שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 29

על כרחין לפרש שאם בא פלטר ישראל נאסר. אך הרשב"א לפי שיטתו בתר תחולתו אזלינן. אין ראי' מתוס' לאסור והביא ראי' להתיר: ט ובעיקר הדין שאם כבר לקחו בהיתר שוב אינו נאסר צ"ע לדינא כי זה לשון הרשב"א במה"ב דומה למה שאמרו בשנים שאמרו לאשה מת בעלה והתירוה לינשא ונשאת ואח"כ באו שנים ואמרו לא מת לא תצא ואסיקנא לא נשאת נשאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא לא תצא מהתירה הראשון כו' ע"ש. וכפי הנראה לא דימהו הרשב"א לנשאת ממש. דשניא להוציא אשה מבעלה מלהוציא פת מבעלי' רק ראייתו מהתירוה. ובאמת בגמ' לא מצינו דין זה דהתירוה לינשא בתרי ותרי רק בעד ועד. ומשום דכל מקום שהאמינתה תורה ע"א הרי הוא כמו שנים וחכם אחד בתשו' הריב"ש רצה לומר כן והשיג עליו הריב"ש (בסי' שע"ט) הביאהו הב"ש (סי' י"ז ס"ק קכ"ח) באין חולק. וא"כ דין נ"ד צ"ע וגם הפרי תואר מפקפק בזה יע"ש: סימן צד א) סעיף ו' ויש אוסרים בביצים טחין על פניו שהם בעין ואינם בטלים לגבי פת ומצויין תוס' ורא"ש. והנה בדבריהם לא נמצא לאסור רק בד"מ כתב מדהם לא כתבו רק הנילוש בביצים אין להתיר בטחין על פניו שדומה לפשטיד"א יע"ש. ותמיהני שהרי ברשב"א ור"ן מפורש להתיר. והם עצמם כתבו האיסור בפאלדיש של דגים והיינו פשטידא. הנה שאינו דומה זה לזה. והפ"ת ג"כ חולק על הרמ"א וכתב דלא משמע מידי בתוס' וסייעתם לאסור בבצים טחין על פניו. וטעם החילוק שבין פשטידא של דגים כתב דהתם הדג בפ"ע ואינו אחד עם הפת. משא"כ הכא שהוא גוף אחד עם הפת. ואני מוסיף בה דברים דהטיחה שעל פניו לבד הא אינו עולה על שלחן מלכים רק עם הפת והפת עיקר בשלמא הדג או אפי' השומן עולה בפ"ע על שלחן מלכים: ב) אך השינויים שתוס' לפנינו וכן ברא"ש כתב ההיתר בנילוש בביצים. והרשב"א וכן הר"ן כתבו הדין ביצים טחים על פניהם.

נ"ל שהרא"ש לשיטתו והרשב"א לשיטתו. דהנה צריך להבין למה הוצרך ר"ת לומר ההיתר בנילוש בביצים משום שהבצים טפלין לפת. תיפוק לי' דהביצה עצמה מן הפת. ומה נ"מ אם נילוש במים או בבצים. אך למה שכתב הרא"ש דאין מי פירות מחברים ע"כ אין המי ביצה מכלל העיסה. ודוקא שבעה משקים המחברים העיסה להיות אחת הוא מכלל העיסה אבל לא מי בצים [הגה. ובזה פרשתי דברי הרמב"ם שפסק הנילוש במי פירות לא הוי מצה עשירה. ואינו מובן דמאי שנא מהנילוש ביין שמן ודבש. ובודאי יש מי פירות יקרים מיין שמן ודבש עשר ידות. ואמרתי דע"כ הרמב"ם מיירי שהי' גם מים. דאל"כ בלא טעם מצה עשירה אינו יוצא בה משום דאינו בא לידי חימוץ רק כשיש מים. ובזה יש טעם גדול משום שהמי פירות אינם מחררים ואינם מכלל המצה ואין עצם המצה עשירה דאין המצה רק הקמח והמים שבו והוא רק כמטבל המצה במי פירות] ע"כ הוה אמינא שיאסר משום בשולי עכו"ם כיון שלא נקראו המי בצים פת שאינו מכלל העיסה. ע"כ הוצרך לטעם דטפל לפת. וכל זה הרא"ש לשיטתו שאין מי פירות מחברים ועיסה הנלושה במי פירות פטורה מן החלה. אך הרשב"א לשיטתו בפסקי חלה שלו הנילוש במ"פ חייב בחלה. א"כ הנילוש במי בצים. המי בצים עצמם מכלל הפת. וא"צ לטעם תפל. ע"כ כתב הדין בבצים טח על פניו. ולדינא כתב הלבוש להחמיר במקום שאפשר. וכ"כ במנחת יעקב. והמיקל לגמרי כמ"ש הפ"ת לא הפסיד: ג) ש"ך סקי"ח שקורין קיכליך ודוקא שבלילתו עבה [כן הגיהו האחרונים במקום רכה] יש תימה בדבר. שהרי בפסחים (ל"ז.) הדובשנין וכו' פטורין מן החלה אמר ר"ל הללו מעשה אלפס הן.

[פירש"י ר"ל אכולהו קאי] ר' יוחנן אמר מעשה אלפס חייבין והללו שעשאם בחמה וכתבו התוס' שם ע"ב בשם ר"ת דבבלילתו רכה פליגי יע"ש, הרי דדובשנין שבלילתו רכה אם אפאם בתנור לכ"ע ולר' יוחנן דקי"ל כוותי' אפילו באלפס חייב בחלה. הרי נתברר דלעקיך שבלילתו רכה אם חזר ונאפה הן בתנור הן במחבת חייב בחלה וכן איתא ביו"ד (סי' שכ"ט סעיף ב') עיסה שבלילתה רכה וחזר ואפאה בין בתנור בין במחבת חייב בחלה ולא חילק בין נילוש במים או בשאר משקין ובסעיף א' הדובשנין פטורין מחלה ולא חילק במה נאפה התם בשעת חיוב חלה דהיינו לישה. ובדובשנין שדרכו לעשות בבלילתה רכה העירוב בכף היינו לישה דידהו. וקמ"ל דפטורה משום דבלילתה רכה ועיי"ש בלבוש ובש"ך סק"א. אבל כשחזר ואפאה חייב ולחם הוא. ואם קבע סעודתו עלי' מברך המוציא כמו בבלילתו עבה. ודברי הש"ך בשם ת"ח בכאן תמוהים מאד וא"י ליישבם: סימן צח א) סעיף ז'. פת בעל הבית אסורה לעולם אפי' קנאה פלטר ממנו וכו' ושל פלטר מותרת לעולם אפי' קנאה בעל הבית ממנו שלא הלכו באיסור זה אחר מי שהפת בידו עכשיו אלא אחר מי שהי' לו בשעת אפיה. הנה הרשב"א בתה"א והר"ן הביאו ראי' לזה מהא דפרק השוכר את הפועל (דף ס"ה) ההיא כריא דחיטי דנפל עלי' חביתא דיי"נ שריא רבא לזבוני לנכרים איתבי' כו' ה"נ אתי לזבוני לישראל הדר שרא למטחינהו ולמפינהו ולזבוני לעכו"ם שלא בפני ישראל ע"כ. אבל בפני ישראל חיישינן דכי חזי דמישראל זבין יקנה מיני'. ולא אמרינן עכשיו הוא פת של גוי. הרי דבתר תחילתו אזלינן. וע"כ אם הי' בשעת אפי' של פלטר אף אם סופו של בעה"ב מותר. וה"ה להיפוך אם הי' תחילתו של בעה"ב וקנאה פלטר ממנו אסור ב) ותמוה לי לפי מה דקי"ל דאפי' בפת של גוי מהני להתיר אם אפאה ישראל כמבואר בש"ך (סק"א). א"כ שפיר י"ל דבתר סופו אזלינן.

ואפי' סופו לבד של בעה"ב אוסר כמו אם מתחילה של בעה"ב. אלא היכא שקנה גוי פתו של ישראל וחושב הרואה שישראל ודאי אפאהו דלישראל אסור פת שאפאו גוי אפי' הוא של ישראל. ובודאי ישראל אפאו. וכהאי גוונא אפי' הי' תחילתו של גוי מותר. ואיך יאסור במה שהי' סופו של גוי. אבל בחילוק שבין בעה"ב לפלטר שאין חילוק מי אפאו. פלטר גוי הוא כמו בעה"ב. ואם אפה פלטר לצורך בעה"ב ואפי' לעצמו וב"ב אסור. וכן להיפוך בעה"ב שאפה לצורך פלטר ואפי' אפה שימכור הוא בעצמו מותר. והחילוק רק בין נאפה למכור או לצורך עצמו וב"ב. א"כ שפיר י"ל דבתר סופו אזלינן. ואם בסוף עומד למכירה מותר אף שהי' מתחילתו של בעה"ב. ואם בסוף הוא של בעה"ב שאינו עומד למכירה אסור אפי' הי' תחילתו של פלטר: ג) והר"ן אזיל לטעמי' דס"ל פת שלשו וערכו גוי והוא של גוי אסור אפי' אפאו ישראל. א"כ פת של ישראל יש לחוש שגוי לשו וערכו. ואעפי"כ מותר לישראל משום שהוא של ישראל כמ"ש הב"י שמותר לישראל ליתן לגוי קמחו ללוש ולערוך: וא"כ אם בתר סופו אזלינן וכשנתנו לגוי כאילו הי' של גוי מתחילה. וכיון שהגוי לשו וערכו ג"כ יאסר: וא"כ יהי' אסור לישראל אחר לקנותו מן הגוי מספק שמא לשו וערכו גוי ואף דספק דרבנן לקולא. מ"מ כיון דאפשר לשאול לישראל ראשון מי לש וערכו כל היכא דאיכא לברורי מבררינן. וכשישאלנו יאמר לו שאסור משום עירוב יי"נ ולמה יאסור למכור לגוי בפני ישראל. אלא ודאי בתר תחילתו אזלינן. וכן הרשב"א אף שבתשו' ס"ל שגם בפת של גוי מותר אם עשה ישראל אחד מג' מלאכות. מ"מ כתב הב"י שמשמעות דבריו בתה"א דלא מהני אפיית ישראל בשל נכרי. וכ"כ בד"מ שאין לסמוך כל כך על הרשב"א בתשו' מאחר שבתה"א משמע להיפוך. וא"כ שפיר הביא בחה"א הראי' לפי שיטתו שם.

אבל לדידן דמקילים כהרמב"ם והרשב"א בתשו' דמהני אפיית ישראל בשל גוי אין ראי' משם כלל: ד) ורציתי לומר דהא דאסור פת ישראל שאפה גוי משום דקונה בשבח אפי' ומקנהו לישראל, והרי שבח אפי' תחילתו ביד גוי וכן להיפוך ישראל שאפה פת של גוים הרי תחילת שבח אפי' ביד ישראל ומותר. וא"כ אין ליישב הא דהשוכר את הפועל משום דאזלינן רק בתר מי אפאו. דמזה עצמו דאזלינן בתר מי אפאו נשמע דבתר תחילתו אזלינן: ה) אך אי אפשר לומר כן שהרי לקמן (סי' קי"ג סעיף ד') עבדים ושפחות של ישראל שבישלו אצל ישראל הרשב"א אוסר אף דמעשה ידיהם של ישראל ותחילת שבח בישול של ישראל. ואף המתיר לא התיר אלא משום דמוזהר על שביתתם בשבת או משום דבע"כ עושים ליכא קירוב דעת. הנה שאין הטעם דאזלינן בתר מי אפאו ובישלו משום דתחילת שבח אפי' ובישול של האופה ומבשל. וא"כ ראי' ההוא לדידן ליתא: ו) ואם באנו לדון מלשון הגמ' נראה דבתר מי שלוקחו ממנו אזלינן אם הוא בעה"ב או פלטר. ולא בתר האופה. דבדמאי (פ"ה משנה ג' ד') מבואר לפי פי' המפרשים שם דהאופה הוא הנקרא נחתום והקונה מן הנחתום ומוכר בשוק נקרא פלטר. ובערוך ערך נחתום תרגום האופה נחתומא. ובערך פלטר כתב המוסיף פלטר בלשון יוני מוכר פת נקי של חטין. וא"כ היתר פת פלטר משמע אפי' קנאו פלטר מאופה בעה"ב מאחר שאין שם פלטר על שם אופה רק על שם מוכר והרא"ה ז"ל דעתו דאזלינן רק בתר מי שלוקחו ממנו: ז) מ"מ הרמב"ם שינה לשון הגמ' מפלטר לנחתום משמע דס"ל מסברא דבתר תחילתו אזלינן אף דלדידי' ליכא ראי' מהא דפרק השוכר. כיון דס"ל אחת מג' מלאכות מהני בפת גוי. מ"מ ס"ל כן מסברא והמחבר פוסק כמותו. מי יהרהר אחריהם: ח) ט"ז (סק"ו) וש"ך (סק"ד) פת של ישראל שאפה גוי אסור כו' דהוי כשלקות.

עי' ריטב"א ע"ז (דף ל"ח.) וריב"ש (סי' תקי"ד) דפת שלנו שאופין אצל הפורני מותר מפני שהוא כפת פלטר משמע להיפוך. מ"מ מאחר שבש"ע הביא דעת מהר"ם בשם הגאונים בלי חולק. והרמ"א וכל נושאי כלים לא חלקו עליו חלילה להקל: ט) סעיף י"א מחבר אסור לזבוני לעכו"ם דילמא אתי לזבוני לישראל. בשם המרדכי. ק"ל דהתינח המרדכי לשיטתו דאפי' איכא פלטר ישראל שרי כדלעיל (סעיף ב' בהגה ובש"ך שם) דאפי' פת בעה"ב משמע במרדכי דמותר. ניחא דאסור למוכרו אפי' שלא בפני ישראל. דמ"מ יקנהו ישראל ממנו דאינו יודע שהוא פת ישראל שאפאו גוי. ופת גוי שרי לדידן. אך המחבר דפסק דאין היתר אלא בפת פלטר במקום שאין פלטר ישראל. א"כ לא מבעיא דלמכור לבעה"ב שרי ואפי' למכור לפלטר במקום שיש פלטר ישראל לשתרי. ודוחק לומר דמיירי במקום שאין פלטר ישראל. וחיישינן שמא ימכרנו הגוי לפלטר גוי ויקנהו ישראל מן הפלטר חדא דמנ"ל למיחש כולי האי ועוד דיתבטל הפת שמכר לו הגוי בפת הפלטר עצמו. דמסתמא הוא רוב נגד הפת שמכר לו הגוי שקנה מישראל. דבשולי עכו"ם בטלים ברוב אפי' הם דברים חשובים כמ"ש הש"ך (ס"ק כ"ג) וצ"ע: סימן צו דין בישולי עכו"ם א) סימן קי"ג ש"ך סק"א דהעיקר מה שלא נשתנה מברייתו אין בו משום בישולי עכו"ם והביא שכן כתב בהג"א. ושם נאמר דאיסור בישולי גוים משום שמא יאכלנו דבר טמא. ובמידי דלא נשתנה מברייתו אין לחוש לדבר טמא שהי' ניכר. וק"ל דא"כ קרא חגב צלוי' דמבואר בגמ' דיש בהם משום בישול גוים הלא צורתם אינה משתנה: ב) ש"ך סק"ב מבואר הטעם באו"ה דאף שאין דרך ליתנו לפני אורחים נכבדים מ"מ עולה משום פרפרת. ודרך להזמין חבירו עליו. ולכאורה אם דרך להזמין עליו למה לא יחשב ראוי להתכבד לפני אורחים.

ונראה דטעם דברים חשובים שאין בטלים משום שמחמת תשובתם עומדים בפ"ע ואינם מתבטלים לאחרים אבל אלו שתשובתם רק לפרפרת הפת לא לעצמם שפיר בטלים: ש"ך סק"ה דאין בישול אחר בישול. אבל בלא טעם זה הי' אסור אף במהותך. ועי' בפ"ת (סי' קי"ב סק"ט): ד) ש"ך סק"ו בפנאד"ה של ישראל שאפאה גוי להכשירו ע"י קיסם דמהני לענין פת וכו' ולא מהני לענין בישולי גוים. הנה לפמ"ש הרשב"א בתה"א דוקא בפת התירו בהסיקו ישראל התנור משום חיי נפש. ממילא בפת ישראל שאפאו גוי שדינו כשלקות משום דלית בי' חיי נפש כמ"ש הב"ח יע"ש לא מהני גם להתיר הפת. אך הר"ן כתב טעם אחר משום דהיסק התנור מלאכה מיוחדת בפת ולאו משום קולא דפת דאית בי' משום חיי נפש. א"כ גם בפת ישראל יש היתר זה: ה) ונראה לי ללמוד מכאן דהשלכת קיסם לאחר ששפת הקדירה מהני גם לדעת המחבר. דהא ודאי הסיק ישראל התנור לאחר שפיתת הקדירה מהני גם להמחבר. דהיינו בישול ישראל ממש. רק שתאמר דבהשלכת קיסם לא מינכר קירוב בישול. א"כ גם בפת לא יועיל. דנהי דהיסק התנור מלאכה מיוחדת בפת. מ"מ השלכת קיסם אינו כלום. וא"ת דזה מקולא דפת. א"כ לא יועיל בפת ישראל שאפאו גוי שדינו כשלקות. אלא ודאי השלכת קיסם דיינינן לקולא כקירוב אפי'. א"כ גם בבישול עכו"ם דיינינן לי' כקירוב בישול ומהני. וכן משמע בר"ן: סימן צז א סעיף ד' יש מי שמתיר בשפחות שלנו. הוא שיטת הרמב"ן שמצווה על שביתתן בשבת. ונ"ל דהיינו דוקא בבישולו של ישראל. דבמלאכת ישראל הוא מצווה על שביתתן מה"ת ולענין מלאכת ישראל דינם כישראל לענין שביתה. אבל אם בשלו של עצמם אסור. שהרי עושין מלאכה לעצמם כישראל בחול. ובספר יד שאול ראיתי שאם בישלו של ישראל אחר שאינו אדונם אסור שאין ישראל אחר מצווה על שביתתם.

והא בורכא דמפורש באו"ח (סי' ד"ש) שישראל אחר אסור מה"ת לומר להם לעשות מלאכתו. וגם אפשר שאדונם מצווה שלא יעשו מלאכה עבור ישראל אף שאין מצווים להם כמו שמוזהר על שביתת בהמתו. ואחר ודאי אינו מוזהר אם עושים מלאכה בלא צוואתו. מ"מ יהי' אדונם מוזהרים שלא יעשו של ישראל אחר. וא"כ אכתי דין בישול ישראל יש להם. מה נ"מ אם מי שהמלאכה נעשית עבורו מוזהר. או האדון שאין המלאכה שלו. מ"מ אם עושים מלאכת עצמם אף הרמב"ן יודה שאסור: ב) ראיתי להגר"א ז"ל הקשה על הרמב"ן מהא דמקשה הש"ס לרב דאמר תינוק בן יומו עושה יי"נ לאסור בשתי' משום בנותיהם מבני שפחות קטנים שאין יודעין בטוב ע"ז ומשמשי' אין עושין יי"נ. ואם איתא דבשפחה לא שייך חשש בנותיהם מה קושיא עיי"ש. ואלה דברים תמוהים דבישול שייך לחלק שהוא מלאכה שמוזהר עלי' בשבת. משא"כ לענין יי"נ שאוסר במגע: ג) ואולי קושייתו כיון שגזרו על פתם משום יינם וכיון שיינם אסור ה"ה פתן. וכשם שפתן אסור ה"ה בישולם. אך גם הא לא קשה דפתם היינו פת גוי שאפאו גוי דאילו פת שלנו שאפאו גוי הוא בגזירת שלקות. ובשלהם גם הרמב"ן מודה שאוסר כנ"ל (אות א). ואף את"ל דאף בזה מותר להרמב"ן כיון דאילו עשאו לצורך ישראל הי' מוזהר. ג"כ לא קשיא דיינם ומגע גוי תרי מילי נינהו. ומפורש בפוסקים דיינם חמור ממגע לענין ג"ת ולכמה דברים: ד) אך יש לבאר הדברים יותר דהנה מהו ענין יינם לא ביארו הפוסקים היטב. ואי אפשר לומר מה שהיין נעשה ברשות נכרי. שהרי שנינו המטהר יינו של נכרי. ואי אפשר לומר מה שהנכרי עושה היין שדורך הענבים. דמשמע ג"כ בפוסקים בגוי שדורך ברגל וכהאי גוונא כל שאין בו משום מגעו וכחו אינו אוסר. אך הענין דהאיסור תלוי בשניהם יחד. במה שהגוי דורכו. וכן מפורש בזוהר (פ' שמיני) בפסוק יין ושכר אל תשת.

ז"ל וכ"ש יין דאיהו עביד. ובמה שהוא של גוי ג"כ. כדמוכח בר"ן שמחלק בין לדרוך עם הגוי בגת שהוא סתם יינם לעובדא דנהרדעא שהי' ביין שלנו. הנה דיינם תלוי במה שהוא של גוי ג"כ: ה) ודכוותה כתב הר"ן בענין פת של כותי שהאיסור במה שהגוי לשו וערכו וכן נמי במה שהוא של גוי. ועי' ב"י (ריש סי' קי"ב). וכן להחולקים על הר"ן וס"ל דאיסור פת של עכו"ם תלוי באפי' מ"מ תלוי במה שהוא של גוי ג"כ. דאילו של ישראל שאפאו גוי הוא בכלל איסור שלקות כמ"ש הטוש"ע (סי' קי"ב). וע"כ מה שגזרו על פתם משום יינם לאו משום יין שנגע גוי. דמה ענין לאסור אפיית גוי למגע יין. אך הגזירה אפיית גוי פת שלו אטו דריכת גוי יין שלו בלי נגיעה. ובזה את"ל דהרמב"ן מתיר אפי' בשל השפחה גם יין זה יהי' מותר. אלא שא"צ. שהדבר ברור שאין היתר אלא בשל ישראל ולק"מ: סימן צח א) סעיף ה' אבל אם כוון לשם בישול כגון שהסיק התנור לבשל בו והי' בו בשר תחילה ונצלה אעפ"י שלא כוון לזה הבשר שהרי לא ידע בו אסור. לשון זה שהסיק התנור לבשל בו משמע שעדיין לא הי' תבשילין על התנור רק שכוון לבשל בו אח"כ. והוא תימה דלמה אסור כיון שלא כוון לבשל אז. כמ"ש הרא"ש בפי' דברי הרי"ף לבסוף אסור דהיינו בתר דשדא עכו"ם סיכתא לאתונא קודם שהבעיר האש. מבואר דהיסק הי' לאחר השלכת הסיכתא בזה אמרינן דבתחילה אם הי' מכוון לבישול הסיכתא הי' אסור. אבל לא אם מתכוין לבשל אח"כ. וכל ראיות הרשב"א וריטב"א מהא דשדא גוי סיכתא לאתונא דאי לבשולי מנא מכוין הי' נאסר. והתם נתכוון אז לבשל. ולשון ריטב"א שנתכוון גוי לשם בישול שלו לשון זה מורה שנתכוון לבשל אז. ע"כ נראה לשון הטוש"ע הסיק לבשל לאו דוקא:

ב) ט"ז (סק"ו) בשם הטור [וכן הוא ברא"ש] שאם ידע שיש בשר בתנור כו' חיישינן שמא כוון גם לבישול לכאורה י"ל בפשיטות אפי' לא כוון לבישול הרי ידע שנתבשל ופסיק רישי' בכל מקום חשיב כמכוין בשלמא בלא ידע אף דודאי יתבשל כיון שהוא לא ידע מזה לא חשיב פסיק רישי' כמ"ש הט"ז (או"ח סי' שט"ז) גבי צידת דבורים. וכן הוא במלחמות פרק כירה גבי צירוף: דהרא"ש וטור ס"ל דפסיק רישי' לא איכפת ג) ונראה דהרא"ש וטור ס"ל דפסיק רישי' לא איכפת לן בבישולי עכו"ם דרבנן. כעין שכתב המרדכי ותה"ד לענין אמירה לעכו"ם לא קפדינן בפ"ר וכ"כ הרמב"ן והר"ן לחלק בין שבת דשם החיוב משום פסיק רישי'. ומוכח דגבי בישול עכו"ם לא איכפת לן בפ"ר. אך התוס' תירצו קושיא זו באופן אחר וכפי הנראה ס"ל לרא"ש וטור דפסיק רישי' שלא ידע חשיב ג"כ פ"ר (והרב ז"ל מלאדי (בסי' רע"ז בק"א סק"א) כתב דיעות בזה. ובמק"א [בחלק או"ח סי' רנ"א] הארכתי וא"כ מוכח מדלא ידע מותר. דפ"ר לא איכפת לן בבישולי עכו"ם: סימן צט א) סעיף ח' דעת הרשב"א דאפי' סלקה גוי והחזירה אסור והב"ח חולק. והפרי תואר מסייע לי' הש"ס דאותבי' בסלתי' ושקלי' גוי ואותבי' בתנורא ומה הי' לו להאריך כל כך. רק לרמוז דדוקא שהסילוק לא הי' ע"י גוי. ולפענ"ד נראה דאין נ"מ מי סלקה. דאפי גוי סלקה והחזירה אין זה בישול הראשון. רק פנים חדשות באו לכאן. כהא דב"ק (כ"ט:) במצא בור מגולה וטממה וחזר וחפרה דאיסתלק מעשה ראשון וקיימא ברשותו. ה"נ כשסלקה הגוי מע"ג אש מסתלק מעשה ישראל. וכשחזר הגוי והושיבה בתנור הו"ל בישול עכו"ם: ב) אך מ"מ נראה דכל מה דמקרי בשבת חזרה ולא תחילת בישול אין איסור בחזרת גוי. והיינו לפי מה דקי"ל בש"ע (או"ח סי' שי"ח) דאף שהגיע למאב"ד שייך בי' בישול עד שיגמר כל צרכה.