שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 39

נמצא דאלו הוי ידע הגוי שעשאה שתשבר קודם שיעבוד לה בטח לא הי' מזמנה וקוראה בשם ע"ז שעי"ז יהי' מוכרח אח"כ לעבוד לשברים משום זילותא. והרי הזמנתו וקריאת שמה ע"ז בטעות. וכיוצא בזה כתב בתשב"ץ בשם הקודש שנכתב בקדושה. אך הי' בטעות שלא הי' צריך לכתוב כאן. ופסק דכיון דכוונתו לשם קדושה בטעות אינו קדוש. וכמו כן י"ל בנ"ד דכיון דכוונת הגוי בעשייתו לשם ע"ז בטעות כנ"ל אינו נעשה ע"ז: יד) דומה להא דב"ק (סוף פ' הגוזל עצים) אלמנה מן האירוסין שנפלה לפני מוכה שחין נימא אדעתא דהכי לא קידשה ומשני טב למיתב טן דו. וע"כ אמרו בגמ' כיון דפלח לי' זילא בי' מילתא אבל אם לא פלח לה עדיין אדעתא דהכי לא אזמנה וקראה בשם ע"ז ובטלה הזמנתו וקריאת שמה ולא זילא בי' מילתא. וה"נ כיון שנשברה קודם שעבדה כלל. הוי הזמנתה בטעות. ודוקא שכבר השתחוה לה. דומה לאלמנה מן הנשואין שנפלה לפני מוכה שחין דלא אמרי' אדעתא דהכי לא קידשה. דדוקא מן האירוסין משום דמקידושין אין לה שום טובה. וכן בזה שעובדי ע"ז חושבין בשטותם ושגעונם שבעבודתה יהי' להם השפעת גשמיי כמבואר בספרים. ואם עדיין לא עבדה ולא נהנה ממנה כלל גם לפי דעתם המשובשת. אדעתא דהכי לא אזמנה וקראה בשם ע"ז. ולא חייל עלי' איסור ע"ז כלל. וע"כ אפי' לא ידע שנשברה מותרת. והוי ס"ס משני שמות. שמא לא נעבדה ולא חייל איסור ע"ז למפרע. ואת"ל נעבדה שמא ביטלה הגוי: טו) ולפי"ז יהי' קושיתו על המל"מ כראוי מוצקת. שאם נחשב לספק גם כשנשברה מאלי' יהי' מותר גם אם ישראל שברה לצורת דרקון ויהי' מותר משני ספיקות בדאורייתא וחד ספק בדרבנן שמא לי נעבדה. וליכא גזירה דילמא מגבה לה תחילה שהרי לא נאסרה כלל מעולם: טז) ומ"מ לא ברירא לי סברא זו כיון דכל ע"ז הוא שיבוש וטעות אעפי"כ נעשה ע"ז.

ה"ה אם ניתוסף שיבוש וטעות אחר אין נ"מ. ויש מקום בזה לפלפל בדברי הרמב"ם במעילה דיש שליח לד"ע אם נתערב איסור אחר. ויש לי בדברי הרמב"ם הנ"ל אריכות דברים ואכ"מ להאריך: יז) עוד יש לעיין שהפוסקים לא הביאו להא דר' יוסי בר יסיאן מע"ז (מ"ב) משמע דס"ל דרבנן פליגי וחשבו צורת דרקון ודאי ע"ז. ולק"מ על הטוש"ע מר"י בר יסיאן ואין ראי' כלל דר"י בר יסיאן חשיב לי' רוב לע"ז. וא"כ קושייתו על המל"מ כראוי מוצקת. מ"מ מפרש"י שפי' בדר"י בר יסיאן סתמא לע"ז משמע דרוב לע"ז ושוב יהי' תלוי בשני התירוצים הנ"ל. יח) ומה שהקשה כ' גיסי הרב נ"י על תוס' (מ"א) מנ"ל דשמואל דשרי שברי ע"ז ס"ל כר"ל דנשתברה מאלי' מותרת אימא דמתיר משום ס"ס אי משום מחצה שבירות נכרים ומחצה שבירות ישראל ושל ישראל נמי איכא דמבטל לה. לק"מ דהא שמואל אמתני' קאי דאתיא כר"מ וכמ"ש המל"מ (פ"ז מה' עכו"ם ה"ז). ולא מבעיא להתיר משום רוב. אך גם לא מטעם ס"ס דג"כ משום רוב. וכ"ש לפי תירוץ הב' דאדעתא דהכי לא אזמנ'. או אם נאמר דלר' יוסי בר יסיאן לא הוי רוב כלל דלק"מ אדשמואל דיהי' ס"ס. כיון דשני הספיקות שמא נתבטל והוי משם א'. ודוקא בדר' יוסי בר יסיאן דספק הראשון לא הוי איסור ע"ז מעולם: יט) ומ"ש להתיר בשבירת ישראל עפ"י דברי המל"מ משום ס"ס. ואף שאסור לעשות ס"ס בידים. הא השבירה מצוה ומדמי לה לדברי הבה"ז. יפה אמר: ב) אשר פקפק עפ"י דברי הירושלמי שהביאו התוס' (דף מ"ד.) דמשמע של מתכות לא בטל בשבורה מאלי'. הנה דברי הירושלמי לא מצאתי כדי שאעיין בו. אך בגמ' דידן משמע להיפוך. דמקשה הש"ס לר"ל מהא דר"י אומר שוחק וזורה לרוח ואמרו לו אף הוא נעשה זבל.

ואמאי ליהוי כע"ז שנשתברה מאלי' ורש"י פי' שוחק המוציא ע"ז של מתכת וכן בפרק כל שעה כתב רש"י שחיקה שייך במתכות הנה דאף במתכות מותר נשתברה מאלי'. ואפשר דשברי שברים שאני: ידידו גיסו הדו"ש באהבה הק' אברהם. סימן קכג ב"ה יום ג' שלח תרנ"ה לפ"ק פה סאכאטשאב. שוכ"ט לכבוד אהובי הרב החריף ובקי מגזע היוחסין כש"ת מו"ה גרשון נ"י אבד"ק קראשנעוויץ א) דבר אשר יצא חוק מהממשלה יר"ה שגוים בני הכפרים אינן יכולים להעמיד צלם בלתי רשות בעל הכפר. אם מותר לישראל בעל הכפר ליתן להם רשות. ותחילה עלה בדעתו של כ"ת ני' לאסור מחמת דברי הרמב"ם (פ"ט מה' מלכים ה"ב) שאין מניחין אותו להקים מצבה ולעשות צורות וכיוצא בזה. ומשמעות שהוא מה"ת. וכ"ש בנ"ד דיש בזה גם משום לפני עור. ושוב כתב כ"ת ני' להתיר דטעם הרמב"ם משום דמחויב לאבד ע"ז ומשמשי' גם בחו"ל רק שאינו מחויב לרדוף אחרי' בחו"ל כמ"ש הרמב"ם (פ"ז מה' ע"ז). ולפי"ז בנ"ד שיש שם צלם ישן אך שנרקב ומתירא שמא יפול אלוה שלהם ע"כ רוצים לסתור הישן ולהעמיד חדש וכיון שעכשיו בין כך וב"כ יש צלם. משום לאח"ז לא חיישי' כמו שמותר למכור להם בהמה לפני אידיהן בדאית לי' בהמה לדידי' להקריב אף שגורם שאם יקריב בהמה שלו לע"ז ישאר לו עוד בהמה להקריב. א"ו משום לאח"ז לא חיישי' עכ"ד: ב) וכל דבריו תמוהים שטעם הרמב"ם (פ"ט מה' מלכים) אינו משום דמחויב לאבד ע"ז. דהתינח ע"ז אבל צורות לנוי דאין שם ע"ז עלי' כלל מ"ט אסור. אך באמת אין ללמוד איסור מדברי הרמב"ם אלו. דדברי הרמב"ם ע"כ בזמן שיד ישראל תקיפה ואז אסור לשכון גוי במקום ישראל אפי' יעבור עליהם דירת עראי אא"כ יקבל עליו שבע מצות. וע"כ כתב הרמב"ם שאין מניחין אותן לעשות דברים אלו. ואם ירצה לעשות ילך הלאה ממקומינו.

ואף צורות אין מניחין אותו לעשות אף שאינו ע"ז. כיון שטעם האיסור כתב הרמב"ם (פ"ט מה' עכו"ם ה"י) שלא יטעו בו הטועים ויחשבו שהוא עכו"ם. (וע"כ נכתב האיסור בתורה בפסוק אלהי כסף. וכיון שאסור לנו להניח במקומינו עובד ע"ז. כן אסור להניח את זה שנראה שהוא ע"ז: ג) אך משום לפני עור אסור בנ"ד. ומה שלמד היתר ממה שמותר למכור להם בהמה בדאית לי' בהמה לדידי'. אין ראי' כלל. דהתם איכא למימר בהמה דידי' לא להקרבה עומדת ומסתמא כמו שהי' לו עד כה כן תשאר אצלו. רק אם לא ימצא שום בהמה להקרבה ע"כ יקריב שלו. וע"כ אין איסור במה שמוכר לו ישראל בהמה להקרבה ואין בזה משום לפני עור שאם לא ימכור לו ישראל יקריב דידי'. אבל אין חשש כלל שיקריב שניהם לע"ז. ומפורש (בדף ט"ו ע"א) באיכא למיתלי בהיתירא תלינן ולית בי' משום לפני עור. כ"ש בזה שלא נחוש שיקריב שניהם. אבל אם הי' ברור שיקריב שניהם ודאי הי' אסור. דאטו משום שבלא ישראל יקריב אחת מותר לגרום לו מכשול שיקריב עוד אחת ומאין הרגלים דעל לאח"ז אין בו משום לפני עור: ד) ועוד בנ"ד לא חשיב מכשול דלאח"ז רק של עכשיו. שהרי עשיית פסל בעצמו הוא לאו בישראל. ואיסור בב"נ אף בלא שהי' כמ"ש הרמב"ם (ה"ט). והעושה לעצמו לוקה שתים. נמצא שאם לא ירשהו לא יעבור עוד בלאו דעשי'. משא"כ אם יסלק זה ויעמוד אחר. יהי' מחדש לאו דעשי'. העולה מזה שיש בזה לאו דל"ע וזה פשוט: ה) אך חדשות אני מגיד דלפי הנראה יש בזה לאו דלא תעשה פסל בישראל המרשה. והוא לפמ"ש הרמב"ן בדיני דגרמי החילוק בין שיסה בו הנחש דחשיב רק גרמא. בין מוסר דחייב כאלו מיקלא קליי' בידים. וכתב הרמב"ן לחלק דשיסה שהנחש הי' יכול להזיקו בלא שיסה הוא כמשיא עצה דאינו אלא גרמא. אבל מוסר שלא הי' האנס יודע היכן הוא ולא הי' יכול ליטלו רק עי"ז שהראה לו.

כיון שברי הזיקו חשיב מזיק. וה"נ בזה שודאי יעשו הצלמים כאשר יהי' להם רשות ובלתי נתינת הרשות א"א להם לעשות כי הממשלה לא חניח אותם חשיב המרשהו כעושה פסל בידים. וגרע ממוכר לו בהמה לשחוט לע"ז דא"א שיחשב כאילו הוא שחט לע"ז כיון שלבו לשמים. אבל המרשהו לעשות כיון שהעושה פסל לאחרים ג"כ חייב אף שהוא אין דעתו לע"ז כלל. חייב משום העשי' כאילו עשה בעצמו: ו) ואל תשיבני הלא מראים לגוי עצים ואש בשבת להבעיר אש במקום חולה שאב"ס ולא חשיב כאלו הבעיר בעצמו. חילוק יש. דבשבת אין איסור מה שנעשה בשבת. שהרי מותר להתחיל מע"ש ויעשה ממילא בשבת. רק האיסור מחמת ישראל העושה לבד וגוי העושה אין חשש איסור וקי"ל גר תושב עושה בשבת לעצמו כישראל בחול. ע"כ אין איסור רק במזיק ממש ולא בגרמי. משא"כ בנזקין שההיזק נעשה רק שאין כאן מזיק ואין כאן מי לחייב. ע"כ מחייב ואף שאינו מזיק ממש רק גרמי. וה"נ בעשיית הפסל שהפסל נעשה רק כשאין כאן מי העושה אין כאן מי לחייב ע"כ שפיר יש לחייב בגרמי כמו בנזקין. מיהו לדעת הש"ך דחיוב גרמי אינו רק משום קנס אינו שייך בנ"ד: ז) ונ"מ בזה לכאורה דאלו משום לפני עור היכא דאיכא חשש סכנה מותר. כיון שאינו לאו מיוחד בע"ז וכמו שהוכיחו הראשונים מסוף בן סורר בהני קוואקי ודומיניקי דיהבינן להו ואלו לי"ה שכתבתי משום לאו דלא תעשה חשיב אביזרייהו דע"ז דיהרג ואל יעבור. אך ז"א דאם יש סכנה אף אם נדמהו למוסר הלא במוסר גופי' אם הי' באונס פטור. ואף שיש מקום לחלק בזה ולומר דלא מקילין באונס רק במוסר בדיבור לבד. וע' ש"ך (סי' שפ"ו סק"י). אבל זה צריך ליתן רשיון בכתב. אין נראה לחלק בכך: ח) ומ"מ אין היתר רק במקום סכנה. דבמקום אונס אחר נהי דלהנ"ל אין לאסור משום שחשיב כאלו בעצמו עשה. דבאונס אין דין הגורם כעושה מעשה.

מ"מ אסור משום לפני עור: ט) ולכאורה יש לומר עוד נ"מ דמשום לפני עור יש מקום להקל לפי דברי ד"מ (סי' קנ"א) וש"ך (שם סק"ז) דבזה"ז אין לאסור למכור לגוים מידי דהקרבה כיון שכוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתתפין שם שמים ודבר אחר וב"נ אין מוזהרין על שיתוף וי"ל דה"ה ב"נ העושה פסל לעצמו שלא לעבוד הפסל לבדו רק לשתף הפסל עם שם שמים אין עובר. משא"כ אם האיסור משום הישראל בעצמו שחשיב עושה פסל לגוי ובישראל חשיב שיתוף ע"ז. ולפי"ז לדעת הד"מ וש"ך הנ"ל משום אונס אחר ג"כ הי' מותר. דבזה משום לפני עור ליכא. דלגבי גוי לא חשיב שיתוף ע"ז. ומשום לתא דחשיב ישראל עושה אין איסור. דבאונס לא חשיב הגורם כעושה: י) אך נראה שגם משום לפני עור איכא. דבשלמא כשמקריב לשם שמים ולשם פסל אינו עובר על ההקרבה אבל מ"מ עובר על עשיית הפסל דסוף סוף הפסל בפני עצמו הוא ע"ז אף שההקרבה לשניהם: העולה מזה שחלילה להתיר כ"א במקום סכנה ממש וא"א להנצל באופן אחר כגון ע"י ממון וכדומה: ידידו הדו"ש הק' אברהם. סימן קכד ב"ה לכבוד ידיד נפשי הרב הגאון הגדול חסיד ועניו נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה חיים אלעזר נ"י אבד"ק קאליש יע"א. א) הנה מעכ"ת נסתפק לדעת הנקה"כ שהסכים עם הדרישה במומר. דנאסר ע"ז שלו תיכף כשעשאה. ולמד מהרמב"ם דעובד ע"ז הוא כגוי לכל דבריו. ומראי' זו למד מעכ"ת דה"ה דיש לו ביטול. ולא כן עמדי. דהנה דינו ג"כ כישראל לכל דבריו. והוא ש"ס ערוכה בפ' החולץ (מז:) טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו. ואמרינן שם למאי הילכתא דאי הדר בי' וקידש בת ישראל. ישראל מומר קרינן בי' וקדושיו קדושין. ובקדושין (דף י"ח) ודילמא ישראל מומר שאני. ומזה למדו הפוסקים (בסי' רפ"ג) דמומר יורש את אביו ישראל ד"ת.

ובדין מומר אם זוקק ליבום דיש פוסקים שאינו זוקק משום דקנאים פוגעין בו כמו בבא על ארמית ובמקום ערוה קאי. הרי דס"ל דינו כישראל בעצמותו שזוקק ומ"מ דינו כעכו"ם ג"כ דקנאים פוגעין בו וממילא אינו זוקק. ובנ"ד יש לנו ראי' מהש"ס ע"ז (דף נ"ג) ואי משום הנך דמעיקרא בביטולא בעלמא סגי להו אלא מדפלחו ישראל לעגל כו' והרי באותה שעה היו מומרין כדאיתא בשבת (דף פ"ז) כל התורה כולה כאן וישראל מומרים כו'. ואף דלאחר שחזרו ישראל בתשובה הוי ע"ז של ישראל. מ"מ לא הוי אלא כע"ז שזכה ישראל דמה"ת יש לה ביטול להרמב"ן: ב' גם מ"ש מעכ"ת דמשכחת ע"ז של ישראל דבאותו דבר לא חשיב מומר. הלא משעה שעשאה עובר בלאו דלא תעשו לכם. מיהו הא יש לדחות לפמ"ש במשנת חכמים הן בחילול שבת הן בע"ז אפשר דלא חשיב מומר באיסור לאו. וראייתו מפ' כלל גדול הזיד בלאו ושגג בכרת חייב חטאת ואי חשיב מומר האיך מייתי קרבן (וראייתו אינה מכוונת דמי אמר לו שהי' בפרהסיא] ובאמת לפי דעתי גם ראי' ראשונה (שבסוף אות א') היינו יכולין לדחות דהי' שם גיפוף ונישוק. שמח בלבו. וכל אלה לא חשיבי מומרים לדעת המשנת חכמים: ג) אולם לדעתי אף אם נודה לו בשבת. אבל לא בע"ז דכל שמאמינים בה בלב הוי מומר. ועי' בע"ז (דף נ"ד.) ברש"י ד"ה ודאי ישראל הוה ופלח לה ברצון שפי' א"א שלא יהי' אחד שנוטה לבו אחר ע"ז. ומשמע שם דהוה תחילה מומר ואח"כ פלח לרצון. ודאי גם בגיפוף ונישוק וכיוצא חשיב מומר: ד) מכל הנ"ל לדעתי הדבר ברור דע"ז של ישראל מומר אין לו ביטול. ואף הדרישה והנקה"כ מודים בזה. ומה שיש להסתפק. במומר שעשה ע"ז ולא עבדה דנאסרת מיד יש לספק אם יש לה ביטול [ומשמע ני מהט"ז (סי' קל"ט ס"ק א') דטעמא דדרישה דישראל אין חזקה שיעבוד א"כ ודאי אין לה ביטול.

אולם בזה יפה כתב הט"ז דאין לנו לדרוש טעמא דקרא]. וי"ל דתלוי במחלוקת התנאים בתוספתא שהביא הר"ש (פ"ה דכלים משנה י"א) בכלי שיש לו דין כלי חרס ודין כלי מתכות אם נטמא בתורת כלי חרס אם מטמא ככלי מתכות. וכן להיפוך רבי מטמא ור' ישמעאל בר"י מטהר. ולפי הכלל הלכה כרבי מחבירו אף בזה נראה דאין לו ביטול. ולפי"ז יש להביא ראי' קצת לדעת הדרישה והש"ך דקשה בש"ס הנ"ל מדפלחו ישראל לעגל גלו דעתיהו דניחא להו ושלוחתייהו עבדו. וקשה הא אין שליחות לנכרי. וביותר קשה לפמ"ש הריטב"א בשם הרמב"ן דלא מיקרי ע"ז של ישראל אא"כ עבדה על ידו או ע"י שלוחו. ומה מועיל ע"י שלוחו הא אין שליחות לנכרי. ועי' אבני מלואים (סי' ה') ותי' התוס' רי"ד ע"ז אין מספיק לשיטת הרמב"ן ההוא] ולדעת הדרישה והש"ך דמומר דינו כגוי וגוי לגוי יש שליחות וחשיב כאלו עבדה בעצמו ואין לה ביטול. דמ"מ ישראל הוא. וכעין דברי רבי בתוספתא הנ"ל. אשים קנצי למלין: ידידו הדו"ש הק' אברהם. סימן קכה א) כתב בהגהות אשר"י (פ"ק דע"ז) בשם רבינו אפרים ב"ר יצחק שאם שכר ישראל בית מעכו"ם אסור לישראל להניח לגוי שיכניס [כ"ה באו"ז] ע"ז בתוכו וכן אם שכר בהמה וחמר אחרי' בשבת חייב חטאת דשכירות קונה קצת. ואין נראה. והם דברי האו"ז שהשיג על ר' אפרים מהא דישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה: ב) ונראה דהנה בסברת רבינו אפרים דשכירות קונה קצת מצינו לה סייעתא ותיובתא. סייעתא מהא דב"ק (דף צ.) המוכר עבדו ע"מ שישמשנו שלשים יום ר"א אומר שניהם אינם בדין יום או יומים. אמר רבא מ"ט דכתיב כי כספו הוא המיוחד לו. ופסקו כן הפוסקים אף דקי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. מ"מ חשיבה קצת שלו. דמה"ט אין הלוקח בדין יום או יומים. וה"ה בשוכר לעשות בה מלאכה לזמן דשכירות ליומא ממכר הוא. הא סייעתא:

ג' תיובתא מהא דשבת (קל"ה) יליד בית נימול לא' היכי משכחת לה אר"י בלוקח שפחה לעוברה. לאו דומיא דלכם הוא הואיל ואין לו חלק באמו. ומקשה הניחא למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. אלא למ"ד כו' הנה דלמ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. חשיב שאין לו חלק בה. וה"ה שכירות דאין לו בה קנין אלא לזמן דהוא קנין פירות. וא"כ צריך ליישב סתירות הסוגיות דב"ק ודשבת. [הגה. עיין תוס' ב"מ (צ"ו) ד"ה בעל וז"ל א"נ אפי' למ"ד החם כקנין הגוף דמי היינו משום שמשייר המוכר לעצמו פירות בעין יפה אבל בעלמא לא. המגיה]: ד) ונראה דוקא עבד דאפי' בעליו גמורים אין להם בו אלא פירותיו. דהיינו מלאכה. אך לא גופו ממש. ע"כ מי שיש לו בו קנין תשמיש לזמן חשיב שיש לו חלק בו. אבל בהא דשבת בקונה שפחה לעוברה. הרי בעלי' ממש יש להם קנין בה להשתמש בה בגופה. ולוקח זה לא יוכל להשתמש בגופה כלום. רק בולדה. לא חשיב שיש לו קצת קנין בגופה. ודוקא מי שיש לו קנין להשתמש לזמן הוא דחשיב קנין קצת. דקנין זה שיש לבעליו בה גם הוא יש לו חלק. משא"כ באינו יכול להשתמש בגופו כלל: ה) ונשוב לדברי רבינו אפרים בשוכר בית מגוי לזמן דבית לתשמיש קאי. ושוכר נמי יש לו רשות להשתמש בה לזמן חשיב קצת קנין. וכן שוכר בהמה טמאה לזמן. שגם בעלי' אין להם בה רק למלאכה. (ואף שיכול למוכרה לנכרים לאכילה. מ"מ עיקר שוי' למלאכה]. והרי השוכר יש לו ג"כ קנין למלאכה לזמן חשיב שיש לו בה חלק. ע"כ אם תמר בה חייב חטאת. אבל השוכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה. משום דפרה לאכילה קאי וקנין שיש לבעלים בגופה ממש לאוכלה. אין לשוכר בזה שום זכות לא חשיב אף קצת קנין. כהא דשבת בשפחה דעיקר זכות למלאכה וכיון דלוקח אין לו שום זכות למלאכה רק לעוברה חשיב שאין לו זכות. ה"נ בזה:

ו) ומדוקדק מה דנקט פרה ולא בהמה סתם. והרמב"ן באמת העתיק בהמה. אך לר"א אתי שפיר דנקט פרה. להורות דוקא בהמה טהורה ואני מסתפק לענין שבת. אף ששכר פרה יתחייב משום מחמר. דאיסור מחמר ושביתת בהמתו שהיא במלאכה. אפשר תלוי במי שהוא שלו למלאכה. ואם נאמר כן יבוא דברי ר' אפרים בלי גמגום. ומ"מ דייק הש"ס שפיר מהא דשוכר פרה דשכירות לא קניא לגמרי דאי קני לגמרי משום דבתר השתא אזלינן. פרה נמי השתא אין יכולין בעלי' לאוכלה כל זמן שמושכרת לשוכר ודו"ק היטב: סימן קכו ב"ה יום ה' ב' סיון מ"ו למטמונים תרנ"ו פה סאכאטשאב. שוכ"ט לכבוד אהובי הרב חחו"ב מו"ה ישראל פגעיאל הלוי נ"י אבד"ק גלאוונא. דבר המומר אשר דרכו לאכול בשר אחוריים דוקא והמשרתת לוקחת עבורו בשר אחוריים מן הכשרות ומן הטריפות ויהודים מכרו לו עד עתה באשר חשבו שהוא עכו"ם. ועתה נודע להם. א) הנה בדבר יש מחמירין שכתב רמ"א (סי' קנ"א) כתב הש"ך דמומר אין ב"ד מצווין להפרישו. ואחרונים פקפקו. ותירוץ הד"מ פליאה דעת ממני שהוא כתב דבמזיד אין מצווין להפרישו. והרי בקרא דוקדשתו שאם לא רצה דפנו. ובמ"ע מכין אותו עד שתצא נפשו. ומסתמא ה"ה בל"ת כשעדיין לא עבר ואם תאמר שכל זה אם בידם להכריח החוטא שלא יעבור, אבל אם אין בידם רק ליקח החפץ ממנו שלא יוכל לעבור אין מחויבין. גם הא ליתא שהרי כתב הר"ן גבי פריעת בע"ח דעד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו. [אולם בהא דהר"ן אין הכל מודים לו. עי' רמב"ן סוף ב"ב. אך י"ל דמ"מ ביסוד זה שחייבין אף להכריח בממונו מודה לר"ן. רק שס"ל דכיון דפריעת בע"ח מצוה לבד.