שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 32

[ולפי"ז צ"ל הא דסתם יינם אוסר במשהו ולא חשבינן לה לאחר שנתערב סד"ר משום דעיקרו דאורייתא וע"י גלגול נעשה סד"ר לא חשיב סד"ר] וכיון דמשום ספק הוא ולא משום הרחקה הוא אמרי' מכדי הא והא דאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור עשה עי' רש"י יבמות (קי"ט). ובחמץ דמחלקים בין אכילה להנאה משום דהרחקה הוא כמפורש פסחים (ב':) [ואפילו בטעות שבין שש לשבע מפורש ברש"י שם דחשיב הרחקה דחיישינן שמא יטעו בין שש לשבע. לא שעכשיו טעה שהרי יודע בבירור שהוא שש רק דעביד הרחקה שמא יטעה פעם אחרת. וע"כ דעת ריב"א שמותר להשהות חמץ עד תחילת שעה שביעית כמ"ש בד"מ (סי' תמ"ה). ומשום דס"ל דלעשה דתשביתו לא עביד הרחקה. וא"כ אין מהא דיור"ד (סי' קל"ג) ראי' לפסוק דלא כהרשב"א. ונ"ד תליא בפלוגתא דאשלי רברבי: ח) מ"מ נ"ל דבזה אם הקדים לו הגוי שכרו יהי' מותר והוא לפי מה שביארתי טעם מחלוקתם דהרשב"א לטעמי' דבשכירות לא אמרי' אונסא פסידא דמשכיר. נמצא שאין המשכיר נהנה כלל מהאס"ה שאפי' לא יהי' לגוי מה שהניח יתחייב לשלם לו שכרו. והאוסרין ס"ל שגם בשכירות אונסא פסידא דמשכיר. ואם יארע אונס לשוכר שלא יהי' לו האס"ה שהנית יפסיד המשכיר. נמצא שנהנה המשכיר. כמו בפועל באס"ה כיון שאם לא האס"ה לא הי' לו לפעול פעולתו חשיב נהנה ה"נ בבית לדידן. ומזה נשמע דבהקדים לו שכרו דבזה אף לדיעה ראשונה (סי' של"ד) אונסא פסידא דמשכיר. מ"מ בהקדים לו שכרו א"צ להחזיר דאפילו בפועל הכי דינא שאם הקדים שכרו ונאנס ואין המניעה מצד הפועל א"צ להחזיר. וה"נ כיון שאין המניעה מפאת הבית והבית קיים א"צ להחזיר וכמו שביאר הש"ך שם (סי' של"ד) ממילא לא חשיב נהנה מאס"ה. נה"נ בנ"ד נ"ל שמותר: ט) הגם דפועל כה"ג באס"ה פשיטא דאפי' הקדים לו שכרו אסור.

אף דבשאין המניעה מצד הפועל אין צריך להחזיר. לא קשיא דשאני התם שהשכר שלקח הוא עבור פעולתו והפעולה היא באס"ה חשיב נהנה מאס"ה. משא"כ בבית שאפי' לא יניח בו השוכר כלל לא יצטרך להחזיר ושכר הבית לבד לקח אף אם לא יניח בו שום דבר ואפי' נאנס השוכר. וע"כ אפי' הניח בו האס"ה לא עבור זה לקח השכר רק עבור שהניח הבית מוכן לפניו לוקח השכר. ומ"מ בלא הקדים שכרו כיון שאם הי' נאנס השוכר ולא הי' האס"ה לא הי' מחויב לשלם לו נמצא שנהנה מהאס"ה שהי' לו להשוכר: י) גם יש לצרף דעת הר"ן (פ' השוכר את הפועל) בהא דחמרים דוקא בשעשו מלאכות איסור אבל הפעולה בפירות שביעית להשתכר אין שום איסור. וה"ה במשכיר עצמו לטרוח במאכלות אסורות. וכ"ש במשכיר ביתו: יא) עוי"ל כיון דאף אם נאסור השכירות ג"כ ישאיל ביתו להגוי שימכור שם הנבילות וטריפות כדי שהגוים יבואו לשתות שם. ממילא שוב גם השכירות מותר. דהשכר מגוי הוא כנזדמנו לו טמאים דמותר. מחמת דפריסת המצודה הוא עבור הטהורים וטמאים ממילא באו לו. ה"נ העיקר הוא שהגוי ימכור נבילות וטריפות והוא ימכור משקין וממילא בא לו השכר דירה ג"כ. ודומה ג"כ לגוי המביא דורון לישראל דבר טמא דכתב בספר שי למורא ופר"ת (ס"ק י"ד) להתיר משום דאי לאו דעביד לי' נייח נפשי' לא הוה מייתי לי' ודומה למציל מידם. וכל שכן בזה שהגוי נותן לו עבור דירתו והדירה שישראל נותן לגוי כדי שירויח במכירת הי"ש: יב) שוב ראיתי למהר"ם חלאוה פסחים (ד' כ"ג:) גבי צידי חי' שכתב שמותרת להשתכר בסירסרות בהמה או בשכירות להוליך אפי' באיסורי תורה דלא אשכחן איסור אלא בשוכר את הפועל לעשות עמו ביי"נ משום דאסור בהנאה עי"ש. ובשכירות בהמה ודירה דלרשב"א אפי' באס"ה מותר יש לסמוך עליו באיסור מאכלות עכ"פ וא"צ להקדים שכרו:

יג) ולכאורה יש עוד טעם לאסור עפימ"ש הרא"ש בהא דאין משכירין כלים בע"ש דבכלים שעושין בהן מלאכה עסקינן. ומשתרשי לי' במה שמשכירו גם לשבת. שאם לא הי' יכול לעשות בהם מלאכה בשבת לא הי' נותן לו שכירות כ"כ. ע"כ נראה כשלוחו. (ולפי"ז בשכירות מרחץ שאסרו רק משום מראית עין היינו במשכיר לו בד' וה' רחוק משבת]. וכן פסק הרמ"א סי' רמ"ו). וה"נ כיון שמקבל שכירות מן הגוי ומשתרשי לי' נראה הגוי כשלוחו. והכא לא שייך היתר ד' וה' שהם רחוקים משבת דהכא כל יומא זמן איסור סחורה בנבילות וטריפות. אך באמת לא דמי להא דרא"ש כלל. דוקא בשבת דהאיסור הוא הפעולה. ממילא אם נראה כשלוחו אסור. משא"כ איסור סחורה במאכלות אסורות אין איסור הפעולה רק הריוח שמגיע לו ממאכלות אסורות. וכיון שהריוח לגוי מה בכך אם הוא שליח של ישראל על הפעולה כיון שאין ישראל לוקח הריוח שרי: יד) ועתה נדבר מחשש מראית עין כיון שהוא בביתו של ישראל ויחשדוהו שהגוי מוכר בשליחותו של ישראל והריוח של ישראל. אך דלכאורה י"ל דלא חיישינן למראית עין רק במה שהוא באמת של ישראל רק שעושה דרך היתר. אבל לא בנ"ד שהכל באמת של גוי. אך שהט"ז (סי' רמ"ד סק"א) כתב וז"ל כתב בהגמ"ר פ"ק דשבת בשם רבינו שמחה דיש ללמוד מירושלמי דשפחות אסורות לעשות מלאכה בבית ישראל בשבת עכ"ל. והטעם מפני הרואים שלא יאמרו מלאכה של ישראל היא עושה. הנה דחיישי' שיאמרו על מלאכת גוי שהוא של ישראל. וא"כ גם בנ"ד איכא למיחש. אך במ"ז שם כתב שאין איסור אלא בשפחותינו דבזה ודאי איכא מראית עין שהרי כל ימות החול עושות בשביל בעה"ב. משא"כ בנ"ד עכ"ד מעלתו: טו) הנה הא"ר חולק על הט"ז וז"ל ותימה דבהגמ"ר גופי' ספ"ק דשבת ז"ל מותר להניח עבדו ושפחתו כותי' לעשות מלאכת עצמם בביתו עכ"ל.

עוד שם בפי"ד כותי עושה מדורה לעצמו בבית ישראל וא"צ למחות בידו. והט"ז אגב חורפי' לא דק דהגמ"ר במלאכתו של ישראל איירי. ובביאורי מהרש"ל לסמ"ג בשם סה"ת דמותר להניח עבדו ושפחתו לעשות מלאכה לעצמם בביתו. (והם דברי הגמ"ר שהביא באלי' רבה]. ומ"ש בשם הגמ"ר לאיסור ליתא דמשמע שם דמיירי במלאכת ישראל כדאיתא בהג"מ שם ודו"ק. עכ"ד האלי' רבה: טז) ומאד נפלאתי על דבריו כי כך מפורש מהגמ"י (פ"ו מה' שבת אות ו') כמהרש"ל וז"ל מותר לישראל להניח לעבדו ולשפחתו לעשות מלאכה שאינה שייכא לישראל בביתו של ישראל ולא עבר על למען ינוח עבדך ואמתך כמוך כי אם בעבד כנעני שישנו במצות כו' ס' התרומה. אמנם רבינו שמחה פסק לאיסור וכו' עד ויש ללמוד מקדמונים שהשפחות אין רשאות לעשות מלאכה בבית ישראל. הנה מפורש להדיא דמה שהתיר בס' התרומה מלאכה שלא שייכא לישראל [לפנינו בס' התרומה (סי' רכ"ב) מלאכה שלהם] אוסר הרבינו שמחה וכדברי הט"ז. כי הגמ"י בשם רבינו שמחה מלמד על הגמ"ר בשם רבינו שמחה שכוונתו על מלאכה שלהם. ומה שמקשה הגמ"י על הגמ"ר אינו קושיא. כי מה שכתב מותר להניח עבדו ושפחתו. להניח הוא מעתיק דברי ס' התרומה אות באות כמו שהעתיקם בהגמ"ר. והרי מפורש בהגמ"י דרבינו שמחה פליג על ספר התרומה. ונר"ז כמה פעמים בפוסקים פעם מעתיק דברי האוסר פעם דברי המתיר: יז) וגם בהגמ"ר מפורש דבמלאכת גוי איירי וקיצורו של הט"ז דברי הגמ"ר גרם לו לאלי' רבא לחשוב כן. וז"ל הגמ"ר שהביא הט"ז ועוד משמע בירושלמי שאין מטריחין לנכרי לימר צא מביתי ועשה "צרכיך" מכלל דנכרי העושה מלאכה בביתו של ישראל חייב לגרשו מביתו ויש ללמוד שהשפחות אין רשאות לעשות מלאכה בביתו של ישראל עכ"ל רבינו שמחה זצ"ל. עכ"ל הגמ"ר.

ובפי' בגדי ישע להגאון בעל של"ה (אות י"ט) ז"ל שאין מטריחין פי' שאסור לגרום טירחא לנכרי דהיינו שאסור לומר לו צא ועשה מלאכתך רק יאמר לו סתם צא מביתי ולא יאמר לו עשה מלאכתך. וע"ז קאמר ש"מ שאם הי' עושה מלאכה בביתו של ישראל שיאמר לו צא ויגרשו מביתו. הנה מפורש בהגמ"ר צרכיך וכן בבגדי ישע מלאכתך דבמלאכת גוי קאי. [ומ"ש בא"ר בשם הגמ"ר פי"ד גבי מדורה ולא מצאתים בודאי ג"כ הם דברי ס' התרומה]. ובענין שאסור לומר לגוי עשה מלאכתך בסוף פ' במה טומנין מעתיק דברי הפוסקים דמותר לומר לגוי עשה מלאכתך והנה מדברי הגמ"ר אלו בשם רבינו שמחה מבואר דלאו דוקא בעבדים ושפחות אוסר רק אפי' בגוי דעלמא דלא כמשבצות זהב. שהרי כתב מכלל דנכרי העושה מלאכה בביתו של ישראל חייב לגרשו מביתו: יח) מ"מ לענין הלכה נראה דלא קי"ל כהא דרבינו שמחה. שהרי יסוד האיסור משום שאסור לומר לגוי עשה מלאכתך. וזה כדעת ר"י בתוס' ב"מ (דף צ.). ואנן קי"ל (בסי' ש"ז סעיף כ"א) דמותר לומר לגוי עשה מלאכתך. וגם מ"ש הט"ז דטעם הגמ"ר משום שהרואים יחשבו ששל ישראל.. אין נראה שיהי' זה כוונת הגמ"ר. דא"כ למה תלה האיסור משום שאסור לומר לגוי עשה מלאכתך. אפי' אם הי' מותר. מ"מ הרואים יחשבו ששל ישראל הוא. א"ו טעם הגמ"ר דאף שידעו שהוא של גוי. מ"מ יחשבו שהישראל אמר לו לעשות דאסור לפי שיטתו: יט והנה לפי"ז אין ענין לנ"ד. שאין האיסור תלוי בשליחות רק אם העסק של גוי והריוח לגוי מותר אפי' צוהו ישראל לעשות. והט"ז לא העתיק האיסור רק בשפחות. ע"כ מסכים אני לדינא להתיר רק באופן שיכתבו על הכותל ועל השלחן שזה טריפה למען לא יבא לידי מכשול. ומה טוב אם יהי' קצת מחיצה שקורין גיגאטיר מפסיק: כ' ובענין מ"ש מעלתו שאפי' אם באמת של ישראל אינו רק אמירה לגוי שבות ליתא.

שאם לקח הגוי במעותיו של ישראל או שקנה הגוי במעותיו בציווי ישראל דחשיב כמו מעות ישראל דכמאן דאוזפינהו דמי לדעת רש"י וסייעתו דישראל מגוי קונה בכסף. וכן להרמב"ם ובה"ג דקונה בין בכסף בין במשיכה. כיון שחל הקנין והמכירה עבור הישראל חשיב כאילו עשה סחורה הישראל בעצמו. ודומה להא דמעילה (כ"א) שילח ביד חש"ו אם עשו שליחות בעה"ב מעל אף דחש"י לאו בני שליחותא נינהו יעש"ה בגמ'. וגם דומה למעותיו של ישראל מופקדות ביד גוי והלוה אותם לישראל הוי רבית קצוצה כמ"ש הריב"ש (סי' ש"ה) והובא בט"ז (סי' קס"ט ס"ק ל"ב). ואינו דומה לנדון הח"ס שציוה לגוי לנחור כלל וק"ל: כא) גם בענין איסור סחורה שתפסו האחרונים שהוא דאורייתא כפשט הסוגיא דפסחים. אך החוות יאיר (סי' קמ"ב) חידש דוקא בטמאים דמיירי קרא אבל בנבילות וטריפות הוא דרבנן דאין ללמוד מטמאים דמה לטמאים שכן לא הי"ל שעת הכושר. וח"ס הסכים עמו לא נראה לי. ומפורש בחולין (דף ק"כ) דנבילה חשיב לא הי' לה שעת הכושר וע"ש בתוד"ה מה. ולכאורה יש לחלק לפמ"ש התוס' שם בתי' הב' משום שבחי' היתה אסורה משום אבר מן החי ומשום עשה שאינה זבוחה. והרי אבר מן החי דאית בי' נמי עשה שאינה זבוחה מותר בסחורה מדאיתקש לדם ודם למים. אך ז"א דהא בחולין קאי לענין נבילת עוף טהור לטמא בבית הבליעה. ואבר מן החי אינו מטמא בבית הבליעה רק נבילה כמבואר בהרמב"ם (פ"ג מהל' אה"ט הלכה ט"ו). ומ"מ מהני איסור אבר מן החי לנבילה להחשב לא הי' לו שעת הכושר ולטמא בבית הבליעה. ה"נ מהני אבר מן החי לנבילה לאיסור סחורה: כב) ומ"ש שם בחוות יאיר מהא דאסור לכתוב סת"ם על גבי עור בהמה טמאה ומותר לכתוב על גבי עור נבילות וטריפות משום דנבילה הי' לה שעת הכושר. ליתא כנ"ל.

רק הטעם דעור עצמו אין בו איסור כלל רק דבעינן מין המותר בפיך ועור עצמו לא שייך בו או"ה שאינו מאכל ובבהמה טהורה חשוב מין המותר שהבשר מותר באכילה. וע"כ עור נבילה כשר דהוי מין המותר. ועי' תוס' שבת (דף ק"ח) ד"ה איזה. וע"כ יזהרו מאד שלא יהי' בו הערמה ת"ו כיון דאיסורי תורה הם. וכל אופן ההיתר יכריזו בבהכ"נ: כג) אשר הוקשה לו דברי הריטב"א (פ"ב דסוכה) דר"א ס"ל דון מינה ואוקי באתרה והא בחולין (דף ק"כ:) ס"ל לר"א דון מינה ומינה. כבר הקשיתי כן מכמה שנים. אך בס' שושנת העמקים (כלל יוד) מבואר דבגז"ש קי"ל דון מינה ואוקי באתרה ובהיקש דון מינה ומינה. והביא כמה ראיות לזה ע"ש וע"כ לק"מ דהא דסוכה גז"ש ט"ו ט"ו ובחולין הקיש תרומה לביכורים: הדו"ש הק' אברהם. סימן קו הלכות הכשר כלים א) במס' ע"ז (דף ע"ה:) אמר רבה בר אבוה אפי' כלים חדשים צריכין טבילה דהא ישנים וליבנן כחדשים דמי ואפ"ה צריכין טבילה. וצריכין להבין למה הביא הראי' מליבנן דוקא ולא מהגעילן בכלים שנשתמשו בחמין ומהדיחן בכלים שנשתמשו בצונן. ואין לומר דבליבון פשיטא לי' דמוציא לגמרי ואינו משאיר קימעא. דליתא דהא בגמ' (ע"ו) בעי למימר דבעי ליבון והגעלה אלמא דאינו דבר פשוט דליבון מוציא לגמרי: ב) והנראה לפמ"ש בכלי עץ שיש להם חשוקים של ברזל מבחוץ דא"צ טבילה כיון שאינו משתמש במקום המתכות. וא"כ אם נאמר דא"צ א"ל טבילה רק מכח שנשתמש בו הנכרי והרי ליבון הוא שתשיר קליפתו החיצונה כדאמר בגמרא שם והרי סר מקום שנשתמש הנכרי ולמה צריך טבילה אלא ודאי דאפי' לא נשתמש הנכרי צריך טבילה. והא דכלי סעודה כתיב בפרשה היינו שישתמש בה ישראל בצורכי סעודה.

וכן משמע מדברי הפוסקים דסכין שנשתמש בו הנכרי בחיתוך קלפים וקנאו ישראל לצורכי סעודה דצריך טבילה דהא כתב הב"י דכלים שקנאם ישראל מנכרי לסחורה ומכרם לישראל אחר לסעודה דצריך טבילה דלא כתב הגהת אשר"י אלא דאם ישראל ראשון קנאו לחתוך קלפים והשאילם לאחר דא"צ טבילה. אבל אם מכרם לישראל אחר צריך לטובלן. ומוכח דקנאם לסחורה כקנאם לחתוך קלפים. וא"כ מדטובלין כל הכלים שהיו עומדים ביד עכו"ם לסחורה. מוכח דאפי' הי' ביד עכו"ם לחתוך קלפים וכהאי גוונא דצריך טבילה. ואין הטעם דחדשים צריכין טבילה משום דהי' עומדין להשתמש ביד הנכרי: ג) שם וכולן שנשתמש בהן עד שלא הטביל כו' תני חדא אסור תנו חדא מותר הא כמ"ד נותן טעם לפגם אסור הא כמ"ד מותר. ואינו מובן דמה שייכות לאיסור נ"ט גבי טבולה. ועיין בתוס' ורא"ש ועיין בהגהת אשר"י שדעתו לאסור אם נשתמש קודם טבילה]: ד) והנראה לי בזה דהנה צריך להבין באמת אמאי שרינן קודם טבילה. דאין לומר דאין האיסור רק להניח בו המתכל ומכי הניח בו המאכל עבדי' לאיסורי' ואין סרך איסור באכילה דזה אינו דהא כתב הרמב"ם ואח"כ יהו' מותר לאכול ולשתות בו משמע דהאיסור על האכילה. גם לשון הגמ' הוסיף טהרה אחרת משמע דהאיסור על האכילה. וצ"ל דמ"מ אין האיסור רק לכתחילה להניח בו המאכל לאוכלו אח"כ אבל בדיעבד לא אסרינן משום הכי המאכל וכמ"ש הרא"ש בפ"ק דחולין לענין סכין של ע"ז שחתך בו בשר אולם הרמב"ם שם סובר דהבשר בדיעבד אסור וא"כ צריך להבין מאי טעמא הכא מותר: ה) ונראה משום דאמרינן הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת הוינו מלבד הטהרה של גיעול וליבון ולדעת הרמב"ם דטעם כעיקר לאו דאורייתא צ"ל דגיעולי נכרים חידוש הוא כבש"ס פסחים.

ואף דמבואר בהרמב"ם (פט"ו מהלכות מאכלות אסורות) דמה"ת אסור לבשל בקדירה בת יומא שבישל בה ישראל נבילה צ"ל הא דגיעולי נכרים חידוש הוא לאו דחידוש הוא והוי רק הוראת שעה רק דגלי רחמנא דלכתחילה אסור וכן כתב הפרמ"ג (ביו"ד סי' צ"ג בש"ד אות וכיון דטהרה דגיעול וליבון הוא רק לכתחילה מדאורייתא ה"ה טהרה אחרת דטבילה אינו רק לענין לכתחילה: ו) והשתא ניחא הא דתלי אי נטל"פ אסור או מותר דלמ"ד נטל"פ אסור גיעולי נכרים לאו חידוש הוא וילפינן מינה טעם כעיקר דאורייתא. וא"כ הא דאצטריך העברה באש היינו אף בדיעבד מעכב ה"ה טהרה אחרת דאצריך היינו טבילה מעכב בדיעבד. אבל למ"ד נטל"פ מותר גיעולי נכרים חידוש הוא ואף דלא אסרה אלא בת יומא מ"מ אי אפשר דלא פגמה פורתא. וכיון דחידוש הוא אי אפשר למילף מינה טעם כעיקר וטהרה דגיעול וליבון הוא רק לענין לכתחילה וה"ה טבילה: ז) ובזה ניחא הא דקאמר הש"ס הכא ואידך קדירה בת יומא נמי מיפגם פגמה ובכל מקום קאמר הלישנא בת יומא נמי פגמה פורתא. ולהנ"ל יש לומר משום דמ"ד נטל"פ מותר ס"ל נמי דפגמה פורתא. ואף דבת יומא קי"ל דאסור היינו דילפינן מהתם דפגם פורתא אסור. ומ"מ קרי חידוש כיון דאי לאו דגלי קרא הוה אמינא דאף פגם פורתא מותר. כמ"ש התוס' בשמעתא דנותן טעם לפגם ע"כ קאמר דאידך ס"ל דמיפגם פגמה היינו דאיהו ס"ל דפגם פורתא חשיב נמי פגם ואין הפרש בין בת יומא לאינה בת יומא. ומוכח מהתם דכל נטל"פ אסור ולאו חידוש הוא. וטעם כעיקר דאורייתא וגיעול וליבון מעכב מה"ת בדיעבד ה"ה טהרה אחרת דטבילה כנ"ל ודו"ק היטב: ח) ולפימ"ש ניחא הא דלא תני הדין בנשתמש עד שלא הדית. ולהנ"ל ניחא דבעד שלא הדיח כ"ע מודים דאסור דלאו נטל"פ הוא ובברייתא דתני אסור נמי לא תני לי' דפשיטא דאסור דכיון דלא הדיח הוה לי' חציצה כמבואר בהרא"ש.

ואסור משום שלא הטביל כיון דברייתא זו ס"ל דעד שלא הטביל אסור ואין להקשות להרשב"ם דהטביל עד שלא הגעיל וליבון לא מהני למה לי דתני נשתמש עד שלא הגעיל אסור תיפוק לי' משום דטבילה לא מהני דליתא דאי הוה אמרינן דהגעלה לא מעכבא בדיעבד משום דנטל"פ מותר רק לכתחילה גזרו א"כ ה"ה דלא מעכב הגעלה לטבילה לענין אם כבר נשתמש ודו"ק. אבל עד שלא הדיח אפי' אם נאמר דהדחה לא מעכבא דיעבד הוי חציצה כיון דלכתחילה צריך להסירו וק"ל: סימן קז בדין טבילת כלי תשמיש א) בשלהי ע"ז (ע"ה:) אבעיא להו משכנתא כזביני דמיא או לאו כזביני דמיא. אמר מר בר רב אשי אבא משכן לי' נכרי כסא דכספא ואטבילה ואישתי בי' ולא ידענא אי משום דסבר משכנתא כזביני דמי אי משום דחזי לנכרי דדעתי' לשקועי'. והרי"ף כתב משכנתא אבעיא ולא איפשיטא. ולא ביאר דהיכא דחזי לי' דדעתי' לשקועי' פשיטא דחייב להטבילו וכן הרמב"ם נקט בבעיא לקולא משום דס"ל טבילת כלים דרבנן ולא ביאר דבדעתו לשקועי' חייב להטבילו: ב) והנראה לי בדעתם ז"ל עפימ"ש הריטב"א בהא דירושלמי דהטבילה הוא לצאת מטומאתו של גוי וליכנס לקדושתו של ישראל. וביאר הריטב"א דהטומאה הוא משום שסופו של גוי להשתמש בו באיסור עי"ש. ועל כן כשדעת הגוי לשוקעי' ושוב אין סופו של גוי להשתמש בו יועיל הטבילה שכאשר ישקענו הגוי בפועל לא יצטרך עוד להטביל ולא יחשב טבילה ראשונה כטובל ושרץ בידו על כן טבלו רב אמש קודם וטוב לו שלא ישתה בכוס טמא. ועיין בכנה"ג (סי' ק"ב בהגהת הב"י סעיף א') אבל חיוב להטביל ליכא. ג) עוד י"ל דם שאת הגוי לשקועי' הוי כמו יאוש ויאוש לא מהני עד דאתי לרשות זוכה וכשאין ישראל רוצה לזכות בו. עוד לא יצא מרשות הגוי ואינו חייב להטבילו. ור' אשי רצה לזכות בו וטבלה. אבל אין חיוב לזכות: