שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 36

המגיה] אך זה לא יועיל נגד שיטת הרמב"ן בסתם יין ישמעאל אסור אפי' בהנאה. מ"מ הדבר ברור להתיר בדיעבד. והנה בס' תמים דעים להראב"ד ז"ל (סי' פ"ג) נחלקו שם הראב"ד עם חמיו בגוי שנתן מים לתמד אם נאסר כמו יין שמזגו הנכרי והתיר הראב"ד משום דאינו מוכן לשתי' תיכף שהטיל המים ע"ש. והנה לא אסרו משום שהגוי עשאו. אולם אפשר לומר שהם ס"ל כשיטת הר"ן דתרתי בעי' שיהי' של נכרי ג"כ. גם י"ל דתמד שאינו קולט תיכף רק אחר איזה ימים חשיב מעשה הנכרי גרמא בעלמא. עכ"ז נראה להתיר בדיעבד ולא לכתחילה: דברי מחו' הדוש"ת הק' אברהם סימן קיד להרב הנ"ל א) ראיתי תשובת כבוד אבי הרב הגאון נ"י בקיצור דפשיטא לי' דכבוש אינו כמבושל רק להפליט ולהבליע ולא לבשל. וכתב שכן איתא בכמה מקומות. ואנכי לא ידעתי. ולדידי פשיטא לי דכבוש כמבושל ממש [רק המשרה במים לא שמי' כבוש אלא שמפליט ומבליע כמו כבוש וכמו שכתבתי בתשובה הקודמת] וראי' לזה מתני' (רפ"ד דמעשרות) הכובש קובע למעשרות כמו המבשל. ושם (פ"א דמעשרות) פליגי ר' יהודה ורבנן בכלי ראשון דר' יהודה סבר אינו מבשל ע"כ אינו קובע למעשרות. והדבר פשוט דמ"מ מבליע ומפליט לר' יהודה כנראה בחוש. דאפי' עירוי מבליע ומפליט. ובזבחים עירה לתוכו רותחין מנין והוא מת"כ דסתמא ר' יהודה. אלמא דמה שאינו מבשל אינו קובע. וע"כ כבוש כמבושל ממש. אף שהרמב"ם השמיט כובש. לטעמי' אזיל דלא פסק כלל כבוש כמבושל. ועי' בנוב"י מהד"ק (חיו"ד סי' כ"ו): ב) ראי' שניה דכבוש כמבושל ממש. דקי"ל (באו"ח סי' תקכ"ז) כבוש כמבושל לענין עירובי תבשילין. ושם פסק המג"א דמלוח לא מהני ודוקא כבוש כמבושל. ואף החכ"צ שחולק דמלוח ככבוש עכ"פ לא עדיף מלוח מכבוש. ומלוח מפורש בפ' הקומץ רבה דם שמלחו כמו דם שבישלו:

ג) ראי' שלישית מדברי הרמב"ן בחי' (פ' אין מעמידין ל"ח) וז"ל הא דפליגי חזקי' ור' יוחנן בדג מליח אם הוא נאסר מחמת מלחו אין נראה שלא גזרו חכמים אלא בתולדות אור והרי כבוש כמבושל וכבשים שאין דרכו לתת לתוכו יין וחומץ מותר עכ"ל. והביאו הרשב"א בתה"א ג"כ. ואם איתא דכבוש אינו רק להבליע. ומלוח מפורש בפ' הקומץ רבה דמבושל כנ"ל א"כ מה ראי' מכבוש למלוח. אולי גם כוונת אדוני אבי על השרוי במים. וכמו שכתבתי בתשובה הקודמת כן נ"ל גם עתה דשרוי במים לאו כבוש שמי' כלל ואינו רק מפליט ומבליע: ד) ובמה שיצאתי בתשובותי לדון בשאלה הזאת משום יינם. כעת נ"נ להתיר לגמרי ויען שמעלתו אץ עלי במכתבים להשיב תיכף יצא הדבר להחמיר מספק וכעת נתברר אצלי בעזה"י שאין לחוש בו. והנה בגוף הסברא דאם דרך הנכרי ועשהו יין גמור וגם הוא של נכרי אסור לכל הפוסקים בשתי' אף שלא נגע בו הנכרי וכן במ"ש לדעת הרמב"ם והרשב"א אפי' אינו של נכרי רק שדרכו הנכרי אסור. במקומי אני עומד. האומנם הראי' שהבאתי מהרמב"ם שכתב נכרי שדרך היין ולא נגע בו אסור בשתי'. וכתבתי שא"א שיהא האיסור משום כוחו דא"כ אף בהנאה אסור להרמב"ם לשיטתו: ה) והנה הש"ך ז"ל כתב שהרמב"ם משום כוחו אוסר ומשום דכוחו אינו אוסר בהנאה ותמוה מאוד. והגיע לידי יו"ד עם תי' רעק"א ראיתי (ריש סי' קכ"ה) שהקשה על הרמב"ם דאוסר כותו בהנאה למה כתב בנכרי שדרך היין דאסור רק בשתי'. אולם לדידי דהרמב"ם לית לי' דהרשב"ם. וס"ל כיון דבשעת מעשה נכרי עדיין אינו יין לא מיתסר משום כוחו ניחא. ומוכח דין הנ"ל דמשום שעשהו הנכרי לבד יין נאסר בשתי': ו) אולם י"ל דכוחו לא עדיף ממגע דברגל אינו אוסר בהנאה משום שאין דרכו לנסך ברגל. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שנגע באיברים שדרכו לנסך בהם וכתירוץ הרשב"א שכוונתו למעט רגל ה"ה כוחו.

ולדעתי כ"ש הוא דשיכשוך אפשר ברגל. משא"כ כוחו דאיסורא דידי' משום שעיקר דרך ניסוך הוא שיוצק מכלי והוא כוחו וכמ"ש התוס' והפוסקים. ויציקה אין דרך לעשות כלל ברגל וא"כ אין ראי' מהרמב"ם. ומ"מ כן הוא אצלי אף בלא ראי' זו וכמ"ש בתשובה הקודמת: ז) איברא דק"ל על הרמ"א (סי' קכ"ג) שכתב ואם דרך [הנכרי] כל מה שנמשך מכוחו ויצא לחוץ נאסר. והיינו בשתי' דהא קי"ל (סי' קכ"ה) כוחו אינו אוסר רק בשתי' וקשה הא הרמ"א קאי על המחבר דמיירי ביינו של נכרי. דאין דורכין עם הנכרי משמע יינו של נכרי כמ"ש התוס' בסוגיא. וא"כ אף מה שלא יצא לחוץ רק נמשך מכוחו לבד כיון שהנכרי עשהו יין והוא של נכרי יאסר. וא"ל שישראל דרך ג"כ ונאמר שהרמ"א מיירי ע"ג דף המונח ע"ג הענבים והם דחקו הדף לארץ. נמצא שכל היין נעשה מכח שניהם אין איסור משום בנותיהם כל שכח ישראל מעורב בו כמו בבישולי עכו"ם. הא ליתא דכה"ג גם משום כוחו לא מותר כדקי"ל (בסי' קכ"ה סעי' ג'): ח) ועוד ק"ל בסוגיא (ד' נ"ו:) דעובדא דנהרדעא דדשו ישראל ונכרי ההוא תמרא דאיתא שם דלר"ש מותר אפי' בשתי'. וקשה דהא שם מיירי שדרכו ברגל ממש בלא הפסק דף דאל"כ אף לרבנן אסור בשתי'. ואיך ס"ד לאסרו בהנאה לר' נתן. וא"כ הענבים שדרך הנכרי לא סייע ישראל כלל. והרי הנכרי לבד עשה את היין ואיך יהי' מותר בשתי' לר"ש. ואף דאיתא שם בש"ס (ד' ס') א"ר אבא יניחו לר"ש ברכות על ראשו כשהוא מתיר מתיר אפי' בשתי' כשהוא אוסר אוסר אף בהנאה. זהו במה שאסר משום חשש ניסוך. ממנ"פ אם חיישינן לשתי' גם להנאה ניחוש. ובמגע לא ס"ל לר"ש לחוש לבנותיהם. וכ"כ הרמב"ן שם דלא אסר ר"ש משום בנותיהם אלא ביינם ע"כ כשהוא מיתסר מיתסר אפי' בהנאה עי"ש. אבל לפמ"ש בדרכו הנכרי אוסר להרמב"ם והרשב"א משום יינם. א"כ גם לר"ש יהי' אסור בשתי'.

ומה הא דקאמר אם משכחת תנא דס"ל כר"ש שרינא לי' אפי' בשתי': ט) ע"כ נ"ל דבדריכת נכרי היין אין לאסור כלל משום בנותיהם כל היכא דליכא חשש ניסוך. וטעמא דמילתא דהנה בגמ' מקשה אמתני' דירד לבור הוי יין להתנסך ממתני' דמעשרות דאיכא מ"ד משיקפה ואיכא מ"ד משישלה בחביות. ורבא סבר תלתא תנאי היא. אולם סתמא דש"ס שאני יי"נ דאחמירו בי' רבנן. והרי קי"ל להלכה לענין מעשרות משישלה בחביות. ולענין נסך משירד לבור. וחומרא דיי"נ לא שייך כשאין לחשבו משום ניסוך רק משום בלוחיהם לבד דהיינו כשמנו ואין בו חומרא מבשאר איסורים. ואדרבא הקילו בכמה דברים. ע"כ כשלא נגע בו הנכרי או שנגע נגיעה שאינה אוסרת אין לאסור משום בנותיהם. ולפי"ז הרמב"ם שאוסר נכרי שדרך היין משום כוחו הוא וכוחו דרגל אינה אוסר בהנאה וכמ"ש: י) וקצת ראי' לזה מדברי התוס' (דף נ"ו) בד"ה לימא תלתא תנאי הוא תימה אמאי לא משני במתני' עד שירד לבור ויקפה. וק"ל ומה זה תימה הלא כתבו במתני' בסה"ד בשם הרשב"ם ז"ל והביאו כל הפוסקים להלכה דאפי' ירד לבור מה שבבור אסור אפי' לא נגע בו הנכרי נאסר משום כוחו. וא"כ מוכרח דתיכף כשירד לבור הוי יין. דאל"כ הא פסק כוחו משירד לבור ועדיין אינו יין וכשנעשה יין אין כאן כוחו. ודומה למריק ענבים מכלי לכלי ואח"כ עשה ממנו יין דלא מיתסר. וא"ל דבמה שקיפה הגרעינין יאסור משום מגע מחמת דבר אחר. ליתא דמגע מחמת דבר אחר שלא בכוונה. ואפי' חשבת לי' בכוונה כמ"ש הר"ן כיון שהוא של נכרי הא כשמסיר החרצנים שוב אינו נוגע ובשעה שהוא נוגע אינו יין. ולכאורה הוא תמי' גדולה: יא) אך לפמ"ש יהי' מיושב. דהנה לפי מה שביארנו כוחו דרגל לא עדיף מנגיעה דרגל א"כ ע"כ להרשב"ם מה שבבור אסור היינו בשתי'.

וקשה ל"ל מטעם כחו תיפוק לי' משום שהנכרי עשה היין אסור בשתי' משום בנותיהם. וע"כ לומר כמ"ש דמשום בנותיהם ליכא חומרא דיי"נ ולא חשיב יין. וזה אליבא דהילכתא. אבל אם נפרש משירד לבור ויקפה. וכמ"ד שאפי' במעשרות הוי קבע וא"צ לחומרא דיי"נ. א"כ אף בלא כחו מיתסר כיון שהנכרי עשה היין והוא של הנכרי מיתסר לכל הפוסקים בשתי' וכמ"ש: יב) ומעתה נשוב לנ"ד ונאמר דאפי' בלא המשכה נעשה יי"נ כדברי הרלב"ח בפרט שנעשה יין גמור, מ"מ הדבר ברור דלא הוי קביעות למעשרות ונגמר כל זמן שהצמוקין בתוך היין ואין היין מופרש מהצמוקין. והגם דמהא דקי"ל משישלה בחביות אין ראי' גמורה דשם עדיין תוסס כמו שפרש"י (בפ' השוכר את הפועלים). משא"כ בנ"ד שהוא כמו לאחר תסיסה שיש בו טעם יין גמור. מ"מ כן הוא מסברא כיון שלא נגמרה מלאכתו למעשר. ואף שבישול קובע למעשרות. זה משום דהוי אכילת קבע דאפי' לא נגמרה מלאכתו אסור. וזה אין ענין לנ"ד באיסור יין: יג) ואף שהר"ש כתב (בפ"א מ"ז) בתירוץ הא' דבישול הוי גמר מלאכה יע"ש. הרי כתב עוד תירוץ אחר ולא שבקינן דברי הרמב"ם המבוררים מפני ספק הר"ש. ועוד אפי' בתירוץ הא' י"ל בנ"ד שאני דמחוסר הסרת הצמוקין. וא"כ כיון דלא הוי גמר למעשרות שוב אין אוסרין משום בנותיהם וכדכתיבנא. ואם ירצה רו"מ להחמיר שיעשה ישראל איזה מעשה בתחילה או באמצע בהגפה כפסק המחבר לענין בישול תע"ב. ואם לאו לא יפסיד. וכבר כתבתי בתשובה הקודמת להתיר בדיעבד משום דאיכא ג' ספיקות רק לכתחילה כתבתי להחמיר ומשום טעמים וראיות שכתבתי עתה אין להחמיר כלל אף לכתחילה. אך אם ירצה להחמיר תבא עליו ברכה: דברי ידידו מחו' הדו"ש הק' אברהם. סימן קטו ב"ה אור ליום ד' תצוה תרל"ט לפ"ק. שוכ"ט לכבוד אאמו"ר הרב הגאון הגדול המפורסם נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י.

א מה שכתבת דיין מבושל כיון שאין הגוים מנסכין אותו ואינו ראוי לפנים אינו נאסר אפי' בידוע שנסכו. וע"כ הקשית על הרמב"ן שהקשה על גאוני מערב ביין שנתערב שאור ודבש אינו נאסר משום נסך. והקשה הרמב"ן הלא הגוים מנסכין אותו והקשית דמה בכך. מ"מ אינו ראוי לפנים ואינו נאסר. ואף דקי"ל בעובדין אותו בכך שוב חייב בכעין עבודה שבפנים אף שדבר זה אינו ראוי לפנים. מ"מ קושייתך נכונה להרמב"ן לשיטתו דפוסק כר' יוחנן וסובר דרב ור"י פליגי ואין חילוק בין עובדין אותה בכך או לא. כל שאין הבהמה מתקבלת בפנים אינה נאסרת נר"י דקי"ל כוותי': ב) אולם לדעתי נראה דיין מבושל חשיב ראוי בפנים לבכורים כמבואר בהר"ן דראוי לבכורים חשיב ראוי לפנים. והא מוכרח מהא דמצא פרכילי ענבים במרקולס אסור אף שאין עובדין אותה בענבים כלל. ונאסרת במה שבצרן מתחילה לכך דהוי כעין זביחה. וכ"ש שמוכרח לומר כן לר"י דאפי' עובדין אותה בבהמה כזו אינה נאסרת. וכן מפורש בחי' הרמב"ן והר"ן. ויין מבושל אף שפסול למזבח הוא מהקישא דזבח ונסכים מה זבח שלא נשתנה אף נסכים שלא נשתנו כמ"ש הרא"ש (בפ' המוכר פירות סי' יוד). והר"ן (פ' ערבי פסחים). אבל לבכורים למה יפסל וכ"ש בנתערב שאור או דבש דמקרא מלא קרבן ראשית תקריבו מהם ע"כ נאסר בנסוך כמו שנאסרין ענבים בכעין זביחה כיון שראוין לבכורים אף דזביחה ליכא בבכורים: ג) מ"ש שי"ל דבמגע לא שייך לגזור משום בנותיהם הלא ידוע שיש בזה שני דיעות בש"ע (סי' קכ"ד סעי' י"ב) בגר תושב דיינו כשמנו אם אוסר במגע בשתי': בנך הדו"ש הק' אברהם. סימן קטז ב"ה אור ליום ג' ט"ז אדר תרט"ל לפ"ק. שוכ"ט לכבוד אאמו"ר הרב הגאון הגדול החסיד כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י.

א) אשר הקשית על הרמב"ם (פ"ז מהלכות עכו"ם הט"ו) שכתב בשר או יין או פירות שהכניסום לע"ז וכו' הקריבום לפני' וכי' הרי אלו אסורין לעולם וכו' והאוכל ממנו כל שהוא לוקה. וכתב סתם פירות אפי' לא בצרן מתחילה לכך. והלוא בש"ס ע"ז (נ"א.) דמקשה הש"ס אלא פרכילי ענבים ועטרות של שבלים לא כעין פנים איכא ולא כעין זריקה משתברת איכא אמר רבא אמר עולא כגון שבצרן מתחילה לכך. [הנה בהלכה ט"ז ביאר יותר בין דברים הקרבין ע"ג המזבח בין דברים שאין קרבין ע"ג המזבח. אך י"ל בזה שמא נעשה בה כעין תקרובת וקושייתך רק על לוקה]. ותרצת שהרמב"ם ס"ל כהרא"ש שדברים הקרבים בפנים אפילו לא נעשה בה כעין זביחה או כעין זריקה נעשין תקרובת. ופירות אפי' אינן משבעת המינים כיון שמין פירות מקריבין לביכורים חשיב דבר שמקריבין בפנים עכת"ד. אם כדבריך שחט חגב לפני' דפסק הרמב"ם (פ"ג הל"ד) שאינו חייב אא"כ עבודתה בכך וגרע מניסך לה עביט של מי רגלים. וכתב הכ"מ דחגב גרע דכיוצא בו נשחט בפנים. וזה מוחלק ממנו. וזה היפוך דבריך מקצה לקצה. ולדבריך ממנ"פ יתחייב. אם לא חשיב במינו נקרב בפנים הואיל וחגב לאו בר זביחה א"כ יתחייב כמו עביט. ואם כיוצא בו קרב בפנים הרי אפי' נאסר כ"ש שיתחייב: ב) ויותר י"ל כמ"ש הר"ן בחי' (פרק העור והרוטב) דהא דאין מביאין ביכורים אלא משבעת המינים היינו שאינו מחויב להביא אבל מותר להביא מהם. אלא שדבריו תמוהים מאד משמעתא דריש פרק כל קרבנות ציבור דמפורש שם דאם הביא לא קידש. ואפי' ר"ל לא פליג אלא בפירות שאינם מן המובחר עיי"ש בסוף הסוגיא. וכן פסק הרמב"ם (פ"ב מהלכות בכורים ה"ב) דאם הביא חוץ משבעת המינים לא נתקדשו והוא ירושלמי כמ"ש הכ"מ שם:

ג) מ"ש דאף שהראשונים לא חילקו כחילוק הכ"מ מ"מ אפשר שגאוני מערב [הובא ברמב"ם (פי"א מהלכות מאכלות אסורות הלכה יוד) שאם נתערב ביין ישראל מעט דבש או מעט שאור הואיל ואינו ראוי למזבח הרי הוא כמבושל או כשכר ואינו מתנסך ומותר לשתותו עם הגוי] סוברים כן. לדעתי הדבר מוכרח בגמ' אפי' לדעת הכ"מ דענבים הואיל ומביאין ממנו ביכורים חשיב קרב בפנים. שהרי במתני' מצא בראשה פרכילי ענבים כו' יינות שמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בה קרב ע"ג מזבח אסור. ושם בגמ' בשלמא יינות שמנים וסלתות איכא כעין פנים ואיכא כעין זריקה משתברת. הרי מפורש דמינים אלו כעין זריקה ואעפי"כ דוקא משום שקריבין ע"ג מזבח כדמסיים וכל דבר שכיוצא בו קרב ע"ג מזבח [ואם לא כן לחשוב דברים אחרים שאין קרבין ע"ג מזבח ואית בהו כעין זריקה] והיינו משום שמרקוליס אין דרכה בכך כלל. על כן בעינן שיהי' כיוצא בהן קריבין בפנים. ולהראב"ד דמחייב בשבר מקל אפי' אין דרכה במקל כלל לא קשה. דלרבנן דשחט לה חגב פטור. כ"ש במקל ואין דרכה במקל כלל. אלא שהראב"ד פוסק כר' יהודה דשחט לה חגב חייב כמפורש בדבריו. אבל לרבנן עכ"פ מוכח דבאין דרכה במקל כלל פטור ומתני' כרבנן. ע"כ אינו נאסר במרקוליס אלא דברים שקרבין ע"ג מזבח. ולהרמב"ם דמחלק בין חגב בין מקל דגרע חגב ממקל. הרי ס"ל דדוקא בדרכה במקל [כשיטת רש"י] וכמ"ש הכ"מ לדעתו וע"כ מרקוליס שאין דרכה בכך כלל אינו נאסר אלא דברים הקרבין. וכיון שעכ"פ לדעת המשנה במרקוליס אינו נאסר כי אם דבר שכיוצא בו קרב. א"כ פרכילי ענבים ושבולים למה יאסרו. אלא ודאי כיון שמביאין מהן ביכורים חשיב כיוצא בה קרב בפנים. ולפי"ז יין מבושל ועירוב שאור הואיל ולא נפסל לביכורים חשיב קרב ע"ג המזבח ונאסרין. ואין ראי' משוחט מחוסר אבר שאינו ראוי בפנים כלל:

ד' ומה שהקשית האיך סתמו חכמים יין מבושל אינו נאסר משום נסך משום דלא מנסכי. שמא לדורות הבאים ינסכו אף המבושל. א"כ אם ינסכו שמן יאסור סתם שמן. אין לך אלא מה שגזרו חכמים. וכיון שבשעת גזירת חכמים לא הי' מנסכין לא הי' בכלל הגזירה. וכהאי גוונא כתבו האחרונים לענין שיעור גריס דאף שבזמה"ז אין מאכולת שיהי' בה דם מעט פחות משיעור גריס. מ"מ כיון שבשעה שגזרו על הכתמים הי' מאכולת כאלה. לא הי' פחות מכגריס בכלל הגזירה. כל שכן בנידון דידן. וזה ברור. והרי בגמ' (ד' כט:) מפורש אי משום אינסוכי לא מינסכי. מבואר שאם הי' נכרים מנסכים יין מבושל הי' נאסר. ואם לא מינסכי קאי על יין הי' לו לומר מינסך. וכן פרש"י דלא מנסכי נכרים: ה) ואני תמה על תירוצך ברמב"ם שדקדקת מלשון הרמב"ם אין מתנסך לע"ז אלא יין שראוי להקריב. דאפי' מנסכי לי' נכרים לא מתנסך. וכתבת הטעם דגרע משבר מקל הואיל והוא עצמו מתנסך וזה יש בו פסול. והרי (בסוף הלכה י') סיים הרמב"ם הרי הוא כמבושל או כשכר ואינו מתנסך. והרי שכר אינו מתנסך למזבח. ואם נאמר דשכר הואיל ופוסל המקוה בשלשת לוגין כדאיתא בעירובין (ד' נ':) וכיון שדינו כמים ומים מתנסך ע"ג מזבח בחג הסוכות. שוב דינו כמחוסר אבר דחשיב שהוא עצמו מתנסך וזה יש בו פסול. א"כ כל שכן דמי רגלים לא יאסרו דמים גמורים הם כדאיתא בבכורות (ז') דמיא על מיא נפיק לבד מי רגלים של חמור דעכירי. וא"כ למה ניסך לה עביט של מי רגלים חייב. הלא דומה לשוחט מחוסר אבר דפטור. ועיין בזבחים (דף עח:) דמי רגלים סלקי להו טבילה בהשקה דמין מים הם. וכן פסק הרמב"ם (פ"ג מהלכות מקוואות הלכה י"ח). ובאמת שלא מצינו הדין מפורש אם מי רגלים פוסלין המקוה בג' לוגין אך מסברא כמו שנטהרו בהשקה דמים הם. כן פוסלין המקוה:

ו) מה שהקשיתי לפי דבריי על הרא"ש שהשיב על גאוני מערב דנהי דחשש ניסוך ליכא מ"מ איכא לגזור משום בנותיהם. והרי הרא"ש כתב דגר תושב אינו אוסר במגעו רק יינו אסור. וכתבתי דהטעם דס"ל דאין במגע משום בנותיהם אבל לשתות עם הנכרי דאיתא משום בנותיהם אף בגר תושב אסור. הנה מאז הקשיתי כן. ובינותי בספרים ומצאתי בתשו' מבי"ט (חלק א' סי' כ"ח) שכתב דהרא"ש אינו אוסר משום בנותיהם רק לשתות עם הנכרי. אבל במגע מודה שאין בו משום בנותיהם. כן כתב מסברא ולא הביא האי דגר תושב. וא"כ לא קשה על הרא"ש. אך באמת אין דברי מבי"ט מחוורים לי כעת. דמה שהוכיח מלשון הרא"ש [ואינו כן ברא"ש שלפנינו רק הב"י כתב כן דרך כלומר] שכתב דא"כ כל אחד יערב מעט דבש כדי לשתות עם הנכרי והיינו דחכמים גזרו על מגע נכרי כדי שמתוך כך לא יהי' ישראל רגילים לשתות עם הנכרי כיון שיצטרך ליזהר ממגעו. ואפי' אם ישתה לא יבא לידי קירוב דעת כיון שיצטרך לשמור ממגעו. אבל לא גזרו כלל לשתות עם הנכרי כדמפורש בגמ' (דע"ב:) קנשקמין שרי עיי"ש. וא"כ אינו מעלה ומוריד לענין האיסור אם שישחה לבדו או עם גוי. ואף שיש לדחוק לדעת המבי"ט דאם ישתה עם הגוי ואינו שומר ממנו ממגע יש איסור יותר. מ"מ האמת יורה דרכו. ועכ"פ הראי' שהביא מהרא"ש אזדא לה: ז) והעיקר נראה שגם הרא"ש סובר דמגע אוסר משום בנותיהם. ומ"מ התיר מגע דגר תושב משום שגם גזירה דמשום בנותיהם קיל בגר תושב מבגוי דעלמא. דאף דבת גר תושב אסורה. מ"מ מפורש בגמ' גזרו על יינם משום בנותיהם ועל בנותיהם משום דבר אחר. היינו ע"ז. ובגר תושב לא שייכא גזירה דמשום דבר אחר. אלא דמ"מ אסורה הבעילה מגזירה דחשמונאי. וגזירה דמשום ד"א לא הי' אלא לאיסור יחוד כמפורש בגמ'. ועל כן מן הדין לא הי' לאסור יינו דגר תושב.