שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 33

ד) ואם היינו אומרים דדעתי' לשקועי' הוי סילוק גמור ונפקע רשות הגוי לגמרי. א"כ לדעת המאירי בשטמ"ק ב"ק (מ"ט:) במשכנתא של גר ביד ישראל ומת הגר ובא אחר והחזיק בה זה קנה כנגד מעותיו. ופירש המאירי קנין ממש ואינו יכול הזוכה לסלקו בזוזי. וכיון שקנה בעל המשכון אפי' אינו עומד בחצירו [שאם הי' בחצירו הי' קונה כולה] נראה דא"צ דעת בעל המשכון כיון דקונה ממילא כמו ירושה. וכיון שקונה כנגד מעותיו שוב חייב להטביל. דבשותפין ישראל וגוי כתב באו"ה שאין חייב להטביל דאינו מועיל כיון שהגוי שותף הוי כטמא שטובל ושרץ בידו. אבל זה שרשות גוי נפקע לגמרי שוב מחויב משום חלקו של ישראל. אך לדעת הרי"ף והרמב"ם י"ל דס"ל דהוי רק כמו יאוש: ה) כתב הרא"ש (פרק כל שעה) בשם בעל העיטור משכון של גוי ביד ישראל בריבית מותר ישראל למשכנו לישראל אחר באותו הריבית אעפ"י שלא העמידו אצל הנכרי ולא אמרינן אשתכח ישראל הוא דשקיל ריבית דהא לא קניא לי' אלא היכא דאמר לו מעכשיו דאז הוי דעתו לשקועי'. ובלי ספק שבעל העיטור למד זה משמעתין. ולפענ"ד נראה דדין זה דדעתי' לשקועי' מהני אינו רק במשכון כלים שראוי להשתמש בו. וכיון שהמלוה יכול להשתמש בו. ועל מנת כן השכינו בידו. דאל"כ לא הי' רב אשי משתמש בו (וישראל מישראל אסור להשתמש משום רבית. ושוב לא השכינו להשתמש. אבל משכון דגוי ודאי על מנת כן השכינו] וא"כ יש למלוה בו קנין פירות. ובסוף פרק השולח דביובל ראשון לכולי עלמא קנין פירות כקנין הגוף דלא סמכה דעתו שתחזור אליו. והכא נמי כיון שבדעתו לשקועי'. ולא סמכה דעתו של נכרי שתחזור אליו הקנין פירות שיש לישראל בה. חשיב כקנין הגוף. ואין לומר דלא חשיב קנין פירות כיון שיכול לפדותו.

[הלא המוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג ג"כ יכול לפדותו לאחר שתי שנים ואעפי"כ חשיב קנין הגוף ואף שיש לחלק בזה] דנראה דבתוך הזמן אינו יכול לפדותו כיון שהזמן גם לטובת המלוה שיוכל להשתמש במשכון. וכל זה במשכון כלי. אבל במשכון אוכל וכהאי גוונא שאינו דבר תשמיש יש לומר דלא מהני דעתי' לשקועי': סימן קח שאלה יורה הטמונה וקבוע בתוך תנור שמחממין בה מים תמיד ונפל רוטב בשר על דופנה מבחוץ אם צריך הגעלה. ואת"ל דצריך אם מהני: א) תשובה יעיין בש"ך (סי' צ"ד ס"ק ט"ו) דכשיש ג' נותני טעמים מותר אפי' לכתחילה. וה"נ י"ל דהוי ג' נותני טעמים מן הבשר אל הרוטב ומן הרוטב אל דופן הקדירה ומהקדירה אל המים ועדיין היתר. אך יש לעיין כיון דבשעה שמחמם המים הוא טעם שני בתוך הקדירה. דומה למה שאמרו שאסור להעלות דגים בקערה על מנת לאוכלו בכותח: ב) אך לפימ"ש הרשב"א והובא בטוש"ע יו"ד סימן קכ"ב) בכלי שדרכו להשתמש בשפע שנבלע בו איסור מותר להשתמש בו היתר ולא חיישינן שמא ישתמש בו היתר מועט ועיין ברשב"א בתה"א ובמשה"ב דלא חשיב מבטל איסור כיון שאי אפשר לבוא לידי נתינת טעם כמו שדרכו להשתמש חשיב כאילו כבר נתבטל יע"ש היטב. וה"נ כיון שדרכו להשתמש בו מים והוא עשוי לכך וכשישתמש בו מים לעולם יהי' טעם ג'. חשיב כאלו כבר הוא טעם ג' ומותר ודו"ק: ג) ואף הטור שחולק על הרשב"א דגזרינן שמא ישתמש בו דבר מועט. אבל מ"מ מבטל איסור לא משיב כנ"ל. והא דאסור להעלות דגים על הקערה משום דדרך נמי להעלות דגים שנתבשלו כבר בחמאה. וע"כ חשיב כמו מבטל איסור לכתחילה דעדיין אפשר לטעם הנבלע בקערה לבוא לידי איסור ועיין: ד) אך יש לפקפק לפמ"ש הפרמ"ג (סי' צ"ה) דטעם ראשון באוכל וטעם שני בכלי אסור דחשיב טעם ראשון. וא"כ הכא חשיב טעם ראשון.

אולם בפתחי תשובה כתב שבתשו' פני ארי' האריך לחלוק ואין גוף התשובה בידי [ועיין בר"ן (פ' כל הבשר) מ"ש בשם אחרים. ולדידהו ודאי אף טעם הנבלע באוכל חשיב טעם יע"ש]: ה) אולם בחוו"ד העלה להתיר דגים שנצלו בקערה שבישלו בה בשר לאוכלם בכותח אף להאוסרין נצלו. דהכא חשיב נמי ג' נותני טעמים מן הבשר אל הרוטב ומהרוטב אל הקדירה כו' יע"ש. משמע דטעם ראשון באוכל כו' חשיב נ"ט בר נ"ט. אולם הראי' שהביא מהתוס' שכתבו אהא דכי מבשל בה שלמים אתמול מבשל בה חטאת האידנא דלא ממעט באכילת חטאת דטעם שלמים הבלוע בה נעשה נותר בלילה וצריך לאוכלו ביום משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהתירא והוי ג' נותני טעמים מהקדירה אל הרוטב כו' והקשה דמ"מ ממעט באכילת רוטב. אלא ודאי כיון שבלע הקדירה ע"י רוטב חשיב ג' נותני טעמים יע"ש. ולפענ"ד יש לדחות לפמ"ש הש"ך (סי' צ"ב סקי"ד) בהא דלח בלח לא אמרינן תנ"נ דאין חילוק אפי' ההיתר האחר שנפל לתוכו לח או יבש. מיהו זה לפרש"י ביומא בהא דפרוש מקצתייהו אך להלכה לא קי"ל כפי' הזה. וא"כ אין להקל (חסר הסיום): סימן קט הקונה כלי תשמיש מן המומר צריכין טבילה שאלה או לא. וכן אם מותר לשאול כלים אצל המומר שקנאם המומר מגוי ולא הטבילם. מי נימא דמומר דינו כגוי והקונה ממנו צריכין טבילה. ממילא השואל ממנו דינו כדין השואל מן הגוי שא"צ טבילה. או דילמא שדינו כישראל והקונה ממנו א"צ טבילה, וכלים שקנאם מומר מנכרי נתחייבו בידו טבילה והשואל ממנו אסור להשתמש בהם בלא טבילה: א) תשובה הנה המומר קי"ל דיש בו שני הדינים דינו כישראל דאי קדיש בת ישראל קידושיו קידושין. וכן בכמה דברים אעפ"י שחטא ישראל הוא.

ודינו כגוי דהבא על המומרת קנאים פוגעים בו וכן לכמה דברים י' כללו של דבר דנין אותו לכל הדברים להחמיר ולא מטעם ספק אלא שהוא גוי מחמת מעשיו וישראל מתולדתו ע"כ יש בו חומרי זה וזה. ע"נ בנ"ד הקונה כלים ממנו חייבים בטבילה. ומ"מ כלים שקנה הוא מגוי א"צ טבילה ואף שדינו כישראל ג"כ. מ"מ לא שייך בהם טבילה דהוי כטובל ושרץ בידו כיון שעדיין הם ביד גוי. דומה לזה כתב הסמ"ק בכלים שקנו ישראל ועכו"ם בשותפות דא"צ טבילה מטעם דהוי כטובל ושרץ בידו. וכן פסק הרמ"א (סי' ק"כ סעיף י"א): ב' איברא דלכאורה יש לשדות נרגא בהוראה זו דהנה (בפ' החולץ) גר שמל ולא טבל ר"א אומר ה"ז גר שכן מצינו באבותינו שמלו ולא טבלו וק"ל דמשמע דדוקא בדיעבד הוי גר. אבל לכתחילה צריך לטבול ולמה. הא ככם כאבותיכם כתיב. וכיון שהם לא טבלו למה יטבול עכשיו. וא"ת דכיון דהטבילה פועל גירות בנשים דאל"כ במה נכנסו תחת כנפי השכינה ע"כ מחויב לכתחילה לעשות הכל. א"כ מהאי טעמא ודאי אבותינו טבלו ג"כ. ושוב אין ללמוד מאבותינו דמילה לחוד מהני. שהרי הם טבלו ג"כ. ע"כ נ"ל דילפי' לה מהלוקח כלי סעודה מן הגוי דצריכין טבילה משום שיצאו מטומאתו של גוי כ"ש הוא עצמו דמחויב בטבילה מטעם זה. וע' בהרשב"א דמדמי טבילת גר לטבילת כלי תשמיש. אבל אבותינו עדיין לא נצטוו על טבילת כלי תשמיש ע"כ לא טבלו: ג) ולפי"ז יש ללמוד מהא דכתב הנמק"י דמומר שחזר בתשובה מן הדין א"צ טבילה. רק מדרבנן טובל משום מעלה. ואם איתא נילף מהלוקח כלי תשמיש מן המומר דצריך טבילה כ"ש הוא עצמו שחזר להיות יהודי. א"ו הלוקח כלי תשמיש ממומר א"צ טבילה וא"כ כלים שקנאם מומר מגוי צריכים טבילה. והשואל ממנו אסור להשתמש בהם בלא טבילה: איברא דכד מעיינינן הא לאו ראי' דדומה למ"ש התוס' שלהי עכו"ם.

בהא דפליגי אמוראי אי משכנתא כזביני כתבו התוס' דאפי' למ"ד משכנתא כזביני. אם משכן ישראל כלי לגוי וחזר ופדאו א"צ טבילה. דלענין זה לא הוי כזביני. והיינו דלא בעי אלא בקנין מחדש לא בפדאו שרק חוזר לקנינו ומסלק קנין גוי ממנו. כן במומר ששב לדת יהודית שמסלק מעשיו הרעים וחוזר ליהודתו ואינו יהודיית מחדש. ע"כ נ"ל הדין כאשר כתבתי מתחילה דמומר דינו כגוי לדינים אלו: ה) שוב ראיתי להט"ז ופר"ח (סי' ק"כ) שכתבו טעם חזר ופדאו א"צ טבילה משום דגוי מישראל לא קנה משכון. ולי נראה טעם אחר דכיון דבידו לפדותו בע"כ של מלוה. כי פדאו איגלאי מילתא דנתבטלה זביני למפרע כמו דאמרי' בערכין בתי ערי חומה רבית גמורה כו'. והיינו דכשפדאו נתבטלה המכירה למפרע ונעשה הלואה. ונתבאר בחי' לה' רבית באריכות. וא"כ אין ראי' מהתוס'. ע"כ דין הנ"ל צ"ע כעת: סימן קי ב"ה אור ליום ד' תצא תרנ"כ פה סאכאטשאב שוכ"ט לכבוד אהובי הרב החריף החסיד מו"ה משה נ"י מו"צ בק"ק לאדז. (הנקרא ר' משהלי וואליער]. א) דבר אשר נסתפק בכלי מתכות אם מועיל לו היסק חוץ. די"ל דוקא בכלי חרס אינו מועיל היסק חוץ. אבל בכלי מתכות מותר משום כבולעו כך פולטו. יעי' בש"ע הרב מלאדי (סי' תנ"א) בהא דכלי חרס אינו מועיל היסק חוץ הטעם משום דהאיסור נבלע בפנימית הכלי צריך להפליטו ג"כ דרך פנימית הכלי דכבולעו כך פולטו. ומה שחשב מעלתו טעם להיתר הוא טעם לאיסור: ב) ומ"מ אם מחלבן מעבר לעבר נראה דמהני, דהנה בזבחים (דף צ"ו) דמקשה מאחר שמועיל היסק בחרס קדירות של מקדש אמאי ישברו להדרינהו לכבשונות עי"ש. והנה בע"ז (דף ל"ג :) הלוקח קנקנים של גוים ישנים נותן לתוכו ציר ומורייס לכתחילה. בעי מיני' ר"י נשיאה מרבי החזירן לכבשן אש ונתלבנו מהו א"ל ציר שורף אור לא כ"ש.

איתמר נמי קנקנים של עכו"ם שהחזירן לכבשן אש כיון שנשרו זיפתן מותרין. קינסא [פרש"י הכניס קסמין דולקין לתוך הקנקן עד שנשרה זפתו] פליגי בה והלכתא כמאן דאסר. פרש"י ולא דמי להחזירן בכבשן דהתם כיון שהסיקן מבחוץ עד שנשרה זיפתן כבר נתלבן החרס אבל הכא כיון שהכניס האור מיד זפתו נושר עכ"ל. ומבואר מדבריו דהחזרת הכבשן ההיסק רק מבחוץ. דאי גם מבפנים מה ראי' מהשרת הזפת הלא ע"י היסק מבפנים מיד זפתו נושר. א"ו בהחזרת כבשונות ההיסק רק מבחוץ. ומ"מ מקשה בזבחים ולהדרינהו לכבשונות מוכח דכיון שנתלבן גם בעבר פנימי חשוב כהיסק מבפנים: ג) הן אמת דלפי"ז קשה מה צריך בע"ז לקו"א ציר שורף אור לא כ"ש [וקו"ח זה שייך רק ביי"נ דציר שורף] הא בכל איסורים מועיל החזרת כבשונות כהא דזבחים. וי"ל בדוחק דקו"ח צריך לל"ק דרב מוקי לה בתנור של מתכת אבל בכ"ח לא מהני היסק בשאר איסורין: ד) אך ראיתי להרא"ש (פ' כל שעה ס"ז) שכתב דבהחזרת כבשונות מתלבן מבפנים ומבחוץ כי השלהבת עולה לו בכל הצדדין עי"ש משמע קצת מדבריו כי השלהבת גם מבפנים. וא"כ אין ראי' משם. אך מהא דע"ז מוכח להדיא דבהחזרת כבשן ההיסק רק מבחוץ: ה) ואף לפי משמעות הרא"ש הרי מתכת שמתלבן מעבר לעבר כולו אש כהא דפסחים (ע"ה.) למסקנא לתי' רבינא. משמע גם גחלת של מתכת אש הוא. וע"כ בת כהן כי תחל לזנות פתילה של אבר עושין לה. וכן לענין שבת חייב על גחלת של מתכת משום מבעיר רק משום מכבה דפטור פרש"י משום שאינו נעשה פחם. ומ"מ אש הוא. והראב"ד דס"ל (פי"ב מה' שבת הלכה ה') ע"ש בלח"מ דגחלת של מתכת לאו אש הוא יחידאה נגד רש"י והרמב"ם. וא"כ כיון שהוא עצמו אש שורף הבלוע שבתוכו: דברי הדו"ש הק' אברהם.

סימן קיא ב"ה יום ג' ט' אדר שפע רב לפ"ק פה סאכאטשאב שוכ"ט לכבוד חתן גיסי הרב החו"ב משכיל ומפואר מו"ה יעקב נ"י אבד"ק מאזיטץ. א) דבר ההגעלה שמשימין מים צוננין באמבטי ונותנין לתוך האמבטי קנה חלול של ברזל, ודרך ודרך הקנה הולך זיעה [שקורין פארע] מן היורה אל האמבטי. וע"י הזיעה נעשה המים רותחין ממש ומעלין רתיחה כאילו עומדין על האש ממש. ובעת שהולך הזיעה לאמבטי. אז שמין לתוכו הכלים. ומסופק כ"ת דאולי אינו מועיל להגעיל את שנאסרו בכלי ראשון. דזה יחשב כלי שני שכבר נחה הזיעה בתוך האמבטי: ב) לדידי הדבר ברור דכיון שהזיעה יש בה כח להחם מים צוננין עד שמעלים רתיחה. אין זה ענין לכלי שני שהחמימות אשר בה אינו מעכשיו. רק מה שהוחם כבר והילך ומתקרר כמ"ש התוס' שבת (מ: ד"ה ש"מ). אבל זה אדרבא מצונן נעשה רותח. ואין לספק רק שאינו בתוך דפנות שהוחמו באש. ואינו דומה לכני ראשון שהוא בתוך דפנות שהוחמו באש וכבולעו כך פולטו. אך גם כלי שעומד אצל האש ולא על האש לא הוחם דופן הכלי שמעבר השני. ובכלי חרס לא אמרינן חם מקצתו חם כולו. וא"כ אם נאסר בכלי ראשון שעמד על האש יצטרך להגעיל דוקא בכלי ראשון כזה [ולא מצאנו שיזהירו הפוסקים שהכלי יעמיד על האש דוקא] וה"נ הזיעה מחממת המים והי' המים דבוקים בצד אחד לזיעה שמחמם כמו כלי שהוחם באור: ג) הן אמת כי הר"ן (פ' כירה) גבי מוליאר הגרוף כתב דלא חשיב כלי ראשון אא"כ עמד על האש. אך לא ראיתי בפוסקים דין זה ולא הביאו דברי הר"ן כלל ובאמת שדברי הר"ן תמוהים אצלי מהא דאמר שם בסוגיא מ"ד בי דודי כ"ש בי כורי ומ"ד בי כורי אבל בי דודי לא. והא י"נ בי דודי שעמד על הגחלים נחשב כ"ר ולא בי כורי וצע"ג. עכ"פ מדברי הפוסקים נראה דלא כר"ן. וא"כ נ"ד יש לדמותו לכ"ר שעומד אצל האש לא על האש.

גם יש לדמותו קצת לדברי מהרי"ל שהביא הט"ז (סוף סי' צ"ב) בכלי שתחבו בתוך כלי על האש והעלה רתיחה בתוך הכלי והוציאוהו משם נחשב כ"ר והביאוהו הרב בש"ע (או"ח סי' תנ"א). ע"כ נראה שיניח אותם במנהגם. ויחוג חג הקדוש ברב חדוה: כנפשו ונפש דודו הדוש"ת הק' אברהם. סימן קיב ב"ה אור ליום ועש"ק ר"ח מרחשוון תרנ"ד לפ"ק סאכאטשאב. שוכ"ט לכבוד הרב הגדול חריף ובקי ידיו רב לו כקש"ת מו"ה יעקב מרדכי נ"י האבד"ק בילגורייא יע"א. יקרת מכתבו הגיעני. ובהשקפה הראשונה כאשר ראיתי שהוא דבר בית המטבחיים אשר כבר השבתי לדינא. חשבתי שהוא רק לפלפולא והי' לי להשיב בדברים נחוצים למעשה הנחתיו במשמר. עתה עיינתי במכתבו וראיתי שכבר כתב מכתב בענין הזה. מהודענא כי לא קבלתי שום מכתב מכבודו זולת המכתב הגלוי: בדבר הסכינים והקרדומות. ודאי מחויבין א) והנה לתקן שיהי' על טרפות בפני עצמו וכן הוא פה עירנו. ואשר רצה ללמוד היתר משום שודאי בחתיכות יש ששים. ודומה לדין כלי שדרכו להשתמש בשפע. וס"ל לכבודו שטעם הרשב"א דלא שייך אין מבטלין איסור לכתחילה משום שאין כוונתו לבטל. לא כן מבואר הטעם במשמרת הבית גבי כלי שאינו בן יומו שהוא להרשב"א משום ביטול ולא שייך אין מבטלין, וז"ל במה"ב אבל בלע מותר כוון שפוגם תערובתו. ואי אתה יכול לאכלו "לעולם" בלא פגמו ותערובתו. וכ"כ הרשב"א בחה"א גבי כלי שדרכו להשתמש בשפע משום שא"א "לעולם" לבא לידי נתינת טעם והוא ג"כ כנ"ל. וע"כ שפיר הקשו הראשונים בהא דולשהינהו עד אחר הפסח וליעבד בהו שלא במינו דאין מבטלין איסור לכתחילה. והיינו דמשום שיכול להשתמש במינו וכך דרכו להשתמש במינו. א"כ אכתי תורת איסור עליו: ב) ועוד נ"ל דקדוק לשון הרשב"א אבל בלע מותר משום דבלוע שאין סופו לצאת טהור וכמאן דליתא לענין טומאה.

ע' נדה (דף ס"ב) וה"נ בזה שאם יצא יתבטל ויהי' כמאן דליתא. ולא חשיב שם איסור כלל כיון שבלוע: ג) והנה בנ"ד ששמנונית קרוש על הסכין ודאי שם איסור עליו ויוכל לחתוך עמו בשר שיאכלנו צלי ולא יתבטל. ועוד שאינו בלוע רק בעין לא שייך היתר הרשב"א כלל. מלבד זה מחויבים לתקן כידוע שמתערב משהו בשר בעין שאינו מתבטל והוא איסור תורה בעסק מאכלות אסורות. אשר בו תלוי עיקר קדושת ישראל. וידוע דברי חז"ל בפסוק ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי אם אתם מובדלים מהם הרי אתם שלי. ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וחביריו: ד) על דבר הקדירות של מתכת המצופין הנה הרב ר' בעריש זצ"ל אבד"ק בענדין. נתודע לו מהוטע כי הציפוי של מתכות וע"כ הכשיר אותם בהגעלה. וע"ז סומכים הרבנים המקילים וכן ראוי להקל. ה) על דברת הרא"ש שהוכיח דמהני טבילה קודם הגעלה. מנדה מזין עלי' והיא טהורה. והוקשה לו דרש"י פי' שטובלת לשתיהן כאחת. איני יודע מה קשיא דמ"מ ראיית הרא"ש נכונה מהזאה. ובודאי אם רצתה לטבול מטומאת מת בכדי שלא תעשה כלים הנוגעת בהם אב הטומאה שפיר דמי. ומקרא מפורש בתורה במצורע שטובל טבילה ראשונה. ואח"כ הוא כל שבעת הימים כשרץ. ומ"מ הועילה לו טבילה ראשונה מלטמא בביאה ומלטמא משכב ומושב אף שעדיין טומאתו עליו: ידידו הדו"ש הק' אברהם סימן קיג הלכות יין נסך ב"ה פה קראשנעוויטץ יע"א. שוי"ר לכבוד ידידי מחו' הרב החריף הבקי החסיד מו"ה אליעזר ליפמאן נ"י ברדאמסק. א ראיתי את השאלה ואת הנגזר עלי' מאת כבוד הרב הגאון האבד"ק קאליש בדבר הי"ש הנעשה מצמוקין שהצמוקים מתבשלים והזיעה מהצמוקים ומים נעשה י"ש אם יש לחוש למגע עכו"ם בצמוקים עם מים. אשר לכאורה הדבר פשוט דיין מבושל הא אין בו משום יי"נ. ואשר רו"מ מסתפק מחמת שהי' מבושל בתחילה שנעשה יין לא חשיב נשתנה:

ב) והרה"ג אבד"ק קאליש הביא ראיות מש"ס מנחות (פ"ו:) דאף בכה"ג חשיב יין מבושל לפסול למזבח (ומה שאינו עושה יי"נ ג"כ תלוי בזה כמבואר ברמב"ם] א' מרש"י שפי' אמתני' אין מביאין לא מעושן ולא מבושל בשהי' ענבים מרים הי' מעשנין אותן או מבשלין אותן. הרי דאף בישול ענבים מהני להחשב יין מבושל. ולדידי הא לאו ראי'. ואדרבה לשון רש"י מורה דמשום גריעותא דענבים שמרים וצריך לעשנם או לבשלם. והוא דבר הלמד מענינו מתני' דלעיל (פ"ה :) בזיתים דתנן אין מביאין מן הגרגרים שנשרו במים ולא מן הכבושים ולא מן השלוקים פרש"י בפי' הב' אין מביאין מאותם זיתים שאין מוציאין שמנם אא"כ נשרו כו' ה"נ יש לפרש בזה: ג) אך יש ליישב ראי' זו. דהנה התוס' ב"ב (צ"ז.) הקשו אהא דאמרי' שם אין מקדשין אלא על יין הראוי לנסך ע"ג המזבח ופריך למעוטי מאי. והקשו התוס' דלימא למעוטי יין מבושל. ותירצו בשני פנים פן הא' דיין מבושל אפי' בפה"ג אין מברכין עליו משום דאישתני לגריעותא ולא אצטריך למימר דאין מקדשין עליו וזהו שיטת רש"י. פן הב' דביין מבושל מקדשין עליו דהא דאין מקדשין אלא ביין הראוי לנסך הוא מאי שאינו ראוי לנסך מחמת גריעותא. משא"כ ביין מבושל דאישתני לעלויא אלא דגזה"כ דאין כשר לניסוך ומ"מ לקידוש כשר. א"כ לפי פרש"י במנחות שהענבים מרים וצריך לעשנן או לבשלן הא פשיטא דאישתני למעליותא ומברכין בפה"ג. וקשה לימא למעוטי יין מבושל באופן זה שפרש"י שהי' הענבים מרים וע"כ לומר כפן הב' שכתבו שבאמת מקדשין עליו כיון דאינו מחמת ריעותא רק מגזה"כ. א"כ מוכח דאין הפסול מחמת שהענבים מרים. דא"כ הרי הפסול מחמת מרירת הענבים והיא גריעותא. אלא ודאי דאף בזה הפסול משום מבושל. כן אמינא מטיבותא דהרה"ג מקאליש: ד) אך באמת אין להעמיד יסוד ע"ז כלל.