שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 27

אלא אם כן תאמר דמ"מ נעשה בעבד הזה איסור מורכב משניהם. והנה דשני מיני איסורין מצטרפין להעשות איסור מורכב משניהם: ה) אך יש לדחות עפ"י המבואר בסנהדרין (ד' פ"ג) בין טמא שאכל תרומה בין זר שאכל תרומה במיתה מקרא דומתו בו כי יחללוהו דלא כרב דאמר זר בלאו לבד. דומתו בו לא קאי כי אם אטמא ולא אזר] ע"כ טומאה וזרות מין אחד להחמיר אף דללקות שתים הם הואיל ושני לאוין הם. ובמס' כריתות (ד' ג'.) כל מקום שאתה מוציא שני לאוין וכרת אחת חילוק חטאת ביניהם. מ"מ איסור אחד הוא ג"כ להחמיר הואיל שמיתה בידי שמים אחד לשניהם. וערלות נמי דאתרבי מאיש איש לרבות ערל כטמא ג"כ איסור אחד עם זר כטמא: ו) וראיתי לגדול אחד בספרו שהקשה על פירש"י פומי' דכאיב לי' עומדים לתקן ולאכול. והא תני כל הטמאים ומשכחת טמא שאין לו טהרה כהא דתנן בנגעים אין לו בוהן יד אין לו טהרה עולמית ואמרתי דלק"מ דמצורע לאחר שבעת ימי ספורו שטבל והעריב שמשו כבר נטהר מטומאת צרעת רק שהוא מחוסר כיפורים שיקריב קרבנו וינתן מדם האשם ע"ג בהונות. ובזה שנינו אין לו בוהן יד אין לו טהרה עולמית. ונשאר מחוסר כיפורים. [וע"כ הביא הרמב"ם דין אין לו בוהן יד בהלכות מחוסרי כפרה ולא בהלכות טומאת צרעת] והרי מחוסר כיפורים אוכל בתרומה) ז) ולכאורה יש להשיב על זה דיאכלו בתרומה אף תרומת לחמי תודה במשמע. ובהם אין מחוסר כיפורים אוכל דקדשים נינהו אך י"ל כיון דמה שאין המחוסר כיפורים אוכל בהם לאו משום קדושת תרומה שבהם. דמחוסר כיפורים אוכל בתרומה. רק משום קודש שבהם. וקדשים הא אוכל בעצמו. וא"צ לאדוניו רק לקדושת תרומה שבהם. והא אדוניו אוכל בתרומה. מאי נ"מ תרומה זו או זו. כיון שאוכל בתרומה מאכילו בקדושת תרומה שבו:

ח) ואולם יש ליישב הא תרומת קדשים חמורה משאר תרומה לגבי חוזרת שאינה אוכלת במורם מן הקדשים. וכיון שבתרומה חמורה כזו אינו אוכל אינו מאכיל. ויש לדון גם בזה ולומר כיון דמה שאינו אוכל המחוסר כיפורים בתרומת לחמי תודה לאו משום קדושת תרומה שבו. דהא מחוסר כיפורים מותר בתרומה. רק משום שהוא קודש. ואם יאכל לא יעבור משום טמא שאכל תרומה רק משום טמא שאכל קודש. חשיב שפיר שאוכל בתרומה זו. והדבר צריך הכרע: ט אך מעיקרא דדינא פירכא. דמ"ש דתרומה גם לחמי תודה בכלל. מוכח סתירתו ממתניתין דסוף יש מותרות דתנן שם דחוזרת לבית אבי' אוכלת בתרומה. ובתרומת לחמי תודה אינה אוכלת דהוה מורם מן הקדשים. מוכח דסתם תרומה אין תרומת לחמי תודה בכלל. הגם שיש לומר דלרב ספרא דיליף הא דאין חוזרת אוכלת בחזה ושוק מדכתיב לחם ולא בשר. אבל תרומת לחמי תודה אוכלת [ועי' מנחות (ד' מו:) לעולם בבאות עם הזבח ודו"ק] וא"כ גם תרומת לחמי תודה בכלל. וה"נ במתני' דהערל וכל הטמאים יאכלו בתרומה גם תרומת לחמי תודה במשמע. אך הנה לפי זה דחוזרת אוכלת בתרומת לחמי תודה. ואין תרומת לחמי תודה חמור משאר תרומה. שוב נאמר דמשום קודש הוא אוכל בעצמו. ומשום תרומה שבו הלא רבו אוכל בתרומה. מה נ"מ תרומה זו או זו: י) אך עדיין יש להשיב. שהרי הרמב"ם (פ"ז מהלכות תרומות הלכה י"ז) כתב כל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק. והא משכחת באין לו בוהן יד. דלענין חזה ושוק חשיב אינו אוכל ויותר משכחת לה בזמה"ז שאין בהמ"ק ואינו עומד לתקן עד שיבנה בהמ"ק. וא"כ מאכיל בתרומה ואינו מאכיל בחזה ושוק. הגם כי י"ל הפירוש כל שמאכיל בתרומה כשאוכל בתרומה. מאכיל בחזה ושוק כשאוכל בחזה ושוק: יא) אך לפי האמור דאין שני מיני איסורין מצטרפין להעשות איסור אחד.

והא דמקשה מהערל וכל הטמאים אף דאין כאן לא איסור ערלה וטמא בפ"ע שהרי בעצמו אינו ערל וטמא. ולא איסור זרות שהרי רבו אינו זר. רק שנעשה מורכב מזרות וטומאה. ולפמ"ש דאין שני מיני איסורין מצטרפין מה מקשה הש"ס. וכתבנו ליישב משום דחד מיתה בידי שמים לתרווייהו חשיבי מין איסור אחד. והתינח בתרומה. אבל בחזה ושוק דאין מיתה בידי שמים רק לאו גרידא [ובתרומת לחמי תודה מבעיא בש"ס מנחות (דף ע"ז:) משום דאיתקש לתרומת מעשר] אבל בחזה ושוק פשיטא דאין בה מיתה וחומש. וא"כ אין שני איסורין מצטרפין: סימן פז א) במס' ע"ז (ס"ח:) אמר רבא הלכתא נותן טעם לפגם מותר ועכברא בשיכרא לא ידענא מאי טעמא דרב אי משום דסבר נטלפ"ג אסור ולית הלכתא כוותי' אי משום דקסבר נ"ט לפגם מותר ועכברא בשיכרא אשבוחי משבח. וי"ל הא דרב סבר נ"ט לפגם אסור היינו דבכל מקום נטלפ"ג אסור. או דוקא בשרצים נ"ט לפגם אסור משום דחידוש הוא. אמנם מדברי התוס' פסחים גבי קדירות בפסח ישברו משמע דבכל מקום ס"ל לרב הכי עיי"ש. ואין לומר דדוקא גבי חמץ דאפי' נוקשה אסור ופרש"י דאינו ראוי לאכילה ודומה לשרצים. דז"א דהא כתבו התוס' ריש פסחים דלאחר זמנו אינו אסור נוקשה אפי' לר' יהודה: ב) אמנם לפי דעת הרשב"א בתה"א דקדירה שאינו בת יומא אינה נפגמת מאכילת גר אלא משום שנתבטל ברוב. וטעמא אינו אוסר כיון שהוא לפגם. א"כ לרב דס"ל מב"מ לא בטל. שוב אין ללמוד מגיעולי נכרים דע"כ הי' צריכין להגעיל משום מינו שנשתמשו בו עכו"ם. וע"כ לומר דדוקא בשרצים אוסר רב: ג) עוד נראה להביא ראי' לזה דהא מאן דס"ל נטלפ"ג אסור ס"ל דקדירה בת יומא אי אפשר דלא פגמה פורתא ובסרוח מעיקרא אף הוא מודה דמותר. ופירש"י משום דלא תל מעולם ולא חל עליו איסור וה"ה בבב"ח דמותר.

וא"כ דגים שעלו בקערה אמאי אסור לאוכלם בכותת לרב נהי דנ"ט בר נ"ט אסור מ"מ יהי' ניתר משום נ"ט בר נ"ט לפגם דאי אפשר דלא פגמה פורתא. אלא ודאי דבכל מקום נ"ט לפגם מותר ובת יומא לא פגמה כלל. ע"כ אוסר דגים שעלו בקערה. והא דאוסר נ"ט לפגם הוא רק בשרצים משום דחידוש הוא. ותו לא מידי: ד) כתב הרא"ה בבדה"ב דאם נפגם מחמת שנשתנה שוב אינו חוזר ונאסר דעפרא בעלמא הוא. וקשה לי קורט של חלתיח אמאי אסור נהי דחורפי' מחליא לי' לשבח. מ"מ כבר הותר פעם אחת. והרי הרא"ה כתב דקדירה שאינה בת יומא הבליעה נפסל מאכילת גר. וצריך לחלק בין הפגום מחמת עצמו בין הפגום מחמת הקדירה כמ"ש התוס' בפרק כ"ש גבי קדירות בפסח ישברו: ה) הנה הרמב"ם (פט"ז הט"ז מהמ"א) פסק בשאור של חולין שנפל לתוך העיסה ואח"כ נפל שאור של תרומה דאסור. וצ"ל הטעם משום דראוי לחמע בה כמה עיסות. וק"ל דהא ר' שמעון ע"כ לית לי' האי סברא. וע"כ לומר כן דאל"כ מה הוכיח הש"ס דר"ש סובר השביח ולבסוף פוגם אסור מדאוסר נפל של תרומה תחילה: ו ונראה דהנה צ"ל מה הוכיח הש"ס דר"ש סובר השביח ולבסוף פוגם אסור מדאוסר נפל של תרומה תחילה. דילמא הטעם משום דראוי לחמע בה כמה עיסות אחרות. ובנפל חולין תחילה הוי זה וזה גורם לגבי חימוע עיסות אחרות. משא"כ בנפל של תרומה תחילה כבר נאסר ואח"כ ג"כ נשאר בו גופו אלא שנתבטל. והמרדכי כתב גבי יבמה שרקקה דם דהיכא שההיתר בא לעולם בתערובת אינו יכול לבטל. והכא כיון שמתחלה נאסר ונעשה כולו אסור לשיטת ר"ת אינו יכול ליבטל אח"כ. ועיין בחוו"ד (סי' ק"י). וצ"ל דמזה גופי' הוכיח הש"ס דהשביח ולבסוף פוגם אסור שהרי נוטל"פ הוא ג"כ מטעם ביטול וכסברת הרשב"א הנ"ל. אבל לפי האמת יוכל להיות דר"ש מודה לסברת הואיל ויכול לחמע. והא דמתיר הוא משום זה וזה גורם. ודו"ק.

וכל זה לשיטת הרמב"ם: ז) אמנם בדברי הגמ' עצמו י"ל דר"ש ע"כ לית לי' טעמא דהואיל ויכול לחמע בה כמה עיסות. והיינו דהוכיח הש"ס מחומץ שנפל לתוך גריסין. דאם מוקמת לה בהשביח ולבסוף פוגם דהיינו בנפל לתוך גריסין צוננים וע"כ דבצונן משביח. א"כ אף כשהוא רותח יחשב לשבח שכיון שראוי שיהא לשבח ע"י שיצטנן וכיון דלית לי' האי סברא ע"כ טעמא דנפל תרומה תחילה משום דסובר השביח ולבסוף פוגם אסור: ח) ובזה יתיישב נמי דהא דעלה בתיקו אם בהשביח ולבסוף פוגם נמי פליגי. והקשו בתוס' שהרי לקמן אפשיט דבהשביח ולבסוף פוגם מודה. ולהנ' ניחא די"ל כיון דבפגום מעיקרא נמי פליגי דטעמא דר"ש משום דראוי לחמע ובנפל חולין תחילה מותר משום זה וזה גורם. משא"כ היכא דנפל תרומה תחילה דכבר נאסר ואי אפשר להתבטל ואף עכשיו אינו פגום. ודו"ק. משא"כ בהשביח ולבסוף פוגם דכיון דנפגם הוי כמאן דליתא ודו"ק: סימן פח ב"ה. לכבוד אחי וחתני הרב החריף הבקי מו"ה מאיר נ"י: א) אשר הוקשה לך על דברי הרמב"ן (פ"ה דע"ז) הביאו הר"ן. שהביא ראי' דכלי שני בולע אעפ"י שאינו מבשל. מקערה שבולע ע"י מליחה אף שאינו מבשל מדאינו חייב במולח בשבת משום בישול. ותמהת דאף אם יש בהמולח כח בישול לא עדיף מבישלו בחמי טברי' דפטור משום שאינו תולדות האור: ב) לדידי לק"מ דבשבת (ל"ט.) בישל בחמה שרי דאין דרך בישול בכך וחמה באור לא מיחליף דנגזור הא אטו הא ובתולדות חמה גזרינן אטו תולדות האור עיי"ש פירש"י. ומבואר דתולדות חמה נמי אין דרך בישול בכך. שאם הי' בו דרך בישול ואעפי"כ אי לאו גזירה הי' מותר משום שאינו תולדות האור. למה לי' לרש"י לפרש בחמה משום שאינו דרך בישול. תיפוק לי' דבלא"ה מותר משום שאינו אור ותולדתו.

כמו תולדות חמה שהי' מותר אי לאו גזירה אף שדרך בישול בכך אלא ודאי גם טעם תולדות חמה שאינו דרך בישול ופשוט. וזה טעם חמי טברי' ג"כ משום שאינו דרך בישול אלא באור ותולדתו. ועיין אגלי טל (מלאכת אופה ס"ק מ"ד). וזה בבישול. אבל המולח שודאי דרך למלוח מלוחים וטעם מליח ומבושל משונים זה מזה ויש טעם במליח שאינו במבושל. והרוצה לאכול מליח ע"כ עושה כן שנא בתולדות האור אם תאמר שיש במולח כח בישול יתחייב: ג) ותדע לך שהיא כך שהרי הכובש כבשים אסור מדרבנן משום שהוא כמבשל. וכן המולח צנון כמבואר ברמב"ם (פכ"ב הלכה י'). והא פירש"י בהא דגזרו תולדות חמה אטו תולדות האור דמאן דחזי סבר תולדות האור היא. ובמולח וכובש לא שייך זה כלל. ויהי' מותר לכתחילה כמו שמותר לבשל בחמה עצמה. אלא ודאי משום דבחמה לאו אורחה והני אורחייהו ואין ראי' מבישול בחמי טברי' דלאו אורחי'. אבל מליח דאורחי' אם יש בו ענין בישול יתחייב. וראיית הרמב"ן נכונה בלי פקפוק. ועפ"י הדברים האלה השגתי על הצל"ח במה שאסר למלוח הפסח משום צלי מחמת דבר אחר. ואין ראי' משבת שאין במולח משום צולה. דשם אפי' בחמי טברי' פטור עכ"ד. ובמה שכתבתי דבריו מופרכים וק"ל: ד' נשוב לדברי הרמב"ן שנכונים המה עפ"י דברי הרמב"ם דכובש איסורו משום שהוא כמבשל וכן מולח. דמוכח מזה דכובש ומולח חשובים כי אורחייהו אך יש מחלוקת בדבר. ובתוי"ט (סוף פ"ק דמ"ק ז"ל דכובש אסור. והרמב"ם (פכ"ב מהלכות שבת הלכה י"ב) טעמא מפני שהוא כמבשל. ולרש"י ורע"ב (דמשנה ב' פי"ד דשבת) נ"ל שהוא משום מעבד עכ"ל. ולשיטתם י"ל דמולח וכיוצא בו לאו אורחייהו. ואיסורם רק משום מעבד. וזה שיטת ספר יראים (במלאכת מעבד) בהא דאין מולחין צנון וביצה בשבת ר' חזקי' משמי' דאביי אמר צנון אסור ביצה מותרת.

כתב בספר יראים וז"ל אע"ג דמליח הוא כרותח דצלי לא מחייב משום מבשל דלא הוי תולדות האור. ולהכי שרינן בחמה פרק כירה ולא אסרינן אלא תולדת האור ותולדות חמה אטו תולדות האור עכ"ל. וא"כ איסור הכובש רק משום מעבד: ה) ונראה שזה שיטת הר"ן שהקשה על הרמב"ן ואמר ולא הבנתי זה וכו' דשלא יתחייב משום מבשל לא שמענו. ובודאי אין דעתו שיתחייב משום מבשל באמת דסוגיא דמליחת צונן וביצה מוכח להיפוך. רק שהקשה על ראיית הרמב"ן דבליעה שע"י מליחה אינו מבשל מהא דמלח בישרא אינו חייב משום מבשל. ע"ז הקשה דלא שמענו מהא דמלח בישרא דאינו חייב משום מבשל. אך לפי האמת גם הר"ן מודה דאינו חייב משום מבשל. ואע"ג דס"ל מולח מבשל מ"מ פטור בשבת משום דאינו תולדות האור. רק משום זה נא הי' יכול להקשות על הרמב"ן מאחר שלדעת הרמב"ם אי אפשר לומר כן. ואפשר דרמב"ן כרמב"ם. אך הוא בעצמו כדעת רש"י ורא"ם ס"ל. ולשון רש"י (פי"ד דשבת) שממנו הוכיח תוי"ט (פ"ק דמ"ק) דכובש משום מעבד העתיק הר"ן ג"כ שם. ולדברי הספר יראים יש מקום לדברי הצל"ח: ו) אך מה שתרצת ורצית לומר דטעם בישלו בחמי טברי' פטור משום דבישול שבמשכן לא הי' אלא בתולדות האור [אבל מליחה הי' במשכן בקרבנות]. ליתא. דאין הטעם כלל משום זה. שהרי בפסחים (מ"א.) המבשל בחמי טברי' בשבת פטור פסח שבישלו בחמי טברי' חייב. מ"ש בשבת דלא דתולדות אש בעינן וליכא פסח נמי לאו תולדות אש היא. ואם בעצמותו בישול הוא והטעם בשבת משום שאינו דומה לאותו שבמשכן מה מקשה מפסח. ועיקר הטעם שאמרת משום דמולח לא הי' במשכן ליתא. דבתולדות כל המלאכות לא חיישינן דליהוי במשכן לבד מתולדות הוצאה כמבואר בתוס' ריש שבת: ז) גם מ"ש עפ"י שיטת הרא"ה דאף חלק כהנים ה' צריך מליחה. הנה היא דעת יחידית.

ומפורש בת"כ דרק אברים הנקטרין הי' טעונין מליחה. וכבר השיב עליו כן במשמרת הבית. והר"ן שהביא דברי הרא"ה ההם בטח שלא ראה ספר משמרת הבית ואמנם אני ישבתי קצת דעת הרא"ה שלא יהי' כטועה בדבר משנה דדין זה אם חלק כהנים טעון מליחה יש לומר שתלוי במחלוקת אם הוא ממון בעלים ומקדשין, בו האשה או ממון גבוה וכהנים משלחן גבוה קזכו. ולמה דקי"ל ממון גבוה ומשלחן גבוה זכו חשיב אכילת כהנים כאכילת גבוה. דהכי אמרינן ריש מנחות דמה שהותר מליקה [איסור נבילה] לכהנים חשיב הותרה לגבוה דכהנים משלחן גבוה זכו. ומה"ט סובר הרא"ה דבעי מליחה ג"כ. וע"כ אין קושיא מת"כ. דסתם ת"כ ר' יהודא ור"י הא ס"ל (פרק האיש מקדש) המקדש בחלקו אפילו בקדשי קדשים קידש: ח) אך מ"מ דברי הרא"ה מוקשים משעירי הרגלים שנאכלין חיים והיינו בלא מליחה. דמה שכתב הרא"ה שהי' מולחין אותם מפורש להיפוך בירושלמי עירובין (פרק בכל מערבין) בבשר חי מליח דמערבין בו ומבעיא בירושלמי בשר תפל בלא מליחה אם מערבין בו ופשיט ממתני' דמנחות הבבליים אוכלין אותו [שעיר של יוהכ"פ] חי. הנה דפשיטא לי' דבלא מליחה הי' אוכלין אותו. והערני לזה חתני ר' אהרן נ"י. וכבר השגתי כן על ספר ברוך טעם שכתב שהי' ע"י מליחה מירושלמי ההיא. אך כעת הערני לזה חתני הנ"ל: ט גם בדעת הר"ן שכתב שאין ראי' דמליחה לא יחשב בישול. פשוט ג"כ בעיניך דהטעם משום דלמד ממליחת חלק כהנים או ממליחת עורות. וא"צ לכך דמבושל בחמי טברי' אין ראי' כלל כנ"ל: י ראיתיך מסתפק אם חלק הנאכל דוחה שבת פשוט שאין דוחה. ועיין ריש תמיד נשחט גבי צלייתו דלא דחי שבת פירש"י דצורך הדיוט הוא ואפשר מבע"י. וע"כ שני טעמים הם. דאפשר מבע"י לבד הא מועיל אפי' בחלק גבוה וע"כ צורך הדיוט לבד ג"כ מועיל שלא ידחה.

ומשנה שלימה שנינו חמשה דברים באים בטומאה ואין נאכלין בטומאה. וכיון דטומאה לא דחי שבת נמי לא דחי. דאין חילוק בין שבת לטומאה רק לענין פסח שני משום דמפני טומאה דחתי' יחזור ויעשה בטומאה כמפורש בש"ס יומא. ותירוץ מהר"י אלפנדרי שהביא המל"מ (פי"א מה' שבת) דמפרש תמלח אפי' בשבת בחלק כהנים תמוה. דחלק כהנים אינו דוחה. ובלאו הכי תמוה כיון דאין חיוב לאוכלן בעורן וכיון דרשות הוא איך ידחה הא דומה לנשים בפסח דלמ"ד רשות אינו דוחה שבת: יא) גם מה שהקשית דלמצוה הא יכול להשהות ולא למלוח כל כך שלא יהי' נאכל מחמת מלחו. יפה הקשית. ואף שהשגתי על רוב דבריך חדאי נפשא: בפלפולא דידך דברי או"ח המברכך בכוח"ט הק' אברהם. סימן פט שאלה. קרום של טרפש הכבד שצריך להסירו ולא הסירו ומלחו כך ובשלו ואין בחתיכה שדבוק לקרום ששים נגד הקרום וקליפה שנאסרת בשעת מליחה. ונגד הקרום לבד יש ששים. ובכל הקדירה יש ששים אף נגד הקליפה מהו שיאסר מחמת איסור דבוק א) תשובה. דבר זה מחלוקת הלבוש עם הש"ך. דלדעת הש"ך (סי' צ"ו) חשיב איסור דבוק. וכן דעת מהר"ם מלובלין. והש"ך (סי' הנ"ל) חולק עליהם עיי"ש בצנון שנאסר כדי נטילה ובשלו דלדעת הלבוש ומהר"ם מלובלין צריך ס' בקדירה נגד כל הצנון ולדעת הש"ך א"צ ס' רק נגד הנטילה: ב) ולפענ"ד יש ליתן טעם לדברי הש"ך עפימ"ש התוס' ושאר פוסקים בטעם צלי שאוסר כ"ק ולא אמרינן שקליפה תאסר חברתה וכן לעולם. משום דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שאיסור עצמו יכול לילך לשם. והאיסור עצמו אינו יכול לילך לשם דאין בלוע יוצא בלא רוטב [וכן ביאר הרב פרמ"ג דבריהם]. והנה הרשב"א בשמעתא דטיפת חלב כתב בהא דאין בלוע יוצא בלא רוטב פי' שאינו יוצא אלא באמצעות הרוטב וע"כ צנון זה שנאסר כדי נטילה מחמת בליעה אין הבליעה יוצא רק ע"י הרוטב.

ותיכף שיצא לרוטב נתבטל. ואף חתיכה שדבוק אינו יכול לבלוע מהאיסור שבלוע בה רק באמצעות הרוטב כדמוכח מהא דאין קליפה אוסרת חברתה. וע"כ אין הצנון נאסר כיון דהבלוע אינו יוצא לשם. וגוף הנטילה אין אוסרתה דאין הנאסר יכול לאסור. ואף שבולע ע"י הרוטב. הא מה שיוצא לרוטב נתבטל דברוטב יש ששים כנגד הנטילה: ג) ואפי' אם אין ברוטב לבד ששים רק עם שאר הצנון דבזה י"ל לכאורה דצנון נעשה נבילה מחמת הנטילה שגוף הצנון יכולה לבלוע ולא חשיב פירש מהאיסור כיון שבולע משהו באמצעות הרוטב והרוטב אינו מבטלו כיון שברוטב לבד אין ששים רק עם הצנון והרי הצנון נעשה נבילה כיון שלא פירש לגמרי כנ"ל. ליתא ושיבוש הוא. דהא דצריך ששים כנגד כולה היינו משום דלא ידעינן כמה נפיק מינה. וטעם איסור דבוק ג"כ משום דבלעה עיקר הטעם. וא"כ כיון דברוטב ושאר הצנון יש ששים כנגד הנטילה. א"כ ממנ"פ אם יצא כל כך טעם מנטילה אל הרוטב עד שאין הרוטב ס' ע"כ לא נשאר טעם בהנטילה כדי ליתן טעם בשאר הצנון דא"כ הי' בנטילה כדי ליתן טעם בהרוטב ובשאר הצנון וליתא. שהרי בין שניהם יש ס' וק"ל ואם במה שיצא אל הרוטב יש ברוטב ס' כנגדו. הרי נתבטל קודם שיגיע אל הצנון ושפיר חשיב פירש האיסור לגמרי ומותר הצנון: ד) אמנם בנ"ד שנתבשל עם הקרום ג"כ י"ל דנהי שהבלוע שבקליפה אינה יכולה לצאת כי אם דרך הרוטב. מ"מ כיון שבלוע עכשיו מהקרום גופי' שלא באמצעות הרוטב דמחמת הבל הקדירה בולע בכולה א"כ לא חשוב פירש. ושפיר אוסר מחמת איסור דבוק: ה מיהו מדברי הב"ח שהביא הש"ך משמע דאף במקום שהאיסור גופי' נתבשל ג"כ לא אמרינן איסור דבוק להצריך ס' גם נגד הנטילה שבלעה.