שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 30

והנה בירושלמי מפורש דמשהגיע למאב"ד מותר להחזירה ע"ג גרופה וקטומה. מוכח דמה"ת אין בו בישול. דאל"כ איך מותר חזרה. וכן דעת התוס' שבת (ד' כ"ט.) דהא הבא בחמין מלפני שבת שורין בחמין בשבת היינו בנתבשל כל צרכו דוקא. וביאר בתי' הר"ן דמדרבנן יש בו בישול עד שיתבשל כל צרכו. ומוכח מירושלמי הנ"ל דמותר להחזיר משהגיע למאב"ד. דמקילים בבישול דרבנן שלא יחשב חזרה כבישול. וכן דעת התוס' (ר"פ כירה) דמותר להחזיר משהגיע למאב"ד. וע"כ שמדרבנן מקילים בחזרה. ה"נ מקילים בבישולי עכו"ם דרבנן בחזרה: ג ונראה שיש להקל יותר בדעתו להחזיר אפי' הניחה ע"ג קרקע. או עודה בידו אפי' אין דעתו. דבשבת מחמירים באלו מספק. דאיסור שבת חמור וקרוב לבוא לידי איסור תורה. אבל בבישולי עכו"ם דמקילים בספק ניקל גם בזה. ובזה מיושב לשון הגמ' דאותבי' בסילתא. היינו שאינו בידו וגם שהניחו בכלי משמע שלא ע"מ להחזיר לאותו אש: ד) ואף שהרשב"א כתב להיפוך אינני כחולק על הרשב"א. כי הרשב"א לטעמי' דמשגיע למאב"ד אין בו בישול אפי' מדרבנן. וא"כ אין ראי' מדמותר להחזיר בשבת. דחזרה לא חשיב בישול. דהתם בלא"ה לאו בישול הוא כלל כיון שנתבשל כמאב"ד. רק אם מושיב בתחילה ע"ג האש מיחזי כמבשל. אבל בחזרה לא מחזי כמבשל. ושוב מותר כמו שמותר להושיבו בתחילה נגד המדורה או ליתן בחמין. וכיון שאין ראי' להתיר מסברא אין להתיר. כי נחשב מעשה הגוי כדמיון מצא בור מגולה. אבל לדידן מוכרח מהא דשבת להתיר בזה: סימן ק א] נסתפקתי אם יש תקנה לבישול עכו"ם שיצלנו ישראל. או שנצלה ע"י עכו"ם שיבשלנו ישראל לדעת הר"א ממיץ דיש צלי אחר בישול ובישול אחר צלי. ונ"ל דמהני דלא מבעיא לדעת הרא"ה והריטב"א דיש תיקון לנצלה כמאב"ד ביד נכרי שיגמור ישראל מדכתבו דהא ודאי שמשהגיע כמב"ד נאסר. אך כשגמרו ישראל מותר.

וזה איסור החוזר להכשירו. ה"נ בזה. ואפי' לדעת הרשב"א דמשהגיע לכמב"ד אין תקנה עוד י"ל דהרשב"א לטעמי' דמשהגיע לכמב"ד אין בו משום בישול בשבת. וה"נ אין בו בישול עוד להתירו ואפילו לדעת התוס' דיש בו עוד בישול מדרבנן כיון דעיקר בישול מדאורייתא ביד גוי אין בישול מדרבנן של ישראל מבטל בישול מה"ת ביד גוי. אבל בזה לכ"ע שרי כן הי' פשוט בעיני: ב) אך ראיתי בתשו' מהרי"ל (סי' קס"ה) וז"ל ותמיהני היכא סלקא דעתא להתיר פת של גוים ע"י בישול לר' יוסי [דאמר אין יוצאין ידי מצה במבושל אף שלא נימוח] דנהי דבישול מפקיעו מתורת לחם איסור שבו להיכן אזיל כגון יין מבושל אפי' לא נקרא יין. נראה דמדמית פת שנאפה קצת שהתירו לזרוק קיסם כל זמן שמשביח בתנור. ורחוקים זה מזה. דהתם עדיין לא נגמרה שם פת וחשיב גומרו ביד ישראל. אבל לאחר שנאפה פת ונאסר. כלום יהי' היתר אח"כ ה"נ פרורים דקים לא חשיב פת מי פקע לאיסורא בכך עכ"ל. והנה זאת ידוע דמהרי"ל לא ראה ספר בדה"ב להרא"ה וכן ריטב"א. שכתבו להדיא שהוא פסול החוזר להכשירו: שהוכיח מיין מבושל צ"ע. שהרי האיסור ג) ומה שהוכיח מחשש מיין קודם שנתבשל. ואם נתנסך הרי אין האיסור מחמת שהוא יין. ואפי' מים ואפי' מי רגלים המתנסך לע"ז נאסר בהנאה. ובתשו' הר"ן (סי' ה') בדבש ישמעאלים הנעשה מיינם כתב להתיר כיון שאין ביינם רק משום בנותיהם. וכיון שחוזר ונעשה דבש ואוכלו בענין שאין לחוש משום בנותיהם הדעת נוטה שמותר. אך למעשה אינו מתירו משום שיש גדולים שחולקים על רא"ה ואסרו פליטת כלים הבלועים מבישולי נכרים. מ"מ אפי' לשיטתם בנ"ד שישראל גמרו מעשה ישראל מתירו שלא נקרא בישולי גוים. והנה יש לעיין בדברי מהרי"ל. הרי מהרי"ל ראה דברי הרא"ש שהתיר מאכל הנעשה כמאב"ד ביד גוי אם גמרו ישראל. משמע דקודם שגמרו אסור.

וכשגמרו חוזר והותר מה זה תמה על המתיר פת שבישלו ישראל ד) אך נראה דהמעיין ברא"ש יראה דלק"מ. וז"ל הרא"ש ראיתי מי שאסר תבשיל שבישלו עכו"ם כמאב"ד וגמרו ישראל. וראייתו מדשרינן היכא שבישלו ישראל כמאב"ד וגמר עכו"ם. ואין בו משום בישולי נכרים. אלמא חשיב כמבושל. ואין בישול אחר בישול. ולי נראה דלהקל עשאוהו כמבושל ולא להחמיר עכ"ל. והנה מבואר שהאוסר הוצרך להביא ראי' דכמב"ד חשיב בישול לענין בישולי עכו"ם. דאין לומר שראייתו הי' שאין בו עוד בישול. דעל זה אין ראי' מבישלו ישראל כמאב"ד וגמרו גוי מותר דאפי' תימא דבישול גוי אח"כ שמי' בישול. מ"מ מותר משום דתחילתו ביד ישראל. וע"כ ראייתו הי' רק דכמאב"ד חשיב בישול והרא"ש דוחה דלהחמיר לא הוי בישול כלל. וא"כ לא נאסר מתחילה. ומה שהתיר דוקא בשגמרו ישראל אח"כ משום דאי אוכלו בבישול כמאב"ד אחשבי' וגלי דעתי' דבישול זה די לו. כעין שכתב הרא"ש (פרק כל שעה) גבי אלמורי. אבל כשגמרו לא חל עליו איסור תחילה: ה) שוב ראיתי באו"ה הארוך (שער מ"ג אות י') בהא דמהני חזרת ישראל מסיים ודוקא שמחזירו אצל האש. אבל אם אינו מחזירו אפי' לא הוי רק כמאב"ד אסור מאחר שהוא אוכלו כך הוי לי' לדידי' גמר בישולו. והיינו דאחשבי' לבישולו וכמ"ש. וא"כ לדעת הרא"ש אין ראי' שיועיל בישול אחר צלי. אך לדעת הרא"ה וכן לדעת המתירין להחזיר פת לאחר שהוציאו אותו מהתנור אף שנגמר רק שאם יכנסוהו עוד ישביח כעין מצטמק ויפה לו. דבזה ודאי נאסר תחילה מ"מ חוזר והותר: ו) שוב ראיתי דאין ראי' מרא"ה לסתור דברי מהרי"ל די"ל דהואיל בישולם ופתם שתי גזירות הן. וכיון שהפת גזירה בפ"ע והרי אין לישראל חלק במעשה הפת שהגוי אפאו וע"כ לא עלה על דעת מהרי"ל להתיר משום מעשה ישראל.

רק משום שבטל מעשה פת וע"כ אינו דומה לנידון הרא"ה שהישראל החזיר לבשל עוד ניתר בישול של גוי בבישול ישראל. ולפי זה י"ל גם מהרי"ל מודה בצלי אחר בישול או בישול אחר צלי ניתר איסור בישול עכו"ם דצלי ובישול הא תרויהו מגזירת בישול נינהו. וניתר צלי עכו"ם בבישול ישראל. וכן להיפוך. דבתרווייהו כח ישראל מעורב בבישול. ולפי זה בפת נמי אם בישלו ישראל וחזר ואפאו גם מהרי"ל מודה שמותר כיון דהבישול מבטל אפי' ראשונה והוי אפי' של ישראל אפי' מחדש. והרי יש אפיית ישראל ומותר. ואפשר דגם להרשב"א מותר דהרשב"א לא אסר רק בבישול אחר. ומשום דאזיל לשיטתו דאחר שנתבשל כמאב"ד אין בו בישול עוד וכנ"ל: ז) מיהו לדעת הר"ן בדבש ישמעאלים דכיון שבטל שם יין ממנו הותר האיסור שמשום בנותיהם. ה"נ בזה שבטל שם פת. מיהו גם הר"ן לא אמרה למעשה. העולה מזה דבישול עכו"ם וחזר וצלאו ישראל לכ"ע מותר לפי דעת הר"א ממיץ ופת נמי לדעת הר"ן יש לו היתר בבישלו ישראל. ובבישלו ישראל וחזר וצלאו לכ"ע מותר: ח) ובמה שכתבתי דיש תקנה לפת של עכו"ם הונח לי סוגיא דעירובין וס"ד) זה תוארה. מעשה בר"ג שהי' רוכב על החמור והי' מהלך מעכו לכזיב והי' ר' אילעאי הולך אחריו ומצא גלוסקין בדרך. א"ל אילעאי טול גלוסקין מן הדרך מצא עכו"ם אחד א"ל מבגאי טול גלוסקין הללו מאילעאי כו' וג' דברים למדנו באותה שעה שאין מעבירין על האוכלין ולמדנו שהולכין אחר רוב עוברי דרכים ולמדנו שחמצן של עכו"ם שעבר עליו הפסח מותר. ובראותי ברייתא זו הרגשתי ב"ה ג' הרגשות. דקדוק ספק וקושיא דקדוק שאין מעבירין על האוכלין למדנו תיכף באמרו שיטול הגלוסקין מן הדרך [מיהו זה יש ליישב דתחילה חשב שלאוכלם מתכוון ובשעה שאמר לגוי לנטלם גלי דעתי' דאסור באכילה שהולכין אחר רוב עוברי דרכים.

א"כ מה שאמר תחילה לנטלם הוא משום דאין מעבירין על האוכלין] ספק. אם הא דאין מעבירין על האוכלין אפי' באוכלין האסורין לישראל. או דוקא במותרין. ואם תאמר דוקא במותרין הלא בעובדא דא אסורין הי'. וא"ת אפי' באסורין. א"כ גם זה לימוד. והוה לי' למימר ד' דברים. או דעכ"פ הי' לו לומר למדנו שאין מעבירין על האוכלין ואפי' אסורין. שהרי בא לומר כל מה שלמדנו באותה שעה. קושיא. דמנ"ל דאין מעבירין על האוכלין. אימא פת דוקא. שהרי פת חמור מן האוכלין כדאיתא בברכות (מט:) י"ד דברים נאמרו בפת כו' אעפ"י שאין זורקין את הפת אבל זורקין את האוכלין וא"כ מנ"ל מדלא העביר על הפת שאין מעבירין על האוכלין ט) אך לפי הנ"ל יתיישב הכל דבאמת הא דאין מעבירין על האוכלים היינו על הכשרים לאכילת ישראל אך פת של נכרים דיש לו היתר ע"י שיבשלנו ישראל להר"ן. או שיחזור ויאפנו ג"כ אחר הבישול לדברי הכל כנ"ל. ע"כ דינו כאוכל כשר. ומזה מוכח דעל כל האוכלין אסור להעביר. דאי על הפת דוקא. הלא הפת אסור ואם יבשלנו יתבטל מתורת לחם. ואפי' אם יחזור ויאפנו פנים חדשות יבואו. ומה שהוא עכשיו פת זה יתבטל ע"י הבישול ופת של עכשיו אין לו היתר. וע"כ תחילה בשעה שא"ל אילעאי טול גלוסקין לא הי' מוכח שאסור להעביר על האוכלין. די"ל פת דוקא. אך דלא ס"ל לילך אחר רוב עוברי דרכים ופת היתר הוא. אך בשעה שאמר לגוי ליטול. מוכח דס"ל פת אסור. אך משום דיש לו היתר ע"י בישול ויתבטל מתורת לחם. ומוכח דעל כל האוכלין אסור להעביר: סימן קא ב"ה יום ו' עש"ק נח אסת"ר לפ"ק שוכט"ס לכבוד הרב המאה"ג חו"ב כש"ת מו"ה יעקב חיים זעליג נ"י אבד"ק לובראנץ. א) בדבר הפאבריק מגבינות הנעשה מחלב שקונה מהסביבות מגוים. שגמר הישראל עמהם ע"י קאנטראקטין להעמיד לו חלב לגבן גבינות. וקונה החלב במדה על הטאפ.

והגוים מובילים לו החלב ואין שום ישראל בשעת החליבה ולא אח"כ עד שבא לבית ישראל. והגבינות נמכרים בכל המקומות ואין מכלים כי מוחזקים בכשרות. והם אסורים בפשטות כמבואר בש"ע (סי' קט"ו) דאף שהגוי יודע שישראל קונה לגבן אסור. ואין היתר רק כשהמקח הוא לפי מספר או משקל הגבינות וכיון שחלב טמא אינו מעמיד למה יערב בו חלב טמא. אבל כשקונה במדה הרי מרויח הגוי במה שמערב בו חלב טמא ואסור. וכבודו יען שכן המנהג בפאבריק רוצה לסמוך על מקילין והביא דברי הג"א (פ' אין מעמידין) שממנה למד בס' עיקרי דינים בשם גדולים שמתירים אף בקנה ישראל מגוי החלב רק שידע הגוי שדעת ישראל רק להקפיא ולעשות גבינות: ב) והנה זה לשון הג"א ישראל שהלך לכפר לקנות גבינות ואנו יודעין שדעת ישראל להקפיא כל החלב אפי' לא ראה ישראל החליבה כלל שרי. ומזה למדו הגדולים כשקנה חלב להקפיא שרי מדקאמר שדעת ישראל להקפיא מכלל דבקנה חלב. ע"כ הביא בעיקרי דינים עובדא דהג"א בקנה חלב עי"ש אבל לפי"ז מה קאמר הג"א ואנו יודעין הלא ההיתר משום שהגוי יודע שדעת ישראל להקפיא וידיעתינו לא מעלה ולא מוריד והול"ל בסתם הואיל ודעת ישראל להקפיא כו' או הואיל והגוי ידע כו' כ' מעלתו שט"ס בהג"א וצ"ל הואיל והם יודעים. אבל עדיין קשה הלשון שהלך לכפר לקנות גבינות והול"ל שהלך לקנות חלב לעשות גבינות: ג) אך לדעתי נראה דהט"ס הוא באופן אחר לגמרי וצ"ל הואיל ואנו יודעין שדעת הגוי להקפיא. וכן הוא להדיא באו"ז הגדול מקור דברי הג"א אלו וז"ל ואפי' לא ראה החליבה כלל שרי דמאחר שהלך הישראל לקנות גבינות ואנו יודעין שדעת הגוי להקפיא כל החלב כו'. ואין לומר כלל מי יימר דגירסת האו"ז עיקר דילמא גירסת הג"א עיקר. ליתא כיון דבהג"א ע"כ צריכין להגיה נוכל להגיה כמ"ש באו"ז ועוד יתיישב הלשון לקנות גבינות.

וזה פשוט. ואין לתפוס על הגדולים מאחר שלא הי' לפניהם ס' או"ז. וכן הפר"ח דמייתי בשם ר"ת להתיר בקנה החלב בודאי הבין ג"כ דברי הג"א כמו שהבינו הגדולים כי לא הי' לפניו ס' או"ז וליתא. והרי הרמ"א הביא דברי הג"א בקנה גבינות והדין עמו: ד) ומ"ש עוד מהקאנטראקטין מרתת הגוי שיהי' לו טענה עליו אם לא יקפיא כו' אינה טענה כלל כי החלב טמא ישאר עם הנסיובי ולא ירגיש הישראל כי הי' חלב טמא. והרי בגמ' אמר דלא מהני העמדה בחלב שקנה מגוי. הנה שאין בהעמדה נסיון כלל אם נתערב חלב טמא: ה) ומ"ש בשם הה"מ שמתיר לעשות גבינות מחלב שחלבו גוי ליתא. כלל. והה"מ כתב רק אם יבשל הגבינות שיכלה החלב דבין אטפי סוף דבר גבינות אלו אין מי שיתירם: ו) אך זה אני מסופק שאפשר מאחר שנהג כן מכבר לא יציית אם נאמר לו שאסור רק אם יעמוד ישראל בשעת החליבה. ואם נכתוב שלא יקנו אצלו הגבינה לא ישגיח ע"ז. ואם יודע שכן הוא בבירור נוכל ללמוד קצת היתר שנשחוק. והוא לשיטת הרשב"א דחלב דבין אטפי בטל מה"ת. רק מדרבנן הואיל וניקח מגוי החמירו שלא יתבטל. והנה צריך להבין לפי"ז לר' חנינא (ע"ז ל"ה) דאמר טעם איסור גבינות של עכו"ם משום שא"א בלא צחצוחי חלב לפרש"י משום חלב דבין אטפי. ולשיטת הרשב"א שרק דרבנן. הוי ספק שמא עירב בו חלב טמא ספיקא דרבנן. בשלמא חלב לעשות גבינות. לעשות מספיקא דאורייתא ספיקא דרבנן ע"י ביטול הוי מבטל איסור לכתחילה. אבל בקנה גבינות קשה וצ"ל שגם בזה החמירו הואיל וניקח מגוי שלא להתיר משום ספק דרבנן. וזה דוקא לר' חנינא אבל לאינך אמוראי דמפרשי או משום העמדה בעור קיבת נבילה או משום ניקור אין לנו ראי' לחומרא זו. ונאמר דשפיר מותר בדיעבד משום ספיקא דרבנן רק אין מבטלין לכתחילה דרבנן.

ובשידוע שלא יציית אין מחוייבין להודיעו ויחשב מבטל בשוגג ויהי' מותרין הגבינות לאחרים הקונים ג"כ ולא נצטרך להודיעם. וזה לשיטת הרשב"א דמה"ת בטל ברוב. ואף שדעת הרמב"ם שמה"ת אינו בטל הואיל ועומד בפ"ע בגומות הו"ל ס"ס בדאורייתא שמא כהרשב"א ושמא לא עירב חלב טמא. והוי דומיא דר' אושעי' פסחים (דף ט.) בהניח מגורה מלאה פירות ספק וספק הוא דלמא עביד כר' אושעי' ואף דמדרבנן עכ"פ אסור לענין דרבנן סמכינן מספק שעישרן הנה דס"ס בדאורייתא וספק אחד בדרבנן ביחד שרי ה"נ בנ"ד: ז) ויש לצרף התשב"ץ (בחוט המשולש טור א' סי' ל"ב) דחשש שמא עירב חלב טמא הוא רק במקום דשכיח גמלים שעומדים לחליבה. ואף שחלילה וחלילה לסמוך ע"ז מאחר שבגמ' נשנה סתם ובש"ע לא חילקו כלל ולא הובא שום דיעה שיאמר כן. מ"מ נוכל לצרפו לסניף לענין שנשתוק כנ"ל. אבל אם ספק שיציית מחויבין להודיעו ושוב אף אם לא יציית הוה מבטל במזיד ואסורים בדיעבד ויצטרך להודיע לעיירות כנ"ל: דברי הדו"ש הק' אברהם. סימן קב ב"ה יום ג' משפטים תרס"ב פה סאכאטשוב שלום לכבוד הרב החריף השנון כש"ת מו"ה חיים דוד נ"י מו"ץ דק"ק גראדזיסק א) אשר הוקשה לכבודו דברי צ"צ להגאון ז"ל מליבאוויטש (סי' ע"ג) בני כפרים שהולכים לעיר ברגלים ומניחין בהמותיהם ביד גוים וחולבים לתוך כליהם של ישראל שלא אסור הכלים רק כשיש חשש שבישל בהם גוי דברים אסורים. ולמה לא אסור משום החלב שעמד בכלי מעל"ע. וברמ"א (סי' קט"ו) בשם תשו' הרשב"א חלב של גוים שנתבשל בכלי הכלי נאסר וכתב הט"ז (סק"ז) וה"ה אם כבוש שם מעל"ע עכ"ד: ב) הפרש גדול יש בין חלב של ישראל שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו. בין חלב של עכו"ם. דמבואר בש"ך (סק"כ) גבי גבינות של עכו"ם שלא גזרו על גבינות ישראל שעשאם עכו"ם. והיכא דאין חשש איסור בדבר מותר.

משא"כ גבינה של עכו"ם לא מהני ישראל רואה שנעשה בהכשר עי"ש. ובב"י (בסי' זה) כתב בחלב של גוי שאין ישראל רואה לא מהני אם יעשה ממנה חמאה דכי היכי שגזרו על גבינות גוים אף אם יישן ואזיל החשש. כמו כן בחלב. הנה אף דשניא דין חלב מדין גבינה דגבינה אפי' ישראל רואה העשי' אסור. ואלו חלב דוקא בשאין ישראל רואהו גזרו עליו. מ"מ כשאין ישראל רואה שוב דומה לגבינה והוי גופה של איסור ואף החמאה שיעשה ממנה אסור אף שאין בחמאה חלב טמא שאין חלב טמא מעמיד. ואף שאם ידע שאין לו דבר טמא בעדרו. או אפי' לו דבר טמא בעדרו רק שישראל יוצא ונכנס וחולב לצורך ישראל דמרתת סגי. היינו דכה"ג שאין ספק ובודאי לא הי' מעורב בו חלב טמא חשיב כרואה. ורומז דברים אלו בצ"צ (סי' זה): ג' מעתה מובן ההפרש דחלב של גוי שנעשה גופו של איסור אוסר הכלים כמו כל דברים אסורים אבל חלב זה של ישראל הוא רק שיש חשש עירוב חלב טמא. והכלי בולע הרבה יותר חלב טהור. ואם יבשל בכלי ודאי יהי' בתבשיל ס' נגד החלב טמא שנבלע בכלי. דכה"ג כתבו תוס' פסחים בחמץ שנבלע בכלי אם יבשל בו. יחשב חמץ משהו בתבשיל שאין מבשלים בו חמץ הרבה ביחד [רק עם דברים אחרים], וה"נ בנ"ד הא אין מבשלים חלב טמא הרבה יחד שאינו אלא מעט שמעורב בחלב טהור ויהי' התבשיל מותר. ממילא גם הכלי מותר לדעת הרשב"א בכלי שדרכו להשתמש בו בשפע עד שיהי' ס' מותר לבשל בו. ואף לדידן שאוסרים משום גזירה כמו באינו בן יומו. מ"מ אין איסור אלא מדרבנן אם הי' ידוע שעירבו בו חלב טמא. וכיון דאינו אלא חשש עירוב הוה ספיקא דרבנן לקולא: ד) ואם תאמר כיון דעיקר החלב הוי ספיקא דאורייתא הוי הכלי ספק דרבנן הבא ע"י גלגול. הש"ך כתב (סי' ס"ו סק"י) בדם הנמצא בביצה ספק אם הוא במקום האוסר היכא דאיכא רוב ביצים כשרים מותר משום ספיקא.

ואף דעצם הספק ספק דאורייתא וע"י תערובות נעשה ספק דרבנן. כיון דאיכא פוסקים שסוברים כל דם ביצים דרבנן מקילין בזה יע"ש. ה"נ הא איכא פוסקים המתירין כלי שדרכו להשתמש בשפע והוי ודאי היתר אפי' עירב בו חלב טמא. ממילא מקילין בספק ודו"ק: ה) ואין לומר שהחלב טהור נעשה נבילה ע"י עירוב חלב טמא והוי כולו איסור ואין ס' בתבשיל ליתא דבשאר איסורין בלח בלח מקילין בה"מ דלא אמרי' נעשה נבילה כמבואר ברמ"א (סי' ל"ב סעיף ד'). וכן דעת הר"ן ומהרש"ל דלא אמרי' נעשה נבילה רק בבישול, ולא בכבישה ומליחה. והיכא דאיכא תרתי לטיבותא (כמו בנ"ד שהוא לח בלח בלא בישול מוכח להדיא בש"ס ע"ז (ד' ע"ג.) דמוקי הא דיי"נ במשהו [אליבא דר' יוחנן דאמר קמא קמא בטיל] בהתירא לגו איסורא. והא ר' יוחנן הוא הסובר (פ' כל הבשר) אפשר לסוחטו אסור. וא"כ מה אריא יי"נ אפי' שאר איסורים קמא קמא היתר נעשה נבילה א"ו בלח בלח שלא בבישול לכ"ע לא נעשה נבילה: ו) האומנם כי ראי' זאת רק להמפרשים התירא לגו אסורא בזא"ז. אבל להמפרשים בבת אחת ע' בר"ן שם אין ראי'. אך מלבד זה אפי' תאמר חנ"נ הא אינו רק מדרבנן וכשאינו ידוע אם עירב בו חלב טמא הוי ספיקא דרבנן. וזה בחלב של ישראל כהא דצ"צ. אבל חלב גוי שאין ישראל רואה החליבה הרי גזרו עליו איסור. ואפי' במקום שנסתלק החשש. וא"כ הוי כל החלב גופו של איסור ודאי: ז) ואפי' לדעת או"ה שהביא הש"ך (סי' קט"ו ס"ק ט"ו וס"ק י"ז) דגבינה של עכו"ם בטילה ברוב וה"ה חלב של גוי. וא"כ המתבשל בכלי שבושלו בו גבינה של עכו"ם מותר אם יש בתבשיל רוב כנגד הכלי. מ"מ גוף הכלי אסור לבשל בו דקי"ל אפי' שדרכו להשתמש בשפע אסור לבשל בו.