שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 40

אם יבואו נכסי לוה למלוה עלי דעת הלוה לא יקנה המלוה] ב) אך עיקר יסוד יש מחמירין שמקורם מתוס' ריש שבת דבמושיט חפץ לחבירו העומד ברשות אחרת להוציאו שמה אף אם בלעדיו הי' יכול ליקח החפץ מ"מ אסור להושיט לו שהרי אפי' להפרישו הוא מחויב. ומזה הוכיחו דלא מהני מה שיכול להשיג ממקום אחר. ואינני מבין זה דהתוס' מיירי בחפץ שאם יקח [העומד באותו רשות שהחפץ שם] הוא את החפץ שוב לא יוכל האחר להוציאו. רק בלפני עור אינו עובר כיון שאם לא הי' עושה שום מעשה הי' יכול להוציא ואין הוא עושה המכשול. אבל מ"מ הא מחויב ליקח החפץ בעצמו שלא יוכל האחר להוציאו. אבל אם אין בידו למונעו מזה שלא ישיג במקום אחר. למה יהיה מחויב להפרישו מזה. שהרי ס"ס ישיג ממקום אחר: ג) אך את זה ראיתי לריטב"א ע"ז (ו:) דההיתר שאינו בתרי עיברי נהרא לענין לפני עור ל"ת מכשול כו'. מ"מ אם תבע בפירוש לאיסורא נהי דמשום לפני עור ליכא אכתי איסורא איכא משום מסייע ידי עוברי עבירה וכו' כל שאנו נותנין לו לעשות איסור. ולא עוד אלא שחייבין למחות בידו דכל ישראל ערבין זל"ז. וכ"ש שאסור לגרום להם לעשות שום איסור. הנה מבואר מדבריו דלא מהני אפי' יכול להשיג במקום אחר. מ"מ מצד ערבוח אנו חייבין למונעו מזה וכ"ש שאסור לסייעו. אך לאחר העיון דברי הש"ך נכונים מאד. דהנה יסוד הערבות הוא בשבועות (ד' ל"ט.) וכשלו איש באחיו איש בעון אחיו מלמד שכל ישראל ערבין זה לזה. ומוקי לה כשיש בידו למחות ואינו מוחה. והנה קי"ל מומר מותר להלוותו ברבית. ומקור הדברים בבה"ת בשם רמב"ן (שער מ"ו ח"א אות ה') משום דמומר לא מקרי אחיך עי"ש. וכיון דלא נקרא אחיו וערבות ילפי' מקרא דבאחיו. אינו ערב בעד המומר: ד) ועוי"ל אף לקצת פוסקים האוסרין להלוות מומר ברבית.

מ"מ יש מקום להתיר עפ"י דברי מהר"ל מפראג זצ"ל בביאור טעם שלא נתערבו ישראל זה לזה רק אחר שעברו את הירדן וביאר מהר"ל זצ"ל דארץ ישראל מיוחדת לישראל והיא עושה את כל ישראל השוכנים עלי' כאיש אחד ע"כ כשבאו לא"י נעשו ערבים עכ"ד. והנה זה פשוט דאף עכשיו שישראל בגלות נשאר הערבות. והטעם ברור דאף שגלו מ"מ מקומם של ישראל בא"י וכשאנחנו בארץ אחרת נחשבנו גולים כי אין כאן מקומינו. רק מקומינו בא"י ומצוה לדור בא"י. ע"כ עדיין חשיב כאילו כולנו בא"י אף שאין אנו בפועל בא"י. מ"מ זה מקומינו. והנה מומר אף דאפי' חטא ישראל הוא. מ"מ גוי הוא ג"כ. ועושה יי"נ. וקנאים פוגעים במומרת כמו בגוי' כמבואר בפוסקים באהע"ז בענין מומר זוקק ליבום יע"ש. ובדרישה דע"ז של מומר נאסר מיד כמו ע"ז של נכרי. וכיון שדינו כנכרי ג"כ. פשוט שיש בו לאו דלא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי. וכיון שאסור לדור בארץ ישראל אין א"י מקומו כלל ופקע הערבות בעד המומר. ואין לזוז מהוראת הש"ך: ה) אך יותר חשש מה שכל מוכרי בשר ישראלים ואם לא ימכור לו שום ישראל לא ישיג ממק"א הגם שי"ל שישיג מעיר אחרת. הנה כשקונה בשר לסעודת היום ואם יקנה מעיר אחרת לא יבא רק למחר נמצא שסעודת היום כקאי בתרי עיברי נהרא דמי. הגם שאם נאסור לו יקנה בכל יום לצורך מחר ויאכל טריפה בכל יום כמו אם ימכור לו הישראל. מ"מ א"א להתיר לו שאם נתיר לו ודאי לא קנה אתמול מעיר אחרת לצורך היום. ושוב הוי צורך היום כאילו קאי בתרי עיברי נהרא: ו) וי"ל עוד שאפי' יכול להשיג בו ביום יש לאסור מחמת טעם אחר. שהרי ידוע שרוב טריפות מחמת סירכא והם רק ספק טריפה. וי"ל שמא בשר זה טריפה ואולי הבשר טריפה שישיג ממק"א באמת יהי' כשר. מיהו בהא יש להתיר משום ס"ס. שמא בשר זה כשר.

ואת"ל טריפה שמא בשר אחר שהי' משיג הי' ג"כ טריפה. אך מ"מ הא יש לאסור מחמת טעם הראשון: ז אך שיש לדון מחמת שמצוי לו לקנות במקומו דבר אחר. ואם לא ימכרו לו בשר יקנה דבר אחר. ולדברי האומר דבטמאים יש איסור נבילה ג"כ פשיטא דמותר. אך למה דקי"ל אין איסור נבילה חל על איסור טמאים יש להסתפק כיון דאותו איסור עצמו לא יקנה ממקום אחר. מ"מ מסתבר להקל כיון דמ"מ חזיר חמיר איסורא טפי דאית בי' תרתי. איסור חזיר ואיסור נבילה. אף דאין איסור חל על איסור. מ"מ בכריתות כה"ג קוברין אותו בין רשעים גמורים כדאיתא פרק ד' אחין. א"כ מה מכשול הוא נותן. אדרבא מיקל איסור ממנו: ח) אך מ"ש כבודו להתיר למכור לו בשר אחוריים מן הכשירות משום דבידו לנקר. ואף אם אינו מנקר איהו לא ספי לי' איסורא רק הוא לעצמו דומה למוכר לו אווז חי אף שידוע שלא ישחטנה. הנה גוף הסברא באווז ראוי' לאומרה, והיא כתובה בתשו' אמונת שמואל (סס"י י"ד) וז"ל עוד יש לצדד להקל דכיון שאין הגוי עושה איסור מיד ויכול ליתן לשחוט לישראל ולא יהי' אבמה"ח לדעת הרשב"א וכו'. א"כ אף כשנחר או מתה אח"כ אין הישראל מכשילו אלא הוא מכשיל א"ע שלא הניחו לשחוט ושרי למכור לו וליתן עכ"ל. אך הנה לא ברירא לו סברא זו וכתבה רק בלשון יש לצדד וערבך ערבא צריך ומאן לימא לן שאם אינו מוצא המומר לקנות במק"א דשרי למכור לו ובתוס' (ס"פ ארע"ק) דאסור להושיט דבר הטעון שחיטה לקטן שמא ימות ויאכלנו. וכ"ש בחתיכה שאינה מנוקרת שהחלב שבה אין לו שום היתר והוא מכר לו גם החלב. אין שום מקום להתיר בזה: ט) גם על היתר בעל חוות יאיר משום שמוכר למשרתת והמשרתת נותנת לו. לענ"ד אין לסמוך כלל כי בגמ' לא מצינו רק במוכר לאחד שיש לחוש שמא ימכור לחשוד. אבל לא אם בודאי יחננו לחשוד. וי"ל דחשיב לפני ממש.

אך עמ"ש למכור לו חלק פנים מן הטריפות לענ"ד יש לסמוך להתיר. אבל חלק אחוריים שיש בו כזית חלב בכמה מקומות. הגם שיש לצדד עפ"י שיטת הר"ן בשבת דקיל מנבילה משום דנבילה כמה איסורים. וה"נ אם יאכל חזיר יהי' הכל איסור משא"כ אם ימכור אחוריים מן הכשירה לא יעבור רק על החלב שבו. הנה גם דברי הר"ן ההם אין הכל מודים לו: הדו"ש הק' אברהם. סימן קכז ב"ה יום ערב ר"ה תרנ"ה לפ"ק. שוכ"ט לכבוד הרב החו"ב מו"ה חיים דוד נ"י מו"ץ דק"ק גראדזיסק. א) דבר חלב הנחלב בשבת ויו"ט אם מותר להאכילו לקטן ולחולה שאין בו סכנה. הנה באו"ח (סי' שכ"ח) ברמ"א מותר לומר לגוי לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול דצורכי קטן כחולה שאין בו סכנה. וכתב מג"א וה"ה להאכילו מוקצה בידים. ובפרמ"ג מבואר הטעם משום דאיכא תרתי לטיבותא שהוא קטן וי"א שמותר להאכיל לו איסור דרבנן. ועוד שדינו כחולה שאין בו סכנה כשאין מה להאכילו: ב) וכבודו הקשה מדברי ש"ך (יו"ד סי' פ"א) דאסור להחזירו לינק אם אין בו סכנה אף דאיכא תרתי לטיבותא. ולי נראה דיש חילוק בין דבר שעיקרו מדרבנן. או יש לו עיקר בדאורייתא דהנה בתשו' הרשב"א (סי' צ"ב) ראייתו דמותר להאכיל איסור דרבנן לקטן מהא דרב ספרא זרע כשותא בכרמא ע"י קטן. ושם מבואר דבח"ל הי' וחשיב אין לו עיקר מן התורה. כמו תרומת חו"ל דמבטלה ברוב ואוכלה בימי טומאתו מה"ט ועיין בטור (סי' צ"ט) בשם הרשב"א. וע"כ ה"ה מוקצה דחשיב אין לו עיקר מן התורה כיון דקי"ל מוקצה דרבנן ואין שום דבר מוקצה אסור מה"ת. משא"כ חלב אשה שגזרו אטו חלב גמל חשיב יש לו עיקר. כמו שמנו של גיד שגזרו אטו גיד עצמו או אטו חלב עשאוהו חכמים כחלב וגיד עצמו עיי"ש בב"י בשם הרשב"א. וכלאי כרם בח"ל אף את"ל שגזרו אטו כלאי א"י מ"מ חשיב אין לו עיקר כיון שבח"ל אין שום כלאים נוהגים.

וכ"ש מוקצה שלא גזרו אטו מלאכה כלל דחשיב אין לו עיקר: ג) אך עוד י"ל דכלאי כרם בח"ל לא גזרו אטו כלאים שבא"י. שהרי בתרומת ח"ל מבואר בפוסקים כיון שאיסורו מגזירה אטו תרומת א"י לא גזרו אלא במקומות הסמוכין לא. ובכלאי הכרם שגזרו בכל מקום על כרחין איסורו לאו משום גזירה אטו דאורייתא. רק תקנתא בעלמא כמו מגילה ונ"ח. וכהאי גוונא: ד והנה חילוק יש בין תקנה שאינו אטו דאורייתא דזה איסורו נסמך רק על לא תסור. אבל אותו שיש בו סייג לתורה נסמך על קרא דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי. ועיין ט"ז (יו"ד סי' רכ"ח ס"ק מ"ב). ועל כרחין בדרבנן שאין איסורו רק משום לא תסור אין איסורו בעצמו. רק ההסרה מדברי חכמים. והקטן אם עושה האיסור דרבנן אינו סר כלל מדברי חכמים. שאם ישאל לחכמים יאמרו לו מותר אתה. נמצא שאינו עושה מה שנאסר לגדול. שלגדול לא נאסר רק ההסרה מדברי חכמים והקטן אינו סר. על כן אין בזה משום להזהיר גדולים על הקטנים. אך דרבנן שהוא סייג לתורה דהאיסור מדכתיב עשו משמרת שכח בידם לעשות איסור הוי איסור בעצם. ויש בו משום להזהיר גדולים על הקטנים. ולפי זה חלב שנחלב שנאסר משום משקין שזבו גזירה שמא יחלוב יאסר אפי' לקטן שצריך להאכילו חלב שנחלב בשבת. אך אין זה ברור אצלי לדינא. והמיקל לא הפסיד: ה) והנה ביו"ט זה ודאי אי אפשר להאכיל לתינוק בשבת חלב שנחלב מעיו"ט ותינוק שאכילתו חלב יהי' תלוי בהנ"ל. אך לחולי שאין בו סכנה הלא כתב בתשו' רע"ק איגר ז"ל דלמה דקי"ל כסברא שלישית דשבות בישראל אסור אלא אם כן יש בו סכנת אבר. ה"נ באכילת מוקצה אסור. וכבר הורה זקן. והיה בזה שלום. מאת הדו"ש ומברכו בכתיבה טובה: הק' אברהם סימן קכח א) קי"ל על שלש עבירות יהרג ואל יעבור. ע"ז ג"ע ש"ד.

ע"ז נפקא לן מדכתיב ואהבת כו' בכל מאדך אם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו. ושמעתי מקשים דהא אפי' שאר עבירות אינם נדחים משום ממון כמבואר בפוסקים. אך נ"ל כיון דקי"ל העובד ע"ז מאהבה ומיראה פטור משום דאין לבו לע"ז. ע"כ הוה אמינא דאפי' משום ממון יהי' מותר לעבור וקיל משאר עבירות: ב' ומזה יש להוכיח דהא דמבואר בפוסקים דבל"ת מחויב לבזבז כל ממונו. ל"ת דוקא. הא בעשה אף שעובר עלי' בקום ועשה אינו מחויב לבזבז כל ממונו עבור זה דלא כספר משנת חכמים. דאל"כ קשה למה לי בכל מאדך. הא עכ"פ מוכח דאפי' עובד מאהבה ומיראה עובר בעשה דואהבת. ושוב מחויב לבזבז כל ממונו כמו בשאר מ"ע שעובר עלי' בקום ועשה. אלא ודאי דדוקא בל"ת מחויב לבזבז. וע"כ הו"א דאינו מחויב לבזבז כל ממונו משום עשה דואהבת ואצטריך בכל מאדך: ג) אך יש לדחות דהוה אמינא שאינו מחויב שתהי' אהבת השי"ת אצלו יותר מממונו מאחר שחביב עליו מגופו. וע"כ אינו עובר בעשה כלל אם אינו נותן כל ממונו ולאו דע"ז אינו עובר כלל כיון שעובד מיראה: ד) וראיתי להרמב"ם שכתב דמה שמחויב למסור עצמו בג' עבירות הוא משום קידוש השם. ודבריו נפלאו ממני דקידוש השם הוא בשאר עבירות בפרהסיא. אבל בע"ז בצינעא מואהבת שמעינן לה. וש"ד מסברא. וג"ע מהיקשא. ובהא דאין מתרפאין בע"ז שם כתב הרמב"ם טעם דואהבת. וראיתי בסמ"ק במצות ואהבת כתב לאסור ע"ז בצנעא. ובמצות ונקדשתי לאסור שאר עבירות בפרהסיא: ה והנראה דהרמב"ם הוקשה לו קושיא הנ"ל דהעובד ע"ז מאהבה ומיראה פטור. וכבר עמדו התוס' בזה. ועל זה תי' הרמב"ם דמ"מ כיון שנראה להנכרי שעובד באמת ועובר בעשה דואהבת הוי חילול השם נגד הגוי. ודוקא בשאר עבירות כיון דפקוח נפש דוחה ומותר שוב. אין חילול השם כלל. משא"כ בע"ז דאם הי' נחשב עבודה הי' עובר בעשה דואהבת.

וכיון שאצל הנכרי נחשב עבודה שוב הוי חילול השם [לא זכיתי להבין דהתינח בפני נכרים אחרים שאינם יודעין מכפייתו. אבל באם אין שם אלא היודעין בכפייתו ויודעין שהוא עובד מיראה ושאין זה עבודה כלל ואינו עובר על מ"ע דואהבת שוב אין כאן חילול השם כלל. המגיה וע"כ ניחא בבן נח דאפי' אם ב"נ מצווה על קידוש השם. מ"מ מבואר בש"ס סנהדרין (ע"ה.) דבע"ז בצנעא אינו חייב למסור עצמו. ולכאורה קשה להרמב"ם. ולמ"ש ניחא. דב"נ כיון דאינו מצווה בעשה דואהבת שוב לא הוי חילול השם כלל כשאינו מוסר עצמו בצנעא כנ"ל: ו) ובתוס' סנהדרין (ס"א:) ושבת (פרק הזורק) כתבו בחד תירוץ דהעובד ע"ז מאהבה ומיראה דפטור היינו כשהכל עובדים מאהבה או מיראה. ובתוס' שבת הוסיפו או במפרש בשעת עבודה שאינה עובדה אלא מאהבה ומיראה ולפי תירוץ זה בכהאי גוונא הדין יעבור ואל יהרג. או אפשר דמ"מ יהרג משום אביזרייהו דע"ז. אפי' רק איסור דרבנן כמו תספר עמו אחורי הגדר להרמב"ן דקריבה דעריות רק מדרבנן. [או י"ל דדוקא בהעלה לבו טינא דפושע ברוח תאוותו אבל בעלמא במקום סכנה לא גזרו רבנן. כ"ש מבמקום חולי. ועוד נדבר מזה]. והתוספות לא הוקשה להם אלא מקרא דואהבת. אבל לדינא מודים דאף בכהאי גוונא יהרג ואל יעבור: ז) בתוס' פסחים (כ"ה.) דהא דאין מתרפאין בע"ז היינו באומרים לו שרק בע"א יתרפא ולא בשאר עלין דאתי למימשך בתר ע"ז, וכן פסק בש"ע (סי' קנ"ה) דיעה ראשונה שנשנה בסתם שהוא עיקר בכל מקום. והרמ"א לא הגיה עליו כלום. ואף שבסי' קנ"ז פסק הרמ"א בג"ע אף באיסור לאו לבד יהרג ואל יעבור אף דקרא דג"ע בנערה המאורסה וכן בשאר חייבי כריתות דאתרבי בש"ס מחטא. אבל לא חייבי לאוין. ועל כרחין משום אביזרייהו וכמ"ש הר"ן בפסחים.

וא"כ במתרפא בע"ז דהוי לאו דלא ידבק נמי יחשב אביזרייהו אך לק"מ דדוקא בחייבי לאוין דעריות דהוא מין איסור אחד עם חייבי כריתות דאידי ואידי נהנה ממשגל באיסור. אלא שזה איסור קל וזה חמור. משא"כ בנהנה מע"ז שאינו מעין האיסור ע"ז שמאמין בע"ז ח"ו. וזה רק נהנה מהעצים אלא שהתורה אסרתן משום שעבדו אליהם. והוא כשאר איסורי הנאה. ואינו נחשב אביזרייהו דע"ז כלל: סימן קכט א) הנה הראשונים ז"ל הקשו על קושית הש"ס סנהדרין (ע"ד) והא אסתר פרהסיא הואי. דאמאי לא מקשה הא אסתר ג"ע הוי. אם משום שהיתה מקודשת למרדכי דאל תיקרי לבת אלא לבית. אי משום לאו דלא תתחתן בם. ואפי' תימא דחיתון באונס ליכא מ"מ הוי ג"ע מגזירת ב"ד של שם על נכרי הבא על בת ישראל ב) והנה יש בזה ג' שיטות. שיטה הא' היא שיטת בעה"מ ז"ל דלא גרסינן תהרג ואל תעבור אלא יהרג ואל יעבור דאשה קרקע עולם. ועוד דהבועל מתכוין להנאת עצמו ואינו מתכוין להעביר על דת. ובין לאביי בין לרבא תעבור ואל תהרג. וס"ל דתרוצי אביי ורבא בא ליישב נמי קושיא דג"ע הוי: ג' הן אמת דקשיא לשיטתו א"כ למה לא הקשה הש"ס קושיא דג"ע. ולולי דמסתפינא לפלפל בהלכה עפ"י הזוהר הוה אמינא דמה שלא הקשה הש"ס קושיא דג"ע מיושב בפשיטות לפי המבואר בזוה"ק דמעולם לא בא עלי' אחשורש ששלחה שידית במקומה. ע"כ פריך הש"ס דמ"מ אסור משום בפרהסיא כיון דהעולם לא הי' יודעים מזה ואיכא חילול השם והי' לה למסור עצמה משום חילול השם. ומזה הוכיח בעה"מ דלמסקנא אפי' בג"ע בקרקע עולם או הנאת עצמו תעבור ואל תהרג. דאל"כ אכתי קשה נהי דמהני קרקע עולם והנאת עצמו בשאר עבירות בפרהסיא. מ"מ באסתר דהעולם הי' סוברים שהוא ג"ע ומחויבת למסור עצמה וכשאינה מוסרת עצמה איכא חילול השם. ושוב אפי' בכהאי גוונא מחויבת למסור עצמה.

וע"כ דאף בג"ע בקרקע עולם או הנאת עצמו יעבור ואל יהרג וליכא חילול השם ודוק היטב: ד והקשו על הבעה"מ מההוא דבכל מתרפאין חוץ מע"א דאין כאן מתכוין להעביר על דת. ומההוא דתעמוד לפניו ערומה. ותי' הר"ן ז"ל בפסחים לדעת בעה"מ דדוקא באינו מתכוון ורוצה באיסור רק שאנוס הוא מחמת שרוצים להמיתו בכהאי גוונא הוא דמותר במקום סכנה כגון באסתר שהיא מתרצה בג"ע ולא מחמת ג"ע שאלמלא הי' רוצים להמיתה לא היתה מתרצה להנשא לאחשורוש. משא"כ במתרפא בע"ז שהוא רוצה ליהנות בע"א מה שאסרה תורה ליהנות מהם. וכן בההוא דתעמוד לפניו ערומה שהוא רוצה להנות מהערוה מה שאסרה תורה. משא"כ באסתר שלא רצתה כלל ליהנות מאחשורוש רק שאנוסה היתה. זה שיטת בעה"מ: ה) שיטה הב' הוא שיטת התוס' דלא פריך והא אסתר ג"ע הוה. דבהא פשיטא דכיון דלא עבדא מעשה אינה מחויבת למסור עצמה. דמהיכי ילפינן לג"ע מרוצח. וברוצח נמי אינו מחויב למסור עצמו אלא היכא דעביד מעשה דהא הטעם הוא משום מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהאי גברא סומק טפי. וא"כ אם יאמרו לו הנח לזרוק עצמך על התינוק ויתמעך ואם לאו יהרגוך אמרינן להיפוך מאי חזית דדמא דחברא סומק טפי דילמא דמא דידי סומק טפי. וכן כתב בנה"מ היא שאינה עושה מעשה אינה מחויבת למסור עצמה ועיין בתוס' באריכות. אך בדידי' כתבו התוס' דאם יאמרו לו הנח שידבקוך בערוה ובאם לאו יהרגוך מחויב למסור עצמו ואינו יכול לומר לא עבידנא מעשה כיון שיודע שאם ידבקוהו אי אפשר שלא יתקשה והקישוי דעביד חשיב מעשה: ובחי' הר"ן סנהדרין כתב שיטה זו. אולם כתב שאם העלתה לבה טינא להבעל לנכרי והיא אשת איש אין אומרים שתבעל לו משום דלא עבדא מעשה.

דמ"מ היא מצלת עצמה בג"ע ואזיל לטעמי' שכתב שם דטעם דש"ד יהרג ואל יעבור דמה חזית הפירוש שאין בדין שיציל עצמו בדמו של חבירו. ועל כן אם אומרים לו הנח לזרוק עצמך על התינוק ובאם לאו יהרגוך לא חשיב מציל עצמו בדמי חבירו שהרי אף אם לא יזרקוהו לא יהרגוהו והוא מציל עצמו רק במה שאינו מוחה מלזרוק אותו. ודוקא באומרים לו הרוג פלוני ואם לאו יהרגוך. דכל זמן שלא יהרוג חבירו יהרגוהו. נמצא שמציל עצמו במה שהורג חבירו. וע"כ ילפינן מיני' לנערה המאורסה שאסורה להציל בג"ע. ועל כן בהעלתה לבה טינה היא מצלת עצמה בג"ע ואסור. רק באונסין אותה להבעל ואם לאו תהרג אינה מצלת עצמה בג"ע. רק במה שאינה מוחה להבעל לו ואף אם לא יבעלוה לא יהרגוה. שהרי אינם מבקשים מאתה רק שלא תמחה ובמה שאינה מוחה לבד היא נצלת: ז) ולפי דברי הר"ן אלו נ"ל דאפי' בדידי' אף דאין קישוי אלא לדעת ואי אפשר שלא יתקשה. מ"מ כיון שאף אם לא יתקשה לא יהרגוהו. נמצא שאינו מציל עצמו בג"ע ודו"ק ובאמת בחי' הר"ן סנהדרין לא כתב דברי התוס' אלו דבדידי' אסור וכן בהר"ן יומא רק בר"ן פסחים. ולפנינו יתבאר דהר"ן ביומא ובחי' סנהדרין סותר משנתו למ"ש בפסחים כנ"ל]: ח) שיטה הג' היא שהביא הר"ן בחי' לסנהדרין דאפי' לדרשא דאל תיקרי לבת אלא לבית. מ"מ לדעת הרמב"ם אינה מחויבת מיתה בביאת נכרי ולא חשיב ג"ע. ואי משום דנכרי הבא על בת ישראל דמי לישראל הבא על הנכרית דקנאין פוגעין בו וכרת נמי איכא כדכתיב יכרת ה' לאיש כו'. יש לחלק דדוקא בבא על הנכרית דהולד נמשך אחרי'. ותירץ אביי דאסתר קרקע עולם היתה. ולפי זה לא תקשה אפי' לשיטה דמחייבא מיתה בביאת נכרי.