שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 22

יהי' ממי שמחויב או אינו מחויב והוא שומע בעצמו רק שצריך שיפעול השמיעה במעשה ושפיר מהני על זה שליחות. מה שאין כן בברכות דלא שייך שליחות על מעשה הברכה דהוה מצוה שבגופו ותדע שאם אינו שומע אינו יוצא [אפילו למאן דאמר לא השמיע לאזנו יצא] ולא שייך בזה שליחות. רק משום שומע כעונה אתינן עלה. ואם העונה בעצמו אינו מחויב ולא הוה ברכת חיוב אינו יוצא בו. וצריך לטעמא דערבות. ובזה אינו יוצא בלא אמן: ח) אך קשה למה שכתבתי בדעת הרמב"ם מהא דחציו עבד וחציו בן חורין אפילו לעצמו אינו מוציא. ומשום דהקול בא ממי שאינו בר חיוב גם כן. ואי אמרת דבשמיעה אפילו ממי שאינו בר חיוב הי' יוצא. רק משום שלא פעל השמיעה במעשה. ולגבי המעשה יחשב כאילו צד חירות פעל כל המעשה. וכמו דקיימא לן בשבת זה אינו יכול וזה אינו יכול חייב. ושיעור אחד לשתיהן. דחשיב כאילו כל אחד פעל כל המעשה. והכא נמי כיון דצד עבדות לבד לא הי' יכול לפעול כלום בלא צד חירות. חשיב כאילו צד חירות פעל כל המעשה ומהאי טעמא יוצא מי שחציו עבד וחציו בן חורין כל המצוות. רק בתקיעת שופר משום שבקולו הוא יוצא והקול מורכב משתיהם. אבל אם תאמר דרק משום המעשה אינו יוצא כששמע ממי שאינו בר חיוב. שוב יכול לצאת כמו בכל המצוות. ואפילו אחרים יוציא מי שחציו בן חורין. שצד חירות נעשה שליח. והרי נחשב הצד חירות כאילו פעל כל המעשה. וכאילו כל המעשה פעל השומע ושוב יוצא בקול אף שבא ממי שאינו בר חיובא. ודברי הרמב"ם צ"ע, ועל כורחך לומר דתקיעת שופר שמוציא אחרים גם כן משום שומע כעונה. וכן הוכיח השאגת אריה סימן י"ג דמהא דמי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא. דלאו בשמיעה לבד תליא מילתא. ולפי זה שפיר נוכל להוכיח מהא דתוקע שיצא מוציא. דבברכות נמי אף על פי שיצא מוציא אפילו בלא עניית אמן.

וראיות הגאון ר' עקיבא איגר כבר נדחה לעיל בטוב טעם: ט) קשה לי לדעת הטור דאם בירך בפחות מעשרה יצא. וצריך לומר לפי זה הא דמקשה בדרב יהודה והא לא הוה עשרה. דאם כן לא הי' לו להתכוין לצאת כדי לקיים הברכה כתיקנה. וכן כתב הפרי מגדים. וקשה דאם כן מה משני דהוה עשרה. הא מכל מקום לא קיים כתיקנה שלא אמר לחייבים כו'. ועל כרחך משום דלחייבים אינו מעכב ועשרה מעכב. ושיטת הטור צ"ע: סימן מא. הלכות שבת בדין קבלנות ואריסות בשבת. א) ראוי להתבונן בטעם היתר קבלנות דמבואר בפוסקים משום דקבלן קבלנותי' עביד ואדעתא דנפשי' עביד כשקצץ לו שכר. אם כן אפילו אמר לו לעשות בשבת יהי' מותר. כיון דאינו שלוחו. וכמו אריס דמרחץ דמבואר בסוף פרק קמא דע"ז דאי לאו דאריסות דמרחץ לא עבדי אינשי ומחזי לאינשי כשכיר יום הי' מותר אף שמחממו בכל יום. ומסתמא מחויב האריס לבעל המרחץ לחממו בכל יום וכשאומר לו בסתם הרי הוא כאומר לו לחממו בשבת. ואף באריס דשדה משמע בתוס' ע"ז (דף כ"א:) בשם ר"ת דלפעמים כמה מלאכות שאי אפשר לעשותן רק בשבת ואי ממתין עד למחר יפסד. ואם כן מחויב האריס לעשותם בשבת ואף על פי כן מותר. וכן משמע בר"ן סוף פרק קמא דע"ז דבאריס דשדה אפילו אומר לו להדיא לעשות בשבת מותר שכתב בישראל וכותי שיש להם מרחץ בשותפות ובשבת הכותי לבד מחממו ובחול שניהם מחממין אותו שרי דגוי אדעתא דמחצה שלו עביד. ואל תקשה עלי ממה ששנינו בתוספתא ישראל וכותי שיש להם שדה בשותפות לא יאמר ישראל לכותי טול אתה חלקך בשבת וכו'. דהתם כיון שישראל נוטל כנגדו בחול. נמצא שנכרי נעשה שלוחו בשבת. ואי אמרת דבאריס אם אמר לו להדיא לעשות בשבת אסור. אם כן מעיקרא מה הקשה הר"ן. הרי אמר לו להדיא טול אתה בשבת. אלא ודאי כדכתיבנא דבאריס אפילו אמר בפירוש לעשות בשבת שרי.

ואם כן גם בקבלנות לשתרי. שהרי התוס' מדמים לגמרי קבלנות לאריסות [עיין שם בדיבור המתחיל מאי טעמא אריסא אריסותי' עביד שהקשה ר"י דר' שמעון בן גמליאל דהחמיר בקבלנות איך התיר באריסות, ותירצו דגם בקבלנות שרי אלא מחמיר על עצמו הי'] והרי מבואר בפוסקים בקבולת אם אמר לו לעשות בשבת אסור: ב) גם צ"ע דברי הר"ן בשליח אגרות דאף שקוצב לו שכר לכל יום בהליכתו ובחזירתו רק שאינו מקפיד עמו מתי ילך ואין צריך לילך בשבת דוקא מותר והרי שם לאו קבלן הוא אלא שכיר יום. דאף שאינו נותן לו כלום אם לא ישלים כל השליחות שאם יחזור באמצע הדרך ודאי לא יתחייב לו כלום. מכל מקום כהאי גוונא חשיב שכיר יום ולא קבלן כדאיתא בבבא מציעא (דף ע"ו:) ברש"י בדבור המתחיל במה דברים אמורים שלא התחילו במלאכה. דחמרים המוליכים תבואה ממקום למקום ונוטלים שכר עבור כל יום חשובים שכירי יום. אף דאם יחזרו באמצע דרך לא יתנו להם כלום ודמי ממש לשליח אגרת: ג) על כן נראה לי בדעת הר"ן ז"ל דתרי גווני איסורים יש בגוי העושה מלאכתו של ישראל בשבת. הא' משום שליחות דלחומרא יש שליחות לנכרי. הב' דאפילו הגוי עושה מאליו בלא צווי ישראל כל שעושה לטובת ישראל בלי שיצפה לתשלום גמול אסור. ודבר זה מוכח מדהקשה הש"ס (דף קכ"א.) בדליקה דכוותה נכרי בעושה לדעת ישראל מי שרי. ופרש"י עושה לדעת ישראל שיודע שנוח לישראל [והה"מ הביא לשון רש"י ההוא. דלא כפרש"י יבמות שאביו עומד עליו] ודבר זה אינו משום שגוזרין שיאמר להגוי. דאם כן מה משני הש"ס נכרי אדעתא דנפשי' עביד. דלענין גזירה שמא יאמר לו אין חילוק בין עושה הגוי בחנם או בשכר. וראי' מדתנן במס' מכשירין פרק ב' ירק נמכר בשוק בשבת ימתין בכדי שיעשו.

ושם הטעם שמא יאמר להביא כמבואר בתוס' פרק אין צדין ובשבת (דף קכ"ב) ובשאר מקומות ובכל הפוסקים. הרי דלענין גזרה אין לחלק בין עושה הגוי בחנם. ואם כן מאי משני הש"ס. ועל כורחך דהכא אין גוזרין דמשום דליקה הקילו כדעת הרשב"א בסוף ספר עבוה"ק. או כדעת התוס' משום שאין ישראל נהנה מגוף המלאכה כמו שכתבו התוס'. אלא דבעושה לדעת ישראל מדינא אסור מדרבנן. שהרי איסור מחמר אפילו בבהמת גוי [כמ"ש הר"ן ריש פרק מי שהחשיך ובפרק קמא דע"ז] הרי דאסור משום שהבהמה עשה על דעתו. וכן אסרה תורה בקטן עושה על דעת אביו. היינו שהקטן עושה מחמת שיודע שנח לאביו [כמו שפרש"י] אף שאינו מצוהו ולית בי' משום להזהיר גדולים על הקטנים מכל מקום אסרה תורה מדכתיב ובנך. והוא טעם אחד עם איסור בהמה משום שעושים על דעתו כדאיתא בפרק קמא דקידושין עבד קטן כבהמה דנמי. על כן בגוי עושה על דעתו, הגם שלא דמי לבהמה וקטן שאין להם דעת עצמם כלל. מכל מקום הי' אסור מדרבנן. ולא משום שליחות שהרי אין ישראל שולחו ומצוהו כלל. רק שהנכרי עושה על דעתו אסור. קיצור הדברים דשני איסורים יש בגוי עושה מלאכתו של ישראל. הא' מה שהישראל שולחו. הב' מה שהנכרי עושה על דעתו: ד) והנה באיסור שליחות אין איסור אלא אם אומר לו לעשות בשבת, אבל באומר לו לעשות סתם דומה למה שכתבו התוס' ריש פרק המדיר. דאם אומר לחנוני הילך דינר ותן לפועלי פירות אין איסור משום שביעית נסך כו' משום שאין אומר לחנוני שיתן להם שביעית כו' עיין שם. והכא נמי כיון שאין אומר לפועל לעשות בשבת דוקא אין איסור משום שליחות. רק מכל מקום אסור כשלא קצץ משום שהגוי עושה בשבת על דעת ישראל. דל אמירת ישראל מהכא אסור משום עשיית הגוי בעצמו. והכא אין להתיר משום גוי אדעתא דנפשי' עביד.

דזה לא מהני אלא באינו אומר בפירוש שעושה לדעת ישראל רק שהדבר נראה כן. בזה מהני סברת אומדנא דאדעתא דנפשי' עביד. אבל בנתן לו ישראל המלאכה לעשות. דהוא עושה בפירוש לדעת ישראל. בעינן קצץ בפירוש: ה) וכל זה בקבלן דשלוחו של ישראל הוא ובשליח אין לחלק בין בחנם לבשכר. אבל באריס דהוא כשותף בשדה ואין עושה שליחות בעל הבית כלל. מותר אפילו מחויב לעשות בשבת. דלאו שלוחו הוא כלל. כיון שאינו נוטל פירותיו עבור פעולתו. שהרי אפילו ירדו גשמים מאליו בלא פעולת האריס לדלות נוטל הפירות ומשום דארוס כשמו כמ"ש הרי"ף פרק השוכר את האומנין עיין שם. רק שמכל מקום עושה מלאכתו של ישראל. בזה אמרינן כיון דהוא אדעתא דנפשי' עביד כמו קבלן כשאינו מצוהו לעשות בשבת. דגם כן אין איסור משום שליחות רק משום שעושה מעצמו מלאכת ישראל מהני בשניהם היתר אדעתא דנפשי': סימן מב. ב"ה יום ג' במדבר מ"ב למטמוני"ם תרנ"ב לפ"ק שלום לכבוד הרב המאה"ג חריף ובקי מו"ה חיים זעליג נ"י האבד"ק לובראנץ. בדבר לבנות בית הכנסת בקבלנות אשר יש כמה טעמים להתיר. הא' במקום שדרך לשכור בקבלנות שהאדריכל הגוי מקבל עליו כל המלאכות והוא שוכר פועלים. ומה שכתב הנודע ביהודה דיש חשש אורחים ממקומות אחרים שהמנהג בשכירי יום. לפי מה שכתב החתם סופר בטעם הירושלמי אין חשש אורחים רק במקום שאין ישראל דרין שם. אך במקום שדרין ישראל יחשוב האורח מסתמא עושה באופן ההיתר ואם לא כן לא הי' מחציף לעבור בפרהסיא עיין שם והב' דבשל רבים ליכא חשדא: ב) ולי נראה עוד טעם להיתר. דהנה הרמב"ם בהלכות שופר בדין שופר בשבת. דמן הדין הי' לתקוע שעשה של תורה ידחה שבות [אלא שגזרו שמא יעבירנו] והקשה בלחם משנה דהא שופר אין מפקחין עליו את הגל. וקאמר בגמרא הטעם משום דשופר עשה ויום טוב עשה ולא תעשה.

ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ואיך כתב הרמב"ם דמן הדין הי' שעשה של תורה ידחה שבות דתקיעה אף דהוי עשה ולא תעשה, ותירץ דשאני התם דלא הוי בעידנא, וכן משמע בגמרא שבת (דף קכ"ח:) דאתי צער בעל חיים דאורייתא. ודחי שבות דמבטל כלי מהיכנו דרבנן. משמע דהיכא דבעידנא דחי. והא דבגמרא אמר הטעם משום דיום טוב עשה ולא תעשה. ולא קאמר הטעם משום דלא הוי בעידנא. צריך לומר דבדרבנן צריך לשני הטעמים: ג) ולהסביר הענין נראה. דהנה קשה על טעם דעשה ולא תעשה. דהא עשה השוה בכל דוחה עשה ולא תעשה שאינו שוה בכל. כבפרק שני נזירים (דף נ"ח:) ודאורייתא שאינו שוה בכל חמור מדרבנן השוה בכל. שהרי כבוד הבריות דוחה איסור דרבנן אפילו בזיון קטן. אבל דאורייתא שאינו שוה בכל. אינו דוחה רק בזיון גדול. הרי דאיסור דרבנן שוה בכל קל מדאורייתא שאינו שוה בכל. וכיון דעשה דוחה לא תעשה ועשה שאינו שוה בכל דאורייתא. כל שכן שידחה לא תעשה ועשה דרבנן: ד) וגם על טעם דלאו בעידנא יש לדון בדרבנן שגזרו משום גזירה שיבוא לידי איסור תורה, עולה באילן שמא יתלוש. רוכב על גבי בהמה שמא יחתוך זמורה. וכיוצא באלו. וכיון שהאיסור אינו רק שמתקרב לעבירה שעל ידי זה יבוא לידי עבירה. והרי כשעולה באילן או רוכב על גבי בהמה להביא שופר. הרי בעלייתו זה מתקרב אל המצוה. שעל ידי זה יהי' לו שופר ויתקע. וכיון שעשה דוחה לא תעשה. הוא הדין נמי קירב אל העשה ידחה הקירוב אל הלא תעשה. ואף שעל העלי' באילן גזרו חכמים משום שבות, ועל הקירוב אל המצוה לא תקנו חכמים. מכל מקום לגזור על עלי' באילן להביא שופר משום שמא יעלה ויתלוש. הוא כתרתי דסתרי. דלמה יגזרו על קירוב עבירה במקום קירוב מצוה. והמצוה דוחה העבירה. אך בזה שפיר מהני טעמא דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה.

וכשם שגוף עשה דשופר לא ידחה גוף עשה ולא תעשה דיום טוב. כמו כן לא ידחה קירוב עשה דשופר לקירוב לא תעשה ועשה דיום טוב. ועל כן מהני טעמא דלאו בעידנא שלא ידחה גוף עשה דשופר ללא תעשה ועשה דרבנן שאין עולין באילן. דלזה לא מהני טעמא דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה מקל וחומר דעשה שאינו שוה בכל. ומהני טעמא דעשה ולא תעשה שלא ידחה קירוב מצוות שופר לקירוב מלאכת יום טוב. שבזמן שמתקרב למלאכה מתקרב למצוה. אך בזה מהני טעמא דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה. דכשם שגוף העשה אינו דוחה גוף לא תעשה ועשה. כמו כן קירוב עשה אינו דוחה קירוב לא תעשה ועשה: ה) והנה בנין בית הכנסת שהוא גופה מצוה וחשיב בעידנא. לכאורה ידחה שבות דאמירה לנכרי *). ואף שאינו גומר הבית הכנסת בשבת. דומה למילה ופריעה דמילה חשיב בעידנא. וכמו שהאריך הר"ן בפ"ב דמציעא: ו) אך זה אינו דבנין בית הכנסת הוא מצוה דרבנן, ושוב אינו דוחה עשה ולא תעשה דרבנן. אך הא הטעם שדוחה לא תעשה ועשה שאינו שוה בכל משום דהוא איסור קל והא אמירה לנכרי הוא שבות דלית בי' מעשה. ולגבי בנין בית הכנסת שאינו המצוה מצד העושה רק מצוה הנעשה שיבנה בית הכנסת אין נפקא מינה אם עושה בעצמו או על ידי אחרים. ויותר מזה יש לומר דלגבי בנין בית הכנסת מקיים המצוה על ידי פועלים גוים כאילו עשה בעצמו. כמו שמקיים עשה דתשביתו במה שמריצה לפני כלבו והכלב אוכלה מאליו. והטעם דמצוה שתלוי בביעור חמץ. וכיון שמכל מקום החמץ נתבער חשיב שהוא העושה המצוה. כמו שחשיב המעמיד בהמת חבירו על גבי קמת חבירו מזיק ממש וחייב אפילו ברשות הרבים וכן המוסר ממון ישראל ביד אנס. אף דלענין שבת המראה עצים לגוי להבעיר וליקח שכר על זה. אף שברי שיבעיר כמו שברי שהאנס יקחנו. מכל מקום לא חשיב שעשה בעצמו.

והיינו טעמא משום דבשבת תלוי האיסור רק בעושה. שהרי מה שנעשה מאלי' בשבת לא איכפת לן. ולכתחילה מתחיל בערב שבת שיעשה בשבת. ועל כן לענין נזיקין שהחיוב במה שזה ניזוק חייב אפילו במראה ומעמיד לבד. והוא הדין בחמץ שהמצוה במה שהחמץ נתבער. המצוה אפילו במריצה לכלבו לבד. ובזה מיושב קושיית הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל על המגן אברהם שפסק בחמץ ביום טוב לבער על ידי עכו"ם. והקשה הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל דאם כן אינו מקיים ישראל המצוה. ולמה שכתבתי אתי שפיר. והוא הדין בנידון דידן בבית הכנסת דהמצוה שיהי' בית הכנסת שפיר מקיים המצוה. וחשיב שבנה בעצמו במה שעושה על ידי פועלים עכו"ם. ואם כן עשה דבית הכנסת דוחה עשה ולא תעשה הקל [דשבות דלית בי' מעשה בשבת שאומר לגוי בערב שבת כיון דחשיב בעידנא דבנין בית הכנסת מקדש מעט הוא עצמה מצוה] כמו שדוחה עשה ולא תעשה שאינו שוה בכל. וכן עשה ולא תעשה שישנה בשאלה. והכל דמשום זה חשיב קל. וכל שכן בקבלנות דאין איסור רק משום מראית עין בעלמא דודאי האיסור קל טובא, ואי משום חה"ש שכתב המגן אברהם משום שהגוים אין מניחין לבנות ביום אידם בפרהסיא הוא טעם קלוש. ועולה בזכרוני שראיתי בחתם סופר שבזמן הזה שנתפרסם אצל הגוים שאין איסור אצלינו בשבת על ידי הגוי ממה שמחממין בית החורף אצל ישראל בשבת. אזיל טעם זה. בפרט שכתב מעלתו שהם בבית תיפלות שלהם עושים ביום אידם. לכן לדינא נראה לי אם המנהג אצליכם לבנות בקבלנות יניח אותם במנהגם שלא למחות בידם: נאום הק' אברהם. סימן מג. עוד להרב הנ"ל: מכתבו הגיעני. ואשר רוצה לחלק בין בית הכנסת ובין מילה ופריעה. דבית הכנסת אף אחר שהושלם לא נתקדש עד שיתפללו בו. על כן אין הבנין דוחה ולא חשיב בעידנא. ליתא. ומה נפקא מינה בין מחוסר פריעה. ובין מחוסר קידוש היא התפלה.

ובית המקדש נמי בעי קידוש כדאיתא פרק ב' דשבועות (דף ט"ו.). ואף על פי כן צריך קרא לבנין בית המקדש שאינו דוחה שבת בריש יבמות: ב) ומ"ש עוד בשם אביו משום שאפשר לבנות למחר נסתר נמי מבנין בית המקדש הנ"ל. ועיין ברשב"א שם משום דעכשיו אי אפשר כי אם באיסור קרי לי' הכשר מצוה ודאי. ולי נראה דמשום דמצוה שיהי' בית המקדש לעולם. וכל יום דמאחר הוא ביטול מצוה שאינו חוזר [ובזה מיושב קושיית הרשב"א שם ממיתת ב"ד דלא חשיב הכשר מצוה. דבזה שפיר נאמר שאפשר למחר. ואינו מוכרח דהמצוה ובערת הרע מקרבך שיהי' הרע מבוער. ומה שאינו מבוער הרע עכשיו. גם כן לא הדר]. והוא הדין והוא הטעם בבית הכנסת. אך לרבא פרק ב' דשבת (דף כ"ד:) במילה שלא בזמנה שאינו דוחה יום טוב משום שאפשר למחר. הכי נמי בזה. אך לא קיימא לן כן. רק כרב אשי שם (ודף קל"ג) דטעם מילה שלא בזמנה ושמן שריפה משום דיום טוב עשה ולא תעשה ואי לאו הכי הי' דוחה: ג) ומ"ש עוד בשם אביו במה שאמרו דשבות דאמירה לגוי קיל משום דלית בי' מעשה. ועל זה כתב בשם אביו נ"י דהתינח לפי' בעל הלכות גדולות והגאונים דפי' בעירובין שבות דלית בי' מעשה אמירה לגוי. אבל לרי"ף וסייעתו דפי' אמירה לגוי בדבר שאין בו מעשה מלאכה. אין ראי' דשבות דאמירה לגוי קיל עד כאן דבריו. הנה הלכה רווחת בישראל חולה שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה. אבל לחלל ישראל בשבות דרבנן אסור לכל הפוסקים בסימן שכ"ז. לבד הטור בשם הרמב"ם ולא קיימא לן כן עיין שם. ומפורש הטעם בכל הפוסקים משום דאמירה לגוי שבות דלית בי' מעשה. ואביו ראה ראי' אחת ולא שתים. אך הי' לו לדקדק בתשובתי שכתבתי דשבות דאמירה לנכרי קיל. משום דאינו אומר לנכרי בשבת רק בערב שבת. ובאמת אפילו אומר בשבת קיל. דחולה שאין בו סכנה אומר לגוי אפילו בשבת.

וכן לפי מה שהי' חושב שראייתי מהגאונים ובעל הלכות גדולות בעירובין. הא אפי' בשבת מותר לומר לגוי להחם לפי שיטתם ד) אך אבאר לו כוונתי כי מהא דחולה אין לסמוך כל כך. כי הטור בשם הרמב"ם חולק. ואינו דעת יחידית. שכן דעת הראב"ד פ"ו מהלכות שבת הלכה ט"ו הובא בהרב המגיד. וכן משמע דעת התוס' כתובות (דף ס') דיבור המתחיל מפרק. דאם לא כן לא הי' מקשים כלום. שהרי דישה שלא בגידולי קרקע אף שאין בו חיוב חטאת מכל מקום אסור מדרבנן כמבואר בכל הפוסקים והרשב"א. אף שהרב המגיד פרק ב' מהלכות שבת כתב בשמו שדעתו כרמב"ן. בתשובותיו חלק ג' סי' ער"ב מפורש דעתו כטור בשם הרמב"ם: ה) אך ראייתי על פי מה שנראה לי ביאור הסוגיא בהא דעירובין. דהנה על פי' הגאונים הקשה רי"ף מהא. דהא מר לא אמר לגוי זיל אחים. והגאונים הוצרכו למחוק הא דלא אמר זיל אחים מהגמרא. על כן פירש הרי"ף ולא שני לי' באמירה לגוי בין יש בו מעשה היינו שהגוי עושה מלאכה. ללית בי' מעשה שאין הגוי עושה מלאכה. דבזה לא אמרינן אמירה לגוי שבות. אך גם לפירוש זה הלשון תמוה. דאם כן לא הוה לי' למימר שבות דלית בי' מעשה. דהא בלית בי' מעשה לא אמרינן אמירה לגוי שבות. והיה לו לומר בין אמירה לגוי דאית בי' מעשה בין אמירה לגוי דלית בי' מעשה. וכבר כתב הרשב"א כי לשון הש"ס שבות דלית בי' מעשה מורה כפי' הגאונים. אך שקשה עליהם הא דלא אמר לי' זיל אחים: ו) ולולא שאיני כדאי להכניס ראשי בין ההרים הגדולים הי' נראה לי לפרש. דהנה באמירה לגוי יש שני איסורים. הא') משום ודבר דבר כמ"ש רש"י ע"ז (דף ט"ו.) וזה לשונו ומה שישראל אסור לומר לגוי עשה לי כך הוא משום ודבר דבר אפילו דיבור אסור. הב') משום שהגוי נעשה שלוחו של ישראל. וכמ"ש רש"י ריש מי שהחשיך.