שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 28

ואולי גם בזה י"ל כיון דהאיסור שבלע תחילה אינו יוצא בלי רוטב ע"כ חוזר להיות היתר כשפירש מהאוסרו כיון שנגד האיסור שבולע עכשיו יש בו ס' ודו"ק. וצ"ע בזה כעת: סימן צ א) לבאר שיטת הרי"ף (בפ' גיד הנשה) בדין ריחא מילתא. שהר"ן כתב דקצת דברי הרי"ף בכאן אינם מחוורים עיי"ש. והעיקר פלא אצלי שהרי"ף כתב דהא דרב לטעמי' דאית לי' מין במינו לא בטיל אבל לדידן דס"ל דאינו אוסר פחות מא' בששים. כ"ש בריחא בעלמא דלא אסרינן לה. הנה דריח לא הוי טפי ממשהו גם לרב. וללוי כתב בפח שאפאה עם הצלי דלא בטיל משום דשיל"מ. הנה דללוי ג"כ הוה משהו. וא"כ רב ולוי דמר אמר מילתא ומר אמר לאו מילתא. הא בין למר ובין למר משהו הוי טפי לא הוי. והוא תמוה גדולה: ב) אך ברורן של דברים דבענין ריחא מילתא יש לפרש שני פנים הא דמריח כאוכל או כשותה. ותדע לך דבתוס' ע"ז (י"ב: ד"ה אלא) פירשו הא דבת תיהא במריח בחוטמו עיי"ש [דלא כפי' הערוך ערך תה ד' שנותן פיו על הבת תיהא] ושם (בדף ס"ו: ד"ה אביי) כתבו דאביי סבר דחשבינן לי' כשותה. הנה דמריח כאוכל או שותה. ולאו משום שדרך החוטם נכנס במעיו. דאין לך שלא כדרך אכילה גדול מזה. ובכהאי גוונא נראה דאף לכתחילה מותר וכמ"ש כיוצא בו הב"י (או"ח סי' שכ"א) בשם ר' ישעי' בדוכה בקתא דסכינא מותר והקשה ב"י דהא ע"י שינוי אסור מדרבנן. ותירץ משום דהוי שינוי גמור מותר אפי' לכתחילה. ה"נ באוכל דרך חוטמו דודאי לאו אכילה הוא כלל אלא דמריח כשותה. וכיון דדרך ריח הוא אוסר כמו באכילה כדרך אכילה. זה פן הא'. וזה הוא שיטת רב דריחא מילתא: ג) פן הב' דלעולם מריח לאו כשותה אלא שאם קלט הריח דרך פיו הוא כאוכל דע"כ הריח נתערב בו דבר מה מגוף הדבר ואם לאו למה מריח רק שהוא דק מאד והוא משהו דמשהו.

וכזה מצאתי בספר כוזרי החדש ויכוח רביעי אות נ"ו. אך שהוא מפרש כן לרב דאמר ריחא מילתא. ולרי"ף כן ס"ל ללוי [אבל לרב הריח בעצמותו אסור כשותה ולא משום מעט ממש שבו וריחא בעצמותו מילתא. אבל ללוי הרגשת הריח לא אכפת לן דריחא לאו מילתא. אלא מ"מ מעט ממש פתיך בי'. ודוקא כשקלט הריח דרך פיו. אבל דרך החוטם לאו כלום הוא]: ד) וע"כ רב אוסר בשר נבילה עם בשר שחוטה דריח נבילה וריח שחוטה מין במינו דשניהם שם ריח עליהם. ואין לומר שיתבטל ריח נבילה בממש של שחוטה. שהרי נרגש הריח. רק שתאמר שיתבטל בריח שחוטה ואותו ריח שמרגיש רובו ריח שחוטה. שהשחוטה ודאי יש בו יותר ריח עצמו ממה שקולט ריח מנבילה]. ע"ז אמרינן מב"מ לא בטיל. והתינח לרב דריח אוסר בעצמותו משום הריח דמריח כשותה. אבל ללוי דאין ריח אוסר רק משום שיש בו מן הממש משהו דמשהו שפיר בטל הריח דנבילה בממש של השחוטה שהרי תרי שמא אית להו. זה שמו ריח בשר וזה שמו בשר, ודוקא לרב דריח אוסר בעצמותו אי אפשר שיתבטל בגוף השחוטה שהרי נרגש הריח. אבל ללוי מה שנרגש הריח לא איכפת לן דריחא לאו מילתא רק משהו דמשהו ממש שיש בו ושפיר בטל בגוף השחוטה כיון דמ"מ שמו ריח ותרי שמא נינהו זה שמו ריח בשר וזה שמו בשר. ודו"ק היטב כי נכון וברור: ה) ועתה ניישב אחת לאחת הקושיות שהקשה, עליו הר"ן. הא' דאי אפשר שיהי' טעמא דרב משום מב"מ. שהרי הש"ס תלי' בפלוגתא דתנאי בהרודה פת חמה שהוא מבשא"מ. לא קשה כלל דהתם מאחר שנרגש ריח יין אי אפשר שיתבטל. וכן תירץ הראב"ד ז"ל בהשגות על בעה"מ בפרק כיצד צולין: א ו) הב' מה שהקשה דאביי הא ס"ל כרב אף דס"ל כל איסורי תורה בס'. הא ודאי לא קשה דאביי בבת תיהא שמריח ביין לבד ואין כאן במה להתבטל ע"כ אוסר.

רק מה שהקשה הר"ן אח"כ דא"כ לרבא דמתיר משום דריחא לאו מילתא וכיון דהיכא דלא בטיל כגון בדשיל"מ לכ"ע אסור והיכא שהוא בעיני' איך יהי' מותר. אך לפימ"ש לא קשיא דהרי"ף יפרש כפירוש התוס' בת תיהא במריח בחוטמו דאי אפשר לאסור משום הממש שאינו נכנס למעיו. ואת"ל שנכנס דרך חוטמו אל מעיו הא לאו דרך אכילה כלל כנ"ל. ולאביי דאמר ריחא מילתא בעצמותו אסור משום דדרך ריח כדרך אכילה. והרי מריח כשותה ודרך ריח ודאי בחוטמו ומריח כשותה. אבל לרבא ריחא לאו מילתא רק משום משהו דמשהו טעם. הא אין לאסור אלא בפיו. ומה שהקשה אהא דכתב הרי"ף דלוי לא שרי רק בדיעבד. מהא דמקשה ללוי מהא דאין צולין שני פסחים כאחד. י"ל עפ"י מה דאמרינן ביצה (דף ל"ו:) בי רחייא דאביי דלוף אתא לקמי' דרבה אמר זיל עיילי' לפורייך להתם דליהוי כגרף של רעי ואפקיה יתיב אביי וקשיא לי' וכי עושין גרף של רעי לכתחילה פירש"י וכי מותר לגרום שיהי' מאוס לו ויוציאנו]. אדהכי נפל בי רחייא דאביי אמר תיתי לי דעברי אדמר. וכתבו התוס' אף דאמרינן לעיל אין עושין גרף של רעי לכתחילה הכא שרי משום פסידא דבי רחייא. הנה דמשום פסידא שרי לעשות כדי שיהא מותר בדיעבד אח"כ משום דנמאס לו אף דהשתא אין כאן מיאוס מ"מ משום פסידא שרי לגרום. ה"נ בנ"ד דאח"כ יהי' מותר משום דיעבד. שוב שרי לגרום הדיעבד משום דחק תנורים בירושלים לגבי פסחים אם יצטרך לכל פסח תנור בפני עצמו: ח) ויש עוד להקשות לפימ"ש הרי"ף דאף למ"ד ריחא לאו מילתא צריך לביטול והא אין מבטלין איסור לכתחילה. י"ל דאין מבטלין איסור לכתחילה דרבנן. ודעת המרדכי ורמ"א דבדרבנן שרי פסיק רישי'. והא אינו מתכוין שתצא ריח מפסח לפסח והוה לי' דבר שאין מתכוין ומותר.

ועיין רשב"א שבת (דף צ"ח:) דמעביר ד' אמות בשני רשות הרבים ורשות היחיד באמצע למ"ד קלוטה כמי שהונחה פטור. משום מעביר ליכא דרה"י מפסיק באמצע הד' אמות ומשום מוציא ומכניס ליכא לחיובי' דלא נעשית מחשבתו עיי"ש. הנה דאף שרצה שאם יניח ברשות היחיד שילך משם הלאה לרה"ר. מ"מ כיון שלא רצה שיניח ברשות היחיד חשיב הוצאה שלא נעשית מחשבתו. ה"נ אף שרצה שאם יצא ריח מפסח זה לפסח זה שיתבטל. מ"מ כיון שלא כוון שיצא הריח חשיב בביטול אינו מתכוין והבן זה: ט) ומה שהקשה הר"ן עוד על מה שכתב הרי"ף לאסור פת שאפאה עם הצלי משום דשיל"מ. דהא שרינן נ"ט בב"ח דגים שעלו בקערה לאוכלם בכותח ולא אסרינן משום דשיל"מ. נ"ל ליישב עפימ"ש הרשב"א (סוף פ' כל הבשר) בשם הר"י מיגא"ש המעמיד גבינה בעור קיבת נבילה דאסורה. והקשה הר"י מגא"ש אפ' בעור כשירה תאסר משום בב"ח. ותירץ דבב"ח אין אוסר פחות מנ"ט ודוקא עור נבילה אוסר בפחות משום דבר המעמיד לא בטיל. אבל בב"ח אף דלא בטיל מ"מ כל שאין נותן טעם לאו דרך בישול הוא ומותר. ע"כ דגים שעלו בקערה שאוכלו עם כותח המשהו בשר שבו לאו דרך בישול עם הכותח ומותר אף דלא בטיל משום דשיל"מ. אבל פת שאפאו עם הצלי שפיר הוי דרך בישול עם הכותח שמבשלם משום הריח. ודוקא במשהו דלאו ריח כיון שאינו נותן טעם למה יערבם יחד. אבל זה מערבם בשביל הריח. ואף דריחא לאו מילתא לאסור. מ"מ מאכל שיש בו ריח מבושם טוב יותר. וע"כ תבוא עליו להתירו משום ביטול. על זה אמר הרי"ף דהוי דשיל"מ ולא בטיל: סימן צא א) הרמב"ם פסק (פ"ז מה' ע"ז הי"ג) דבע"ז מותר בשתי תערובות וברימוני בדן (בפט"ז מה' מ"א ה"י) הצריך ג' תערובות ותמהו הפוסקים על זה: ב' ונראה לי דטעם הרמב"ם לפמ"ש התוס' בהא דאמר רב דטבעת שנפל לים הגדול הותרו כולן. דדוקא נפל אבל הפיל אסור.

וכתב הרשב"א דאם פירש אסור כיון שהספק לגבי אותו שפירש ואם אתה מתיר את התערובת אתה אוסר אותו שפירש. ולפי זה אם יאכל אחד מהתערובת הב' אז יהי' ניתר אותו תערובת אפי' אם יתוודע אח"כ שאותו שנפל לתערובת הב' האיסור הי' וממילא יהי' ניתר התערובת הראשון דהוי כנפל אחד מהתערובת הראשון לים הגדול. ונמצא שבמה שאוכל אפי' אחד מהתערובת הב' הוי כמפיל אחד מהתערובת הראשון לים ואסור: ג) והנה הש"ך (ס"ק מ"ב) כתב דאם פירש אחד ואח"כ נפל לים דשאר תערובת אסור כיון שנאסר הוא וגם התערובת כיון שהנפרש הוא בעין. עיי"ש. ובמנחת יעקב חולק עליו. ולפענ"ד דברי הש"ך מבוארים מדברי התוספתא הובא בר"ש מקוואות דאם טבל באחת ועשה טהרות וטבל בשני ועשה טהרות דשניהן תלויות ואפי' נשרף אחד מהם השני אסור כיון דכבר נאסר. וה"נ בשעה שפירש נולד הספק לתלות על השני אלא שלא היינו יכולים לתלות משום איסור אותו שפירש. וכיון שכבר נאסר אף אחר הספק אף אם נשרף אסור: ד) אמנם הש"ך כתב כיון שאותו שפירש אסור ומשמע דאל"כ לא הוה שייך לומר כבר אסרתה. דהי' עומד להתיר ע"י שיאכל השני. ומ"מ התערובת השני אסור. שאם תתיר אותה יהי' ניתר התערובת הראשון. אבל השתא שנאסר התערובת השני אם נפל אחד לתערובת הג' אף אם נתיר את תערובת הג' ואם יאכל אחד מן התערובת הג' יהיה ניתר גם התערובת הב' וממילא גם תערובת הראשון יהי' ניתר הא תערובת הב' בלאו הכי הי' מותר מצד עצמו רק משום היתר תערובת הראשון ותערובת הראשון לא יהי' ניתר עתה כיון שבשעה שפירש לתערובת הב' הי' אסור תערובת הב'. ודומה לדין הש"ך ודו"ק: ה) ובזה ניחא הרבה קושיות שהקשה הש"ך על דין זה הא' מדברי התוס' דליהנות מתערובת הב' בזה אחר זה מותר לא כתבו רק ליהנות אבל לא לאכול.

והש"ך אף שבעצמו מחלק בין אכילה להנאה מ"מ סובר הטעם משום דאיסור אכילה חמור. וכיון שפסקנו שאסור באכילה דשמא זה הוא. ה"ה דאסור בהנאה. אבל להנ"ל דהטעם משום מבטל איסור וכשאינו אוכל לא שייך זה. אבל בע"ז שהחפץ נשאר בעין בשני תערובת סגי: סימן צב בדין בישולי ופת עכו"ם א) ביור"ד (סי' קי"ב) פת של עממים עכו"ם. פשוט דאפי' אינו עובד ע"ז כגון הישמעאלים אסור שהרי אפי' שמנו של גר תושב (קודם שהתירו השמן אסור כדאיתא בע"ז (ס"ד:) ודברי הש"ך (סק"ב) צע"ג. דמ"מ איכא בהו משום חתנות דאפי' בגר תושב אסרו יינם. וע"כ משום חתנות כמ"ש התוס' ע"ז (ס"ד:) ד"ה אין. וכ"כ הב"י בשם הרשב"א בגר תושב. וכן הישמעאלים יינם אסור בשתי' משום בנותיהם וע"כ דלאו דוקא עובד ע"ז: ם ב) הפתחי תשובה כתב בשם תפארת למשה (סימן קי"ג ס"ט). דפת מומרים מותר דלא שייך בהו גזירות בנותיהם. ולפענ"ד דליתא (וכן מפורש בחי' הר"ן חולין (דף ד':) עיי"ש] דהא מפורש לקמן (סי' קכ"ד ס"ח) דמומר עושה יי"נ במגעו. מוכח דיש בהם גזירת בנותיהם. דהא קי"ל דכחו של נכרי אינו אוסר אלא בשתי'. והקשה הר"ן (פרק רי"ש) לשיטה זו דהא עיקר ניסוך הוא ע"י כחו שהעכו"ם יוצק היין לע"ז. ותירץ הר"ן דבמגע החמירו טפי משום דאית בהו משום בנותיהם ג"כ. אבל בכחו דאינו אסור אלא משום חשש ניסוך מסתיי' לאסור בשתי'. א"כ אי אמרת דבמומר אין איסור משום בנותיהם לא יאסר מגעו בהנאה: ג) ועוד דהא כתב הר"ן (פרק אין מעמידין) בשם הרשב"ם דע"כ צריך לטעמא דבנותיהם לאסור סתם יינם ותיפוק לי' משום ניסוך. ותירץ הרשב"ם דאזלינן בתר רוב ורוב יינם אינם מנוסכים. וא"כ הא דאמרינן בחולין (ד':) בענין יהושפט ששתה יין אצל אחאב משום דשתי' סתם יינם הוא ועדיין לא נתסר יין של נכרים.

ומוכת דאחר הגזירה הי' יינו של אחאב אסור אף דמשום חשש ניסוך לא הי' אסור כדברי הרשב"ם הנ"ל. ע"כ במומר יש גזירת בנותיהם: ד) ומ"ש בספר הנ"ל שמותר לישא בת מומר אומר אני כן הדברים. אך זה דוקא כשבתו מתנהגת בדת יהודית אבל אם היא מומרת כמוהו אסורה כמו נכרית ממש. דמה"ט דעת תשובת הגאונים באבן העזר סי' קנ"ז) דמומר אינו זוקק ליבום דקנאים פוגעים בו ובמקום ערוה קיימא. הרי דדינו כגוי ממש להתחתן בו וע"כ יש בו גזירת בנותיהם. דמסתמא בתו תהי' מומרת כמוהו. זה ברור ופשוט לפענ"ד: ה) ועוד ראי' דפת מומר אסור דהא המחבר סתמא קאמר דמומר עושה יי"נ במגעו. ומשמע דאפי' מומר לדת הישמעאלים. ואף שהישמעאלים גופייהו אין עושים יי"נ אלא משום בנותיהם כמו גר תושב. וכן מוכח דהרח"ו ששתה יין עם איש שהמיר לדת ישמעאלים ועשה תשובה ועדיין לא גמר תשובתו כראוי והראו לו מן השמים ששתה נסך. והאר"י ז"ל צוה להתענות. הרי דאף מומר לדת ישמעאלים אוסר במגע. ומוכח דאף במומר איכא משום בנותיהם ופתו אסור: ו) ברמ"א שם [אהא דכתב המחבר דפת קטנית אורז ודוחן אינו בכלל פת סתם שאסרו וגם אינו אסור משום בישולי עכו"ם אם אינו עולה על שלחן מלכים. וכבר חלקו כולם על הרמ"א דודאי אינו עולה על שלחן מלכים. וכן נ"ל מדקאמר בש"ס ע"ז (ל"ח.) איכא ביניהו דייסא. ולפירוש כל המפרשים לבד ר"ח והרשב"א דייסא אינו נאכל כמות שהוא חי. אך אינו עולה על שלחן מלכים. והרי דייסא של חטים מאכל חשוב בעצמותו רק שאינו ללפת בו את הפת. עי' רשב"א בתהבה"א. ופת אורז פשיטא שאין מלפתין בו את הפת: ז) ולפמ"ש נראה דאין להוכיח מדנתן הרא"ש שני טעמים בפת אורז להתיר. דמשום פת לא שאינו בכלל פת סתם. ומשום בישול לא. שאינו עולה על שלחן מלכים.

ומדאיצטריך ליתן טעם בפני עצמו לענין איסור פת של עכו"ם ולא סגי לי' בטעם דאינו עולה על שלחן מלכים. מוכח דפת קיבר ביותר שאינו עולה על שלחן מלכים אסור. דהא ליתא די"ל פת אורז עולה על שלחן מלכים לאכול. ואם הי' נקרא פת הי' אסור כמו כל פת שאינו ללפת בו פת. אלא דפת עצמו לא גרע מללפת בו פת. ולא יהא העיקר קל מטפל. וה"נ פת אורז אם הי' נקרא פת. אך עכשיו שאינו פת. וללפת בו פת אינו עולה על שלחן מלכים אין בו איסור גם משום בישול. ובש"ך (סק"ה) בשם רי"ו משמע שגם איסור פת אינו אלא אם כן עולה על שלחן מלכים. וברא"ש אין ראי' להיפוך כנ"ל ודו"ק: סימן צג א) סעיף ב'. במחבר. יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחין פת מנחתום עכו"ם במקום שאין שם נחתום ישראל מפני שהוא שעת הדחק. והוא לשון הרמב"ם שתלוי במקומות. והוא בירושלמי (פ"ב דפסחים) חמץ של עכו"ם מותר בהנאה הא באכילה אסור. מתניתא במקום שלא נהגו לאכול פת של עכו"ם. אבל במקום שנהגו לאכול פת של עכו"ם מותר אפי' באכילה וס"ל להרמב"ם דאף מקום שנהגו אינו אלא במקום שאין פת ישראל מצוי'. וס"ל דהאמור בירושלמי (פ"ק דשבת) במקום שאין פת ישראל מצוי'. הדין שתהא פת נכרי אסורה. והתירוה מפני חיי נפש. היינו במקום שנהגו היתר. וכן בגמ' דידן אפי' למ"ד התיר רבי את הפת שמקומות יש דס"ל התיר רבי את הפת ונהגו היתר. מ"מ אין היתר זה רק במקום שאין פלטר ישראל. ועי' רא"ה בבדה"ב דכיון שנהגו היתר מחמת שחשבו שהתיר רבי וחכמים לא מיחו בידם. זה הסכמת חכמים להתיר. וע"כ תלוי במנהג מקומות. דמקומות שנהגו היתר אף שהי' מחמת טעות. מ"מ כיון שחכמים הניחו אותם במנהגם זה הסכמתם להתיר באותם מקומות שהניחו אותם במנהגם. ובשאר מקומות נשאר באיסורו. זה שיטת הרמב"ם שתלוי במקומות:

ב) אבל הרשב"א בתה"ב כתב דנהי דרבי לא התיר את הפת. מ"מ אמוראים התירוהו מפני חיי נפש במקום שאין פת ישראל מצוי' כדאיתא בירושלמי ט"כ סתם להתיר פת פלטר. ולא תלו במנהג המקומות. ולפי"ז צ"ל דהא דירושלמי (דפ"ב דפסחים) מתניתא במקום שלא נהגו היתר כו' מבואר דאף בזמן המשנה הי' מקומות שנהגו היתר בפת של עכו"ם. לאו מחמת ההיתר שהרי ההיתר הי' מאמוראים רק צ"ל שאותם מקומות לא נתפשטה הגזירה כלל משום שהי' גזירה שאין רוב ציבור יכולים לעמוד בה. ובאותם מקומות שנתפשטה הגזירה עמדו האמוראים והתירוהו במקום שאין פלטר ישראל. ולפי"ז י"ל באותם מקומות שלא נתפשטה הגזירה אף שיש שם פלטר ישראל מותר. וזה דעת י"א שברמ"א הוא המרדכי והטור דאפי' במקום שפלטר ישראל מצוי' שרי. שאנן מן המקומות שלא נתפשטה הגזירה. ואפי' פת בעה"ב נראה דמותר באותם המקומות כמ"ש הש"ך (סק"ח) ועי' מ"ש לקמן (סי' צ"ה אות ט'): ג) ובש"ך (סק"ח) דאינהו דאסרו פת פלטר גוי בדאיכא פלטר ישראל משום דס"ל שנתפשט האיסור בכל המקומות. לשון זה צ"ע דגזירת פת לא פשטה ברוב ציבור. אף שהם הסוברים שאין היתר רק בדליכא פלטר ישראל. אך טעם המרדכי דאין הכי נמי במקום שפשט איסור אסור בדאיכא פלטר ישראל. ויכלו לבטל אף במקום שפשט משום שלא פשט ברוב ישראל. ובאותם מקומות אין היתר רק בדאיכא פלטר ישראל. אבל במדינת אשכנז לא פשט האיסור וע"כ מותר לעולם אפי' באיכא פת ישראל. דבאותם מקומות א"צ היתר כלל. ואולי רוצה הש"ך לומר שנתפשט האיסור בכל מקומות שלנו. והמרדכי סובר גם במקומות שלנו יש מקומות שלא נתפשט. ונוכל לומר אנחנו לא נתפשט אצלינו וספק דרבנן להקל: ד) ש"ך (ס"ק י"ב) הקשה על המחבר דס"ל דפת פלטר שקנאו בעה"ב גוי מותר משום דבתר תחילתו אזלינן. א"כ למה אוסר היכא דאזמני' פלטר גוי.

ולפענ"ד יש ליתן טעם בדבר לדעת היש"ש דיש ברירה בדרבנן גם לחומרא ומסתמא הפלטר שאופה דעתו לאכול הוא וב"ב ג"כ מן הפת. וא"כ הפת שמשייר לעצמו וב"ב. הוברר למפרע שלעצמו וב"ב אפאו ודינו כמו פת בעה"ב: ה) ש"ך (סקי"ג) שאם כבר לקחו ישראל ובא אח"כ לשם פלטר ישראל לא יצא מהתירו. והם דברי משמרת הבית. ואף שבמה"ב משמע שהרא"ה אוסר גם בזה. מ"מ ברא"ה עצמו לא משמע. זה כוונת הש"ך: ו) ויש לעיין בזה ממ"ש התוס' ברכות (ל"ט:) אם יש לו פת קיבר של ישראל ונקי של גוי יברך על איזה שירצה. והביאו ראי' מירושלמי פת טהור קיבר וטמא נקי יע"ש. ואי אמרת בשלמא שאם בא פלטר ישראל חוזר ונאסר. היינו דקרי לי' טמא שטומאתו ואיסורו עליו. דכהאי גוונא אמרינן בבכורות (ד' כ"ג.) למ"ד חוזר וניעור חשיב לי' אף קודם שחזר וניער כמאן דאיתא. אך אם נאמר ששוב אינו נאסר טהור גמור הוא: ז) ויש ליישב שאם ימכרנו לגוי וחזר ולקחו ממנו יאסר. דומה להא דאמרו בגיטין (ד' ע"א). בקלא דבתר נשואין לא חיישינן אם מת הכהן ונשאה כהן שני תצא דלגבי' הוי קלא דקמי נשואין. ויען שהרשב"א במשמרת הבית למד דין זה מנשאת בהיתר א התירוה להנשא. יש ללמוד משם לנ"ד כמ"ש וא"כ שפיר מקרי טמא לענין זה. דפת של ישראל אם לקחו גוי מותר דהא קי"ל בתר תחילתו אזלינן. משא"כ זה שהותר רק משום שבא ליד ישראל אם חזר לגוי פסק ההיתר. ואפי' אם יקחנו יאסר כנ"ל. ומקרי שפיר פת טמא כיון שהאיסור יכול להיות חוזר וניעור ח) ולפי זה יש ליישב קצת הא דמשמע במה"ב דרא"ה פליג בזה. ולכאורה לא משמע מידי כמ"ש הש"ך ופר"ח. אך יען שהרא"ה סובר בתר סופו אזלינן. ואי אפשר לפרש דברי התוס' דמש"ה מקרי פת טמא. דהא אפי' של ישראל גמור אם מכרו לגוי נאסר. וא"כ כיון שאין חילוק בין פת זה לשל ישראל למה יקרא טמא.