שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 31

וא"ל דהוי ספיקא דרבנן שמא לא עירבו בו חלב טמא דאפילו באמת לא עירבו בו כיון דלדידן מספקא לן גזרו עלי' איסור והוי ודאי איסור. ולדידן דלא קי"ל כאו"ה כמבואר בש"ך (ס"ק י"ז) גם התבשיל הוי ודאי דרבנן ואסור הכלי אפי' לדעת הרשב"א שמתיר כלי שדרכו להשתמש בשפע]. ותמהני על רו"מ שכפל ושילש דחלב של גוים בטל ברוב והעלים עין מש"ך (ס"ק י"ז): הדו"ש הק' אברהם סימן קג ב"ה יום א' ב"ב ל"ג למנין תרס"ו לפ"ק כבוד הרב המאה"ג מו"ה צבי נ"י האבד"ק באביאק. א) בדבר האיש שקונה חלב מגוים מכפרים מבלי יכולת לראות החליבה ויש לו מאשין לעשות חמאה והמאשין קולטת את השומן מחלב המתוק ועושית ממנו חמאה וחלב. וכבודו חושש גם על החמאה מב' טעמים. א' מחמת כי החמאה לנוהגין היתר הוא משום דחלב טמא אינו עומד ע"כ הוא רק ע"י העמדה. אבל ע"י בירור המאשין אולי תוכל לברור גם מחלב טמא. ב' משום דרמ"א פוסק שאם ישראל קנה חלב מגוי אין היתר אם עשה ממנה חמאה או גבינה ונשארת באיסורה עכ"ד: ב) הנה טעם הראשון דההיתר חמאה בנעשית ע"י העמדה לא דק בלישני'. דחמאה אינו נעשית כלל ע"י העמדה. וגבינה נעשית ע"י העמדה ולא חמאה. ולשון המרדכי בהיתר חמאה וז"ל דאין לחוש לתערובת חלב טמא דכשם שאינו ראוי לגבינות כך אינו עמד [צ"ל עומד] להקפות לחמאה והקפאה נעשית ממילא כשעומד איזה ימים. וא"כ מהיכי תיתי שנחדש לומר דע"י המאשין יקפיא גם החלב טמא. והבא לחדש חומרא בדרבנן [כ"ש בחלב של עכו"ם בזמה"ז שרבו מקילים במדינות אלו] עליו הראי': ג) ולענין טעם השני משום שבא כשהוא חלב ליד ישראל נשארת באיסורה. והוא סברת הב"י דס"ל חלב נגזר במנין כמו גבינה. וכשבא ליד ישראל כשהוא חלב אין לו עוד היתר. יש תקנה בקל לעשות שטר מכירה שעד שיעשה ממנה חמאה עוד יהי' של גוי.

ומאחר שעיקר סברא זו דנשארת באיסורה פר"ח ופר"ח מקילים בזה ומביאים דברי רדב"ז דחלב לא נאסר במנין וכן במטה יהונתן (סי' קט"ז) א' מאחר שאינו נאסר רק כשאין ישראל רואהו אין לומר בו דבר שבמנין צריך כו'. מיהו בתשו' הרשב"א שהביא הב"י (סוס"י קי"ח) דגבינות גוי שראה ישראל עשייתה מותר. ואעפי"כ אם לא ראה עשייתה אסורה משום דבר שבמנין אפי' אין בה טעמים שנאמרו בגמ' כמ"ש הב"י (סקט"ו) בשם הרשב"א] ראוי לסמוך בזה על שטר מכירה: ד) ויותר יש לחוש דאולי עיקר סמיכת האוכלים חמאה של גוים על ר"ת דס"ל דכל שהגוי בעצמו עושה הגבינה אין לחוש שעירב חלב טמא כיון שאינו מעמיד למה יערב בו חלב טמא. וה"ה בחמאה משום שהגוי עושה החמאה. משא"כ בנ"ד שהגוי מוכר לישראל החלב. ואף אם עירב בו חלב טמא שלא יהי' ממנה חמאה. מ"מ סוף דבר ישלם לו הישראל כפי המדה ואיכא חשש עירוב חלב טמא: ה) והנה בד"מ (סוף סי' קט"ו) בשם המרדכי דאף המתירין חמאה אם חלבו החלב לצורך אכילת חלב אסור [אבל אין לחוש לזה בסתם חמאה והוא כנ"ל דכיון שחלבו לצורך אכילת החלב יש חשש עירוב חלב טמא. אך הרמ"א לא העתיק דברי מרדכי אלו. משמע דס"ל דאף בזה מותר. דההיתר הוא משום שאין בחמאה גומות כמ"ש הב"י בשם הסמ"ק. וא"כ בנ"ד מותר ע"י שטר מכירה כנ' ו) אך לעשות ממנו גבינה דאיכא חלב דביני אטפי פשיטא שאסור. ואין להתיר ע"י שטר מכירה דהא איכא נסיובי דביני אטפי. אם לא שנאמר דבמדינתינו דליכא גמלים. ובהמות טמאות שבמדינתינו אף הגוים ממאסין אותו ועוד החליבה מכחשת אותם. וכבר הוזכרה סברא זו בתשו' חוט המשולש (חוט הא' סי' ל"ב). ונאמר דמה שאוסרין בזמה"ז חלב של עכו"ם משום שנגזרה במנין ואפי' במקום שבטל הטעם הגזירה קיימת. וזה דוקא כשבא ליד ישראל כשהוא חלב.

אבל בעושה שטר מכירה שאין ישראל קונה אותו עד אחר שנעשה גבינה. והגזירה לא הי' רק על חלב. שוב מותר במדינות אלו דליכא חשש חלב טמא: ז) אך ז"א. דאם איתא דבמדינות אלו ליכא חשש חלב טמא הי' לנו להתיר חלב עכו"ם לגמרי כמו שמתירין גלוי במדינות אלו שאין הנחשים מצויין. ובאמת הפר"ח הי' שותה חלב עכו"ם באמשטרדם משום דליכא שם חלב טמא. ולדידן שאוסרין ע"כ ס"ל דבכל מקום איכא חשש. ועוד שסברא זו שבמדינתנו אין לחוש שעירב בחלב שמוכר לישראל חלב טמא הוא דעת יחידית בחוט המשולש שנאמר שאין חולבין הטמאין דמכחש כחשי. וזה דעת יחידית. ובודאי מה שר"ל שגם הגוים ממאסין אותם י"ל דאף שבעצמו מאיס לי' לשתותו. מ"מ שיטעה את הישראל חיישינן. סוף דבר החמאה נוכל להתיר ע"י שטר מכירה להאוכלין חמאה של גוים. ולעשות מהם גבינה בכל מקום אסור: הק' אברהם. סימן קד ב"ה א' אמור טוב למב"י תרמ"א לפ"ק נאשעלסק שוכט"ס לכבוד הרב המאה"ג המפורסם איש תבונות מו"ה שמחה יאיר נ"י אבר"ק ראדזימין. יקרת מכתבו הגיעני בדבר אחד ששכר בריכה אצל אדון אחד על י"ב שנים ובבריכה ההוא יש מקומות אשר אין שם כי אם דגים טהורים ורק מקום אחד יש אשר אין שם כי אם דגים טמאים (שקורין ראקיו] והאדון לא רצה להשכיר זה בלא זה ושכר הישראל כל הבריכה ועשה הישראל שותפות עם נכרי והנכרי יצוד הטמאים. זה תורף השאלה: א) הנה השאלה נחלקת לשני חלקים. האחד אם גוף השכירות מותר [שהרי כוון להדיא גם על הטמאים]. דאת"ל שהוא אסור הרי כתב הפר"ח (סי' קי"ז סק"ו) דבכהאי גוונא אסור למוכרו בריוח. ואת"ל שמותר. אם מותר אח"כ לצוד הטמאים. או מחויב למכור חלק הבריכה ההיא לגוי: ב) והנה בחלק הראשון ידוע שהוא מחלוקת האחרונים הט"ז שם (סק"ד) מיקל בנחירת החיישים לצורך העורות ולמכור אח"כ הבשר לגוי. וחולק על המ"ב.

והפר"ח חולק ורגז על הט"ז. וכתב דאף שמותר לצוד טמאים עם טהורים כאחד. בזה אסור. וכן אוסר לקנות טמאים עם טהורים כאחד אף שאין רוצים למכור זה בלא זה. וכתב עוד דהכי מוכח בהדיא דעת הרמ"ע מפאנו ז"ל בתשו' (ס"ס ל') ע"ש עכ"ל. ולדידי אין ראי' מהרמ"ע. דשם הי' המעשה שישראל שכר שדה מגוי והמשכיר שם חזירים וטהורים לשוכר לגדל עלי' ואסר הרמ"ע אף ליתנם לאריס גוי שהשבח יהי' לאמצע. ולדידי זה אף להט"ז אסור דהגידול חזירים אסור דלא עדיף מנפלו חזירים בירושה דאסור לגדלם. אך לא ביאר החילוק שבין לצוד לבין לקנות טמאים עם טהורים כאחד. הן אמת שגוף הדין שמותר לצוד טמאים עם טהורים כאחד שהט"ז למדו מהטור. לא משמע כן מהב"י שהקשה דמה השמיענו בדין טמאים עם טהורים. הלא קו"ח מטמאים לבד יע"ש מה שתירץ. ואם איתא לדיוק הט"ז. הלא השמיענו הטור דבזה אף לכתחילה מותר. אך בזה הכל מסכימים שמותר]. והפר"ת שם כתב שמותר לקנות כהאי גוונא לחכור אצל האדון כל כפר ובתוכו יש ריוח מטמאים. ומדמי לה כמו לצוד טהורים עם טמאים: ג) ואם שאינני כדאי להשיב על הפר"ת עם כל זה אני חוכך בדבריו דלפענ"ד יש לחלק. דהנה בתוס' שבת (ד' י"ז:) דהפורס מצודה ואח"כ נכנסה החי' לתוכה פטור רק אם בשעת פריסה לכד. ואם לא כן חשיב גרמא וא"כ לכאורה למה יאסור לצוד טמאה. ולא מבעיא אם נכנסה אח"כ דלא חשיב שהוא עשה סחורה בדברים טמאים רק ממילא בא לידו והוא גרם שיזדמן לו. אלא אפי' בשעת פריסה באה החי' י"ל דוקא בשבת חייב כמו זורה ורוח מסייעתו דחייב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. אבל בעלמא א חשיב גרמא כדאיתא בב"ק (דף ס') בליבה וליבתו האש. וה"נ כיון דהצידה באה על ידו וע"י החי' הוה לי' גרמא. וה"ה בצד דגים שלעולם באים דגים בשעת פריסה:

ד) אך נראה טעם האיסור בצידת טמאים שהאיסור הוא במה שמתכוין לקנות התי'. ולא מבעיא בלתי וקוקרי דהוא כלי שאין לו תוך דאין בה משום גזל אלא מפני דרכי שלום משום שטרח בה ובודאי אם אין דעתו אל התי' אין בו משום דרכי שלום. נמצא שבדעתו וכוונתו באה לרשותו. אלא אפי' במצודה שיש לה תוך דקונה לו מדין חצר. הא כתבו התוס' במס' ב"ב (דף נ"ד) דכי אמרינן דחצירו של אדם קונה שלא מדעתו הוא דוקא כשאינו עומד אצל המציאה. אבל כשעומד שם בעינן שיתכוין לקנות. ואם לא כן אינו קונה. נמצא שבדעתו וכוונתו קונה אותו: ה' ובזה מצאנו טוב טעם הא דמותר לצוד טמאים וטהורים כאחד. והוא לפי דברי רש"י גיטין (דף נ"ג.) בהא דהכניסה לרבקה על מנת שתינק ותדוש דפטור. ופרש"י דתשלומין ליכא אמעשה ידיו דאמר לטובה נתכוונתי שתינק. ופסולה לא הוי אלא מחמת מחשבתו וגרמא בנזקין פטור דאמחשבה לא מחייבינן לי' עיי"ש. והרשב"א הקשה מכהנים שפיגלו במקדש. ותירץ משום דאיכא נמי מעשה עבודה. ולפי"ז צ"ל דהאי הכנסה לא הוי כאילו דש בידים. דא"כ שוב דומה לפיגלו. ומ"מ אם הכניסה לדוש בלבד חייב משום דבמחשבתו דניחא לי' פוסלה. ואין לומר דאמחשבה לא מחייבינן לי' כיון דמוכח מחשבתו ממעשיו חשיב מעשה כדאיתא בחולין (דף י"ב) ועיי"ש בתוס' דבחש"ו יש להן מעשה היכא דמעשה מוכח שכוונתו לכך. אך בשהכניסה שתינק ותדוש דלא מוכח ממעשיו שנתכוין אף שתדוש הוי מחשבה גרידא. וע"כ ה"נ כשפורס מצודה לצוד טהורים וטמאים דאינו מוכח מפריסתו המצודה דלצוד טמאים נתכוין הוי מחשבה גרידא וגרמא הוא. משא"כ היכא שפורס לצוד טמאים לבד דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שנתכוין לקנות הטמאים וחשיב מעשה ולא גרמא הוא. ולפי"ז אין ראי' כלל להתיר לקנות טהורים וטמאים יחדיו:

ו) שוב ראיתי להתב"ש (סי' י"א) פסק שאסור לקצבים לקבל הדם למוכרו לגוים אם הדם שוה הרבה עד שהדם מתחשב ג"כ בקניית הבהמה ומוסיף בדמי הבהמה בשביל הדם. ולא דמי לצד טהורים וטמאים יחדיו דהתם בשביל הטהורים לבד הי' פורס מצודה וטמאים ממילא מתצדי. אבל הכא לולי הדם לא הי' נותן דמים כל כך. נמצא שעושה מעשה עבור דם האסור ג"כ ואסור עיי"ש. ואם זה אסור שהוא בהמה אחת כ"ש בזה שהם מינים נפרדים: ז) הן אמת דיש לדקדק בדבריו דהא קי"ל לא אפשר וקמכוין אסור. ובודאי כשיש טמאים ג"כ הוא מתכוין גם לטמאים כיון שאח"כ יהי' מותרים. וכהאי גוונא בשבת (דף קל"ג.) באומר לקוץ בהרתו אני מתכוין וחשיב לי' אי אפשר לעשות בהיתר דכיון שרוצה בכך על כרחו מתכוין לכך עיי"ש. ואף שהתב"ש נקט בדבריו שאינו מתכוין לטמאים אינו מובן כנ"ל [עיין ברשב"א סוף פרק האורג ובר"ן שם] מ"מ מה שכתבתי לעיל לחלק יש לו מקום: ח) סוף דבר למעשה אין להתיר נגד [הרמ"ע מפאנו] ומ"ב ופר"ח והתב"ש. ועם כי הט"ז ופר"ת מתירים. האוסרים רבו. אך אפילו להט"ז ופר"ת המתירים דכל שעושה גם בשביל הכשר חשיב הטמא נזדמן. מ"מ בנזדמן גופי' אסור לשהותן להרוית. וצריך למוכרן מיד. וכן בזה שבודאי לאחר שצדן שוים יותר ממה שהי' שוים בעודם תוך המים. הן אמת שמדברי התוס' פסחים (ד' כ"ט.) בסד"ה אמר משמע דאין איסור לשהותן אלא בחזירים משום מעשה דארוסתובלוס והורקנוס אך הרמ"א כתב לאיסור כדעת האו"ח. ונ"ד הוא ממש נדון הרמ"ע מפאנו ז"ל עיי"ש: ט) ומ"ש רו"מ שבנ"ד הוא קונה רק זכות לצוד כמו קונה קונטראקט לבד. הנה כעין זה רצה להתיר בתה"ד להלוות לגוי על חזיר משום דישראל מנכרי לא קנה משכון ומסיק לאיסור. וכן פסק הרמ"א.

אך גם לסלקא דעתא דתה"ד בנ"ד כשצד אותם אגלאי מילתא למפרע דמתחילה שלו הי' כיון דאינו יכול האדון לסלקו למפרע הוא גובה. ועוד דבשלמא בהלואה אפשר שהגוי יפרע לו ולא יעשה סחורה כלל בטמאים. ואם אח"כ לא פרעו הגוי אז חשיב נזדמן. משא"כ בזה שתחילת מלאכתו הי' שיצודן הוא או שלוחו): י) ולדעתי אין להתיר רק באופן זה שיחזרו החכירה אל האדון ואח"כ יחכרו מחדש באופן שמקום הדגים טמאים יהי' כוכו לגוי. וכנגדו יהי' מקום מיוחד לישראל לבדו כהא דש"ע (או"ח סי' רמ"ה סעיף ג'). ואם אי אפשר באופן זה אם יחליף עם הגוי מקום דגים טמאים עם דגים טהורים. היינו שמקום הדגים טמאים יהי' כולו לגוי וכנגדו מקום אחד דגים טהורים יהי' כולו לישראל. איני אומר לא איסור ולא היתר. אך שהגוי יצודם על שותפות עם ישראל נ"ל לאסור בהחלט: הק' אברהם. סימן קה ב"ה יום ג' ויגש סת"ר לפ"ק סאכאטשוב. שוכ"ט לכבוד הרב החו"ב כש"ת מו"ה יצחק מאיר נ"י האבד"ק סלופצי בדבר האיש אשר רוצה להשכיר מקום בשענק שלו לגוי כדי שימכור מאכלות אסורות כדי שיבואו עי"ז גוים לשתות בשענק. וכבודו מסתפק משום מראית עין: א) תחילה נבאר אם השכירות מותר בעצם. ועלה בלבי ספק מחמת דברי תוס' ע"ז (ס"ב:) ד"ה חמרין דנפיש אגרייהו וז"ל פי' ירויחו טפי ודמי טפי לסחורה. מבואר דאף שאינו נוטל עבור הפירות רק עבור טרחו חשיב כמו עושה סחורה בפירות שביעית. ודומה למשתכר באסורי הנאה דאסור כמו מוכר אס"ה. וכן בתוי"ט פ"ח דשביעית (משנה ד') דמבואר מדבריו דמפרש הא דפ"ז דשביעית ולא יצבע בשכר שאין עושין מלאכה בפירות שביעית. מיירי בצובע בסמנים דבעה"ב. ואעפי"כ חשיב עושה סחורה בפירות שביעית. והנה הא דאין עושין סחורה בפירות שביעית ובנבילות וטריפות בחדא מתני לה. ממילא ה"ה המשכיר עצמו לטרוח בנבילות וטריפות ג"כ יאסר:

ב) ולכאורה יש להתיר בזה מהא דמקשה בפסחים (דף כ"ב:) לר' אבוהו והרי אבר מן החי דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר ותניא ר' נתן אומר מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח ת"ל לפני עור לא תתן מכשול. הא לכלבים שרי. פרש"י כיון דלא מתסר אלא משום לפני עור מכלל דשאר הנאות שרי. וכתבו התוס' דהא דחשיב הנאה זה שמושיט לנכרי אף שהאבר של הגוי. דמה שהגוי מחזיק לו טובה עבור ההשטה הוא כנותן לו שכר והוא כמשתכר באס"ה דאסור. ואי משתכר חשיב כסחורה דאפי' באיסורי אכילה אסור א"כ גם לחזקי' יקשה. ולפי האמת דאבמה"ח מותר בהנאה משום דאתקש לדם קשה הא שאר סחורה מי שרי: ג) אך באמת לק"מ דלחזקי' דאמר לא תאכל לאו אס"ה משמע רק לא יאכל ודאי אין ללמוד משרצים לאסור סחורה באיסורים דכתיב לא תאכל דשאני שרצים דכתיב לא יאכל דמשמע לאסור הנאה אלא שהתורה התירה הנאה מקרא דיהי' לכם שלכם יהא. ולא התירה תורה רק בהוייתן היינו נזדמנו. אבל לסחור לכתחילה נשאר באיסורו מדכתיב לא יאכל. אבל אינך כתיב בלשון לא תאכל ולא אצטריך היתר מהיכא תיתי לאסור סחורה. והא דאין עושין סחורה בנבילות וטריפות הוא כמו בתרומות משום דלמא משהי גבי' ואתי לידי תקלה. אבל בהשטה בעלמא דלא משהי לי' כלל ולא שייך בי' שהי' אין איסור אפי' מדרבנן. וכ"ש דר' נתן קאי מדאורייתא דמפיק לה, מלפני עור. וע"כ מקשה הש"ס לר' אבוהו ומסייע לחזקי' ולחזקי' לק"מ. אבל לדידן דקי"ל כר"א ואין חילוק בין לא תאכל ולא יאכל ואיסורא בנבילות וטריפות דאורייתא. שפיר י"ל דמשכיר עצמו לעסוק בנבילות וטריפות אסור. ולא תקשה למה דמשני שאני אמ"ה דאיתקש לדם מה דם מותר בהנאה וכו'. מ"מ יאסר משום סחורה. לק"מ דהא כתב הפר"ת דדם מותר לעשות בו סחורה כיון דהתירא דדם משום דאיתקש למים.

ומזה נלמוד ג"כ מה מים מותר גם לסחורה אף דם מותר ואמ"ה דאיתקש לדם מותר ג"כ אפי' לסחורה. אבל נבילות וטריפות דאסירי בסחורה שפיר י"ל דה"ה להשכיר עצמו לטרוח בהם אסור: ד) ולכאורה דה"ה למשכיר ביתו לכך. דלענין משתכר באס"ה אסור גם במשכיר ביתו. כמבואר באו"ח (סי' ת"נ סעי' ה') דוקא במשכיר ביתו לדור בו והוא משום בו חמץ מותר אבל אם משכירו בפירוש לחמץ אסור. וביו"ד (סי' קל"ג) המשכיר מרתפו ליין נסך ואפי' לסתם יינם אסור א"כ י"ל דהמשכיר זויות ביתו למכור בו מאכלות אסורות הוי כעושה סחורה בהם: ה) ואולם דעת הרשב"א בתשו' (סי' קע"ז) דמשכיר ביתו להשים בו חמץ מותר רק ביושב ומשמר בשכר אסור. והביאו הב"י (סי' ת"מ) ומג"א (סי' ת"נ סס"ק י"א) ונראה דהרשב"א לטעמי' בתשובה (סי' אלף כ"ח) במת שוכר תוך ימי שכירות יורשין חייבים לשלם דמי שכירות ולא אמרי' בהא אונסא פסידא דפועל. והובא ברמ"א ח"מ (סי' של"ד סעי' א). וא"כ אינו נהנה המשכיר מאס"ה דאפי' לא יהי' להשוכר אס"ה להניח בו יתחייב לשלם שכרו. ודיעה האוסרת ס"ל כדיעה ראשונה שם (סי' של"ד) דגבי שכירות בית אמרי' אונסא פסידא דמשכיר. וא"כ שפיר חשיב נהנה מאס"ה כמו משתכר באס"ה: ו) והנה מהא דיור"ד (סי' קל"ג) שהבאנו לעיל (אות ד') אין ראי' לפסוק לאיסור דיין נסך שאני שאסור בו רוצה בקיומו. ומשום דישראל מחויב לאבד ע"ז ומשמשי'. אך מהא דאסרו אפי' לסתם יינם יש לכאורה ראי' לאיסור בנ"ד דבסתם יינם לא מצינו בגמ' שיאסר רוצה בקיומו. ומשום דרוצה בקיומו לא מיתסר אלא משום דישראל מחויב לאבד ע"ז. ובסתם יינם לא מצינו שמחויב לאבד. ואף דחששו שמא ניסך הגוי. מ"מ אפשר שלא גזרו רק לאסור בהנאה שהיא לאו במעשה וחיוב מלקות לא בחיוב עשה. ובחמץ דבשעה חמישית אף שלאפילה חשו לטעות לחיוב עשה דתשביתו לא חששו.

ה"נ י"ל בסתם יינם. ואף דמשעה שאסרו בהנאה. דהיינו בשעה ששית מחויב לשרפו ג"כ. כדתנן ושורפין בתחילת שש. שאני הנאה דע"ז דבמלקות מקרא דלא ידבק. משא"כ חמץ עיקר הלאו באכילה ועל הנאה אין בו מלקות לדעת הרמב"ם. וע"כ בחמץ אין לחלק בין איסור הנאה לעשה דהשבתה. משא"כ בע"ז [והגם דבהר"ן משמע דגם בסתם יינם אסור רוצה בקיומו. שהוא כתב דאיסור פעולה ביי"נ משום רוצה בקיומו. וכיון שבגמ' מפורש שגם בסתם יינם אסור מוכח שגם בסתם יינם אסור רוצה בקיומו. אך דברי הר"ן אלו אינם מובנים דודאי איסור הפעולה בכל איסור הנאה אף שאין חיוב לאבד כדמוכח פ' כל שעה דמקשה והרי אבמה"ח דתניא מנין שלא יושיט אמה"ח לב"נ דכתיב לפני עור טעמא דכתיב לפני עור הא לאו הכי שרי ופי' התוס' דאף דבשל נכרי איירי כדדייק בע"ז מדתני לא יושיט. מ"מ חשיב לי' נהנה מה שהנכרי מחזיק לו טובה על טרחתו והוא כמשתכר באס"ה. הנה דמשתכר בכל אס"ה ליקח שכר על פעולתו אף באותם שאין מחויב לבערם אסור. ודברי ר"ן צ"ע] ומהא דע"ז (נ"ט:) בגוי דנסכי' לחמרא דישראל בכוונה דמותר למשקל דמי מהנכרי דמקלא קליי': ולא חשיב הנאה דדמי הזיקו שקיל. ואף דגוי לא הי' משלם לו חשיב גרם. מ"מ הא רוצה בקיומו דאל"כ לא הי' הגוי משלם לו. משמע קצת דרוצה בקיומו מותר בסתם יינם. וא"כ הא דפסק בש"ע דאף להשכיר מרתפו לסתם יינם אסור מבואר דלא קי"ל כתשו' הרשב"א (סי' קע"ז). ז) שוב ראיתי בש"ע (סס"י קל"ב) דאף בסתם יינם אסור רוצה בקיומו. והטעם בזה נ"ל לפמ"ש הר"ן בהא דגוי שנסכי' לחמרא דישראל בכוונה. דסתם יינם שאסרו חכמים בהנאה הוא רק מחשש שמא ניסך הגוי. ואילו באמת לא ניסך באמת מותר בהנאה ואנן אוסרין אותו מחשש שמא ניסך.