שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 38

ז) ועפי"ז מרווח לן סוגיית הש"ס הנ"ל דמיקלא קליי' דלכאורה יש להבין האיך שרי למישקל דמי הא מדאורייתא הנכרי פטור דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק וא"כ הוי מדאורייתא דמי יין נסך. דהא כיון דמדאורייתא לא חיישינן לניסוך א"כ הוי היזק שאינו ניכר. וכיון דרבנן חיישי לניסוך א"כ חשו לאיסור דאורייתא ומדאורייתא שוב הוי דמי יי"נ דמדאורייתא פטור דהוי היזק שאינו ניכר כיון דמדאורייתא לא חיישי' לניסוך כנ"ל: ח) אך נוכל לומר דזה סייעתא דר"א משם כיון דסובר הת"ק דיכול לאסור וע"כ מטעמא דכיון דעשה מעשה אסרה. והיינו כיון דנאסר בשתי' משום בנותיהם כנ"ל ע"כ הוי שינוי והוי מעשה. א"כ כל זה מדרבנן אבל מדאורייתא דלא שייך בנותיהם ממילא אינו יכול לאסור כלל דלא הוי מעשה כיון דלא הוי שינוי וא"כ אין אדם אוסר דבר שאינו שלו בלא מעשה ורק מדרבנן אוסר. ומדרבנן שוב חייב לשלם דהוי היזק ניכר דמדרבנן חיישינן לניסוך כנ"ל. והרי ניכר הנגיעה כנ"ל: ט) ועפי"ז נתיישב לנו המחבר התמוה (בסי' קכ"ו סעיף ז') גבי נגע הנכרי בקילוח היורד מן הגת דפסק דאם יש ס' בזגים וחרצנים שבגת מותר משום רואין. וזה תמוה עי"ש בש"ך דכיון דניצוק חיבור א"כ הוי כנוגע בכל היין. והיכי שייך ס'. אך להנ"ל ניחא. דהנה הרמב"ם ז"ל פסק דבכל הדברים שאין נאסרין אלא בשתי' לא אמרינן ניצוק חיבור. וא"כ לכאורה קשה היכי יכול לאסור ע"י ניצוק הא העיקר הטעם דיכול נכרי לאסור כיון דבנגיעתו נאסר בשתי' משום בנותיהם כנ"ל. והכא בניצוק דלאיסור שתי' לא אמרינן ניצוק חיבור. א"כ שוב נימא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כנ"ל. אך צ"ל הטעם דנאסר עכ"פ משום תערובות בשתי'. וכיון דנאסר בשתי' שוב נאסר בהנאה ע"י ניסוך כנ"ל.

וא"כ שפיר פסק המחבר דהיכא דיש ס' דלא שייך תערובות לא שייך כלל ניצוק כנ"ל סימן קכא הלכות עבודה זרה ב"ה אור ליום ב' בא תרמ"ה לפ"ק פה סאכטשאב. שוי"ר לכבוד ידי"נ הרה"ג החו"ב משנתו זך ונקי החסיד כקש"ת מו"ה יצחק הכהן נ"י: הנה שאלני ר' משה אהרן מרחוב נאלעווקיס בדבר שבא לידו במשכון צלמים ולא פדאן הנכרי ואמר לי שכבר שאל זאת מכ"ת נ"י. ולא השיבו תשובה ברורה: א) ולדעתי האומנם כי אף שהדבר ברור שלא נתבטלו הצלמים ע"י שהניחן במשכון דקי"ל כחכמים (ע"ז נ"ג.) מכרה או משכנה לא ביטל. ואפי' להרמב"ם בצורף ישראל ביטל. הא ס"ל צודף דוקא. מ"מ נ"ל שיש להם תקנה ע"י שיתנם לצורף נכרי להתיכם וזה ביטולם: ב) ואין לפקפק הואיל שבאו ליד ישראל במשכון נעשה כע"ז של ישראל. אף שישראל מגוי לא קנה משכון. מ"מ חייב באחריותו. וכתב המג"א (סי' תקפ"ו סק"ה) דבחיוב אחריות נעשה כשלו לענין שלא יהי' לו ביטול כמו לענין חמץ. ליתא דהא מבואר בתוס' ע"ז (דף נ"ג:) דאפי' לרבי דאמר ביטל היינו כשנשתקעה. דאי לא נשתקעה מודה רבי דלא ביטל הואיל ודעתו לחזור. ואם איתא דתיכף שמשכנה נעשה ע"ז של ישראל. האיך מועיל הביטול אח"כ בשעה שנשתקעה. הלא נעשה מכבר ע"ז של ישראל. ובר"ן כתב שם ג"כ לדעת הרמב"ם וראב"ד צורף דוקא. צ"ל דמשכנה דביטל היינו שהגיע זמן ולא פדאה דקודם זמן הלא לא יוכל לצרפם. א"כ מוכח מר"ן ג"כ דלא נעשה ע"ז של ישראל ע"י משכון: ג) וראיית המג"א מתוס' סוכה שהקשו בלולב של ע"ז של גוי איך יש לו ביטול הלא בהגבהה נעשה ע"ז של ישראל והוצרכו לתרץ כגון שהגביה שלא לקנותה. ולא תירצו כפשוטו דכיון שהוא של גוי לא יוכל לקנותו. אלא ודאי משום שנתחייב באחריות: ד' ולפענ"ד אין הטעם משום אחריות.

ולא מבעיא למ"ד גזו נכרי מותר דנעשה שלו כמבואר באהע"ז (סי' כ"ח סעיף א' ברמ"א) ובח"מ (סי' רפ"ג) שפסק כתשו' רש"י דהיכא שמותר לגוזלו חשיב שלו דלא כספר יראים שהביא המג"א (סי' תרל"ז סק"ג). אך אף למ"ד גזל גוי אסור. מ"מ ע"ז שלו פשיטא שאין בו איסור גזל. ורחל גנבה התרפים אשר לאבי' כדי להפרישו מע"ז. וה"נ זה טובה לגוי להפרישו מע"ז. וכיון שמותר לגוזלו שוב נעשה שלו כנ"ל. וא"כ אף שראיות המג"א טובה לעיקר הדין לדחות דברי הב"ח. אבל לא לענין חיוב אחריות דמוכח מתוס' ור"ן דבמשכון לא נעשה של ישראל: ה' ובאמת ק"ל על הר"ן דהא בחי' הר"ן פ' איזהו נשך (ע"א) וכ"כ הנ"י שם דישראל מנכרי קונה משכון. ואפשר דכיון דהא דע"ז של ישראל אין לו ביטול מה"ת היינו כשעובדה ישראל. והא דע"ז שעובדה גוי והוא של ישראל אין לו ביטול היא רק מדרבנן כמ"ש הריטב"א בשם הרמב"ן. לא החמירו חכמים במשכון. מ"מ להלכה קי"ל (באו"ח סי' תמ"א) ישראל מגוי לא קנה משכון: אך מה שיש לעיין דהא לאחר שנתיאש הגוי מלפדותה נעשה של ישראל כמבואר בשלהי ע"ז לענין טבילת כלים. וכ"כ בעל העיטור הובא ברא"ש בשמעתא דנכרי שהלוה (ויש שם ט"ס ברא"ש ובש"ך יור"ד סי' קס"ט ס"ק נ"ז) העתיק דברי הרא"ש עם הט"ס. אך אח"כ כתב בתוך הדברים אי דחזא דעתי' לשקועי' והיא הנוסחא האמיתית בבעל העיטור. וכ"ה בבעל העיטור שלפנינו. ותיבת ואז הוא ט"ס וצ"ל דחזי] וא"כ האיך יועיל הביטול. אך איסורא לא ניחא לי' דליקני. ואף שפקע זכות הגוי מהמשכון. מ"מ לא ניתוסף זכות זה לישראל שיהי' נחלט לו המשכון ז) אך יש לפקפק עפ"י מה דאיתא ב"ק (מ"ט:) משכנו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא אחר והחזיק בה זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה השאר. וכתב בשטמ"ק בשם המאירי דאפי' רוצה המחזיק לפדות אינו יכול בכנגד מעותיו ע"ש.

וכן משמע לשון הגמרא "קנה" וכו'. ושם בגמ' דליתא למשכון בחצירו דליזכי לי' הרי דבמה שנסתלק הלוה לבד נעשה לגמרי של המלוה בלא קנין. וע"כ אפי' לא ניחא לי' למלוה לזכות נעשה שלו. דומיא דמחילה דאפי' בע"כ של לוה מהני. כמ"ש הרא"ה הובא בר"ן כתובות (פ' נערה) גבי מוחלת כתובתה במ"ש שא"כ תמחול כתובתה ותיזון מהם בע"כ ע"ש. הנה דמהני מחילה בע"כ של לוה. והיינו משום דאינו אלא סילוק שיעבוד דומיא דמיתת הגר דמבואר שם בסוגיא דפקע שיעבודי'. ה"נ כשנתייאש הנכרי לפדותו דפקע זכות הגוי דומיא דמיתת הגר נעשה של מלוה לגמרי אפי' בע"כ של מלוה: ח) אך נראה דהא דמשכנו של גר ביד ישראל ומת קנה המלוה כנגד מעותיו. היינו משום דבע"ח קונה משכון כנגד מעותיו דוקא כמבואר בש"ך (סי' ע"ב). אלא שביד הלוה לפדותו. וכשמת הגר ופקע ממנו זכות זה נשאר למלוה לגמרי. דזכות שיש ללוה לפדותו הוא כעין שיעבוד וכשמת פקע שיעבודי' דומיא דמשכנו של ישראל ביד גר ומת הגר דנשאר המשכון ללוה לגמרי: ט) ואי קשה כיון דזכות המלוה חשיב רק כשיעבוד דעל כן כשמת גר המלוה פקע שיעבודי' ממילא זכות הלוה לפדות חשיב שלו. ואיך נאמר כשמת גר הלוה יפקע זכותו שישאר לגמרי למלוה. לא קשה דלעולם חשיב המשכון למלוה משום דבע"ח קונה משכון. אך כשפדאו הלוה אמרי' למפרע הוא פודה כיון דיכול לפדותו בע"כ של המלוה. ומה"ט אמרי' גבי בתי ערי חומה רבית גמורה היא והתורה התירה אף דנקרא מכירה בתורה. אך כשפודהו ע"כ בטל המכירה למפרע. ה"נ במשכון אף דבע"ח קונה משכון. מ"מ כשפודהו הלוה ע"כ פקע קנין המלוה למפרע. וכיון שאם יפדהו ישראל הלוה מיד המחזיק. יופקע קנין הגר למפרע. ויהי' רק שיעבוד דפקע במיתתו ויהי' מחויב המחזיק להחזיר המעות. הפוכי מטרתא ל"ל.

וחשיב של הלוה לגמרי כיון שיכול לפדותו בלא כלום שהרי יצטרך להחזיר המעות חשיב מעתה שלו לגמרי ומחויב המחזיק להחזירו: י) אד תי' זה אינו עולה לשיטת התוס' פסחים דאפי' פדאו לבסוף בע"ח קונה משכון רק לשיטת הרמב"ן במלחמות שם דהיינו דוקא שלא פדאו לבסוף: יא) ובמחנה אפרים (ה' זכי' והפקר סי' ט'). ראיתי שכתב בהא דמשכון של ישראל ביד הגר ומת הגר פקע שיעבודי' אף דבע"ח קונה משכון אין הקנין אלא כל זמן הלואה וכשמת פקע המשכון ואזדא קנין המשכון יע"ש: יב) איך שיהי' כיון דבע"ח קונה משכון כל זמן שלא פדאו חשיב של המלוה. ולוה אית לי' שיעבוד שיוכל לפדותו בע"כ של מלוה. וכשמת גר הלוה נשאר למלוה לגמרי. וכל זה בישראל מישראל. אבל בנ"ד דישראל מגוי לא קנה משכון. אף שנפקע זכות הגוי במה שנתייאש מלפדותו לא נעשה של ישראל בע"כ של ישראל: יג) אך כל ההיתר לרבנן דר' מאיר דישראל מגוי לא קנה משכון. אך לר"מ דקונה משכון שוב כשדעת הגוי לשקועי'. נעשה של ישראל לגמרי בע"כ של ישראל כנ"ל. ובמג"א (סי' תמ"א) ראיתי שכתב דאפי' דעת הנכרי לשקועי' אינו עובר כל זמן שלא מכר לו בפירוש. ואפשר כוונתו כמ"ש דמשום איסור חמץ לא ניחא לישראל לקנות לגמרי ולא קנה בע"כ כיון דקי"ל ישראל מגוי לא קנה משכון. או אפשר שלא הרגיש בט"ס שיש ברא"ש בשם בעל העיטור כי ספר בעל העיטור לא יצא לאור כ"א בזמננו זה: יד) ולהלכה אף שיש פוסקים ישראל מגוי קונה משכון. הה"מ לדעת הרמב"ם הובא בב"י (סי' תמ"א) והר"ן בחי' ב"מ. כיון דבש"ע (סימן תמ"א) פסק דאינו קונה הכי נקטינן. ובפרט דהריטב"א בשם רמב"ן דהא דע"ז של ישראל אין לו ביטול לאו מדאו' ובדרבנן נקטינן כדעת המיקל. ע"כ נ"ל שיתנהו לצורף גוי להתיכו וידע הגוי שהי' ע"ז שהרי צריך שידע הגוי בטוב ע"ז כנ"ל.

ימחול כת"ר להעביר עיניו על הדברים. ואם גם בעיניו יראה להתיר ימחול לשלוח אחרי האיש ולומר לו הפסק. ואם אין לו פנאי למעלתו לעיין. ימחול לעשות ג"כ כנ"ל. אך אם יראה בעיני כ"ת להשיב על הדברים ימחול לכתוב אלי ועל י התשובות ברצוא ושוב יתבררו הדברים: דברי ידידו הדו"ש הק' אברהם. סימן קכב ב"ה יום ד' וישב טו"ב לחודש כסליו תרמ"ו לפ"ק פה סאכטשאב. החוה"ש וכט"ס לכבוד אהובי גיסי ידי"נ הרב הגדול חריף ובקי בחדרי תורה. משנתו זך ונקי. המאושר במעלות ומדות שלשלת היוחסין כש"ת מו"ה יצחק חיים הכהן נ"י: יקרת מכתבו בדבר אשר משכן גוי לישראל שתי וערב שעל צוארו והגיע הזמן ולא פדאה הנה לדינא כבר השבתי בקצרה ולדעתי אין לשתי וערב דין ע"ז כלל. אך יען לא השבתי כלל על דברי פלפולו כי לא הי' לי פנאי וכעת עיינתי שנית בדברי פלפולו וראיתי כי דבריו כראוי מוצקים קולע אל השערה ולא יחטיא. אמרתי אולי יחשוב כ"ת כי נקל בעיני דברי פלפולו. ונהפוך הוא. אמרתי להשיבו שנית. ואחזור גם דברי הראשונים. כי לא נכתבו אז בסידור: א) והנה דברי ראבי"ה ורמ"א (סי' קמ"א סעי' א') ברור מללו דאין שום חשש בשתי וערב שתולין בצואר שמא השתחוה לו הגוי. ואל"כ לא הי' סותמים הדברים לתת. מכשול. וטעם הדברים לדעתי הואיל שידוע שהולכים בשתי וערב שעל צואריהם ערומים. ואיתא בפ' הצלמים דכשנכנס ערום ראי' שאין מחשבה לע"ז. ועוד יש להדמותה לנמצא על כלים מבוזים לא חיישי' שנעשה לע"ז. ובודאי לנוי נעשה. וה"נ ודאי לזכר בעלמא נעשה ולאו לע"ז: ב) ואך אף הש"ך שיש חשש לשתי וערב. מ"מ לאחר שמשכנה ולא פדאה נתבטלה. וע' בסי' הקודם לזה] הגם דקי"ל כרבנן דמכרה או משכנה לא ביטל. הלא הטעם דאמר בודאי ישראל לגוי מזבין לה ופלח לה. אבל בשתי וערב אף אי מוכרה לגוי. מי יימר דפלח לה גוי שני.

שמא לא יחזיקנה אלא לזכר בעלמא. ואף את"ל שהוא עצמו השתחוה לה. מ"מ הקונה אפשר שלא ישתחוה לה כלל. ובגמ' משמע דוקא בשברור אצלו שהשני פלח לה. דאיתא גבי אבידה (בדף מ"ג.) דאמר גוי ממנ"פ אי גוי משכח לה פלח לה. ואי ישראל משכח לה. איידי דדמי' יקרים מזבין לה לגוי ופלח לה. הנה דוקא בברור אצלו שהשני ישתחוה לה. ואל"כ כיון שהוא לא יעבדנה עוד ואם אחר השתחוה לה הוא ספק בעיניו מבטל לה: ג) ואף דבגמ' (מ"ב.) משמע בצורת דרקון דג"כ ספק דעל כן אם ספק גוי שיברה או ישראל מותר משום ס"ס. מ"מ במצא צורת דרקון אמרי' שם (ד' מ"ג.) גוי לא מייאש מינה. סבר אי גוי משכח לה פלח לה. אי ישראל איידי דדמי' יקרים מזבין לה נמי ופלח לה. ואמאי. נימא דגוי שיקנה שמא לא פלח לה. כיון דצורת דרקון רק ספק ע"ז. י"ל שודאי אין דמי' יקרים אלא לגוי שרוצה לעובדה. וע"כ לגוי העובד אותה מזבין לה ניהלה. אבל שתי וערב שדמי' יקרים אצל כל הגוים. משום היכר. ולא דמי לצורת דרקון שהוא אי משום ע"ז אי נוי בעלמא. משא"כ שתי וערב שדמי' יקרים משום היכר: ד) ועוד נראה לחלק בצורת דרקון ויתיישב גם כן קושית כבוד גיסי הרב נ"י על המל"מ שהתיר הצלמים שהן ספק ע"ז אם ביטלם ישראל משום ספק ספיקא דשמא נתבטל אצל הגוי ולא יעבדנו עוד דאף דר' יוחנן אית לי' (בדף מ"א:) ע"ז שנשתברה מאלי' אסורה ודלא כר"ל דסבר ודאי גוי מבטל לה. ר' יוחנן נמי לא פליג אלא דילמא לא מבטל לה. ומ"מ ספק ע"ז מותר משום ספק ספיקא ע"כ דברי המל"מ והקשה כבודו מצורת דרקון דמבואר ברש"י ותוס' דהוא רק ספק ע"ז אעפי"כ בשיברה ישראל אסור. והקשה אדם קשה כברזל: ה) ונראה ליישב דהנה תמי' גדולה על הטוש"ע (סי' קמ"א) שכתבו דצורת דרקון ודאי לע"ז נעשית וגם רש"י כתב שם במקומו דסתמא לע"ז נעשית. ואם סתמא לע"ז איך הוי ספק:

ו) וליישב נראה דהנה (בדף נ"ג:) בימוס שנפגם מותר ואפי' למ"ד עובדין לשברים. הנ"מ ע"ז דכיון דפלחה זילא בי' מילתא לבטולי. משמע דוקא דפלחה אבל אם עדיין לא פלחה אף דע"ז של גוי נאסר מיד. דכיון שפסלו נעשה אלוה שלו. מ"מ אם נשברה שוב מבטל לה ומותרת: ז והנה ידוע דרובא דתלוי במעשה לא הוי רוב. וע"כ אפי' דסתמא לע"ז אינו אלא ספק נעבד דסתמא היינו שרובו לע"ז והעבודה מעשה. ורובא דתלוי במעשה לא הוי רוב. ומ"מ כתבו הטוש"ע שודאי נעשה לע"ז משום שאם דנין אם נעשה לע"ז הא אין דנין על המעשה רק אם נעשה לנוי או לע"ז. מש"ה אזלי' בתר רוב וחשיב ודאי שנעשה לע"ז. והרי הע"ז של נכרי אסירא מיד. אבל אם ספק גוי שיברה או ישראל שיברה מותר משום ספק ספיקא. דהוי ספק נעבד דרובא דתלוי במעשה לא הוי רובא והוי שפיר ס"ס ספק לא נעבד. ואף שמטעם רוב אמרי' שנעשה לע"ז. הא נשתברה וכשלא עבדה נתבטלה כנ"ל. ואת"ל נעבד שמא גוי שיברה ונתבטלה מ"מ: ח) ולפי"ז יתיישב קושיתו על המל"מ מצורת דרקון דאף אם ישראל שיברה יהי' מותר מטעם ספק ספיקא דאת"ל נעבד שמא נתבטלה ע"י שבירה. ולהנ"ל לא קשה שהרי המל"מ שם כתב דגזירה דחבא דילמא מגבה לה והדר מבטל לה לא אמרי' כיון דאף אי הדר מבטל לה אינו אלא ספק ע"ז. וצורת דרקון אם מגבה לה והדר מבטל לה שפיר יהי' ודאי ע"ז משום רוב שנעשה לע"ז וע"ז של גוי אסורה מיד. מאי אמרת הא נתבטלה בשבורה אפי' מאלי' וה"ה בשבירת ישראל. ליתא דהא מגבה לה תחילה קודם שבירה. ואף דלמאי דס"ד דלא ידע גזירה דרבא. וע"כ הוי אמרי' דר"י מחמיר אפי' בס"ס כהא. מ"מ להמסקנא אין לנו הכרח לומר כן והדרינן לסברא פשוטה דמותר משום ס"ס: ט) אך עוד יש מקום עיון שהרי בחי' הרמב"ן הביאו כבוד גיסי הרב נ"י בתשובתו דלר"י אפי' פירר וזירה לים דא"א לגוי לעבוד לה עוד.

כל זמן שלא ידע הגוי לא נתבטלה ביאוש שלא מדעת. א"כ אפי' עדיין לא עבדה וכשנשברה לא יעבוד לה עוד. מ"מ מנ"ל שידע הגוי בשבירה והאי ספק שמא לא עבדה אינו ספק גמור דאף את"ל לא עבדה. יש לספק שמא לא ידע הגוי: י) אך אמינא מילתא חדתא דע"ז של גוי שלא עבדה עדיין לכ"ע נתבטל ביאוש שלא מדעת. דהנה בירושלמי (פ"ד דע"ז ה"ד) ע"ז של גוי אסורה מיד לפיכך יש לה ביטול וע"ז של ישראל עד שתיעבד לפיכך אין לה ביטול אמר ר' זעירא לית כאן לפיכך כו' והנה צריך להבין סברת סתם ירושלמי בהאי לפיכך. ונראה דהנה במנחות (כ"ד) בשמעתא דעשרון שחלקו בביסא איבעיא לי' אי אמרי' שבע לו טומאה יע"ש. ולפי"ז ע"ז של גוי שנאסרה בעשי' מיד. לאחר שהשתחוה לה לא חייל תו איסורא. כיון שכבר נאסרה בשעת הזמנה ושבע לה איסור. וטומאת ע"ז אין איסור אלא משום עשי' דהיינו הזמנה (ועי' ברש"י (ד' מ"ו) גבי זקיפת לבנים להשתחוות. דאפי' לא הוי מעשה למ"ד ע"ז של ישראל אסורה מיד ה"נ אסורה מיד משום דקרי ע"ז). ע"כ כשחזר הגוי שלא לעבדה בטלה הזמנתו ומותרת. ואף שעבדה כבר. הא משום שעבדה לא חייל איסורא כנ"ל. אבל ע"ז של ישראל שאינה אסורה עד שתיעבד וחל האיסור בשעת עבודה ומה בכך שאח"כ לא יעבדנה הלא כבר עבדה. ור' זעירא אמר לית כאן לפיכך דיש לחלק בין איסור לטומאה. דאיסור אינו חל על איסור לא שייך באיסור אחד כדמוכח בקידושין גבי אלמנת ראובן שהיא אלמנת שמעון: יא והנה כפי הדברים האלה אף דמסקינן לית כאן לפיכך. מ"מ יש לחלק בין ע"ז שעדיין לא עבדה לעבדה כבר. לענין יאוש שלא מדעת. דבעבדה כבר אף שעכשיו לא יעבדנה עוד כאשר יראה בצרתה ושטותה. מ"מ הא נעבדה כבר וביטול בפועל אין כאן.

אך אם עדיין לא נעבדה ואיסורא משום הזמנה כמ"ש התוס' סנהדרין (מ"ז:) ד"ה מאי (וזה הענין משמשי ע"ז אינם אסורין עד שיעבדו והזמנה לאו מילתא כדאיתא בסנהדרין באורג בגד למת לא מיתסר דגמרי' ממשמשי ע"ז דהזמנה לאו מילתא. ובגוף הקדושה כתבו התוס' דהזמנה מילתא וה"נ בגוף ע"ז הזמנה מילתא אף ביאוש שלא מדעת נתבטלה כיון שמ"מ לא יעבדנה עוד בטלה הזמנה ומודה ר"י לר"ל באם עדיין לא נעבדה דנשברה מאלי' מותרת דאין איסור משום דעובדים לשברים. דהיכא דעדיין לא עבדה ליכא טעמא דזילא בי' מילתא כנ"ל מהש"ס (ד' נ"ג:) ואין איסור משום דלא נתבטלה ביאוש שלא מדעת דמ"מ בטלה הזמנה. וע' ביצה (ד' כ"ו:) מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירים בו מותר. והרי איסור מוקצה מקרא דהכינו כמ"ש רש"י ביצה (כ"ו:) דצרכי שבת צריכין הזמנה [ע' רש"י פסחים (מ"ז:) בשמעתא דהואיל] הנה דאף שאין הבעלים מכירים בו נעשה הזמנה שלא מדעת. ה"נ נתבטלה הזמנה שלא מדעת: יב אך שוב נתיישבתי ליישב הא דהטוש"ע כתבו דצורת דרקון הוי ודאי שנעשית ע"ז. ובגמ' משמע דהוא רק ספק וכ"כ רש"י ותוס' להדיא. כעין שהשבתי תחילה. אך הטעמים שכתבתי בהא שאם עדיין לא עבדה הותרה בשבורה מאלי' גם לר"י באופן אחר. דהנה לפמ"ש תחילה יוקשה דא"כ הוי ספק ספיקא משם אחד דאת"נ לא נעבד. א"כ אין ההיתר רק משום ביטול ואת"ל נעבדה שמא שברה הגוי ג"כ ההיתר משום ביטול והוי משם אחד. ודעת תוס' כתובות (ד' ט) דכה"ג לא הוי ס"ס [מיהו דעת הה"מ (פ"ג מה' אס"ב) לדעת הרמב"ם דאף משם אחד הוי ס"ס וכן דעת הכ"מ (פ"ב מהלכות סוטה) לדעת הרמב"ם. וכן דעת הריטב"א פרק עשרה יוחסין]: יג) אשר ע"כ נראה דהנה בגמ' (ד' נ"ג) בטעמא דעובדין לשברים דכיון דפלחה זילא בי' מילתא לבטולי. מבואר דבאמת לא ניחא לי' לנכרי לעבוד לשברים רק משום זילותא פלח לי'.