור רק אם השליח פורע מכיסו וחוזר ולוקח ממשלח. אבל אם משלח פורע לגוי.

אין הישראל לוקח ממנו רבית כלום. דאינו פורע לגוי עבור הישראל רק מה שחייב בעצמו הוא פורע: ג) איברא דמקור הדין בש"ע (סי' קס"ט סעיף י"ז) מדברי הר"ן והנמק"י. והם הסוברים דוקא בערב שלוף דוץ אסור לישראל להיות ערב לגוי עבור ישראל. אבל בשניהם לווים מותר. וע"כ לומר דחשיב משלח בעל המשכון רק ערב. וכ"כ הב"י. וכיון שהשליח לבד חשיב הלוה. כשהמשלח פורע הרבית חובו של שליח הוא פורע. וכאלו נתן הרבית לשליח. וכן מפורש בחי' הר"ן ב"מ בערב שלוף דוץ אפי' ישראל הלוה פורע הרבית לגוי אסור. ע"ש במה שהשיב על ר' משה בן ר' טודרוס. והטעם דחובו של אביו הוא פורע. ומשמע שם דשני הדינים שוים] וה"ה בנ"ד. דאין לומר כיון שבעל המשכון מ"מ הוא חשיב ערב. לפטור עצמו מערבות הוא פורע. דליתא דגם תחילת ערבות הי' מחמת הלואה שמלוה השליח המעות שלוה מגוי למשלח: ד) אך בנ"ד שהוועכסיל לא הי' רק על הקרן לבד נראה שלא לקח הגוי לבע"ד את האשה על הרבית. [וא"כ אין איסור כלל] וגרע מאלו לא לקח וועכסיל כלל. די"ל שהאמין להשליח. [ויש לדמותו לדין המפורש בח"מ באם כתב דקנה ולא כתב דאיקני לא אמרינן דאיקני ט"ס]. אך אפשר שלא רצה הגוי לכתוב הרבית בהוועכסיל. שמקדם קדמתא הי' הנימוס בדיניהם שלא ליקח יותר מששה פ"ט. אך אם בעת נתינת הוועכסיל כבר נשתנה הנימוס ליקח פ"ט כמה שרוצה והגוי ידע מזה יש להקל. אם לא שקיבלה בע"פ בפירוש אחריות גם על הרבית. אבל אם יש לתלות בהנ"ל ודאי הגוי לקח האשה לבע"ד גם על הרבית. כמ"ש הר"ן והנ"י דבסתמא האחריות על השליח. דאין להביא ראי' ממה שהמשכון טוב דהא חזינן שלא סמך על טוב המשכון שלקח וועכסיל. ואסור: ה) ומ"ש מעלתו שבדיניהם אינו יכול לתבוע בעל הוועכסיל רק מהמשכון. הנה שאלתי אנשים היודעים, ואמרו לי שבבירור הענין להיפך.

ועיקר תביעתו על בעל הוועכסיל ואינו יכול לגבות כלל ממשכון טרם יתבע הלוה: ו) ועיקר טעם הר"ן שחושב השליח ללוה והמשכון רק לערבות. נ"ל משום דנכרי מישראל לא קנה משכון ואין המשכון רק כמו שאר נכסים דהוויין רק ערבים. ובהכי ניחא לי הא דכתב הרא"ש בישראל שנתן לגוי משכון ללוות עליו ברבית מותר משום דאקני משכון לגוי. ואי לאו דאקני הי' אסור. וקשה לפי מה שמוכח מדברי הר"ן הנ"ל דהשליח הוא הלוה והמשכון רק ערבות. הא מותר לישראל להיות ערב לישראל עבור נכרי ובאמת הב"י כתב דכל האיסור רק משום דיש שליחות לעכו"ם לחומרא. אולי נתכוון ליישב קושיא ההוא]. אך לפמ"ש ניחא דהכא דמלוה ישראל ומשכון של ישראל וישראל מישראל קונה משכון ולאו כערבות דמיא: ז) ותדע דאמרינן בפ"ק דקידושין קידשה במשכון דאחרים מקודשת. וקשה הא לא סמכה דעתה דשמא ימחול ותצטרך להחזיר המשכון. וע"כ דבמשכון לא מהני מחילה. ואי משכון הוי רק ערבות. הרי כשנמחל שיעבוד הגוף נמחל שיעבוד המשכון דכל היכא דליכא לוה ליכא ערב. וע"כ כיון דקונה משכון לאו ערבות הוא ואין שיעבוד המשכון תלוי בחיוב הלוה. והוא שעבוד בפ"ע. וא"כ הוי ישראל הלוה ואסור: ח) ויש לפקפק בזה ולומר לדעת הטור בשם בעה"ת (סי' צ"ז) דאם נטל משכון מן הערב אין בו עשה דהשבת העבוט. וא"כ אינו קונה משכון כמו ישראל מנכרי דאינו קונה משכון. כיון דאין בו מצות השבת העבוט וא"כ כיון דתחילת נתינת המשכון הוא לשיעבוד לבד דמה"ט כתב הר"י מיגאש [הובא בנמ"י פ"ק דב"מ] דאין משיכה למשכון אף דבמשכון דאחרים מקודשת. וע"כ כיון דקונה משכון שוב מהני משיכה. ובתחילת נתינתו הוא דלא מהני משיכה דתחילת נתינתו לשיעבוד לבד. וא"כ כשישראל נותן משכון עבור הנכרי תחילת נתינתו רק לערבות.

וכיון דבערב לית בי' מצות השבת העבוט ואינו קונה משכון ונשאר ערב ומותר. אך בשם רמ"ה כתב הטור שם דגם בערב אית בי' מצות השבת העבוט ודין סידור. ולא נתמעט רק מלאו דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו: ט) נחזור לענינינו אם הי' באופן האסור כנ"ל מה שעבר אין. ואין האשה מחויבת להשיב. דרשות בעלה עלי'. ולתקן האיסור ימחול לה הלוה. ובאמת אין זה תקנה ברורה. דשיטת הריטב"א הובא בשטמ"ק דלא מהני מחילה ברבית. גם לדעת הרמב"ם אינו ברור שיועיל מחילה כמ"ש בחידושיי. ואין תקנה ברורה רק אם תחזיר והלוה לא ירצה לקבל. ומכאן ולהבא יתן הלוה וועכסיל לגוי והיא תחתים עצמה ערב. אך על הבעל פשוט שאין שום איסור. רק אם חושש לתקנת אשתו לתקן מה שעוותה: ידידו הדוש"ת באהבה הק' אברהם. סימן קלו ב"ה אור ליום ועש"ק וירא תרמ"ב לפ"ק. רב שלום וברכה והצלחה לכבוד גיסי ידידי הרב החריף ובקי ירא אלקים מוהר"ר יצחק חיים הכהן נ"י. א) יקרת מכתבו הגיעני. דבר אשר שלוחו עיות וזקף רווחא אקרנא. והגם שעשה היתר עיסקא. ידוע שאסור לעשות כן. כמפורש פ' איזהו נשך. אך לאחר שנעשה המעשה נפשו בשאלתו אם יש היתר ליקח הרווחים. ולענ"ד דמותר. והנה יסוד האיסור אין לו זכר בגמ'. דבגמ' לא אמר רק דלכתחילה חיישינן דילמא נפל שטרא קמי יתמי. אך בדיעבד והי' רווחא למה יאסור. וראיית הרא"ש בתשו' מר' עיליש (דף ס"ח:) עי"ש. ג"כ תמוה דאטו שם הותנו בע"פ תנאי אחר. וכבר צווח ע"ז בעל שב יעקב. וכתב דרוב פוסקים חולקים על דין זה: ב) והנראה דהרא"ש בתורת קנס אתי עלה כיון דאסור לכתחלה קנסוהו בדיעבד שלא ליקח. דע"כ לא פליגי ר"מ ורבנן בשטר שיש בו רבית אלא אי קנסינן התירא אטו איסורא אבל באיסורא גופה קנסינן. והנה בגיטין בסוגיא דהיזק שאינו ניכר דקי"ל כר"י דבדרבנן לא קנסינן שוגג אטו מזיד.

והרי מעלתו שוגג ה' ולתקוני שדרי' ולא לעוותי. ודלמא נפל שטרא קמי וכו' חשש דרבנן הוא. אך לכאורה ז"א שהרי דמבט איסור לכתחילה אסור גם למי שנתבטל בשבילו אף דמי שנתבטל בשבילו שוגג הי'. והרי השליח עשה עבור מעלתו: ג) אך נראה להתיר. דהנה בנוב"י מהד"ק (חא"ח סי' כ') כתב בדין חמץ שעבר עליו הפסח אצל הגון דמותר לנגזל. שהרי הנגזל לא עבר. ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. אך לפענ"ד יש ראי' להיפוך מירושלמי (ריש פרק ה' דפאה) בגדיש שלא ליקט תחתיו כל הנוגע בארץ לעניים דקנסוהו רבנן. ושם במשנה הרוח שפזרה העומרים אומדין אותה כמה ראוי' לעשות לקט ולא קנסי' כיון דממילא. ודוקא בהגדיש העומרים בידים ע"ג הלקט קנסינן. ואיתא שם בירושלמי אפי' הגדיש שוגג ואפי' גדשו אחרים שלא מדעתו קנסינן ולא אמרי' בזה אין אדם מפקיר דשא"ש. והטעם בזה ברור כיון דקנסינן אפי' שוגג וא"צ לדעתו. ולא אמרי' אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא בדבר שצריך למחשבתו כמו בכלאים ובשוחט לע"ז וכן בחמץ דאפי' הניחו שוגג או אנוס אסור. ע"כ אף דשא"ש יכול לאסור ונהירנא דבילדותי שמעתי סברא זו לחלוק על הנוב"י מאדמו"ר הגאון זצ"ל מגור. והנה הבאנו ראי' לזה מירושלמי: ד והנה בנ"ד דשוגג לא קנסו שפיר נאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וראי' לזה דהיכא דלא קנסינן בשוגג מותר בעשו אחרים אפי' במזיד. מריטב"א רפ"ד דעירובין בפירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו במזיד דלר"נ וראב"י אסורים. וכתב הריטב"א דהנ"מ בשנעשה החזרה במזיד ע"י בעלים. אבל אם אחרים החזירום לא כמינייהו לאוסרם אבעלים. ולא חילק בין החזירום לצורך בעלים או לא. ועוד דמשמע דלכ"ע מותרים אף לאותם שהחזירום לצורכן.

והטעם כמ"ש כיון שלא נתחדש מעשה בפירות ואין איסור רק במזיד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו במחשבה דידי' דהיינו מזיד דידי' בלא מעשה: ה) ולא קשה ממבטל דבר של אחרים לאחרים דאסור דהתם נהי דלא אסר לה לא שרי לה. ונשאר באיסורו כשהי'. וכעין שכתב הר"ן בשחיטת ע"ז. ועוד דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה. וזה הוא מעשה שנתבטל האיסור ע"י. ושוב יכול לאוסרו. אבל בנ"ד אין לומר אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה כיון שלא עשה לדעת עצמו רק לדעת משלחו. וכמ"ש הר"ן נדרים (דף ל"ו.) בהא דפריך הש"ס למ"ד שלוחי דידן נינהו הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין הא שוגגין פטורין ואי אמרת שלוחי דידן נינהו לימא לי' לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. וכתב הר"ן דבמזידין חייבין לא קשיא כיון דאדעתא דנפשי' עביד אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה. ביאור דבריו לפמ"ש הרמב"ן ע"ז הביאו הר"ן פרק ר' ישמעאל דגוי האוסר את של ישראל ע"י מעשה יש לו ביטול דטעם אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה דע"י מעשיו חשבינן לי' כשלו. וא"כ ממנ"פ הו"ל ע"ז של נכרי עי"ש. וכיון דחשבינן לי' כשלו ע"כ מהני הקרבתו בלא שליחות בעלים דהוא כבעליו והוי פיגול. אך בעושה לדעת בעל הקרבן דלא נתכוון לעצמו ולא נתכוון לקנותו בזה הי' קשה לו. הרי הקריב שלא בשליחות בעלים ולמ"ד שלוחי דידן אמאי הוי פיגול. ועי' בתוס' (פרק המפקיד) דשינוי קונה ג"כ דוקא כשנתכוון לקנותו: ו) מעתה בנ"ד נמי כיון ששלוחו עשה לדעת מעלתו. לא שייך בזה אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה כנ"ל. וכיון דמידי דרבנן הוא וחידוש דין שחידשו הרא"ש והטור. נ"ל לסמוך ע"ז אם כבוד אבי מורי שליט"א יסכים לזה גם אני מסכים. ויוכל ליקח הרווחים. ונכסיו יתברכו ממעון הברכות כנפשו ונפש גיסו הדו"ש:

הק' אברהם סימן קלז שוכ"ט לכבוד אהובי מחותני הרב הגדול המפורסם חריף ובקי איש חמודות מו"ה משה פינחס נ"י אבד"ק קוטנא. א) דבר מי ששלח פרעמיע למשכנה והתנה עמו שלא ימשכנה אצל ישראל ולא אצל מומר רק אצל גוי כדי להנצל מאיסור רבית. גם התנה עמו שימשכנה על שם המשלח והשליח שינה בשתיהם שמשכן אצל מומר על שם עצמו והמלוה לקח תיכף הרבית בחזרה והביא השליח למשלח המעות בנכיון הרבית. ועתה בא זמן הפדיון. השאלה איך יפדנו ויש בו איסור רבית: ב) נראה לי כיון שהשליח עיוח בטל השליחות והפרעמיע גזל ביד המלוה והמשלח לא נתחייב כלל למלוה הרבית. וא"ת כיון שלקח המעות מהשליח והוציאן כבר נחרצה דאל"כ הי' אסור להוציאן. ליתא דגזל מומר מותר מקו"ח דגופו מותר דמומר מן המורידין ולא מעלין כ"ש גזל שלו. ונפיק זרעא מעליא לא שייך במומר. ואין לומר שחשיב נותן רבית לשליח. ליתא דמעות אלו לא קנאם השליח מעולם שלקחם עבור המשלח. דקי"ל דעת הנותן להקנות לבעל המעות ולא אמרינן מי הודיעו לבעל החטין כו' וה"נ כיון שכל סמיכתו על הפרעמיע דעתו להקנות לבעל הפרעמיע. נמצא שלא לוה משלח מן השליח כלל: ג' ואף שהריב"ש (סי' ח"א) הובא במל"מ (פ"ד מהלכות חמץ ומצה) בקונה חמץ במעות גוי לצורך גוי כיון דאין שליחות לגוי הישראל קונה אותו. רק סחר זה משום דשליח לא ניחא לי' דלקני איסורא. לא דמי דהתם ידע דאין שליחות לגוי. אבל שליח זה ודאי לא סליק אדעתי' שהוא עובר על דעת משלח דמה לו לשליח ריוח בזה להיות גזלן בחנם. ובודאי חשב שהוא שלוחו. ועוד דלא ניחא לי' לקנות ולעשות איסור במה שילוה אח"כ למשלח. ע"כ נ"ל דלא קנה שליח את המעות ולא נעשה משלח לוה של שליח שיהי' אסור ליתן לו רבית:

ד) והנה בש"ע (בסי' קס"ט סעיף י"ז) בישראל שאמר לשליח לוה לי מגוי על משכוני אכ אחריות גם על השליח אסור. יראה לכאורה שאם אחריות גם על שליח חשיב השליח מלוה. אך במקור הדין בחי' הר"ן הטעם משום דגוי לא תבע אלא השליח. והכא נהפוך הוא דגוי לא יגבה רק מפרעמיע. ובחו"ד (סי' ק"ע סק"ח) שהטעם משום דאפשר הגוי לא ירצה לגבות ממשכון רק יתבע השליח. והיינו שירצה במעות מזומנים. משא"כ במשכון פרעמיע שהוא כמו מעות מעות ממש ודחי יגבה מפרעמיע ולא משליח ומותר. כן נ"ל מעיקר הדין: ה) ולרווחא דמילתא שיאסור עליו המעות בקונם לבד הנאת פדיון הפרעמיע ומה שאומר שלא ירצה להיות רגיל בנדרים. הם דברי הבל דפעם אחת אין זה רגילות. ומאחר שאינו לדבר הרשות רק להנצל מאיסור רבית כמותו ירבו נודרי נדרים בישראל. ולמעשה אין רצוני להתיר רק ע"י קונם: ידידו אוהבו מחותנו דו"ש וש"ת הק' אברהם. סימן קלח דין רבית קצוצה. א' כתב הריטב"א פ"ק דקידושין אהא דאמר היכי דמי אי דאמר לה ארבעה בחמשה רבית מעליא היא. פירוש לישנא בעלמא מקשי לי' היכי קרי הערמת רבית. אבל ודאי אפי' ברבית גמורה אם כבר פרעתו לו וחזר וקידשה בו מקודשת דממון של רבית ממון גמור הוא לו. אלא שיש עליו חובה להחזירו וב"ד מוציאין ממנו. ואם מת אין בניו חייבין להחזירו ולכאורה משמע מדבריו דמשום הכי מקודשת משום דגוף הרבית קנה. אלא שמחויב להחזיר דמיו וע"כ יכול לקדש בגוף הרבית ששלו הוא ועדיין הרבית שלקח חוב הוא אצלו: ב' איברא דלפי זה לא הי' צריך לומר דהש"ס לישנא בעלמא מקשה. די"ל דהש"ס באמת פריך דרבית מעליא הוא ולמה מקודשת שהרי כל זמן שלא גבאו אין כאן חיוב. שהרי אפי' לאחר שגבאו מחויב להחזיר דמיו. וכ"ש שאין חיוב על לוה קודם שגבאו. ושפיר פריך רבית מעלייתא הוא.