שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 34

והרי הגאונים סוברים יין מבושל מברכין בפה"ג ומ"מ אין מקדשין עליו. וכן דעת הרמב"ם דבאמת הש"ס ממעט מבושל ואטו כי רוכלא ליחשב וליזל. והראי' שכתב עוד הרה"ג מקאליש ממתני' דאין מביאין הליסטיון ואם הביא כשר אין מביאין לא מתוק ולא מעושן ולא מבושל ואם הביא פסול. והקשה הש"ס והא אמרת רישא אין מביאין את הליסטיון ואם הביא כשר. ובתוס' בשם רש"י פי' אליסטיון שתולין הענבים בשמש ואם הי' מקום לחלק בין ענבים שנתבשלו בין שנתבשל היין נימא דמה דתני במתני' אין מביאין לא מתוק ולא מעושן ולא מבושל שהיין נתבשל, ולא הי' קשה מהך דהליסטיון. ואני תמה על חכמתו כי נראה שהבין שקושיית הש"ס ממבושל. וזה בדותא. כי קושיית הש"ס ממתוק וכן פרש"י שם להדיא. והמקשן מדמה מתוק מחמת עצמו למתוק מחמת השמש ואין הקושיא כלל מחמת בישול. וכן מוכח להדיא בשנויא דר' אשי חוליא דפירי מאיס וזה קאי על מתוק דהפסול משום חוליא. וכפי מה שהי' סובר דפסול מבושל משום מאיסתא פשיטא דהי' פסול לקידוש. והרי להדיא כתב הרא"ש (פ' המוכר פירות) דיין מבושל כשר לקידוש דאין פיסולו משום גריעותא רק משום שנשתנה. ובלתי ספק מחמת גודל טרדותו יצא הדבר כשגגה היוצא מלפני השליט. אך ראי' ראשונה יש מקום לדבר בה. אך לא להעמיד ע"ז יסוד כלל כנ"ל: ה) עוד כתב הרה"ג מקאליש לפי טעם הרא"ש (פ"ב דע"ז) בטעמא דהיתר מבושל משום דלא שכיח וה"נ לא שכיח לבשל הענבים לעשות יין. ובהא אהימנותא דהרה"ג מקאליש קא סמיכנא שאין מבשלין הצמוקים לעשות יין רק שותין אותם. אך עכ"ז אין היתר כלל מהרא"ש דהרא"ש אינו חולק על טעם הרמב"ם משום דאינו כשר למזבח רק שכתב דאף דליכא חשש ניסוך מ"מ יש לגזור משום בנותיהם ע"כ דוקא יין מבושל הוציאו מגזירתם דלא שכיח לעשות יין מבושל.

אבל מ"מ צריך לטעמא דאינו ראוי לנסך ע"ג המזבח. ואף לפי מה שחילקו הרמב"ן והר"ן על החכמי מערב שהביא הרמב"ם שאם נתערב שאור או דבש אינו מתנסך. וחלקו עליו דנהי דלדידן פסול דילמא אינהו מנסכי' לי' ודוקא מבושל שיצא מכלל יין סתם. פירשו ג"כ משום שאינו מתנסך ע"ג המזבח אלא שצריך שגם אינהו לא מנסכי לי' וכ"כ בלבוש יע"ש: והנה ראיתי כבוד מחותני נ"י כתב ראי' לאיסור והביא דברי החוו"ד בשם או"ה דדם היוצא ע"י כבישה מדרבנן כמו דם שבישלו מחמת שיש בו תערובת מים. מזה הוכיח מעלתו דכל הקרבים ע"ג המזבח פסולים כשהן מעורבין במים. וא"כ איך יין צמוקים מתנסך הא שרוי במים. ולדעת חכמי המערב הפסול לגבי מזבח אינו מתנסך. מזה הוכיח מעלתו דמה שהוא צורך לעשות היין לא מיקרי שינוי לפסול להקרבה והוליד מזה דה"ה בישול. ואני תמה אטו האו"ה משום שינוי פסל הלא משום מים פסל. וז"ל האו"ה (שער ואו דין כ') ודוקא ששהה כבר שיעור מליחה דאל"כ יש לו עדיין תקנה ע"י הדחה ומליחה דאגב דפליט כו' דלא גרע מנפל לציר דהכא ג"כ דם דרבנן הוא מאחר שנתערב במים דהתירא דלא קרוי דם. לאו בטעמא דנתבשל טעמא תלוי מילתא אלא בראוי להקרבה ע"ג המזבח כדאיתא לעיל עיי"ש. ומאי נ"מ אם הוא סיבה ליין או לא: ז) ובגוף הדבר שהביא מאו"ה מדם ליין. הנה תלי תניא בדלא תניא. כי דם שנינו במשנה דזבחים דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם כשר וע"כ כוונת או"ה כשאין מראית דם במים כי הוא מעט דם היוצא בשרי' וא"כ ביין צמוקים שיש בו מראה יין מה ראי' משם. אולם באמת יין מזוג מפורש בש"ס ב"ב (דף צ"ז) דפסול משום דכתיב שכר מידי דמשכר. ובאמת הראשונים הקשו על חכמי מערב מיין מזוג דפסול למזבח ואעפי"כ מפורש בש"ס ע"ז (ל'.) דיש בו משום יין נסך.

א"כ מאי קושיא מיין צמוקים דהוא יין מזוג דמפורש בש"ס ע"ז (ל'.) דיש בו משום יי"נ: ח) והנה גוף הסברא שכתב מעלתו דמה שהוא סיבה לעשיית היין לא הוה שינוי. באמת הבא להחמיר בפרט במילתא דרבנן בסברא בעלמא עליו הראי' כדתנן במס' ידים. ויש להביא ראי' להיפוך מהרמב"ם (פ"ט מהלכות פרה אדומה הלכה י"ג) מי חטאת שנשתנו מראיהן מחמת עצמם כשרים מחמת עשן פסולים הגלידו וחזרו ונימוחו אפי' נימוחו בחמה כשרים אבל אם הניחן באור פסולים. והנה דין מי חטאת כדין הנסכים שנפסלים בשינוי ואם הוחם באור פסולים. וכן בנסכים כשר אם חוממו בחמה כמ"ש הרמב"ם (פ"ו מהלכות איסורי המזבח הלכה ט') וז"ל אבל אם חוממו בחמה ולא נתנה בו טעם בישול כשר. הרי שדין אחד להם. והרי עינינו רואות שאף שמה שהניחם באור היא סיבה להויית המי חטאת שבעוד שהיא גליד אין שם מים עליו כדתניא בתוספתא הביאו הר"ש (פ"ג דטהרות) מים שהגלידו טהורין. ואף שג"כ א"א להזות בעוד שהוגלד. מ"מ חשיב שינוי לפסול וה"ה בנסכים כהאי גוונא. ודי בראי' זו לדחות סברא זו: ט ועתה נבוא לעיקר הספק אם השינוי מתחילתו חשיב שינוי. דאפשר לומר דדוקא שהי' חי מתחילה ונשתנה משא"כ כשמתחילה כשנעשה יין הי' מבושל. אולם יש ראי' ברורה ע"ז מהרא"ש (פ' המוכר פירות) דכתב בטעם פסול יין מבושל לנסכים מש"ס בכורות (י"ז) הדלה את הגפן ע"ג תאינה פסול לנסכים דכתיב זבח ונסכים מה זבח שלא נשתנה אף נסכים שלא נשתנה. והרי שם הי' השינוי בתחילת נטיעתו אף כשלא הי' עוד הענב בעולם ואעפי"כ חשיב שינוי כ"ש כשנעשה שינוי בענבים שבישל ועשה מהם יין. א"כ פשיטא דפסול לגבי מזבח. וכ"ש דפשוט שהם אינם מנסכים אותו כיון שנתבשל. ומה נ"מ אצלם אם נתבשל תחילה או אח"כ. כן הי' נראה ברור. איברא דיש לשדות נרגא בהוראה זו מתרי ותלתא טעמא כמו שאגיד:

י) א' דהא קי"ל כבוש כמבושל ומה נ"מ אם שראם ג' ימים או בשלם ואם המבושל אינו מתנסך גם הכבוש לא יתנסך. א"ו דתחילת עשייתו בבישול אינו מועיל לשלא יתנסך. ויש ליתן טעם בזה ג"כ עפ"י מ"ש הרא"ש דביין מבושל לא שייך ג"כ טעמא דבנותיהם כיון דלא שכיח. והרי בצמוקים שכיח עכ"פ לעשותם כבוש שהוא כמבושל. ומה נ"מ באיזה אופן עשאוהו יין או ע"י כבישה או בישול כיון ששניהם חשובים בישול והרי ע"כ מוכרח לעשותם בישול כנ"ל ושכיח ושכיח: יא) הב' דהנה הצמוקים הם בשלשה אופנים א' שכתב הרי"ף (פ' ע"פ) דכמישן בגופניהו. הב' שכתב הריב"ש (סי' ט') שצמוקים בחמה. הג' באור או בתולדת האור ועי"ש שפסק דבכולהו הוי יין לקדש עליו. ומדסתמו הפוסקים דיין צמוקים מתנסך ולא חילקו במה נעשה הצמוקים משמע דאפי' צמקו באור. והרי דאף שנשתנו ענבים ע"י האור אינו מועיל לשלא יתנסך. דאל"כ הי' להפוסקים לפרש דדוקא דכמישן בגופניהו אבל לא בנצטמקו באור או בתולדת האור ובחמה יש חילוק כמו שחילק הרמב"ם (בפ"ו מהל' איסורי המזבח) בין נתנה בו טעם בישול. אם לא והא ודאי אין חילוק בין בישול לצלי. ובודאי צלי הוי שינוי כמו בישול וכן איתא להדיא בע"ז (דף ל"ז) בטעם איסור שלקות מה"מ א"ר חייא ב"א אר"י דכתיב אוכל בכסף תשבירנו ומים בכסף כו' מה מים שלא נשתנו אף אוכל שלא נשתנה ושם אף צלי אסור. וכן הקשה שם אלא מעתה חטים ועשאן קליות ה"נ דאסורין אף דלא נתבשלו החטים רק נתייבשו באש הרי דצלי חשיב שינוי כמו בישול וכן דם שהקפהו באור הוי שינוי וכן דם שמלתו [עי' בתשו' הרי"ם סי' ז] ופשוט. א"כ מדסתמו הפוסקים ואף באור אסור מוכח דשינוי בענבים לא מהני: יב) הג' כיון דענבים שצמקו באור לא הוי שינוי לאפוקי מתורת נסך יהי' הטעם מה שיהי'. מה יועיל בבישול שאח"כ. הא קי"ל בכ"מ אין בישול אחר בישול.

וא"כ אם הצמוקים נצטמקו באור שוב יהי' בו משום נסך אף שבישלם אח"כ. ואף אם נצטמקו בחמה אם הי' חם שהיד סולדת בו עד שנתן בו טעם כמו בישול. ג"כ י"ל דשוב חשוב אח"כ בישול אחר בישול דלא מהני. שהרי הרמב"ם כתב דנפסל לנסכים באם נתן בו טעם בישול. א"כ שוב לא חשיב שינוי אח"כ לענין שלא יפסל במגע גוי. ואף שהר"א ממיץ ס"ל יש בישול אחר צלי הרי הראבי"ה חולק עליו. ובש"ע הובא דעת הר"א ממיץ בשם י"א ולא בהלכה פסוקה. ואף דביי"נ דרבנן נוכל לסמוך להקל כדעת הר"א ממיץ עכ"פ לכתחילה יש להחמיר לשומרו ממגע גוי יג) ולאחר העיון כל חששות הנ"ל ליתנייהו ואשיב על ראשון ראשון. והנה ידוע דעת רש"י דאין כבוש אלא בחומץ או בציר ובמנ"י (כלל ג') האריך שכן דעת כמה פוסקים ושראוי לפסוק כן. א"כ י"ל שחששו הפוסקים לשיטות ההם. [ומהרמב"ם אין ראי' כלל שהוא לא פסק כלל דכבוש כמבושל]. אולם לפענ"ד נראה ברור דאף המרדכי שחולק על דעת רש"י וכמו שהביא ב"י דבריו (בסי' ק"ה) וראייתו מורד שכבשו בשמן. מ"מ שם כבוש הוא דוקא במה שיש לו טעם של עצמו כמו שמן וכדומה. יש לו כח לשנות איכק השרוי בו וכעין שהביאו הפוסקים בנכבש בדבש שהדבש מהפכו לאיכתו, כ"כ אף בכבוש מעל"ע יש לו כח לתקן הנכבש בי כמו הבישול. אבל במים לבד אין לו דין כבוש. ואף שמבואר בפוסקים דכבוש במעל"ע במים אוסר היינו שמבליע ומפליט. ולמדו זה מסברת המרדכי עצמו דודאי מה שחשיב כבוש אף בלא דבר חריף לדעת המרדכי היא משום שנבלע בכולו ונכנס החלב בכל חלקי הבשר יש לו כח לשנות הבשר לעשותו כמבושל. אבל אם לא הי' לו כח להבליע בכולו לא הי' נעשה כבוש ולענין להבליע אין לחלק בין מים לשמן ושאר משקים אבל לעולם שם כבוש לא שייך במים:

יד) וראי' לזה ממתני' דמנחות (פ"ה ע"ב) אין מביאין מן הזיתים השרוים במים ולא מן הכבושים כו' ואי אמרת דבמים נמי מקרי כבוש א"כ היינו השרויים במים היינו כבושים ול"ל דתני השרויים במים כלל. וא"ל דכבוש הוא מעל"ע או ג' ימים ושרויים במים בזמן מועט דבזמן מועט למה יפסל וכן פרש"י השרויים במים זמן מרובה. ועוד דאי אמרת דשרוי במים זמן מועט פסול א"כ למה תני אח"כ כבושים. דבזה לא שייך לומר זו ואצ"ל זו כיון דבשריות זמן מעט נפסל ל"ל דתני אם שרה עוד יותר ג"כ פסול, והיא כעין קו' הש"ס (ריש פ' נערה המאורסה) ואצ"ל שקיים א' מהם פשיטא וע"ש בהר"ן דלא שייך בזה זו ואצ"ל זו דהיינו דין ראשון. והרי ממש כנ"ד. וזו ראי' ברורה: טו) ועוד נראה ברור דכבוש במים מעל"ע לא חשיב כמבושל כי אם להבליע ולהפליט דבישול גופי' אינו פועל לתקן המאכל בלחותו רק בכח אש שבו. וצלי ג"כ הרי מתקן המאכל. ומה ענין כבוש במים שאין בו רותח רק שמרכך ומלכלך המאכל. הא ודאי אינו כי אם להבליע כמו שהבישול מבליע בלחלותו. דצלי הרי אינו מבליע כי אם כדי קליפה ובישול בכולו מחמת שהרוטב נכנס בכל חלקיו. בזה אמרי' שהשרוי מעל"ע ג"כ נכנס הרוטב בכל חלקיו. אבל תיקון המאכל שאין ענין מחמת לחות הרוטב דאפי' צלי מתוקן אין ענין להשרוי במים, וכ"כ להדיא הב"י (יו"ד סי' ס"ט) בשם מהר"ם בבשר שנשרה במים מעל"ע קודם מליחה. וז"ל מ"כ על תשו' הרשב"א שכתבתי בסי' זה בבשר מלא כפור וקרח שהתיר לשרותו במים בב"ש כדי למולחו מכאן נראה ללמוד דבשר שנשרה יום שלם אע"ג דמפליט ובולע מההיא דאי תרו לי' כולי' יומא בחלבא לא עדיף מכ"ש עכ"ל תשו' מהר"ם. ואפי' לדעת האוסרים נ"ל דמודים דלא חשיב מבושל אלא דבלוע כמו בישול ואינו יוצא ע"י מליחה. וממתני' דמנחות שכתבתי נ"ל ראי' ברורה:

טז) שוב ראיתי להרב פרמ"ג (סי' ק"ה) העלה דדם כבוש מה"ת אסור דלא אמרינן כבוש כמבושל כי אם להפליט ולהבליע ע"ש. ואמנם שהראי' שהביא מאו"ה שכ' חתיכה שנשרה בדם מעל"ע אסור מה"ת לא נ"ל דאף שהבשר נכבש הרי דם לא נכבש. מ"מ זה נ"ל ברור לדינא דהנשרה במים מעל"ע לא חשיב בישול כ"א להפליט ולהבליע ן יז) איברא דלכאורה איכא לאקשויי ממתני' דמנחות הנ"ל בזיתים דאין מביאין מהשרויים במים ולא משלוקים ומבושלים. ולכאורה נראה דהפסול שמן מבושל כפסול יין מבושל [ועי' בתשו' הרי"מ סי' ז'] ובמנחות (פ"ו) שמן ויין מבושל פסול לנסכים כו'. והרא"ש כתב דאף דאישתני למעליותא מ"מ כיון שנשתנה מברייתו פסול לנסכים. משמע דס"ל דשמן מיפסל ג"כ משום דנשתנה. ואף דרש"י כתב במתני' דפסול משום דאין שמנה יפה. לטעמי' אזיל דכל פסול יין מבושל מיפסל ג"כ משום דאשתני לגריעותא. וא"כ להרא"ש יהי' מוכח ממתני' דאף השרוי במים חשיב אישתני לפסול לנסכים. ושוב אין חילוק בין כבוש כמבושל לענין יי"נ. וכמו שיין צמוקים הנעשה ע"י כבישה פסול במגע נכרי כן הנעשה ע"י בישול: יח) איברא דבסוף דבריו שם משמע דרק היין פסול משום אישתני. וכן נ"ל עיקר דאף דשם נסכים מוסב גם על השמן. (ועי' באריכות בתוי"ט פ"ט דמנחות משנה ד'] מ"מ קרא דילפי' מיני' בפ"ק דבכורות זבח ונסכים מה זבח שלא נשתנה אף נסכים שלא נשתנה. ע"כ רק איין קאי. שהרי בפ' התכלת (מ"ד:) ילפי' דנסכים קודמין למנחה מדכתיב זבח ונסכים מוכח דלאו אשמן דמנחה קאי. וכן משמע ברמב"ם דבפסול שמן לא מיפסל יין ע"ש: יט) ועוד דאף את"ל דפסול שמן ג"כ משום שנשתנה ג"כ לא קשה דדוקא בזיתים שנשרו כיון שפולטין טעמם חשיב שינוי לגבי הזיתים ונפסלו ליקח מהם שמן.

משא"כ בצמוקים שנשרו במים מה בכך שהטעם יוצא במים הלא לוקחים המים ההם ליין וכל טעם הענבים ביין. והנה במצה ומרור השרויים במים מעל"ע דפוסל המג"א משום כבוש כמבושל ג"כ ניחא כיון דשם פסול מבושל דליכא טעם מצה ובשרוי במים דיצא טעמו ליכא טעם מצה. וכן במרור. אך באתרוג מבושל דפוסל בש"ס סוכה ופוסל ג"כ המג"א השרוי במים מעל"ע. אף דלכאורה משום דנשתנה ואינו כעין גדילתו. מ"מ פסול באתרוג השרוי במים כיון דפולט טעמו חשיב נשתנה וכנ"ל בזיתים. משא"כ בצמוקים השרויים וכנ"ל: כ' החשש הב' סתירתו בנקל שבאמת מוכח דבישול ענבים לא מהני. והטעם בזה כי אף שלנסך ע"ג המזבח פסול. מ"מ מי יעיד שגם הגוים אינם מנסכים יין מענבים שנתבשלו. וכמו שהקשו הראשונים על גאוני המערב. ואין לנו אלא מה שאמרו חכמים יין מבושל. גם לפי טעם הרא"ש שלא שכיח משא"כ צימוק הענבים בתולדת האור שכיח. וכדמשמע בתשו' הריב"ש. ואת"ל דלא שכיח י"ל מש"ה סתמו הפוסקים וכוונתם יין צמוקים סתם צמוקים שנתייבשו בחמה: כא) החשש הג' ג"כ לפענ"ד אין לחשבו ממנ"פ דלדידן איפסל ממזבח משעה שיבש הצמוקים באור. רק שנאמר דאינהו מנסכי לי' דלדידהו לא חשיב בישול הענבים כבישול היין. הרי לדידהו נפסל אח"כ בבישול היין. אולם לפי טעמו של הרא"ש ויש לחוש משום בנותיהם כיון דבישול שהי' מתחילה שכיח ונגמר אצלו תורת בישולו ואח"כ כשנתבשל שנית הבישול לא מעלה ולא מוריד ולא נשתנה גוף היין וא"כ מה יועיל הלא שכיח שאינו שייך לגוף היין כלל. מיהו שפיר י"ל דחשיב בישול כיון דמפסיל עי"ז מניסוך דידהו והוא עיקר להיתר היין. וע"כ שפיר נחשב למעשה הנוגעת לגוף היין ויש לצרף לזה שיטת הפוסקים דמגע לחוד אין בו משום בנותיהם. והוא יש מקילין שברמ"א (סי' קכ"ד סעי' ב') עיש"ה. וע' בתשו' מבי"ט (סי' ר"ח) ודו"ק.

גם יש לצרף לזה דעת הי"א (סי' קנ"ג סעיף ט"ז) דלדידהו יין שנאסר משום בנותיהם חוזר להתירו כשעשה אח"כ ממנו דבש כמבואר בתשו' הר"ן (סי' ה') ובב"י (סוף סי' קכ"ג) השמיט העיקר לפסק. הלכה וכבר תפס עליו הש"ך שם סק"נ] וה"ה כשעשה מממנו י"ש במינים שונים וכ"ש הוא. ועוד שבספרי אגלי טל (מלאכת האופה ס"ק ט"ו) העליתי שהרמב"ם והרא"ש והר' יונה ס"ל כהר"א ממיץ דיש בישול אחר צלי ופשיטא דהלכה כמותם נגד הראבי"ה. גם הבאתי ראי' לדברים מהירושלמי. פשיטא דאין לחוש לזה כלל כב) אולם עוד יש לחוש לכתחילה כמו שאבאר הגם שהיא חשש רחוק מ"מ נדבר בו. והוא לשיטת המבי"ט ומוהרי"ט הביאם המג"א (סי' תס"ב) דיין צמוקים כולו נחשב כיין. שאף המים נהפך ע"י שתוסס להיות כיין. כמו מי גשמים בתוך הענבים. ולכאורה קשה לדידהו מעירובין (כ"ז) בשכר מלמד שלוקחין תמד משהחמיץ. ומבואר שם בגמ' וברש"י ד"ה ואי כתב רחמנא בשכר דהמים נקחין בהבלעה. ולכאורה לשיטת המבי"ט ומהרי"ט כיון דהחמיץ היינו תוסס כמו שפרש"י סוף פ"ק דחולין (דף כ"ה:) א"כ כולו ניקח ול"ל דין הבלעה כלל: כג) וראיתי להרב ז"ל מלאדי בש"ע (סי' תס"ב) דתמד משהחמיץ אין המים נחשבים כיין כיון דבעינן רמא תלתא ואתא ארבע. א"כ הא אין דינו כיין מחמת עצמו רק מחמת היין המעורב בהם וכמו יין מזוג. משא"כ יין צמוקים דלא בעי' רמא תלתא ואתא ארבע ואפי' לא הוציא רק כמו שהכניס הוי יין. ע"כ מחמת עצמם נחשבים יין ולא כתב שום מקור דנן לזה בצידו. ולדעתי ברור שלמד זה מסוגיא דעירובין הנ"ל. או אפשר שלמד זה ממתני' דמעשרות אם הכניס שלש והוציא ארבע מעשר ממקום אחר כדי מדתו. הרי דאין כולו נחשב יין. ואם כי גברא רבא אמר מילתא בטעמא תמוהים לי דבריו ז"ל.

שהרי בתשו' הריב"ש (סי' ט') מפורש דהא דלא בעינן בצמוקים רמא תלתא ואתא ארבע משום דהרבה מים נבלעים בתוך הצמוקים וכמו בענבים שנדרכו ברגל ולא נעצרו בגלגל ולא בקורה כמבואר בראשונים וביו"ד (סי' קכ"ג). וא"כ הצמוקים שוה ממש לתמד דטעם נמי משום שתולין שיש בהם חלק רביעי יין רק הרבה מים נבלעים וצע"ג. כד) ואפי' לדעת הרלב"ח (סי' מ"א) דאפי' אין בו רבע יין חשיב יין צמוקים. היינו משום דמדמי ליין גמור מזוג שדעת הר"ן דכ"ז שיש בו טעם וראוי לשתותי הוי יין גמור. וא"כ דינו שוה ממש ליין מזוג שאינו נעשה כולו יין. וא"כ קשה טובא על המבי"ט ומהרי"ט מסוגיא דעירובין וממתני' דמעשרות. וצ"ל לשיטתם דמים שנהככים להיות כיין לא חשיב גידולי קרקע שאף שנהפך להיות יין מחמת היין שהוא גד"ק מ"מ הם עצמם אינם גד"ק וע"כ פטורים ממעשר רק היין שנתערב בו. וכן ליקח בכסף מעשר דבעינן גד"ק הי' אסור לקנות המים שנתהוה יין. ע"כ רק מטעם הבליעה קאתינן עלה: כה) ולפי"ז יש מקום לומר דהמים שנתהוה יין הרי נולדו יין מבושל ולא נשתנה היין כלל דכך נולד יין מבושל. ולא דמי אפי' לבישול הענבים שנשתנה היין שבתוך הענבים. וכן להדלה הגפן ע"ג תאנים שנשתנה הגפן שהיין בא ממנו. משא"כ בזה שלא חשיב פרי כלל כנ"ל דלא חשיב גד"ק כלל. כן יש לומר: כו) אולם באמת הא דמבי"ט ומהרי"ט לא שמיע לי כלומר לא ס"ל. ואם כי איני כדאי לחלוק. על הגדולים. מ"מ נ"ל ראי' ברורה שהתוס' אינם סוברים כן. ובח"צ (סי' ק"מ) חולק ג"כ עליהם. והנה אני תמה על הכה"ג שפי' דברי הש"ע (סי' תס"ב סעי' ג') בשם סמ"ג מותר ללוש ביין ואף שרגילין ליתן מים בעת הביצור כדי להתיר ניצוק. ופי' כנה"ג הביאו המג"א משום דנעשה הכל יין כדברי המבי"ט ומהרי"ט ותמה אני א"כ שוב איך יתיר ניצוק כיון דהוי יין גמור וכשר לנסכים.