שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 21

ולעולם כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס אינו מברך מעין ג' וכן מסתבר] וגם הביא דברי הרמב"ם דכשנותנין ליתן טעם בתערובת אפי' מיעוט דגן מברך בורא מיני מזונות. וקשה הא דרב כהנא וצ"ע אם לא נדחוק בזה כנ"ל: ט) ונשוב לנידון דידן שאין כוונתו בקמח כדי לסעוד הלב. הלא לדעת התוס' מברך שהכל. וכן לדעת השטמ"ק כיון דלעולם כשמערבין הקמח אינו אף חלק אחד מעשר. וליכא כזית בכדי אכילת פרס. ואף שבתערובת זה מערבין יותר מדאי משום שקשה ללעוס בלא תערובת הנ"ל. אך שוב הוי כסיפא דרב כהנא. דכיון דהא דמפשי בי' קימחא הוא לדבק. שוב מברך שהכל. אף שמיעוט קמח בלאו הכי הי' נותנים בו לכוונת אכילה כמו שהוא משמעות הלשון. מכל מקום המיעוט אין בו כזית בכדי אכילת פרס והרבוי לדבק. והכי נמי ממש בנידון דידן: י) אך אפילו לפי פסק הש"ע הא ודאי לענין ברכה לכתחילה יש לסמוך על טעם הראשון. ולא יהי' אלא ספק הלא על כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא. רק החשש משום ברכה שלבסוף. הא כבר נתבאר שדברי המעדני מלך עיקר דאפילו בשאר מינים כל שאין בו [כזית] בכדי אכילת פרס מברך אחריו בורא נפשות רבות. שוב ראיתי באלי' רבה שחולק על המגן אברהם וכתב דאישתמיטתי' דברי המעדני מלך. וכיון שנידון דידן דימה לאין בו כזית בכדי אכילת פרס כנ"ל. שהמותר ודאי לדבק כנ"ל. הוא מברך בורא נפשות רבות: יא) הן אמת דקשה לי לדעת ר' יונה הנ"ל הא דמקשים התוס' על רש"י [דף מ"א: ד"ה אלא פת הבאה בכיסנין] שפי' פת הבאה בכיסנין שנותנים בה תבלין הרבה ואגוזים ושקדים מאכלה מועט לא הטעינה ברכה מעין ג'. והקשה התוס' שהרי רב ושמואל אומרים כל שיש בה מחמשת המינים מברך עליהם ברכה אחת מעין שלש. ומה קושיא. הא יש לומר פת הבאה בכיסנין ליתא בדין כזית בכדי אכילת פרס.

ויש לומר דסבירא לי' רב ושמואל סתמא קאמרי אפילו לית כזית בכדי אכילת פרס. ולפי גירסתם בדרב ושמואל מברך ברכה אחת מעין ג'. מוכח אפי' ליכא כזית בכדי אכילת פרס מברך מעין שלש. מה שאין כן לדידן דגורסים בדרב ושמואל מברך בורא מיני מזונות. יב) ויותר יש להמתיק הדברים. דאפילו תימא דרב ושמואל ביש כזית בכדי אכילת פרס מוכח דאפי' לית כזית בכדי אכילת פרס מברך ברכה אחת מעין ג'. דאי אמרת דאינו מברך מעין ג' אלא ביש בכדי אכילת פרס. אם כן אינו חייב רק היכי דאכל כזית מן הדגן. וקשה איך יתחייב לברך מעין ג'. הא תיכף שאכל כזית מן התערובות נתחייב בורא נפשות רבות ונצטרף הדגן לחיוב בורא נפשות רבות. ושוב איך יצטרף אחר כך [שאכל כזית מן הדגן] הדגן עם הדגן אחר לברכה אחת מעין ג' התינח לרבא דאמר בזבחים (דף ל"א.) חצי זית חוץ לזמנו חצי זית חוץ למקומו וחצי זית חוץ לזמנו ויקץ כישן הפיגול. דאפילו נצטרף תחילה החוץ לזמנו אל החוץ למקומו לפסול. חוזר ומצטרף לפיגול ניחא. אבל לר' המנונא דחולק דכיון שנצטרף תחילה לפסול שוב אינו מצטרף לפיגול. הכא נמי שנצטרף לבורא נפשות רבות. שוב איך יצטרף לברכה אחת מעין שלש ותקשה לר' המנונא מדרב ושמואל. ועל כרחך לומר לר' המנונא דאפילו ליכא כזית בכדי אכילת פרס מברך מעין ג'. וכיון דרבא לא פליג עלי' בהא. נקטינן דאפילו ליכא כזית בכדי אכילת פרס מברך מעין ג'. אבל לדידן דלא גרסינן מעין שלש. שפיר יש לומר דאינו מברך מעין ג' אלא אם כן אכל כזית בכדי אכילת פרס ואף דבפת פסק בש"ע דאפילו אין בו כזית בכדי אכילת פרס מברך על המחי' הנה הדבר תמוה. והגר"א כתב שהוא טעות סופר. והדרישה נדחק ליישב דנחית חד דרגא כיון שאם הי' כזית בכדי אכילת פרס הי' מברך ברכת המזון. והתינח בתערובת קמח בקמח.

אבל פת הבאה בכיסנין דאפילו רובו דגן כל שלא קבע סעודתו עליו מברך אחרי' על המחי'. ממילא כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס מברך בורא נפשות רבות: יג) ובהא דפסק בש"ע שאם אין בו כזית בכדי אכילת פרס מברך אחריו בורא נפשות רבות קשה לי דיותר נראה שלא יברך אחריו כלל לפי פסק הש"ע דמברך תחילה בורא מיני מזונות. דחשיב טפל אלי' אפילו אין בו כזית. וכיון שהדגן פחות מכזית שאינו מברך אחריו. גם על הטפל לא יברך. כמו שאכל מליח ופת דמברך על המליח בורא נפשות רבות. ופוטר את הפת. אף דבורא נפשות רבות לא חשובה כלל לגבי ברכת המזון לאחריו (שמברך בורא נפשות רבות) ואפי' לגבי ברכה אחת מעין ג'. דמהאי טעמא קאמר הש"ס גבי פת אורז ולבסוף אינו מברך ולא כלום. וכן פרש"י (דף מ"א :) ואינו מברך. ומכל מקום אינו מברך ברכת המזון. הוא הדין נאמר כשהעיקר אין בו ברכה כלל גם הטפל לא יברך עליו כלל. דהא בורא נפשות רבות גם כן לא חשוב ברכה כלל. וכמו לענין שבת המוציא חצי שיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפילה לו. הכא נמי כיון דחשובים השאר דברים טפל לגבי הפחות משיעור דגן. ואף דבסימן רי"ב כשאוכל הטפל קודם העיקר מברך עליו שהכל. הרי דכשאין נפטר בברכת העיקר [ שעדיין לא בירך על העיקר] מברך על הטפל. היינו משום שהעיקר מחויב בברכה. הוא הדין הטפל מחויב. מה שאין כן בנידון דידן שעל העיקר פטור מברכה אחרונה. הוא הדין הטפל, וכעין זה כתב התוי"ט סוף פרק קמא דראש השנה דמוציא אדם חולה במטה כיון שחייב על האדם דחולה ככפות דמי. חייב נמי על המטה. ומה שיש לדקדק על התוי"ט מהא דמוציא אוכלין בכלי חייב על האוכלין ופטור על הכלי ישבתי במקום אחר על פי דברי התוס' (דף צ'.) בסוף העמוד בשם ר"ת ואין כאן מקומו:

יד) ומכל מקום מה כחי לחלוק מסברא על ר' יונה ופסק הש"ע בלי ראי' ברורה מן הש"ס. בפרט שלדעת השיטה מקובצת גם בורא מיני מזונות אין מברך כשאין בו [כזית] בכדי אכילת פרס דאז. לא חשיב טפל כלל לגבי הדגן. ושפיר מברך אחריו בורא נפשות רבות. ולעניות דעתי הי' נראה להלכה יען בזמן השלחן ערוך עוד לא נתפשט ספר השיטה מקובצת על ברכות. ויש לומר אילו הי' רואה הב"י ספר שיטה מקובצת לא הי' מכניס ראשו בספק לברך המוציא. כיון שלדעת השיטה מקובצת אינו יוצא בברכת המוציא. והוא ברכה לבטלה וטוב יותר לברך שהכל דעל כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא. ואז שפיר יברך אחריו בורא נפשות רבות דלא חשיב טפל כלל: הק' אברהם. סימן לט. בדין ברכת הגומל א) כתב הרא"ש דהולכי דרכים אינם כהולכי מדברות לברך ברכת הגומל. דברכת הגומל במקום תודה נתקנה עד כאן. ובחתם סופר חלק אורח חיים סימן נ"א הקשה דמי תקן את רוח ה'. הלא ברוח הקודש נאמרת וירוממוהו בקהל עם והוה לי' דברי קבלה. לא תקנת חז"ל. והוא חלק בין הפרקים. דויזבחו זבחי תודה כתיב קודם יורדי הים, על כן אין חיוב תודה אלא בתלת אחריני דכתיבי קודם. ולא מיורדי הים. והא דוירוחממוהו דילפינן מינה ברכת הודאה. רק ביורדי הים. ולא באינך אחריני. רק חכמינו ז"ל תקנו בזמן שאין בית המקדש קיים במקום תודה עד כאן דבריו: ב) והנה מה שכתב דחיוב תודה אינה ביורדי הים. נעלם ממנו דברי רש"י זבחים (דף ז' ע"א) בד"ה לא דידי' וזה לשונו ששחט תודה בשעת עלייתו מן הים וכו' עיין שם. אף דכתיב קודם יורדי הים. וכל שכן קרא דוירוממוהו דכתיב בסוף בתר כולהו דאכולהו קאי. ועיקר הקושיא דהוי דברי קבלה ולא תקנת חכמינו ז"ל. הנה מגילה ברוח הקודש נאמרה. ואף על פי כן בריש מגילה מכדי כולהו אנשי כנסת הגדולה תקנוהו.

ועל כרחך ברוח הקודש נאמר להם שיתקנו. וכן יש לומר שדוד המלך עליו השלום ראה ברוח הקודש לתקן בהני ברכת הגומל. והאי במקום תודה דכתב הרא"ש פירוש במקום שיש תודה תקנו נמי ברכה זו. שהרי בכתוב נזכר נמי תודה. על כן אין חיוב זה רק במקום שיש חיוב זה. ועוד יש לומר דקרא דוירוממוהו אמזמור לתודה קאי שהבעלים אומרים בשעת הקרבת התודה. ומשחרב בית המקדש תקנו ברכה במקום תודה ומזמור לתודה: ג) ובחתם סופר כתב שם דמזמור לתודה ראי' שאומרים שירה על נדבת קרבן יחיד כדעת הרמב"ם פרק ב' מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ב'. והם דברי תימה. דאין זכר למו ברמב"ם. רק הנסכים שמקריבין. אבל לא שירה. והרמב"ם עצמו כתב בהלכות כלי מקדש דאין אומרים שירה אלא על קרבן ציבור שקבוע לו זמן. אך מזמור לתודה שהבעלים אומרים. ונראה שהוא בשעת סמיכה. דכתב הרמב"ם דבשלמים אין כאן וידוי ואומרים דברי שבח בתודה. הדברי שבח הוא מזמור לתודה [ובמקדש הי' קהל עם ומושב זקנים אף דלא הוי ישיבה במקדש. האי מושב לאו דוקא יושבין. אלא אפילו עומד. לאפוקי מהלך. כמו גבי מצורע. דכתיב מחוץ למחנה מושבו. ומצורע מהלך אינו מטמא בביאה. דמושבו כתיב. ומצורע עומד מטמא כמו יושב. דמושב היינו קביעות. והכי נמי בנידון דידן. ודלא כב"ח שכתב דברכת הגומל מעומד. משום דזקנים בישיבה. ולפענ"ד ליתא] ואין זה ענין לשירה שאומרים הלוים. ובשעת ניסוך היין. וזה הבעלים אומרים. ובשעת סמיכה. אך צריך להבין מנא לי' לרא"ש דתודה אינה בהולכי דרכים: ד) והנראה דהנה נוסח ברכת הגומל. הגומל לחייבים טובות. ובתשו' מהר"ם מינץ סימן י"ד פי' דמסתמא כיון שהי' חולה חטא יעוין שם, והנה לכאורה זה שייך בחולה וחבוש בבית האסורין שבידי שמים, או על ידי אחרים אבל יורדי הים והולכי מדברות שבעצמו הכניס עצמו לסכנה.

מה ראי' שחטא ובודאי יורדי הים שאירע להם גלים וכן הולכי מדבריות שתעו בדרך. יש לומר שזה הי' מחמת חטא. אך משמעות ש"ס ופוסקים שאפילו לא אירע להם שום סיבה מברכים הגומל לחייבים וכו' ולמה, אך יש לומר ממה נפשך אם אין צורך גדול אסור לסכן עצמו. ובזה עצמו הוא חוטא. ומאחר שמעצמו חטא והכניס עצמו לסכנה. אין מן הדין להצילו. והוא חייב בזה. ואף על פי כן גמלו השי"ת טובות. ואם מחמת הכרח ירד לים. או הלך למדבר. אם כן זה עצמו שהצרכיהו לכך, ראי' שחטא, אבל הולכי דרכים שמנהגו של עולם הוא. ואין ראי' כלל ממה שהצריך לדרך שחטא, איך יברך הגומל לחייבים טובות. ה) אך נראה דנוסח זה אינו מעכב, וראי' מהא דרב יהודה חלש ואתפת עייל לגבי' רב חנן ורבנן ואמרו לי' בריך רחמנא דיהביך לן ולא יהביך לעפרא. ענה בתרייהו אמן אמר פטרתון מלאודויי, ולא יהא ברכת אמן יותר מאילו בעצמו בירך על שהבריא, ולא אמר הגומל לחייבים וכו' ואעפי"כ נפטר, הרי דנוסח לחייבים אינו מעכב, ותמיהני על מהר"ם מינץ שם שכתב דקטן אינו מברך ברכה זו, דהוא אינו בר עונשין, ואין נכון שיאמר שאביו חייב וחוטא, ואם תאמר יאמר גומל חסדים סתם, הוי משנה ממטבע. והא מוכח בגמרא דהאי לחייבים אינו מעכב וצ"ע: ו) ולפי האמור יש סברא לומר בהולכי דרכים דמברך גומל חסדים. ועל זה השיב הרא"ש דבמקום תודה. ותודה הלא בא על חמץ ומצה. ופירש החכם המקובל אלקי ר' יוסף גקטוליא בספר צפנת פענח דמצה מורה על הנס וחסד שנעשה לו. וחמץ על החטא שחטא ואף על פי כן נעשה לו הנס. זה ענין תודה. שבא על חמץ ומצה. והוא דוגמת תקנת חז"ל הגומל לחייבים טובות, ולפי זה אין חיוב תודה אלא בהני ארבעה שבודאי חטא וחייב וכנ"ל. אבל בהולכי דרכים דאין ראי' שחטא אין תודה.

והתם לא שייך לומר שיבא בלא חמץ שהרי בתודה חמץ ומצה מעכבין זה את זה: ז) ולענין דינו של מהר"ם מינץ נ"ל כוותי' ולא מטעמי'. אלא כיון דלכתחילה נוסח הברכה הגומל לחייבים טובות. כיון שהקטן אינו יכול לברך כך. לא שייך בו חינוך. וראי' קטן היודע לנענע חייב בלולב אף דנענוע לא מעכב. מכל מקום כשאינו יודע לנענע אינו בדין חינוך. והכי נמי בנידון דידן. ויש לדחות דהא בעינן שיהי' בלולב כדי לנענע אף דנענוע לא מעכב. יש לומר ראוי לנענוע בעינן כדר' זירא, וכשאינו יודע לנענע לא חשיב ראוי. וכהאי גוונא כתב הרי"ף סוף מצוות חליצה: סימן מ עוד בדין הנ"ל: א) כתב הטור סימן רי"ט בשם אביו הרא"ש ז"ל בהא דרב יהודה דמשני דעני בתרייהו אמן. אע"ג דשומע יוצא בלא עניית אמן. היינו דוקא היכי כשהמברך מחויב בברכה. אבל הכא הם לא היו חייבים. לכך הוצרך הוא לעניית אמן עד כאן לשונו. ולכאורה יש לומר טעם אחר. דשומע כעונה. ואילו אמר הוא לשונם ממש לא הי' ברכה כלל בדידי', שהרי הם אמרו לנוכח בריך רחמנא דיהביך כו' ולא שייך כלל אצלו. אך באמן יצא. שהרי בהא דכל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי ילפינן מואמרה האשה אמן אמן אף שהכהן אומר לנוכח. ואף על פי כן חשיב האמן כמוציא שבועה מפי'. הכא נמי אף שהברכה הי' לנוכח. חשיב כמוציא ברכה מפיו. אבל בלא אמן רק משום שומע כעונה אתינן עלה. יש לומר דהוא כאומר לשון זה. ולא הענין מופשט מלשון: ב) ויש להביא דוגמא לזה מהא דמגילה (דף י"ח:) אילימא דכתיבא אשורית וקרי לה יונית. היינו על פה. הרי דאף שהענין כתוב בספר. כיון שהלשון אינו כתוב לא מהני. והכא נמי כיון שהלשון לא שייך בדידי' לא מהני: אך דעת הר"ן בתשובה המובאה בריב"ש דלועז שיוצא בשאר לשון יוצא בכהאי גוונא.

וקושיית הגמרא למה דסבירא לי' שם דאפילו לועז אינו יוצא אלא באשורית או יונית. ואינו יוצא בענין לבד אלא בלשון גם כן. והרי הלשון יונית אינו כתוב ולשון אשורית אינו קורא. ולפי זה בנידון דידן צריך לטעם הרא"ש: ג) ונראה לי הוכחה לדברי הרא"ש מסידור הקושיות בגמרא דתחילה מקשה והא לא הוי עשרה ומשני דהוה עשרה. והדר מקשה והא איהו לא מודה. ומשני דעני אמן. והרי קושיא שני' פשוטה יותר דלא מודה כלל. והי' לו להקשות זה בתחילה. ולאחר התירוץ דעני אמן יקשה והא לא הוה עשרה. וכבר דקדק בזה הפמ"ג. ותירוצו אינו מובן לי כלל. אך לדעת הרא"ש יש ליישב דהנה הרשב"א בשם הירושלמי מהו לברך אניסא דרבי' ולא איפשטא. וכתב הרשב"א דיש לפשוט מרב חנן ורבנן דמברכי אניסא דרב יהודה משום דרבם הי' והנה יש לומר דמשום דרבם הי' חובה עליהם לברך ושומע כעונה. ויצא רב יהודה אפילו בלא עניית אמן. אך על מה דמשני דהוה עשרה שפיר מקשה. דהנה הראנ"ח בדרשותיו פרשת אמור כתב דיורדי הים אף שרבים הם אינם יכולים לברך עד שיהיו עשרה לבד מדידהו דמהללים בעלי הנס אינם מן המנין. ולפי זה אם הדין דמחויב לברך על נס רבו כמו על נס עצמו. דחשיב כאילו נעשה להם הנס שרבם הבריא, אם כן תלמידים המהללים לא יעלו מן המנין דנחשבין המה בעלי הנס שרבם הבריא [וכמו שאמרו הברכה דיהבך לן] וקושיות הש"ס ממה נפשך אם מחויבים אין כאן עשרה. ואם פטורים הא איהו לא מודה. ומשני דלעולם פטורים אלא דעני בתרייהו אמן: ד) ובעיקר דברי הרא"ש דמשום דאינם מחויבים אינו יוצא בלא עניית אמן. הקשה הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל הא כל הברכות אף על פי שיצא מוציא. [והיינו משום ערבות. ודוקא במצוה שאינו מחויב אינו ערב גם כן. משום דלא שייך במצוה זו. מה שאין כן ברכת הגומל דבעצמו שייך בה אלו מתרמי לי' שהי' מהארבעה.

הוא ערב גם כן] ומכח זה יצא לדון בדבר החדש. דאם יצא אינו מוציא בלא עניית אמן. ולדידי אין ראי' מכאן. שהרי הטור כתב בשם בה"ג סימן רע"ג שאם כבר יצא והם בקיאים לקדש לא יקדש להם. והכי קיימא לן בשולחן ערוך שם. והטעם ברור כיון שיכול לקדש בעצמו אין חיוב על אחרים משום ערבות. [זכר לדבר לא יתבע מן הערב תחילה]. והכא נמי לא הי' יכול רב יהודה לצאת בשמיעת ברכתם אם לא הי' מחויבים. כיון שיכול לברך בעצמו: ה) ובעיקר מה שחידש ר' עקיבא איגר שאם יצא כבר אינו מוציא בלא עניית אמן. קשה לי משופר דלא שייכא בי' עניית אמן על התקיעות. ומפורש בתוס' ראש השנה (דף כ"ח:) בדיבור המתחיל ומנא תימרא דאף על פי שיצא מוציא שהקשו אהא דתוקעין כשהן יושבין ואחר כך כשהן עומדין. והא עבר משום בל תוסיף. ואפילו למאן דאמר אינו עובר אלא בזמנו. הכא נמי כיון דאי מתרמי ציבורא אחרינא הדר תקע להו זמני' הוא. הנה דאף שיצא מוציא אחרים אף דלא שייך בתקיעות עניית אמן: ו) והי' נראה ליישב דהנה ידוע דברי רמב"ם דשופר אין מצוותו התקיעה אלא השמיעה. ובתשו' ביאר יותר דתקיעה כדי לשמוע הוא כמו עשיית סוכה לישב בה והמצוה רק הישיבה הכא נמי המצוה רק השמיעה. וקשה דאם כן השומע ממי שאינו מחויב למה לא יצא. ליהוי כמו סוכת גנב"ך דאף דלאו בני חיובא נינהו העושים. כשרה. ובן חיוב היושב בה יוצא בה ידי חובתו. הכא נמי אף דתוקע לאו בר חיובא. השומע בר חיוב הוא וליהוי יוצא בו. ונראה דהנה בספר תורה דהמצוה על כל אחד לכתוב לו ספר תורה ואם נתנה לאחר ביטל מצוותה. ומבואר בכל אחרונים שאם נתנה לבית הכנסת במתנה ביטל המצוה ומחויב לכתוב לו אחרת. הרי דהמצוה במה שהספר תורה שלו. ואף על פי כן אם הניחו לו אבותיו ספר תורה אינו מקיים המצוה [כדאיתא בסנהדרין דף כ"א:

ובפוסקים] אלא אם כן כתבה בעצמו או על ידי שלוחו. ובספר המצוות להרמב"ם מבואר דאם קנה לו ספר תורה אף דכחוטף מצוה מן השוק קיים המצוה. והיינו משום דכתיב כתבו אינו יוצא אלא בפעל במעשה שיהי' לו ספר תורה. והכא נמי כיון דכתיב תקעו בחודש שופר. ומינה יליף שילהי ראש השנה דתרועת ראש השנה בשופר. והרי כתיב תקעו במעשה. וכן ילפינן התם בגזירה שוה ממדבר והתם כתיב ותקעתם. ואף דהתכלית הוא השמיעה. [וכמו שהביא הרמב"ם הדמיון מסוכה דאף דכתיב תעשה. מכל מקום המצוה הישיבה] מכל מקום בעינן שיפעול זאת במעשה. והיינו שיתקע כדי שישמע או שיתקע שלוחו. אבל אם אחר תוקע כדי שישמע. הרי הקול נכנס ממילא באזניו ושמיעה איננה מעשה. כמ"ש הרא"ש נדרים (דף ע"ב.) דשמיעה הוי מידי דממילא ואינו יוצא בקול זה שבא ממילא לאזניו כמו שאינו יוצא בספר תורה שהניחו לו אבותיו ואינו דומה לסוכה דהישיבה היא מעשה. ועל כן אם מי שאינו בר חיוב תוקע דאינו יכול לעשות שליח. כמו שאין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה. אינו יכול לצאת בשמיעה. כיון דשמיעה אינה מעשה. ובקרא כתיב תקעו. ואף דבמסכת ע"ז (דף ל"ט.) אשה שהי' נשאת לחבר וקושרת לו תפילין בזרועו, אף דקרא כתיב וקשרתם. אפשר שאותו חבר הי' סבירא לי' שבת ולילה זמן תפילין. ולאו מצות עשה שהזמן גרמא הוא. ונשים חייבות וכר' מאיר ור' יהודה דסבירא להו הכי עירובין (דף צ"ו:) או משום דבפרשת קדש ובפ' והי' כי יביאך כתוב והי' לאות על ידכה, שמע מינה דבמה שהם עליו לבד מקיים המצוה. כן יש ליישב דעת הרמב"ם: ז) ולפי זה אף על פי שיצא מוציא אפילו בלא טעמא דערבות. דשייך במצוה ויכול ליעשות שליח. ולא חשיב מצוה שבגופו. שהרי המצוה השמיעה.