שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 37

אלא דגזרו משום דאתי לאחלופי בגוי דעלמא. וכמו שגזרו על שמנו משום יינו כמו כן גזרו על יינו דגר תושב משום יינו דגוי. ועל כן כשם שבשמנו לא גזרו במגע. כמו כן ביינו דגר תושב. דכללא כייל הגמ' יינו כשמנו. כן ס"ל להרא"ש. ומ"מ גם הרא"ש מודה דמגע דגוי אסור משום בנותיהם. ובודאי להאוסרים במגע דג"ת דמפורש בגמ' יינו כשמנו והוא איסור מלתא דבנותיהם כמ"ש בתשו' הר"ן (סי' ה') בדבש ישמעאלים מגזירה או גזירה לגזירה כמו שמנו כנ"ל. מוכח דגם מגע משום בנותיהם. ומהחולקים אינו ראי' כנ"ל וכן להרשב"ם שהעיקר משום בנותיהם אלא שכיון שהוצרכו לאסרו בשתי' גזרו אף הנאה דלא ליתי לאחלופי ביי"נ ממש. א"כ מוכרח דבמגע משום בנותיהם. וקשה לחדש סברא שרוב ראשונים אוסרים להדיא. ולהיפוך לא מצינו בנך הדוש"ת הק' אברהם. סימן קיז ב"ה יום ג' לסדר זאת חקת התורה תור גאולה לפ"ק. שלום לכבוד הרב החריף כו' מו"ה מרדכי מאדקיל נ"י אבד"ק דייוויץ. א) על דבר חביות יין המובא ממסילת הברזל ובא ביו"ט וערל הביאו לביתו ג"כ ביו"ט שהוא ערך ד' וויארסט ולא הי' שום חתימה רק על המגופה מונח חתיכה בלעך קבועה במסמורים ותחתי' תחוב מגופה של עץ גומא [שקורין פראפען או קארעק בעלמא. ורוצים לסמוך על עה"ג שמתיר במגופה מהודק היטב: ב) הנה אין זה ענין למגופה מהודק היטב. כי במגופה של עץ שאינו פראפען רק עץ יבש יש טורח לפתוח ונדון כחותם דבטורח תליא מילתא. וכמו שהביא מתשו' מהרי"ל (סי' ל"ח). אבל זה שתחתי' פראפען או קארעק בעלמא רק שרוצים לסמוך על הבלעך התקועה במסמורים. וזה ידוע שהמסמורים המה יתידות של ברזל קטנים. וכשתוחבין פעם אחת סכין או חתיכת ברזל תחת הבלעך תיכף נפתת והיתידות מוגבהים ואין טורח בזה.

אך אפי' אם הי' שם חותם אחד לדעתי אין להתיר באלו החביות המובאין ממסילת הברזל: ג' דהנה מה שמתירים יין בחותם אחד במקום הפסד יש בזה ב' טעמים. האחד שסומכים על ר"ת דוקא בישראל חשוד דלא מרתת כל כך שסבור שלא יחשידוהו. אבל נכרי מירתת אם יכירו שינו' בחותם. הב' בש"ס (כ"ט:) דבחותם אחד לא חיישינן לאחלופי רק משום חיבת ניסוך טרח ומזייף. ובזמה"ז דלאו עובדי ע"ז הם והחשש רק משום בנותיהן ולא משום ניסוך וע"כ מותר בהנאה. ואין חשש רק משום חילוף ודי בחותם אחד: ד) והנה הא דלאחלופי לא חיישינן בחותם אחד היינו משום דסתם יינם דרבנן והוא דומה לפת של עכו"ם דמשום שהוא דרבנן לא חיישינן לאחלופי בחותם אחד. וכן מבואר בב"י (ריש סי' קי"ח) בשם הרשב"א והר"ן. והנה בסוף פרק אין מעמידין (ל"ט:) גבי פת למה ניחוש לה אי משום אחלופי קרירי בחמימי מידע ידיע דחטי בשערי נמי מידע ידיע אי כי הדדי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף. ולכאורה צ"ע על הפוסקים הנ"ל דמשום שפת היא דרבנן הא בש"ס הנ"ל מבואר דמשום דלית לי' הנאה. וצ"ל ושוב מצאתי כן בפר"ת (סי' קי"ח סק"א) דבפת נמי שייך הנאת חילוף בין נקי' לשאינה נקי' כל כך. שזה אי אפשר להודיע בכתב שיעור הנקיות רק בשביל הנאה מועטת לא טרח ומזייף. ולא סמכינן על סברא זו רק בדרבנן עיי"ש: ה) ממילא מבואר דהא דש"ס (כ"ט:) דלאחלופי לא חיישי' ביין הוא ג"כ משום דאין לו הנאה הרבה בחילוף שאם יתליף על יין גרוע הרבה יתוודע בגניבתו. ובהנאה מועטת לא חיישינן בדרבנן. וכך הם דברי הר"ן (ע"ד:) גבי רבא כי הוי משדי גילפא עיי"ש היטב: ו) וכל זה במשלח ע"י נכרי מיוחד. אבל החביות הבא מהבאהן אף אם ימצא החותם מקולקל והיין גרוע הרבה לא יתפס הנכרי כגנב כי יוכל לומר כי זה מחטאת הבאהן. ואף דבמקום מעבר לרבים לא חיישי' לזיוף.

זה רק בדיעבד. אבל לכתחילה לא סמכינן על זה. הנה דאין זה סברא ברורה שיתפש הנכרי כגנב ע"י כך. ושוב בעי שנ חותמות אפי' לר"ת אפי' בזמה"ז דנכרי המוביל מהבאהן לעיר לא מירתת. ידידו הדו"ש הק' אברהם. סימן קיח תשובה זאת מצאתי בכת"י קודש של כ"ק אבי הגאון זצלה"ה ולא נכתב עלי' למי היא שלוחה. וברור' בעיני שהיא שלוחה להגאון וכו' מו"ה חיים אלעזר זצללה"ה האבד"ק קאליש תשובה על תשובתו הנדפסת בספרו נפש חי' (יור"ד סי' נ"ז) ותשובה הראשונה של כ"ק אבי אדומו"ר זצ"ל אשר הגאון בעל נפש חי' זצ"ל משבח ומפאר אותה שם לא מצאתי וחבל על דאבדין: א) מה שתירץ מעכ"ת קושייתי מניצוק חיבור דבמין במינו הניצוק מוסיף כח כדי שלא יתבטל. לא ידעתי מזה. ואדרבא משום שלא נתבטל מחמת דסופו להתערב ע"כ ניצוק חיבור ולפי"ז גם יין במים לא יתבטל משום שסופו להתערב ולא נאמר קמא קמא בטל ממילא גם עכשיו אינו בטל משום סופו וממילא חיבור. וכבר מבואר היטב בתשובתי הקודמת ואין לכפול הדברים וכבודו סיים ג"כ בצ"ע: ב מה שתירץ מעכ"ת דהרמב"ם כהראב"ד הנה לא נעלם מכת"ר שהש"ך כתב על המחבר שפוסק כהרמב"ם הן במינו הן בא"מ וכלשונו ממש דברי הר"ן דדוקא במחובר ולא במקטף קטופי. וגם הדוחק שהר"ן יתרץ לדעת הרמב"ם אליבא מאן דלא ס"ל שכתב על הראב"ד ולא נתבררו לי דברים הללו. ולא יאמר שזה רק לדעת הראב"ד: ג) אך לפענ"ד אי אפשר לומר כלל שהרמב"ם יסבור דבחבית אפי' מקטף קטופי לא נתבטל. שהרי בהא דחביות נשתנה דינו מצרצור קטן יש שני פירושים בדבר. פירוש הר"ן דבחביות דינו כנפל בבת אחת ולא אמרינן קמא קמא בטיל. פירוש ב' שיטת התוס' והרא"ש והראב"ד דבחביות אוסר בכ"ש. ובודאי שני הדינים יחד אין ללמוד מר' יצחק בר' יוסף כמובן. וא"כ הרמב"ם שסובר דבחבית לא אמרינן קמא קמא בטיל.

ואפי' באינו מינו. שוב מנ"ל דהקילוח עצמו אוסר בכ"ש. ואי ס"ל דקלוח עצמו אוסר בכ"ש מנ"ל דבקילוח גדול לא אמרינן בי' קמא קמא בטיל באינו מינו. ועוד דוחק לומר שחכמים החמירו ביי"נ שני חומרות. האחד בהתירא לגו איסורא אינו בטל. הב' חבית דנפיש עמודי' לא בטל. מנ"ל ללמוד זאת ממחני' דיי"נ אוסר בכ"ש. אולם זה אין ראי' דגם הרא"ש כתב שני חומרות ביי"נ: ד) אך לפמ"ש בתשובתי הקודמת הדבר בריוח מאד דחומרת יי"נ בהתירא לגו איסורא ומשום דעומד במקומו. ומרבנן נלמוד דבחבית לא אמרינן קמא קמא בטיל. וזה לאו מחומרא דיי"נ ואפי' באינו מינו כמ"ש. וממילא נלמוד דבמין במינו אפי' איסורא לגו התירא דינו כהתירא לגו איסורא כיון דלא נתבטל בשעה שנפל וקנתה לה מקום בחבית: ה) והנה עיקר המבוקש מכל הפלפול לברר אם שניהם שווים במקומם ואין לזה או זה תשובות מקום אם בטל. ותהלה לאל מצאתי מפורש בתה"ב הארוך (ד' קי"ז:) כדבריי דבשניהם במקומם לא בטל וז"ל והרמב"ם ז"ל נראה שיש לו טעם נכון בענין דחומר הוא ביי"נ שכל שהוא במקומו כו' וכענין ששנינו במקוה רביעית מים שאובין בתחילה כו' ואי קשיא אגרדמי שקדח במניקת שטיפה אחת שנופלת מפיו אוסרת כל החבית. איכא למימר דכיון שהדבר ידוע שכשפוסק טיפה שנגעה בפיו חוזרת ונופלת לחבית הרי הוא כטיפה אסורה שהיא מעורבת בתוך החבית ולא כטפה אסורה של יי"נ הנופלת לתוך החבית [העתקתי לשונו שכמדומה לי שכת"ר אין לו ספר תוהבה"א דפוס וונציא. ברלין. שהם שוים עם הדפים שהביאו הפוסקים וכבודו כתב בשם הרשב"א שער התערובת ד' ס"ט וברה"ב ששוה עם הדפים דף זה היינו בשער מליחת בשר] מעתה שזכינו דבשניהם שוים לא בטל. הפירוש בר"ן מרווח כמ"ש בתשובה הקודמת. ונתתי שמתה בלבי שכוונתי האמת בדעת הראשונים ז"ל ודעת קדושים מצאתי:

ידידו הדוש"ת באה"ר הק' אברהם. סימן קיט א) במס' ע"ז (דף כ"ט:) במשנה והחומץ של נכרים שהי' מתחילתו יין וכתב הר"ן לאפוקי היכא דזבין נכרי חומץ מישראל דתו לא מיתסר כלל דלית בי' משום ניסוך דחומץ לא מנסכי לי' ואסורה דיין אניסוך אסמכוה ולפיכך כל שאין לחוש בו לניסוך לא מיתסר משום בנותיהם ומש"ה אמרינן דיין מבושל אין בו משום מגע נכרי עכ"ד: ב) ונראה לי שדבריו הם לשיטתו שתקנה אחת הי' לאוסרו בהנאה משום בנותיהם ומשום חשש ניסוך. אבל לדעת הרשב"א שהביא הב"י (סי' קכ"ג) ששני תקנות הי' בתחילה גזרו עליו לאוסרו בשתי' משום בנותיהם. ותקנה זו הי' מי"ח דבר. וב"ד שלאחריהם גזרו עליו לאוסרו בהנאה מחשש ניסוך. הרי דגזירה משום בנותיהם הי' אף בלא חששא דניסוך: ג) ועוד תמוה לי לדעת הר"ן דהא בגר תושב דאמרינן בפרק השוכר את הפועל דיינו כשמנו. ופירשו התוס' דלא מתסר משום ניסוך אלא משום בנותיהם. הרי דגזירת בנותיהם אף בלא חששה דניסוך הוא: ד) ולפענ"ד הי' נראה דהיכא דזבין נכרי חומץ מישראל לא שייך בי' גזירת בנותיהם כלל. אף אם תמצא לומר דבחומץ שייך משום בנותיהם מ"מ זה אינו אלא כשתחילתו ביד נכרים. אבל כל שתחילתו ביד ישראל לא שייך בי' גזירת בנותיהם. וכמו בפת שקנה עכו"ם מישראל שמותר. כדמוכח בפרק בתרא (ס"ה:) בעובדא דכרי דחיטי דנפל עלי' חביתא דיי"נ. וכן הוכיחו הפוסקים ז"ל משם דבתר תחילתו אזלינן. וה"ה ביין לא שייך בי' גזירת בנותיהם אלא כשתחילת עשייתו ביד גוי: ה) ומה שכתב הר"ן עוד ומש"ה יין מבושל לא מתסר במגע גוי. הן אמת שכן מפורש בגמרא (ד' ל.) בעובדא דשמואל ואבלט דאייתי לקמייהו יין מבושל משכי' לידי' כו'. אולם לדעת הרא"ש (בפרק השוכר את הפועל) דאף דגר תושב יינו כשמנו זה אינו אלא ביין שלו אבל אינו אוסר במגעו.

הרי להדיא דאין במגע גוי משום בנותיהם רק משום ניסוך ואין גזירת בנותיהם אלא ביין שלהם. וכן משמע בתוס' (נ"ז:) ד"ה לאפוקי וז"ל בסוף הדיבור ומיהו קשיא סתם יינם האיך נתיר בהנאה כיון שגזרו על סתם יינם משום בנותיהם. הרי דבנוגע הוי ניחא להו דאין בנוגע משום בנותיהם רק מחשש ניסוך. וע"כ ניחא דיין מבושל אינו נאסר במגע כיון דבמגע ליכא משום בנותיהם: ו) ואולם דעת הר"ן מפורש בכאן וכן בפ' ר' ישמעאל במה שיישב הא דהחמירו במגע טפי מכחו אף דכוחו הוא כעין זריקה וניסוך משום דבמגע איכא אף משום בנותיהם משא"כ בכוחו. וכן כתב עוד במימרא דרב אשי בההוא נכרי דנסכי' לחמרא דישראל בכוונה דמגע נכרי אסור משום בנותיהם. ע"כ לא התיר מגע גר תושב בשתי'. וכן דעת הרשב"א לאסור מגע גר תושב בשתי' אף שהוא עצמו כתב דאין גר תושב אוסר מחשש ניסוך רק משום בנותיהם. ולשיטתו צ"ל הא דיין מבושל אינו נאסר במגע כמפורש בש"ס וכן חומץ כמפורש בפוסקים. משום דלא שייך גזירת בנותיהם אלא ביין חי ודו"ק: ז) ונראה לי שמה שדחקו לר"ן לסברא זו דלא גזרו משום בנותיהם אלא היכא דאיכא גם חשש ניסוך ולא ניחא לי' בפשטות כנ"ל דאין בחומץ משום בנותיהם כמובן מסברא. דאזיל לשיטתו דהא דכוחו לא אסרו בהנאה כמו מגע אף דכוחו הוא כעין זריקה וניסוך. משום דבמגע איכא אף משום בנותיהם משא"כ בכוחו (כנ"ל דבריו]. וא"כ אי אמרת דבחומץ ליכא למיגזר משום בנותיהם א"כ איך הוכיח הש"ס דחומץ שלנו ביד נכרים א"צ חותם בתוך חותם. דאי משום אנסוכי לא מנסכי לי'. דילמא לעולם מנסכי לי' ואף עפ"י כן אינו אסור בהנאה אלא כשהי' מתחילתו יין כיון דליכא למיגזר משום בנותיהם. ודומה לכוחו שמותר בהנאה ולעולם דמנסכי לי' עכו"ם:

ח) ועוד מוכח כן לדעת הרשב"ם והרמב"ן שהביא הר"ן בסמוך דע"כ הוצרכו לטעמא דמשום בנותיהם דאל"כ מחשש ניסוך לחוד לא הי' אוסרים דרובא לאו נסך להרשב"ם. ולהרמב"ן משום דאי נסך לי' לא הוה מזבין לי'. וא"כ אם איתא דאין בחומץ משום בנותיהם. בפשטות מותר חומץ שלהם. דמחשש ניסוך ליכא כנ"ל שני הטעמים. אבל חומץ שלנו בידם מנסכי לי' וכדברי הרמב"ן. אלא ודאי דיש בחומץ משום בנותיהם ואפי"ה לא אסרוהו כיון דאסמכוהו אקרא דניסוך: ט' ואמנם להרשב"א שהוכחנו לעיל דחומץ ויין מבושל אין בהם משום בנותיהם לא קשיא קושיית הנ"ל. דאיהו לשיטתי' דס"ל דכוחו של עכו"ם אוסר בהנאה. וכן ס"ל דשני תקנות הי' תחילה גזרו משום בנותיהם לאוסרו בשתי' וב"ד שלאחריהם גזרו עליו מחשש ניסוך לאוסרו בהנאה. ובאמת לאחר שגזרו עליו מחשש ניסוך לא צריך לטעמא דבנותיהם [זולת לגר תושב שאוסר בשתי' מתקנה ראשונה] וע"כ שפיר דייק הש"ס דלא מנסכי לי' דאי מנסכי לי' אף דליכא טעמא דבנותיהם הי' אסור בהנאה: ולפי מה שהוכחנו לשיטת הרשב"א הנ"ל דאין בחומץ ויין מבושל משום בנותיהם ואפי"ה אי הוה מנסכי לי' הי' אסור בהנאה ניחא לי הא דאמר בש"ס הא אתא לאשמעינן יין מבושל שלנו ביד נכרים א"צ חותם בתוך חותם. ולא קאמר בפשיטות דקמ"ל דיין מבושל שלנו אינו נאסר במגע נכרי. והתוס' דקדקו בדבר ותירוצם דחוק. ולפמ"ש ניחא דבאמת אין להוכיח ממתני' שיהי' חומץ שלנו מותר במגע נכרי דאפשר שאסור בשתי' משום בנותיהם [כמו שסובר הר"ן באמת דיש בהם משום בנותיהם ומ"מ מותר משום דאסמכו אקרא דניסוך. וכבר בארנו שהרשב"א חולק בדבר] כמו מגע ג"ת שאוסר בשתי' כנ"ל. אך הא עכ"פ מוכח דלא מנסכי לי' דאי מנסכי לי' אפי' תימא דליכא משום בנותיהם הי' אסור בהנאה מחשש ניסוך. וע"כ חומץ שלנו בידם א"צ חותם בתוך חותם.

דאפי' תימא דמגעם אסור משום בנותיהם מ"מ לא טרח לזיופי כמו שאמרו בש"ס לענין אחלופי. כ"ש לענין מגע דלית לי' הנאה כלל ולא מצי למימר דמוכח דחומץ שלנו אינו נאסר בהנאה במגעם. דא"כ הי' משמע דבשתי' אסור. וזה אינו לפי האמת. אלא דממתני' לא מוכח דמותר בשתי'. וע"כ קאמר הנפקא מינה לענין חותם בתוך חותם דמוכח שפיר ממתני' ותירוץ זה ג"כ לענין יין מבושל. ומ"מ קושטא דמילתא דיין מבושל אינו נאסר במגע מברייתא דיין מבושל אין בו משום יי"נ. וכן מוכח עובדא דשמואל ואבלט כנ"ל. ומסתמא כן הדין בחומץ. דיותר קירוב הדעת איכא ביין מבושל מבחומץ. וזה נ"ל נכון בכוונת הש"ס: סימן קכ א) שם (דף נ"ט:) אמר רב אשי האי נכרי דנסע לתמרא דישראל בכוונה אע"ג דלזביני' לנכר אחריני אסור שרי למישקל דמי מההוא נכרי מאי טעמא מיקלא קלייה אמר ר"א מנא אמינא לה דתניא נכרי שניסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז אסור ור' יהודה בן בבא ור"י בן בתירה מתירין משום שני דברים אחד שאין מנסכין יין אלא בפני ע"ז ואחד שאומר לו לא כל הימנך שתאסר ייני לאונסי. והנה הסוגיא תמוה טובא כיון דהטעם בפשיטות משום דמקלא קליי' מאי ראי' מייתי מהתם. ועוד כיון דקי"ל כת"ק שם א"כ אין ראי' כלל ועיין בר"ן: ב) והנלפע"ד לתרץ דהנה הראשונים נתקשו במה דאמרינן דטעמא דסתם יינם אסור משום בנותיהם. ומצינו דאסור משום חשש ניסוך דלמה לי הני תרי טעמא. ובשלמא טעמא דחשש ניסוך צריכין דמטעמא דבנותיהם לא הי' אסור רק בשתי'. אך כיון דיש טעמא דחשש ניסוך א"צ טעמא דבנותיהם: ונראה לי בהקדם מה דאמרינן בש"ס חולין (דף מ.) דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה. ועיין בתוס' דלא חשיב מעשה רק אם עושה שינוי כגון שחיטה אבל בלא שינוי לא חשיב מעשה.

והנה לפי זה לכאורה קשה היכי מצי נכרי לנסך יין של ישראל בשכשוך ידיו הא שכשוך לא חשיב שינוי כלל דמאי שינוי יש. וא"כ לא חשיב מעשה והיכי מצי אוסר הא בלא מעשה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. אך נראה עפימ"ש התוס' גיטין (דף נ"ג:) דאי היזק שאינו ניכר שמי' היזק אין לך שינוי גדול מזה ועי"ש דגם היכא דנאסר באכילה לבד חשיב שינוי כגון בתרומה ונטמאה. א"כ ה"נ כיון דבשתי' נאסר משום בנותיהם. דלענין איסור משום בנותיהם לא בעינן כוונה. ולא שייך אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כמ"ש התוס' ב"ק (דף ק') עיי"ש. וכיון דנאסר משום בנותיהם א"כ אין לך שינוי גדול מזה. וע"כ מצי לאוסרו גם בהנאה מחמת הניסוך דאדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה כנ"ל. אמנם כל זה למאי דאמרינן טעמא דבנותיהם שוב שייך חשש ניסוך כנ"ל. דבלא"ה לא שייך ניסוך כנ"ל ומתורץ הקו' הנ"ל: ד) אך אכתי לכאורה י"ל ממה דאמרינן בש"ס בסוגיין ההוא אתרוגא דנפל לחביתא דחמרא אידרי נכרי ושקלי' קפץ ואחזה בתוך היין שלא תשתקע אמר להו רב אשי נקטוה לידי' כי היכי דלא לישכשוך בי' וברצוה עד דשייפא [כי היכא דלא לשכשך ולאסור בהנאה שאין מנסכין אלא ע"י שכשוך. וברצוה עד דשייפא כפו החבית לצד אחד עד שנשפך יינך לתוך כלי אחר שימשך היין מן הנכרי ואח"כ יוציאנה ותהא מותרת בהנאה החבית דכל זמן שידו תחובה ביין אם יוציאנה אי אפשר לשמור שלא ישכשך. פירש י] עיי"ש ולפי הנ"ל מה בכך שישאר היין הא בזה כיון דבשעה שנתן ידו בתוך היין נאסר בשתי' וא"כ שוב אף שישכשך אח"כ או יוציא ידו בכוונת ניסוך לא הוי שינוי ולא מצי אוסר במה שיוציא ידו בכוונת ניסוך דלא הוי ע"י מעשה כנ"ל. ושוב אין אדם אוסר דבר שאינו שלו: ה) אך ז"א עפימ"ש התוס' ב"ק (ק':) גבי שרץ דחשיב היזק שאינו ניכר כיון דאינו יודע אם הוכשר עיי"ש.

אבל בלאו הכי הוי ניכר במה שאנו רואין השרץ מונח על הפירות. וא"כ ה"נ זה גופא דנוגע ביין זה חשיב ניכר. ובלא"ה צריכין לומר כן דהא כיון דקי"ל דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק א"כ לא חשיב שינוי מה שנאסר מקודם. רק ע"י זה שראינו שנוגע ביין עי"ז חשיב ניכר כנ"ל. וא"כ שפיר אמרינן בש"ס שם דאם יוציא היד וישכשך. אזי נאסר היין משום ניסוך. דכיון דיהי' ידו בתוך היין הוי ניכר והוי שינוי ומצי אוסר ע"י המעשה כנ"ל. [הגה. לכאורה יש לפקפק דעד כאן לא קאמרי התוס' דהיכא דנאסר אין לך שינוי גדול מזה אף דאינו ניכר השינוי היינו רק למ"ד היזק שאינו ניכר שמי' היזק. נוכל לומר ג"כ שינוי שאינו ניכר שמי' שינוי. אבל לדידן דקי"ל היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק אין לנו ראי' מדברי התוס' דשינוי שאינו ניכר שמי' שינוי. אך יש להביא ראי' מתוס' שבת (נ"ח. ד"ה אע"פ) דהא דכפה שנתנתו לספר טהור מן המדרס אע"פ שלא עשתה שום שינוי מעשה כיון דנאסר בהנאה ע"י כן חשיב כשינוי מעשה עי"ש ואף דאיסור שבו אינו ניכר. המגיה): ו ולפי דרכינו הנ"ל יתיישב על נכון מה שמובא בתוס' ע"ז (ס"ד:) גירסת רש"י דמשום הכי אין מפקידין יין אצל גר תושב דאין מקפיד על מגע נכרי. והר"ן ז"ל תמה דא"כ אמאי בג"ת יינו כשמנו ואינו אסור בהנאה הא יש חשש ניסוך. ולהנ"ל דבאמת הא דנכרי יכול לנסך היינו משום דנאסר ע"י הנגיעה עכ"פ בשתי' משום בנותיהם אף דאין אדם אוסר בלא מעשה כנ"ל. וכיון דנאסר בשתי' שוב הוי שינוי והוי מעשה ונאסר בהנאה כנ"ל. א"כ הכא כיון דסוף סוף כבר נאסר בשתי' משום דיינו כשמנו. א"כ שוב לא מצי נכרי לאסור כלל דלא הוי שינוי ולא הוי מעשה ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו בלא מעשה כנ"ל: