שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 35

כמו שהוכיחו מיין צמוקים. א"כ הו"ל מב"מ: כז) ועוד מוכח להדיא דלא כוותייהו. מתוס' חולין (ל':) בתמד שהחמיץ לר"י דמחייב במעשר אינו פוסל את המקוה. וכ' התוס' דאפי' יש יותר מג' לוגין שמלבד היין שבו יש ג' לוגין אינו פוסל מידי דהוי איין מזוג דחשיב הכל כיין כיון שיש בהם טעם יין. ואם איתא לדברי המבי"ט ומהרי"ט בפשיטות הו"ל לומר כיון דהחמיץ היינו תוסס. א"כ נשתנה ונעשה הכל יין בעצמותו. כמו שהביאו הדמיון ממי גשמים שנשתנו בתוך הענבים. ול"ל לומר דחשיב כיין והביאו דמיון מיין מזוג דבזה אף המבי"ט ומהרי"ט מודים דלאו יין ממש הוא כיון דלא תוסס ביחד. ועוד הי' התוס' מרויחין בזה ליישב קושיתם דלעיל (כ"ט ע"ב בד"ה המתמד) דלוקמי ברמא תלתא ואתא ארבע. דא"כ לא הי' נחשב הכל יין לפי סברת הרב מלאדי. כיון דבעי' שיהי' בתוכו רבע יין א"כ אינו יין מחמת עצמו. משא"כ לר"י דלא בעי שוב נחשב הכל יין: כח) אלא ודאי ברור שהסמ"ג והא"ז שכתבו שבעת הבציר מועיל להתיר ניצוק. וכן התוס' דפ"ק דחולין לא ס"ל הא דמבי"ט ומהרי"ט. ולרבותינו הראשונים ז"ל אנו שומעין. והיטב אשר דיבר החכ"צ בתשו' (סי' ק"מ) דדחה דבריהם וראייתם מנסכים דכשר ולא חשיב מזוג. דהתם ביין היוצא מהצמוקים עצמם. וראיתי מביאים בשם בנו הרב ר"י עמדין שדחה דברי אביו מכח דברי הרי"ף (פ' ע"פ) שפי' הא דצמוקים בחרינהו במיא. וליתא דהרי"ף קאי לענין קידוש ע"ש. ובזה ודאי מועיל תרינהו במים דיין מזוג מעלי לקידוש: כט) אולם מצאתי קצת מקום למהרי"ט ומבי"ט לפי שיטת הרמב"ם. דהנה הרמב"ם פסק (פ"ב מה' מעשר הל"ז) כרבנן דאינו חייב במעשר אא"כ רמא תלתא ואתא ארבע. ולענין שיהי' ניקח בכסף מעשר פסק (פ"ז מה' מעשר שני הל"ו). דאפי' אין כאן רבע יין ניקח בכסף מעשר כשהחמיץ.

וכן פסק בהלכות מקוואות (פ"ז הל"ד) דחמד שלא החמיץ פוסל המקוה. משמע דמשהחמיץ לעולם אינו פוסל אפי' לא רמי תלתא ואתא ארבע. ובאמת ממקוה לא קשה דאנן קי"ל דבמראה יין לחוד אינו פוסל כ"ש בטעמא יין כשהחמיץ. אבל מכסף מעשר תימה גדולה. ואין לומר משום הבלעה כיון דפטור ממעשר לגמרי ע"כ דלא חשיב שיש בו יין כלל: ל) ולשיטתם יש ליישב. דהנה הרמב"ם (פ"ז מה' מע"ש) כתב דביצים וחלב נקחים בכסף מעשר כיון שהם גידולי גידולים [והכ"מ לא כתב מקור דין רק ראיית המגדול עוז מדטמא טומאת אוכלין ובש"ס נדה מדמה להו אהדדי. ותמוה מאוד דמה שאינו גד"ק מה זה ענין לטומאת אוכלין ותמהני על הכ"ח שהביא דברים אלו] ולהנ"ל יתיישב בטוב טעם דמה שאינו חייב במעשר משום דהמים שנעשו יין לא חשיבי גד"ק ומ"מ חשובים גידולים מהיין ולענין שיהי' ניקח בכסף מעשר גידולי גידולים נמי נקחין. וכ"ש שאינו פוסל המקוה כיון שהם עצמם נחשבים יין: לא) ויש לומר עוד דר"י דמחייב במעשר ס"ל גם במעשר גידולי גידולים חייבים. ויש לומר דרבנן לטעמייהו ור"י לטעמי'. דהנה הרמב"ם (פ"ח מהל' שבת) פסק דחובל חייב משום מפרק תולדה דדש. וכן החולב משום מפרק וחייב חטאת משום דש וידוע שהתוס' חולקין דלהלכה דאין דישה אלא בגד"ק אין החולב חייב משום דש. וראייתם מהחולב והמחבץ והמגבן דאין פועל אוכל בהן. אלמא בעלי חיים לא חשיב גד"ק ממש. והקשה לשיטת הרמב"ם בחולב וחובל איך חייב חטאת משום מפרק. וצ"ל להרמב"ם דלעולם בע"ח חשובים גד"ק וטעם החולב והמחבץ והמגבן דאין פועל אוכל בהן משום דהוי גידולי גידולין ולעולם בע"ח חשיבים גידולי קרקע. וע"כ החולב והחובל חייב דמפורש בס' הישר לר"ת (ד' כ"ה) בהא דמקשה הש"ס (פ' מפנין קכ"ח.) אם היתה צריכה לשמן חבירתה מביאה לה בשערה תיפוק לי' משום סחיטה.

וכתב ר"ת דסובר המקשה יש דישה שלא בגד"ק ע"כ. והנה למדנו מדברי ר"ת ז"ל דלא אזלי' בתר הנסחט הוא השמן שהרי השמן גד"ק רק בתר המכוסה בו הוא השער אזלי' [וכן מתבאר מדברי הרמב"ן בטעם איסור ברירת פסולת מאוכל דבאיסורא עסיק ע"ש היטב. הרי דהאיסור הוא הפסולת שמברר מתוכו האוכל. וה"נ לענין דש האיסור הקליפה שמפריד מתוכה האוכל. ועי' בחי' הר"ן (פ' כלל גדול) והטעם בזה ידוע למבינים ולא אוכל לפרש] וה"נ בחולב לאו בתר החלב אזלי' לענין שבת רק בתר האם שהיא גד"ק. משא"כ בפועל דבתר מה שאוכל אזלי' דהוי גידולי גידולין: לב) העולה מזה דלרבנן דס"ל אין דישה אלא בגד"ק. וחובל ע"כ הוי מלאכה מדאיצטריך רחמנא למשרי מילה מוכח דבעלי חיים חשיבים גידולי קרקע. ממילא מוכח מדמעטה התורה החולב כו' מאכילת פועל דגידולי גידולין לאו כגידולין דמי. דאל"כ האיך מיעטה התורה החולב כו' מאכילת פועל. וע"כ פטרי ממעשר. אבל ר"י לשיטתו בשבת (ד' ע"ה) יש דישה שלא בגדולי קרקע. ע"כ אין הכרח דבעלי חיים חשובים גידולי קרקע. והא דחובל בשבת חייב מדאיצטריך למעוטי מילה. וכן החולב משום דיש דישה שלא בגידולי קרקע. ולעולם בעלי חיים לא חשיבי גד"ק. וע"כ הא דמיעטה התורה החולב והמחבץ והמגבן. משום דאף הבהמה לא חשיב גידולי קרקע ולעולם גידולי גידולין כגידולין דמי וחייב במעשר: לג) ובאמת בהא דפליגי ר"י ורבנן בנקצץ האילן דלרבנן מביא ואינו קורא ולר"י מביא וקורא. דעיקר אילן ארעא היא. יש לומר דפלוגתתם ג"כ בהא. דרבנן ס"ל דפירות רק גידולי אילן הוא דאילן גדל בקרקע ולגבי הקרקע חשובים הפירות גידולי גידולין. ור"י ס"ל אף גידולי גידולין כגידולין דמי. ע"כ כיון שהקרקע קיימת מביא וקורא. וכ"ז לענין מעשר.

אבל לענין ליקח בכסף מעשר דאף גידולי גידולין נקחים בכסף מעשר ע"כ ניקח התמד משהחמיץ לד) ובזה מובן היטב הטעם דחלב וביצים שניקחים דנלמד מובשכר דאתא ללמד התמד משהחמיץ אף דאינו גידולים רק גידולי גידולין כנ"ל. והנה לפי"ז מוכח דעכ"פ חשיב המים שנעשו יין גידולי גידולין מהיין. וא"כ כיון שנשתנה היין שנתבשל. חשיב שינוי לגבי המים שגדל ממנו כמו הדלה הגפן ע"ג תאינה דשינוי דגפן חשיב שינוי לגבי היין שגדל בו ודו"ק היטב: לה) העולה מזה שדברי המבי"ט ומהרי"ט הסמ"ג והא"ז והתוס' חולקין עליהם ואין להם יסוד. רק אם נפרש שיטת הרמב"ם כמו שפרשתי ולפי מה שפרשתי נמי שוב אין חשש כלל לנ"ד כנ"ל: לו) וכ"ז לענין מגע נכרי ביין מבושל כנ"ל אבל בנ"ד שהפועלים נכרים. חשש אחר יש כמו שנבאר. ותחילה נבאר דין סתם יינם שבא מבישול צמוקים כנ"ד אם יש לאוסרו דהנה בדין יין מבושל שאין בו משום יי"נ הקשו הראשונים דניהו דלא מנסכי לי' כמבואר בש"ס. מ"מ ליתסר משום בנותיהם. וידוע תירוץ הרא"ש דלא גזרו משום דלא שכיח. אולם צריך להבין לפי"ז ל"ל להש"ס לומר הטעם דלא מנסכי לי'. ת"ל דלא שכיח. וצ"ל דניסוך שהוא חשש איסור תורה שחששו חכמים לא מהני לא שכיח רק בגזירה. איברא דאכתי קשה למה שהביא הר"ן דבאמת ניסוך הוא מיעוטא דמיעוטא ולא הי' חכמים חוששין לזה רק משום שהוצרך לאסרו בשתי' משום בטתיהם ויהי' סבורים הרואים שמשום חשש ניסוך אסרוהו בשתי' ואם יהי' מותר בהנאה יסברו שיין נסך גמור מותר בהנאה ע"כ הוצרכו לאסרו בהנאה. א"כ ביין מבושל דלא שכיח אין לגזור בו משום בנותיהם. שוב אין בו משום ניסוך ול"ל להש"ס למימר הטעם דלא מנסכי לי'. ובאמת הריטב"א אינו גורס בש"ס דלא מנסכי לי' רק לא מינסוך ומפרש הריטב"א משום דלא שכיח לא גזרו בי'.

אולם דעה זו דחוי' בכל הפוסקים ורש"י ותוס' שכולם פירשו משום דאינו ראוי לנסך: לז) והר"ן במשנה כתב וז"ל לאפוקי היכא דזבין כותי חומץ מישראל אעפ"י שבא לידם דתו לא מנסכי לי' ואיסורא דיין אניסוך אסמכוהו כמו שמפורש בגמ'. ולפיכך כל שאין לחוש לניסוך תו לא מיתסר משום בנותיהם ומש"ה אמרי' בגמ' דיין מבושל לא מיתסר משום מגע כותי ע"כ והנה דברי הר"ן תמוהים מאד. דמ"ש דאיסורא דיין אניסוך אסמכוהו כמו שמפורש בגמ'. דשם אמר לענין הנאה דמשום בנותיהם לא הוה מיתסר בהנאה. אבל בשתי' מיהת ליתסר. דהא בפ' השוכר את הפועל בגר תושב אמרינן יינם כשמנם. והיינו דלא מיתסר אלא משום בנותיהם כשמנם. ומותר בהנאה. וכן כתבו התוס' שם להדיא הרי דאף בלא חשש ניסוך אסור בשתי' לח) אולם ביאור דברי הר"ן עפ"י מ"ש התוס' שם, דגר תושב אינו אוסר במגע ודוקא יינו כשמנו. וע"כ יין מבושל נמי לא מיתסר במגע נכרי. כיון דאין לחוש בו אלא משום בנותיהם וע"כ הוי כמו יין ג"ת שאינו נאסר במגע גר תושב אך אם הוא של גר תושב בעצמו אז אסור.. וזה כוונת הר"ן באמרו כמו שמפורש בגמ' דהגמ' אמר דמשום בנותיהם לא הוי מיתסר טפי מפתן ושמנן. [ויהי' מותר בהנאה] וא"כ כמו בפתן ושמנם אין אסור במגע. כ"כ ביינם בלא חשש ניסוך לא הי' אוסר במגע. וכן בבא ליד נכרי מישראל דלא הי' אסור כמו בפתן דאין אסור אם אפה ישראל ומכרה לכותי [כדמוכח מהא דאמרי' (בפ' השוכר את הפועל) בההיא כרי דחיטי דנפל עלי' חביתא דיין נסך דאמר לפינהו ולזבנינהו לנכרי שלא בפני ישראל דתו לא מזבין לה ישראל. אבל אם הי' מכרה לו בפני ישראל הי' הישראל מותר לקנותו כיון שהישראל אפאה. וכן הוכיחו משם הפוסקים]. ה"נ כיון שבא ליד כותי מישראל: לט) ואף שבפ' השוכר את הפועל לא ברירא לי' להר"ן להתיר מגע ג"ת בשתי' ע"ש.

גם סברא זו דיין אניסוך אסמכוהו לא ברירא לי' כנראה מדבריו בפי' הגמ' שהקשה לחכמי המערב בנתערב שאור או דבש דמ"מ ליתסר משום בנותיהם ע"ש שכ' אלא שבזו י"ל כו': מ) וראי' שזה כוונת הר"ן. שהרי בתשובה הוכיח מסוגיא זו דיין מבושל אין לגזור בו משום בנותיהם. וע"כ רצה להתיר יין שנגע בו הישמעאלים ושוב נתבשל. והוא סותר למ"ש במשנה דיש לגזור בו משום בנותיהם אלא דאניסוך אסמכוהו ושם לא שייך היתר זה. שהרי הי' ביד נכרי קודם שנתבשל. אלא דשם אזיל בשיטת הפוסקים דישמעאלים אינם אוסרין בהנאה. ואעפי"כ מגען אסור בשתי' ע"ש. וא"כ מוכח דאפי' בלא ניסוך אסור מגע. ושוב מוכח מדיין מבושל אין אסור במגע כותי דאין בו משום בנותיהם. מא) והנה לפי שיטת הר"ן במשנה יין מבושל שהיא סתם יינם היינו שתחילת עשייתו מבושל [דאל"כ לא משכחת לה] שוב אסור משום בנותיהם. וכן מוכח לשיטת הרשב"ם שהביא הר"ן דאין אסור משום ניסוך רק היכא דאיכא למיגזר משום בנותיהם וא"כ מוכח מדאיצטריך הש"ס לומר דלא מנסכי לי' דבאמת יש לגזור משום בנותיהם: מב) ובאמת שצ"ע לשיטת הרא"ש מה הוקשה לו ביין מבושל נגזור בו משום בנותיהם. הרי הוא סובר גר תושב אינו אוסר במגע דבמגע אין לגזור משום בנותיהם ובגמ' לא נזכר רק שיין מבושל אינו נאסר במגע. ובאמת סתם יין מבושל לא משכחת לה דממנ"פ אם תחילת עשייתו ביד גוי הרי אז הי' חי ונאסר ואם תחילת עשיית היין ביד ישראל לא הוי סתם יינם. וצ"ל דהרא"ש הוקשה לו איך שתו לי' שמואל ואבלט דלשתות עם הגוי שפיר יש לגזור בו משום בנותיהם. וכך הם דברי מבי"ט בתשו' (ח"א סי' כ"ח) ע"ש. אלא שהוא מסתפק בדבריו. ולי מוכרח לומר כן מכח קושיא הנ"ל:

מג) ומ"מ לדעת הר"ן במשנה ופרשב"ם מוכח דסתם יין מבושל כנ"ד אסור וכן נ"ל דעת הרמב"ן ז"ל שהביא הר"ן (פרק ר' ישמעאל) בנכרים שלנו דכל מגעם שלא בכוונת ניסוך ואין אוסרין בהנאה. וכתב הרמב"ן דמ"מ בסתם יינם שהיא עיקר התקנה משום בנותיהם לא חלקו חכמים בין עובד ע"א לאינו עובדה. ובחידושיו כתב הרמב"ן בענין תינוק בן יומו אין עושה יי"נ. דכיון דאינו ראוי לנסך דומה ליין מבושל דלא גזרו בי' ע"ש. והנה כסברא זו י"ל בנכרים שבזמננו שאינם מנסכים. דאי משום שאם הי' רוצים הי' מנסכים ולא דמי לתינוק שאינו יכול לנסך. הלא גם יין מבושל יכול לנסך דודאי אם מנסך לי' אסור דזריקה המשתברת הוא. ולא גרע משבר מקל אלא דאין הנכרים רגילים לנסך. וה"נ בנכרים שבזמננו שאין רגילין לנסך כלל. ומ"מ כתב הרמב"ן דאין לחלק כלל בסתם יינם עיקר הגזירה. א"כ ה"ה ביין מבושל. ואת"ל דיש לחלק קצת. מ"מ מאחר דבגמ' לא מצינו היתר אלא במגע ומצינו דהקילו במגע יותר מבסתם יינם. אין להקל בסתם יינם: מד) וכן נ"ל מוכח לדעת הגאוני מערב שהביא הרמב"ם בלי מחלוקת. ומשמע דהכי ס"ל ג"כ דנתערב שאור ודבש שוב אינו נאסר. והקשה הר"ן הא מ"מ איכא משום בנותיהם. ותירץ דכל שאין ראוי לחוש לניסוך שוב אין גוזרין משום בנותיהם וא"כ הפי' כנ"ל. ובאמת תמוה לי איך אפשר לומר תירוץ זה כלל לדעת הרמב"ם שמסכים עמהם. שהרי הוא הסובר גר תושב אוסר במגע בשתי'. הרי דאף במקום שאין לחוש לניסוך אוסר במגע משום בנותיהם. ונ"ל דס"ל כיון דעיקר הגזירה הי' בסתם יינם וכמ"ש הרמב"ן הנ"ל דבסתם יינם שהוא עיקר הגזירה כו'. אלא דאגב זה אסרו גם במגע ע"כ ביין מבושל דלא משכחת לה כלל סתם יינם. דממנ"פ אם תחילת עשייתו ביד כותי הלא אז הוא חי. וכשבא ליד כותי מבושל. א"כ תחילת עשיית היין ביד ישראל.

[זולת בישול הענבים שאין שום אדם עושה כן. והעושה כן בטלה דעתו] ע"כ לא גזרו גם במגע: מה) ובזה מיושב מה שהקשו מיין מזוג דיש בו משום יי"נ אף דאינו ראוי לנסך ע"ג המזבח. והוא תמי' גדולה לדעת גאוני מערב. ובפרט שהרמב"ם הביא דין יין מזוג תוך כדי דבור. ולפמ"ש ניחא דיין מזוג שהרבה פעמים תחילת עשייתו מזוג. כגון תמד משמרים ותמד מחרצנים שלא יעצרו בגלגל שמפורש בב"ב שדינו כיין מזוג. וכל יין צמוקים הכי הוא. יש לגזור בו סתם יינם. וע"כ אסרו גם במגע משום בנותיהם. ואסרוהו גם בהנאה דאין הכל יודעים שלא אסרוהו משום ניסוך כפי' רשב"ם: מו) העולה מהנ"ל דלשיטת הרשב"ם והרמב"ן וגאוני מערב והר"ן במשנה ותוס' שהתירו מגע גר תושב. אין הכרח דיין מבושל אין בו משום בנותיהם הדבר ברור דיין מבושל סתם יינם היינו שבישלו הנכרים ועשו מהם יין אסור בשתי' משום בנותיהם. ובש"ע יש דיעות שהרמ"א הביא י"א דאין מגע גר תושב אוסר בשתי' ולדידהו אוסר סתם יין מבושל: מז) אולם יש לחקור אם נ"ד מקרי סתם יינם. כי הפוסקים לא ביארו סתם יינם מה הוא. דהנה אין לומר שתלוי אם היין בשעת עשייתו הוא של נכרים. שהרי שנינו המטהר יינו של נכרים היינו שישראל דורכים אותו ואין הנכרי נוגע בו. אלא שראיתי לר"ן ז"ל בע"ז (ד' נ"ו ע"ב) מחלק בין עובדא דינוקא דלדרוך עם הנכרי בגת בין עובדא דנהרדעא דדשו ישראל ונכרי לההיא חמרא. דעובדא דנהרדעא דוקא חילקו בו להתיר. משום שהי' מגע שלא בכונת ניסוך משא"כ בההיא דינוקא דלדרוך עם הנכרי היין של נכרים והוא סתם יינם ובסתם יינם השוו את המידות עיש"ה שזה כוונתו שם. וצריך להבין ממשנה דהמטהר יינם של נכרים:

מח) ונראה דהר"ן לטעמי' (בפ' אין מעמידין בענין פת של נכרים שכ' וז"ל ולי נראה שהפת של נכרים אפי' נאפה ע"י ישראל כיון שהנכרי לשה וערכו ומן הנכרי לקחו אסור. וביאר הב"י דבריו דאם הגוי לש וערך קמח של ישראל אין בו איסור רק משום שלוקחו מנכרי ג"כ. והנה מבואר מדברי הר"ן דאיסור פתם תלוי בתרתי שהנכרי עשאו וגם הוא של נכרי. וע"כ ה"ה איסור יינם [לבד מה שגזרו חכמים ביין לאסור במגע משום ניסוך וליש פוסקים משום בנותיהם וניחא משנתינו דהמטהר יינו של נכרים כיון שאין הנכרי דורכו. משא"כ לדרוך עם הנכרי בגת של נכרי שהנכרי נמי דורכו וגם הוא של נכרי. שפיר נקרא סתם יינם. ואף שהישראל נמי דורכו ובאיסורין אלו כל שישראל מעורב בו מותר כמו בהתחיל הנכרי וגמר ישראל או להיפך. מ"מ י"ל שהענבים שהגוי דורכם נעשו בלי שום סיוע ישראל: מט) העולה מזה שדעת הר"ן דלא מקרי סתם יינם אלא בתרתי שהיא של נכרים והנכרי דורכו וכמו בפתם. וכבר כתב הר"ן דאיסורין האלו שוות הן רק חשש ניסוך שניתוסף בו ביין: נ) איברא דבהא דכתב הר"ן בפת של נכרים לאסור אף בלי אפיית הגוי. הרמב"ם והרשב"א חולקין עליו. והכי קי"ל בש"ע דאפי' פת של נכרים מותר כשהישראל עשה א' מג' מלאכות. ולשיטתם אין חילוק של מי הוא הפת רק מי עשהו דהיינו מי אופהו. ולפי"ז ה"ה בסתם יינם אפי' הוא של ישראל רק הנכרי דורכו מקרי סתם יינם. והכי משמע לי מדברי הרמב"ם (פי"א הלכה י"ב) וז"ל גוי שדרך היין ולא נגע בו כו' הרי זה אסור בשתי'. וזה מפורש כמ"ש דבדריכה לבד נקרא סתם יינם. וכמו שנקרא פתם באפי' ה"נ נקרא יינם בדריכה ומתסר בשתי' משום בנותיהם. דאין לפרש דהרמב"ם משום כוחו אסר לי' (וכמו שפי' הט"ז דברי הש"ע שהעתיק דין זה] וכשיטת רשב"ם שהביאו בתוס' במתני' דלוקחין גת בעוטה.

דאפי' עשה הנכרי הכח כשעדיין אינו יין כיון שכוחו נמשך אחר שנעשה יין חשיב כוחו. דא"כ דנקרא כוחו אף בהנאה ליתסר שהרי הרמב"ם הוא הסובר (פי"ב הל"ב) כוחו אסור בהנאה. גם דוחק גדול לפרש כפי' הלח"מ משום דנגע ברגל דא"כ לא הו"ל לרמב"ם לסתום דמשמע אפי' לא נגע בו כלל כגון שדרך ע"ג דפים המונחים על הענבים אוסר בשתי'. אבל הדבר ברור שכוונת הרמב"ם כמ"ש והרמב"ם לטעמי' בפת וכמ"ש. [הגהה. אחר זמן רב ראיתי דז"א שהרי פת ישראל שאפאו גוי היא מגזירת שלקות כמ"ש המרדכי והטור (סי' קי"ב) וכן פסק בש"ע וא"כ גזירת פת של עכו"ם הוא רק פת של גוי ואפאו גוי ובכעין זה גזרו משום יינם דהיינו של גוי ודרכו גוי ולעולם דרכו גוי לבד לא נאסר. האומנם כי בריטב"א ע"ז (ל"ח) ובריב"ש (סי' תקי"ד) מבואר שאינו בכלל איסור שלקות רק בכלל איסור פת. מיהו הריב"ש בודאי כשיטת רבו הר"ן דפת עכו"ם אף אם אפאו ישראל נאסר וא"כ פת נמי איכא תרתי שהיא של גוי ולשו וערכו גוי וריטב"א נמי אפשר כר"ן ס"ל]: נא) נחזור לנ"ד שהפועלים נכרים מבשלים הצמוקים במים ושם נעשה יין גמור כמ"ש כבוד מחו' נ"י בשאלה. והנה לדעת הרמב"ם והרשב"א דפסק הש"ע כמותם יש לאסור משום יינם דבזה לא מהני היתר יין מבושל לדעת הפוסקים הנ"ל. אך י"ל דהוי ס"ס ספק כדעת המחבר (סי' קכ"ג) דישמעאלים אוסרים במגע בשתי' ולא בהנאה אפי' סתם יינם הרי שחלקו חכמים בין עובד ע"ז לאינו עובדה אפי' בסתם יינם. וע"כ גם לענין יין מבושל חלקו. וגם מוכח דאין ביין מבושל משום בנותיהם דמדמי לה הרמב"ם לג"ת ואעפי"כ אוסר במגע א"כ גם יין מבושל יאסר בשתי'. וע"כ דאין ביין מבושל כלל משום בנותיהם. [ועוד יש לצרף ספק הג' שיטת הפוסקים דאין בישול עכו"ם אוסרים הכלים וא"כ חוזר להתירו] [נראה שיש כאן השמטה ולא אדע לתקן.