שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 41

שהרי אין בידה להציל עצמה מאיסור [רק המקשן לא הקשה ג"ע הוה משום דדרשה דלבית אינה דרשה מוכרחת] ובא רבא ואמר דהיכא דלא הוה ג"ע אינה מחויבת למסור עצמה כשהנכרי מתכוין להנאת עצמו. אבל בעיקר התירוץ כאביי ס"ל כי היכי דלא יקשה לדרשה דאל תקרי לבת אלא לבית לדעת הסוברת דמחויבת מיתה בביאת נכרי: ט והנה מדברי הר"ן אלו למדנו דלא אמרינן יהרג ואל יעבור אלא בחייבי כריתות או אביזרייהו דחייבי כריתות כמו בתעמוד ערומה באשת איש דבאשה זו גופה יכול לבוא לידי חיוב כרת. או בישראל הבא על הנכרית בצנעא כיון דבפרהסיא קנאין פוגעין בו וחייבי כריתות. ע"כ חשיב בצנעא אביזרייהו אבל בחייבי לאוין לא חשיב אביזרייהו כיון דבאשה זו ליכא כרת לעולם. וכן כתב שם עוד ועיי"ש שנסתפק באנסוהו לרבוע בהמה כיון דלא ניתן להצילו בנפשו אם יהרג ואל יעבור. אך העלה כיון דלא מצינו דין זה משמע שהוא כשאר חייבי כריתות אך לא כתב טעם לזה: י) ולפענ"ד נראה ליתן טעם דהנה בכתוב נתן טעם לנערה המאורסה כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה. וכיון דחשיב כהורגה ע"כ ניתן להצילה בנפשו כמו הרודף אחר חבירו להורגו. וכן ה"נ יהרג ואל יעבור כמו רוצח דמה חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דחברך סומק טפי. ה"נ דלמא שלא תבעל הנערה המאורסה חביב טפי כיון דחשיב הריגת נפש מה שבועל הנערה המאורסה. וע"כ כי היכי דהרודף אחר הזכר ניתן להצילו בנפשו דחשיב הריגה מה שרובעו. א"כ ה"ה דחשיב הורג את עצמו במה שבועל חייבי כריתות. דמה לי רובע מה לי נרבע. ומ"מ ברודף אחר בהמה לא ניתן להצילו בנפשו דהא בנערה המאורסה מפותה ג"כ לא ניתן להצילה כיון שמתרצית. וה"נ הרי הוא מתרצה.

אבל לענין יהרג ואל יעבור שפיר אמרינן מה חזית דהצלת הריגתו חביב טפי מהצלת הביאה של ג"ע כיון שהביאה של ג"ע חשיב כהריגה: יא) ולפמ"ש נראה דאם אנסוהו לבא על הנדה יעבור ואל יהרג כמו בחייבי לאוין. דהא בש"ס מפרש הטעם דאלמנה לכה"ג לא ניתן להצילה בנפשו דליכא פגם כמו בחייבי כריתות. ופרש"י דאין הולד ממזר ואינה נעשית זונה בביאתו רק חללה וליכא פגם כולי האי. וא"כ כל שכן ברודף אחר הנדה דלא ניתן להצילה דג"כ אין הוולד ממזר ואינה נעשית זונה אף חללה. וכשירה אפי' לכה"ג. וכיון דלא ניתן להצילה בנפשו על כרחין דלא חשיב הריגת נפש. ושוב יעבור ואל יהרג דלא שייך דילמא מניעת הביאה חביב טפי כיון דלא חשיב נפש כנ"ל: יב) ולפי זה נ"ל עוד דאם אנסו לאשת איש שתבעל לעכו"ם ותביאהו עלי' בידים אם כבר נבעלה פעם אחת באונס דשוב תעבור ואל תהרג. כיון דמבואר בש"ס דאחר שהערה בה שוב לא ניתן להצילה בנפשו ולא חשיב נפש. ולא שייך מה חזית: יג) והנה ראיתי להכ"מ שכתב בשם הרשב"א בתשו' בהא דתנן בתרומות נשים שאמרו להן נכרים תנו לנו אחת מכם ונטמאנה ואם לאו נטמא כולכם יטמאו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. וכתב הרשב"א דאפי' הי' אחת מהן טמאה. והוא סותר למ"ש. דלפמ"ש כיון דאותה שכבר נטמאת לא חשיב ג"ע והוא כשאר עבירות. ושאר עבירות הרי נדחין כדי להציל אשה מג"ע כדמוכח ביומא דיליף דפקוח נפש דוחה שבת מרודף שניתן להצילו בנפשו. ומה שפיכות דמים נדחה מפני פקוח נפש כ"ש חילול שבת. וא"כ מדרודף אחר ערוה ניתן להצילו בנפשו. כ"ש שאר עבירות נדחין כדי להציל אשה מג"ע. וזה ברור בעיני. ואפשר שהרשב"א קאי בשיטת הסוברים דאפי' חייבי לאוין יהרג ואל יעבור אף דלא ניתן להצילה בנפשו. ועל כרחין אין הטעם דיהרג ואל יעבור בג"ע משום דחשיב הריגת נפש רק דעבירה של ג"ע חמורה.

והנה בד"מ הביא ירושלמי מפורש דלא כהרשב"א וא"כ מוכח כמו שכתבתי: יד) והנה נ"ל ראי' מדברי. הר"ן יומא שכתב אהא דנשים שאמרו להן תנו לנו אחת מכם דבירושלמי מוכח דאם יחדו אחת מותר ליתן. והביא הירושלמי שנשנה אהא דלסטים שאמרו תנו אחד ונהרגנו דאם יחדו אחד יתנו. ולכאורה מה זה דומה. בשלמא בהריגה משום דהטעם דמה חזית והכא לא שייך מה חזית. אבל בג"ע דהטעם משום דהעבירה חמורה ואפי' יחדו נמי לא יתנו [ועיין בכ"מ (פרק ה' מהלכות יסודי התורה) שהקשה על הרמב"ם בההוא דנהרגנו דאמאי פסק הרמב"ם דאפי' יחדו לא יתנו הא לא שייך מה חזית] אך הר"ן לטעמי' דרק בחייבי כריתות באותן שניתן להצילו בנפשו דחשיב נפש ושייך ג"כ מה חזית. וע"כ שפיר יש ראי' מלסטים שאמרו נהרוג כולכם לשאמרו נטמא כולכם: טו) והנה הר"ן בפסחים נוטה להסוברים דאפי' בחייבי לאוין ואפי' בנכרי הבא על בת ישראל דב"ד של שם גזרו חשיב ג"כ אביזרייהו דג"ע. והרמ"א (בסי' קנ"ז) פסק דחייבי לאוין יהרג ואל יעבור. ונכרי הבא על בת ישראל כיון דרק מבית דינו של שם יעבור ואל יהרג. ולפענ"ד אין הבדל בינותם ולמ"ד הוא הר"ן בפרק כל שעה דאפי' חייבי לאוין. ה"ה נכרי על בת ישראל כמ"ש שם להדיא. ולהר"ן בפרק בן סורר ובפרק יוהכ"פ מפורש בדבריו דדוקא חייבי כריתות. ומה שציין ברמ"א הר"ן בפרק בן סורר ט"ס. או קאי רק אמ"ש דלאו דלפני עור לא חשיב ג"ע: טז) עוד רגע אדבר בדינים אלו. במג"א (בסי' ש"ו ס"ק כ"ט) רוצה לחלק דוקא ברוצה להמירה מצוה לחלל שבת אבל בשביל שלא תעבוד ע"ז פעם אחת אין מחללין. והב"ח כתב דברוצה לאונסה אין מחללין. ואני איני כדאי לחלוק על הגדולים אך חלקי אמרה נפשי דלעולם היינו ברוצה העכו"ם לאנס אשת איש פשיטא דמחללין מקו"ח דניתן להצילה בנפשו וכמ"ש לעיל. וכן כדי שלא תעבוד ע"ז.

דהא בפרק בן סורר יליף רשב"י דרוצה לעבוד ע"ז ניתן להצילה בנפשו מקו"ח מה פגם הדיוט מחללין עליו כ"ש פגם גבוה. אלא דלא קיי"ל כוותי' משום דאין מזהירין מן הדין יע"ש. אבל לענין לחלל שבת שפיר ילפינן מקו"ח מג"ע שמחללין שבת כדי שלא תבא לידי ג"ע וברור: סימן קל א) בכתובות (ד:) ולדרוש להו דאונס שרי. ק"ל דהכא משמע דאף דע"י הנשואין הכריחה הטפסר להבעל לו והנשואין הי' לרצונה. מ"מ מקרי אונס כיון דבשעת ביאה הי' באונס. ואלו בפ"ק דמגילה כאשר אבדתי מבית אבא כך אבדתי ממך ואף דבשעת ביאה אנוסה היתה. מ"מ כיון דתחילת הליכה ברצון נאסרת: ב) והנה לדעת הר"ן בפרק בן סורר דאשת איש הנבעלת לנכרי לא חשיב ג"ע דלית בה מיתה מדרשא דאשת רעהו ולא אשת אחרים [סנהדרין דף נ"ב:). ונדחה מפני פקוח נפש. ומ"מ נאסרת לבעלה כדמוכח מההיא דמגילה. יש לחלק דהכא כיון דנשואין הוא מצוה ולהנשא בשלישי אי אפשר מחמת תק"ח דתקנתא דחכמים משום גזירה לא עקרינן. שוב מותרת להנשא אף דע"י כך תבא לידי איסור ע"י דיחוי. כמו שמותר להפליג בספינה לדבר מצוה תוך שלשה ימים קודם השבת אף שלבסוף יצטרך לחלל שבת כיון שאז יהי' סכנה. מיהו לא דמי לגמרי להתם דהתם מ"מ הוא קודם שבת ולא חל שבת ממש. וכמו בדרך רחוקה בע"פ קודם חצות: ג) אך יש לדמותו לדברי הרמב"ן בחמין שלאחר המילה (ואף שהרשב"א הביא ראי' לסתור דעת הרמב"ן ממתני' דריש ביצה. מעובדא דבי רחיא בביצה (ל"ו:) משמע כהרמב"ן] אבל בההוא דמגילה נהי דהליכתה מצוה הי' מ"מ אסורה לבעלה דהוי מעלה בו מעל כדברי מהרי"ק. וכן אפי' להפוסקים דאשת איש הנבעלת לנכרי חשיב ג"ע אלא דקרקע עולם אפי' ג"ע מותר במקום סכנת נפשות ג"כ י"ל כנ"ל. ויש לעיין בזה: ד) אך למה שצדד הר"ן בחי' לסנהדרין דא"א הנבעלת לנכרי חשיבא ג"ע.

אלא דאסתר קרקע עולם היינו דאפי' לא תרצה יכריחוה בע"כ. ונרבא דתירץ הנאת עצמו שאני. היינו בלא דרשה דלבית. ולההוא דרשה כאביי ס"ל ומשום דיכריחוה כנ"ל. וא"כ הכא איך מותרת להביא עצמה לידי איסור אשר לא ידחה כלל. ועל כרחך תאמר דאפי' בכהאי גוונא מותר דאונס הוא. וא"כ מה חילוק בין ההוא דמגילה. הלא אח"כ תהי' אונס. ואם נצרף רצון דמתחילה. ה"נ נצרף רצון דמתחילה ויאסר: סימן קלא א בענין שפיכות דמים דיהרג ואל יעבור. מ"מ כתבו התוס' דאם אומרים לאדם הנח לזרוק עצמך על התינוק ואם לאו נהרוג אותך יעבור ואל יהרג דאמרינן להיפוך מאי חזית דדמא דחברי סמיק טפי. ובחי' הר"ן מבואר דלא נחשב כלל שהוא הורג אותו. ויש לעיין בזה בסוגיא דנתקל פושע בנפל על האדם אם האדם חשיב מזיק בידים או חשיב רק בור ודו"ק: ב) וכל זה דבשאר עבירות יעבור ואל יהרג הני מילי בצנעא היינו שאין שם עשרה מישראל. ושלא בשעת הגזירה. אבל בפרהסיא או בשעת הגזירה אפי' בצנעה אפי' ערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור. והנ"מ כשאין בדבר הנאה אל הנכרי דעל כרחין הנכרי מתכוין להעביר על דת. אבל כשיש בדבר הנאה לנכרי כגון שאומר לישראל קטול אספסתא ושדי לחיות אפילו בפרהסיא יעבור ואל יהרג. ובשעת הגזירה כשהוא להנאת עצמו יש מחלוקת בין הפוסקים: ערקתא דמסאנא כתב רש"י אפי' אין ג) ובפירוש מצוה בדבר אלא מנהג ישראל שדרך ישראל להיות צנועים. והרי"ף כתב שדרך הנכרים לעשות הרצועות אדומות וישראל עושין שחורות כדי שלא ילבשו מלבוש נכרים. ולכאורה משמע מהרי"ף דאפי' אין בדבר שום צניעות רק משום הא גופה שלא ילבשו כמלבוש נכרים יהרג ואל יעבור. אך בתשו' מהרי"ק כתב שגם הרי"ף סובר כרש"י. והראי' מדתלה אדומות בגוים ושחורות בישראל ולא כתב סתם שדרך ישראל במין צבע אחר ממה שהוא דרך הגוים.

אלא ודאי דאדומות הוא פריצות ושחורות הוא דרך הכנעה. והביא ראי' לזה מהערוך. ובכהאי גוונא איכא משום חוקות הגוי: ד) והנה הרמב"ם כתב במקום ערקתא דמסאנא אפי' אנסו נכרים לעבור על אחד משאר מצוות ותמה הכ"מ דלמה לא הזכיר החידוש שהוזכר בגמ' דאפי' ערקתא דמסאנא שאינו מצוה אלא מנהג. ותירץ הכ"מ דערקתא דמסאנא ג"כ הוי לאו דעובר משום בחוקותיהם לא תלכו. ואין רבותא יותר מבשאר מצוות. ודברי הכ"מ מחוסרין תבלין. שהרי בגמ' אמרו אפי' ערקתא דמסאנא. ועל כרחין שיש בזה רבותא יותר מבשאר מצות. ולדבריו למה לא אמרו בגמ' אפי' על אחד משאר מצות: ה) ונראה לי דהנה כבר הקשינו (בסי' קכ"ח אות ד') על הרמב"ם שכתב דבשלש עבירות יהרג ואל יעבור משום קידוש השם. ותיפוק לי' משום ואהבת וש"ד מסברא וכו'. ואמרנו שהרמב"ם הוקשה לו קושיית התוס' דהעובד ע"ז מאהבה ומיראה פטור. וע"ז תירץ דמ"מ כיון שעובד במעשה אף שלבו בל עמו איכא חילול השם נגד הגוי ומחויב לקדש השם. וכתבנו שי"ל לולי הרמב"ם דדבר זה מואהבת ילפינן לה שמחויב להראות אהבתו ואל יחשוב הגוי שסר מהקב"ה ח"ו. אך נראה שהרמב"ם למד זה מערקתא דמסאנא שהפי' לדעת הרמב"ם משום דעבר על בחוקותיהם לא תלכו אך קשה שהרי המהרי"ק כתב דלא עבר על בחוקותיהם רק כשמכוין לדמות עצמו אל הגוי עי"ש שמייתי מדברי הת"כ שלא תאמר הואיל והם לובשים בגד ארגמן אף אני אלבוש בגד ארגמן. ומשמע דוקא בשכוונתו לדמות עצמו אל הגוי. וא"כ באנסו שאין כוונת הישראל לדמות עצמו אל הגוי רק מחמת האונס. שוב ליכא משום בחוקותיהם לא תלכו. וצ"ל דשוב הוי כמו בע"ז שהעובד מיראה פטור ואעפי"כ מחויב למסור עצמו שלא יחשוב הגוי וכו'. וה"נ כיון שבפועל הוא מלביש עצמו כמו הגוי יחשוב הגוי וכו'.

ומזה למד הרמב"ם שדבר זה מונקדשתי ילפינן לה דאף שלפי כוונתו אין איסור מחויב למסור עצמו משום קידוש השם דאי מואהבת ילפינן לה א"כ זה שייך דווקא בע"ז שבה תלוי עיקר אהבתו של הקב"ה ולא בשאר עבירות. דמה"ט בכל עבירות יעבור ואל יהרג חוץ מע"ז ועל כרחין דמונקדשתי ילפינן לה: ו) והשתא בגמ' שפיר קאמר רבותא אפי' ערקתא דמסאנא דהוה אמינא כיון שאין כוונתו לדמות עצמו להגוי אין איסור. ואף שבע"ז ג"כ לפי האמת כיון שאין כוונתו לעבוד אין איסור. הוה יכילנא לומר שאני ע"ז שבה תלוי עיקר אהבתו של הקב"ה ומחויב להראות אהבתו של הקב"ה בפועל נגד הגוי אבל הרמב"ם שכתב שדבר זה שמחויב למסור עצמו בע"ז הוא משום מונקדשתי ממילא ילפינן שאפי' בערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור דהא ונקדשתי שייך בכל המצוות. ובאמת בגמ' השמיענו דבר זה ממה שאמר הדין בערקתא דמסאנא דטעם ע"ז יהרג ואל יעבור מונקדשתי. והרי כבר השמיענו הרמב"ם דין זה ז) הא דבעינן דוקא שיהי' בדבר צניעות ולא אמרי' דהוא גופי' הוי מנהג יהודית שיהי' נבדל מהגוי במלבושיו. היינו דמ"מ לא חשיב חוקותיהם כיון שאין במלבוש הנכרים שום פריצות. ונהי דבמלבוש ישראל איכא ענין יהודית במה שמשונה מהגוי אבל אין במלבוש הנכרים שום ענין נכרית וליכא משום בחוקותיהם. ולא אמרינן יהרג ואל יעבור במנהג בעלמא: סימן קלב הלכות רבית ב"ה יום ב' ויקרא תרנ"ג לפ"ק סאכאטשאב: לכבוד אהובי הרב החריף ובקי מו"ה משה פנחס נ"י בן הגאון מקוטנא שליט"א. א) דבר מי שנשתדך ופסק לנדן לסלק קודם הנשואין ובהגיע תור הנשואין. לא הי' ביד אחד לסלק במזומנים. רק ליתן חוב על ביתו. ושכנגדו לא רצה בזה. אך רצה פטורים. ורצה למחול לשכנגדו הקנס. רק שיתן לו פטורים. ונתפשרו לסלק אחר נשואין לאחדים ויתן רווחים מהמעות.

ודימה כבודו כי א"צ בזה היתר עיסקא. אך אינו רוצה לסמוך על עצמו ורוצה לעמוד על דעתי: ב) ולדעתי הדבר ברור דא"צ בזה שום היתר. שהנה דין הרשב"א בתשובה (סימן תתקפ"ט). המובא בש"ע (סי' קע"ו) וכפול (בסי' קע"ז). דאין בנדוניות חתנים משום רבית. כיון שבתחילת החיוב מחייב עצמו כ"ז שלא יפרע. מה שממתין לו מי שנתחייב הוא הלואה. אבל בתחילת החיוב אין כאן הלואה. והנה בנ"ד שהרווחת הזמן הי' לאחר השדוכין. י"ל לכאורה דשפיר חשיב הלואה. דבשלמא בהא דרשב"א הרי הוא כעושה השידוך ביותר. אבל שכבר נתחתן. ואם הי' לו מעות. הי' שכנגדו מחויב להחזיק השידוך בפחות. שפיר חשיב אגר נטר. ועוד מחמת הקנס שמחויב ליתן אם לא יסלק כפי המבואר בתנאים. ואף שכנגדו רצה למחול לו הקנס. עדיין לא מחל: ג' והנה ספק הראשון מתברר מתוך דברי הרשב"א בעצמו בתשובה הנ"ל שכתב וז"ל ודוקא שהתנה קודם שנשאת. אבל לא אח"כ כהא דפ' איזהו נשך (דף ע"ד:) גבי מלוה אדם לאריסיו חטים דיש הפרש בין ירד בין לא ירד עכ"ל. ושם מבואר בגמ' דאפי' ירד באתרא דיהיב אריסי ביזרא מותר. משום דכיון דכי לא יהיב האריס יכול לסלקו חשיב כמקבל האריסות ביותר. ה"נ כיון דאי לא מסלק יכול שכנגדו לבטל השידוך. הוי כנעשה השידוך ביותר: ד) ולכאורה יש להוכיח משם דאף שמתחייב קנס לא חשיב שנותן בשכר הלואה. רק דמי השידוך. שהרי האריס אינו יכול לחזור. דקבלן אינו כפועל שיוכל לחזור. א"כ יהי' נחשב שכר הלואה. א"ו כיון שביד בעל הבית לסלקו חשיב שכר השדה ה"נ בזה: ה) אך הט"ז כתב להדיא (בסי' קע"ו) דלאחר השידוך מחמת שאם לא יהיב לי' חייב ליתן הקנס נעשה רבית. ולדבריו צ"ל דשאני אריס. דאף דא"י לחזור. מ"מ אם חוזר אינו מחויב לו כלום. שלא מצינו בגמ' ובש"ע (סי' של"ג) רק שאם חוזר בו ידו על התחתונה. אבל לא שיכול לכופו.

ע"כ חשיב שכר השדה לבד. משא"כ בשידוך שנוכל לחושבו שכר הלואה ג"כ אסור. כצ"ל לדעת הט"ז: ו) מ"מ בנ"ד דשכנגדו רצה למחול לו אין בו משום רבית. דענין איסור רבית דנחשב כעין גזל כדמוכח ריש איזהו נשך. דאמר רבא ל"ל דכתב רחמנא לאו ברבית לאו בגזל. ומבואר בשטמ"ק בשם הריטב"א דאף דלוה נותן לו מדעתו. חשבה לי' רחמנא כמחילה באונס. דמחמת אונס שהוצרך ללוות פוסק רבית. וא"כ בנ"ד דשכנגדו לא רצה ממנו קנס שמחמת הקנס נחשב הלואה. א"כ לאו מחמת אונס הלואה פסק רבית. רק מחמת קיום השידוך שזה לא נחשב הלואה אפי' אחר שנתחתן אין בו משום רבית כלל: ואשר נסתפק מעלתו עוד דאפשר משום שרוצה ליתן חוב על ביתו מחויב שכנגדו לקיים השידוך. זה אינו ראוי להסתפק בו כלל. לזאת יפה דן דא"צ בזה שום היתר אך לשון "רווחים" לענ"ד הוא כלשון עיסקא. ואם ישבע לא הרווחתי יש מקום לפוטרו. אך בזה לא נשאלתי: והי' בזה שלום מאת הדוש"ת הק' אברהם. סימן קלג ב"ה יום ה' ויקרא תרמ"ט לפ"ק. לרב אחד. א) דבר האיש שנתחייב לו חבירו בד"ת. ולא רצה לציית ותבעו בערכאות. והשיג עליו וויראק ולפי נמוסיהם מיום שהשיג הוויראק מחויב ליתן ה' פ"ט ורוצה ליקח ממנו. ומעלתו פשיטא לי' שאסור משום רבית. ובאמת מדברי החולק על ר"א מטוך. שהביא הב"י (סוס"י ק"ס). משמע כן. דאף ברבית המתחייב מאלי' יש איסור רבית. אך בתשו' רשד"ם (סי' רכ"ב) דאין רבית אלא בהלואה. ולא בגזל. ומה שחלקו על ר"א מטוך. (ואף ר"א מטוך לא התיר אלא בדמי שכירות] היינו מפני שמחייבו ליתן בדין. וע"ז פליגי עליו. אבל אם הוא בעצמו רוצה לפייס להנגזל מותר. ואין בו משום רבית ע"ש. ובתשו' מ"ב (סי' ל"ד) שכתב במבטל כיסו של חבירו כיון דלאו בתורת הלואה בא לידו לא מחזי כרבית.

ב והנה יש לעיין בדברי מהרשד"ם דכיון דאמרת דבמה שאינו דרך הלואה ליכא רבית. א"כ למה מועיל טעם דרבית שלא יתחייב ליתן בדין. ויותר הי' נראה דהר"א מטוך מיירי באופן שלא נעשה גזלן שלא אמר יש לך בידי ואיני נותן לך רק נשמט ממנו. אבל בנעשה גזלן ועשקו. בכי הא לא שייך איסור רבית [רק איסור אחר כמו שיבואר וביותר לפמ"ש הריטב"א (פ' איזהו נשך) בטעם שמדמה הש"ס איסור רבית לאיסור גזל משום דרחמנא חשבה התחייבות הלוה ברבית לאונס. דמשום שדאיק ללוות מוכרח לקצוץ לו רבית. [עי' בשטמ"ק שהביאו] ובנידון זה שלא קצץ לו וכן בנידון ר"א מטוך] ממנ"פ אם מתחייב לו ע"י דינא דמלכותא. אין כאן גזל. ואי לא כמו שהוא האמת. יש בו איסור גזל בלא איסור רבית. דמשום שלא רצה לציית לד"ת לא הותר לגזול ממונו. ועי' בתומים (סי' כ"ו) מ"ש אפי' בהלך בעצמו בערכאות. וכ"ש בזה שחטאו רק משום שלא רצה לציית לד"תן: ג) אך מה שיש לדון בזה הוא. כי מסתמא הי' יכול התובע להרויח במעות עכ"פ ה' פ"ט להשיג אצל בטוחים גדולים גוים. ואף דהמבטל כיסו של חבירו פטור דגרמא בנזקין פטור עכ"פ מחויב לצו"ש. וי"ל דמועיל תפיסה. ואף שהש"ך פסק (בסי' כ"ח ובסי' קפ"ב) דלצי"ש לא מהני תפיסה. וראייתו מדברי הריב"ש (סי' שצ"ב). הנה הריב"ש הוכיח מהא דלא חשבינן משטרא לשטרא באבק רבית. אף דמתחייב לצאת ידי שמים ולבסוף כתב דעת הרשב"א דבאבק רבית אינו מחויב לצי"ש. ומבואר מדבריו דלא ברירא לי'. משום דלדעת הרשב"א נסתר ראייתו. והנה לפנינו בחי' הר"ן (פ' א"נ) הוכיח מהא דלא מחשבינן משטרא לשטרא. דאפי' לצאת ידי שמים פטור כיון דמפקינן מאידך אי תפיס. הנה דפשיטא להו דלצאת ידי שמים מועיל תפיסה ולפי שיטתם הרי הי' יכול התובע להוציא ממנו בדיניהם. יען לא רצה לציית לד"ת. והותר לו לילך בערכאות.