שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 26

ב) ונראה דהנה בשלהי תמורה הנקברין לא ישרפו וחשיב שם בב"ח מכלל הנקברין. ובגמ' מ"ט משום דנקברין אפרן אסור כו'. ולכאורה קשה למ"ד אפשר לסוחטו מותר כיון שאח"כ אין בו כדי נתינת טעם. שהרי האפר אינו נותן טעם. ואילו הי' הבשר נעשה אפר והחלב נשאר חלב הי' מותר. וכ"ש השתא ששניהם אפר ולא שייך בהו נתינת טעם כלל. ודוחק לומר דמתני' כר' יהודה ואינהו כרבנן. ועוד דמדסיפא ר' יהודה רישא לאו ר' יהודה. ועוד דא"כ אמאי לא פסקו כסתם משנה. ועוד דאפי' למ"ד אפשר לסוחטו אסור מ"מ אם יצא כולו כולי עלמא מודו דמותר להתוס' ושאר פוסקים הנ"ל. אלא שאם נשאר בו קצת מסייע אחד לחבירו. משא"כ הכא שנתבטל מתורת חלב לגמרי וכל אחד נתבטל מכח שהאוסרו נעשה אפר: ג) ונראה ליישב דהנה נבילה שאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבילה. ואילו באיסורי הנאה אפי' האפר אסור. ואם מעולם לא הי' ראוי לאכילה אינו אסור בהנאה. וכן מוכח מחמץ נוקשה דאינו אסור אי לאו דגלי קרא ואע"ג דהוי איסור הנאה אפי' לחזקי' וצ"ל החילוק דבאיסורי הנאה כיון שמעיקרא נאסר בהנאה אין האיסור פוסק. משא"כ באיסורי אכילה אף מעיקרא לא נאסר רק האכילה והשתא לאו אכילה הוא: ד) ובזה ניחא מה שפסק הרמב"ם דבב"ח וכלאי הכרם אף אם נפסד מאוכל אדם חייב עליו. משום דמעיקרא הי' חייב עליו שלא כדרך אכילה. משא"כ בשאר איסורי הנאה אע"ג דמעיקרא הי' אסור אף בהנאה. מ"מ אם נהנה אח"כ אינו לוקה. שהרי הרמב"ם סובר דעל הנאה אינו לוקה. וה"ה בבב"ח דמעיקרא נאסר אפי' ליהנות מן האחד לבד. כגון אם ימכור ואחד חוץ מדמי השני. ה"ה אח"כ אפי' נפרדו זה מזה לגמרי נשאר איסור הנאה שבו. וכל זה לדידן דקי"ל דבב"ח אסור בהנאה. אבל לאיסי בן יהודה דמתיר בב"ת בהנאה וכן בבב"ח דרבנן דמותר בהנאה אם נפרדו זה מזה מותר:

ה) והנה בטפת חלב שנפלה על החתיכה לדידן דקי"ל דחם בחם אפי' בקדירה אם כולה חוץ לרוטב אינו אוסר אלא כדי נטילה ואין הרוטב מסייע להבליעה. א"כ הוי כצלי וטיגון דאינו אסור אלא מדרבנן. בזה אם נפרדו כ"ע מודו דמותר שהרי מעיקרא לא נאסרו אלא לאכול שניהם יחד שאם אוכל אחד הרי נפרד ומותר ודו"ק. אך בנשאר מקצת בזה פליגי רב ושמואל. והא דפריך לרב מזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב. ומשמע דאי אפשר לסוחטו מותר הוה ניחא. היינו משום דא"כ הוה מצי למימר דסובר כאיסי בן יהודה דמתיר בב"ח בהנאה ודו"ק. והר"ן שכתב דלא אמרינן חנ"נ אלא דרך בישול. וע"כ לומר דטפת חלב שנפלה על החתיכה דרך בישול חשיב. משום דאזיל לטעמי' דהבל לחות הקדירה מוליך האיסור בכל החתיכה והוי כבישול: שו"ר בחוו"ד (סי' צ"ב) שתירץ קושית הט"ז על המחבר הנ"ל משום דלא הוי דרך בישול ולא הוי איסור מחמת עצמו. ותמיהני עליו שהרי בגמ' אמר רב דכיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשה נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה. ואם אינו אסור מחמת עצמו יחשב אינו מינו כמ"ש התוס' להשיג על הרשב"ם שכתב דלמ"ד מב"מ לא בטל צריך שני פעמים ששים. והתולדה שהוציאו התוס' מזה לענין תבלין הבלועין מדם קי"ל להלכה. והש"ך (בסי' פ"ז) כתב כן במעמיד לבד. והוא רצה לומר שם דאפי' בבב"ח גמור לא חשיב איסור מחמת עצמו לענין מעמיד. והיינו משום דקיל טובא ויש אומרים דאפי' בס' בטיל: ז) עוד ראיתי להחוו"ד שכתב דאפי' אם הטעם דהבל לחות מוליך האיסור בכולה לא חשיב איסור מחמת עצמו. ולדבריו האיך אמר הר"ן דאם אינו דרך בישול לא אמרינן חנ"נ ותו לא מידי: סימן פד הלכות תערובות שמעתא דזרוע בשלה א) חולין (צ"ח:) עי"ש כל הסוגיא ובתוד"ה רבא אמר השיגו על רש"י. ולענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י ברווחא.

ויתיישב גם קושיית התוס' בד"ה לאו למעוטי. גם קושיית התוס' בשמעתא דטיפת חלב ד"ה מבב"ח. והוא עפ"י המבואר ברש"י (בעמוד א') ד"ה ושניהם לא למדוה וז"ל ואע"ג דאי אתי למילף מיני' מצית למילף אפי' היכא דיהיב טעמא דהא הכא איכא למימר דאי שלא במינו הוה יהיב טעמא אפי"ה רבנן אחמור ואמר טעמא לא בטיל. ומבואר מדבריו דאפי' ביותר מששים ומאה אינו ברור שפוסק הטעם. עוד מבואר מדבריו דאע"ג דהשתא אינו נותן טעם דמין במינו הוא. מ"מ כיון דשלא במינו הוה יהיב טעמא חשיב טעם גמור. דהא כתב דהוה מצי למילף מיני' אפי' היכא דיהיב טעמא: ב) ודבריו ברור מללו. דהנה בזבחים (עח.) בשמעתא דהפיגול והנותר והטמא שהביאו התוס' בעצמם הקשה הש"ס על ר"ל דאמר נותן טעם ברוב לאו דאורייתא מהעושה עיסה מן החטין ומן האורז חייב בחלה אם יש בו טעם דגן. ומשני דשאני בההיא דר"ל דבמינו. והקשה דלימא רואין כאילו הוא אינו מינו. כמו בדם שנתערב ביין או בדם תי'. ומשני דאתי כתנאי ור"ל לית לי' רואין. והנה אנן קי"ל כסתם משנה דאמרינן רואין כמבואר ברמב"ם (פ"ב מהלכות פסהמ"ק) וכן קי"ל בש"ע לענין כסוי הדם. והנה שם בזבחים (דף ע"ט) כתבו התוס' וצריך לדקדק מ"ש לגבי קדשים וטומאה ומקוה אמרינן רואין. וגבי איסורא לא אמרינן רואין עיי"ש. ומ"מ מבואר דבקדשים קיי"ל דאמרינן רואין אף לענין איסור אכילה בקדשים כמו בפיגול ונותר וטמא כנ"ל. וא"כ בזרוע בשלה דבקדשים איירינן אין חילוק בין מינו לשאינו מינו ומצי למילף מיני' אפי' היכא דיהיב טעמא אלא דרבנן אחמור כו'. (ולכאורה קשה על רש"י דהיכי אמר דמצי למילף מיני' להתיר אפי' היכא דיהיב טעמא. דהא לקולא לא גמרינן מזרוע בשלה דחידוש הוא כמבואר בסוגיא. ויתבאר אח"ז]: ג) והשתא מיושבים כל קושיות התוס'.

מתחילה מה שהקשו מה דחקו לפרש דרבא לית לי' טעם כעיקר בחולין בטעם גמור כיון דהכא לא איירי בטעם גמור. ניחא כיון דרש"י ס"ל דאפי' ביותר מששים אינו פוסק הטעם והוי טעם גמור. וא"ל דמ"מ נלמד מזרוע בשלה דע"י ששים מותר אף נותן טעם. דליתא דלקולא לא גמרינן מזרוע בשלה. והשתא ניחא ג"כ מה שהקשו מהא דהקומץ רבה שתי מנחות שנתערבו דבטיל ברוב לרבנן דס"ל מין במינו בטל. דע"כ אין כל שהו אסור בקדשים. דהכא לאו כל שהו אלא נותן טעם. והתם לא שייך נתינת טעם כיון דלאו לענין אכילה מיירי רק להקטיר. ומה שהקשו מר"ל דהפגול והנותר כו' דמוכח דאפי' כדי נתינת טעם לא אסר במינו. תמוה לי טובא דהא הש"ס מוקי מימרא דר"ל כמאן דלית לי' רואין. ואנן קי"ל כמ"ד רואין וכנ"ל: ד) אלא דקשה לפי זה הא דאמר רש"י דרבא לית לי' טעם כעיקר. ולא אמר דכולי שמעתא לית לה טעם כעיקר בחולין. דאי לית ליה טעם כעיקר בחולין. א"כ היכי מצינו למילף דיותר מששים מותר הא לקולא לא גמרינן מזרוע בשלה: ה) ונראה דהנה בתוס' (ד"ה לאו) הקשו דזהו היתר הבא מכלל איסור דילמא הפירוש דלכתחילה הותר לבטל האיסור. ונראה דהנה ידוע דברי הר"ן בנדרים דלרבנן דס"ל עולין אין מבטלין זה את זה הטעם משום מין במינו. דאינהו ס"ל הא דמב"מ בטיל משום דאף דשניהם שוים בטעם ובשם חשיב מין בשא"מ משום דחלוקים באיסור והיתר. וע"כ עולין אין מבטלין זא"ז כיון דשניהם עולין וה"ה היתר בהיתר לא בטיל עיי"ש. וממילא איסור באיסור ג"כ לא בטיל לרבנן. והנה בישול האיל עם הזרוע הי' קודם הקטרת אימורין כמפורש בתורה. והנה בש"ס פסחים (ד' נ"ט) מבואר דאסורים כהנים לאכול הבשר עד לאחר הקטרה. ומשמע מדברי התוס' זבחים (ל"ו ד"ה שיאכלוהו) דאף בקדשים הנאכלים לבעלים הדין כן. דאסורים לאכול קודם הקטרה.

דסתם קאמר הנאכלים ליום ולילה ואף תודה ואיל נזיר בכלל. וכן משמע בתוס' ביצה (כ':) וברש"י קידושין (נ"ב. ד"ה כי קזכי וד"ה משלחן גבוה). וא"כ כיון דבשעת בישול איל עם הזרוע לא נתבטל דהוי איסור באיסור ולא חל הביטול רק בשעת הקטר אימורין וביטול ממילא הוה ולאו איהו קמבטל ולא שייך בזה אין מבטלין איסור לכתחילה. ע"כ משני דאתי כר' יהודה דמין במינו לא בטיל והכא גלי קרא דבטיל. ולדידי' שפיר הוי חידוש מה שהותר לבשלם יחד. דלדידי' עולין מבטלין זא"ז ולא שאני לן בין איסור בהיתר לאיסור באיסור. ושפיר הוה חידוש מה שהותר לבטל: ו והשתא א"ש שמעתא דזרוע בשלה אף למ"ד טע"כ דאורייתא. די"ל דאתי כמ"ד מין במינו בטיל ולדידהו עולין אין מבטלין זא"ז וה"ה איסור באיסור דלא בטיל וזרוע בשלה לאו חידוש הוא ושפיר ילפינן מזרוע בשלה אף להקל. והשתא הוקשה שפיר לרש"י דנילף מיני' אפי' היכא דיהיב טעמא שיתבטל לדידן דמב"מ בטיל. אבל לרבא דאליבי' משני הש"ס דזרוע בשלה חידוש הוא וע"כ לא ילפינן בעלמא להתיר טעם כעיקר [וע"כ משום דרבא לשיטתי' דס"ל גבי חמרא חדתא בענבי דמב"מ לא בטיל וכמ"ש רש"י בשמעתא דטיפת חלב] מוכרח לומר דרבא לית לי' טעם כעיקר בחולין ודו"ק: ז) העולה מזה דלמ"ד טעם כעיקר דאורייתא ע"כ ס"ל מב"מ בטיל דאל"כ מנ"ל שיעורא דששים ומאה. ומשמע דהנהו שיעורי כ"ע אית להו. אלא ודאי דס"ל מין במינו בטיל וזרוע בשלה לאו חידוש הוא וילפינן מזרוע בשלה להקל: ח ובזה מיושב קו' התוס' בשמעתא דטיפת חלב. דהנהו תנאי דילפי ממשרת ומגיעולי נכרים טעם כעיקר אמאי לא ילפי מבב"ח לאביי. ולפמ"ש ניחא דהנה ק"ל לפמ"ש התוס' בשמעתין דזרוע בשלה דלפעמים הזרוע עם מקצת מן האיל חוץ לרוטב ונותן הזרוע טעם במה שחוץ. ופעמים שאין רוטב באותו מקצה.

ומבואר מדבריהם דאף שאין רוב לבטל הטעם מ"מ אי לא אמרינן טעם כעיקר מותר. רק למ"ד טעם כעיקר אסור אפי' במין במינו כיון שאין רוב נגד הטעם ולא בטיל. וכן משמע בהרשב"א בשמעתא דבדידי' משערינן או במה דנפיק מיני' דפשיט דבדידי' משערינן דאי במה דנפיק מיני' מנא ידעינן. והקשה הרשב"א כיון דשיעור ששים דרבנן ומדאורייתא חד בתרי בטיל ניזיל לקולא וכל היכי דאיכא טפי מחד בדידי' לשתרי כיון דנפיק לי' מספיקא דאורייתא. וי"ל דכיון דהיכא דליכא טפי מחד בדידי' ע"כ בדידי' משערינן דהוה ספק דאורייתא וכמ"ד טעם כעיקר דאורייתא. לא פלוג. ולעולם בדידי' משערינן. הרי דאפי' ליכא רוב מ"מ ליכא איסור תורה רק למ"ד טעם כעיקר דאורייתא. הרי דלמ"ד טעכ"ע לאו דאורייתא א"צ לטעם דביטול מה"ת. ט) והשתא לר' יהודה דאית לי' מב"מ לא בטיל באיסור תורה. ובדרבנן מודה כדמוכח מהא דמשני הש"ס שאני ציר דזיעה בעלמא הוא יע"ש בתוס' וברשב"א. וא"כ היכא שלא נתערב אלא טעמו יתבטל לר' יהודה. וצ"ל דלר' יהודה דאמר מב"מ לא בטיל הטעם כמ"ש הר"ן דמינו אינו מבטלו ואדרבא מחזקו וא"כ הוי כאילו עומד בפני עצמו וכשהטעם בפ"ע ולא נבלע באחר פשיטא דאסור וכמבואר ברשב"א וכדילפינן מהטמאים. ולפי זה ה"ה לרבנן בהיתר בהיתר דאפי' טכ"ע לאו דאורייתא מ"מ חשיב גופו כיון שהוא כאילו הי' בפ"ע. וא"כ אי אפשר ללמוד מבב"ח דהוי היתר בהיתר וא"צ לטעם כעיקר. אך אביי ורבא לשיטתם דס"ל כר' יהודה דמב"מ לא בטיל כנ"ל ולדידי' היתר בהיתר לא חשיב מב"מ. אבל להנהו תנאי אי אפשר ללמוד מבשר בחלב: סימן פה שאלה מחבת של דגים ושתי קדירות של בשר עומדים ביחד אצל האש והרתיח המחבת ונפל מים מתוכה לתוך קדירה אחת של בשר ולא נודע אם יש ס' בקדירה של בשר. ולהשני' לא נודע אם נפל לתוכה כלל רק על הקדירה בחוץ בודאי נפל.

מהו הדין: א) תשובה הנה הקדירה ראשונה הדבר פשוט לאסור דספק סכנה לחומרא. אך יש לעיין אם מותר להוסיף בכדי שיהי' ס' דבזה לא שייך אין מבטלין איסור לכתחילה דאינו אלא משום סכנה. ומ"מ נראה דאין להתיר הבשר שהרי כתב הרשב"א הביאו הטור (סי' ק"ו) דאפי' בשאר איסורין דלא אמרי' חנ"נ מ"מ חתיכה שבלעה איסור אינה יוצאת מאיסורה. וכתב הב"י בשם הרשב"א טעם א' משום דעיקרה ורובה של הטעם נשאר בחתיכה. וא"כ ה"נ עיקר טעמן של דגים נשאר בבשר שבלע ראשון: ב) אך יש לעיין לפמ"ש המג"א (סי' תס"ז) בזתים שבלעו חמץ קודם הפסח ונכבשו מקודם הפסח והי' ס' נגד החמץ שאין נאסרין בפסח. ומבואר הטעם בחו"ד בכמה מקומות משום דאפשר לסוחטו בהתירא מותר. וה"ט דבצלים הבלועים מבשר ובשלם בחלב דאם יש ס' בחלב נגד הבשר מותר. והדברים עתוקים. ולפי"ז י"ל בבשר שבלע טעם דגים דאם נסחט מותר דבדגים לא שייך שכבר נאסרין דסוף סוף עכשיו אין סכנה. וטעם קלוש שנשאר בבשר אינו מזיק כשם שלא יוכל לחול עליו שם איסור. ובזה י"ל דה"ט דפליטת כלים דלא חיישי' בדגים ובשר משום דהוי נ"ט בר נ"ט ואף דטעם שני באיסור ל"ל בה דלא שייך שהאיסור לא פקע: ג) אמנם נראה להוכיח משם להיפוך. דהא מבואר בט"ז (סי' צ"ה) דהא דלא חיישי' לפליטת כלים בבשר ודגים. וילפי' לה מדחזינן הרבה אמוראי דאכלו דגים שעלו בקערה בכותח. ולכאורה קשה מנ"ל למילף דאפי' נצלו בקערה של בשר דמותרין דלמא דוקא בעלו דאכלו אף בכותח משום דנ"ט בר נ"ט הוא. ה"ה דליכא סכנה משום דנ"ט בר נ"ט הוא. משא"כ ניצלו דלא חשיב נ"ט בר נ"ט. י"ל דאיכא נמי סכנה. וא"ל דלענין סכנה אף עלו לא הוי נ"ט בר נ"ט דג' טעמים בעי'. דהא כתבו התוס' חולין (ד' קי"ב ד"ה הלכתא) בהא דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו.

דבהקדירה דמבשל בה חטאת אתמול מבשל בה שלמים האידנא ולא אמרי' דממעט באכילת שלמים משום דהוי נ"ט בר נ"ט קודם שיבא לידי איסור יעש"ה. הרי דס"ל דשני נותני טעמים לא חשיב טעם גמור ומותר. ולדידהו צ"ל דבדגים שעלו בקערה לא חשבינן ג' נותני טעמים דטעם ג' מהדגים לכותח הוי באיסורא דתיכף שנעשה טעם ג' חל האיסור. וע' בר"ן במה שיישב דברי בעל התרומה יע"ש. וא"כ ה"נ בדגים שעלו בקערה הוי נ"ט בר נ"ט לענין סכנה. א"ו כיון דבעת שנעשה טעם שני נעשה ארס לא חשיב נ"ט בר נ"ט וחשיב טעם ראשון. כשם שאין מחשבין טעם ג' מהדגים אל הכותח כנ"ל. וע"כ שפיר מוכח דאפי' בגוונא דלא שייך נ"ט בר נ"ט אין חוששין בפליטת כלים משום סכנה. וה"נ בשעה שנעשה ארם טעם גמור הוא אף שאח"כ נעשה טעם קלוש הוי סכנה וכמו באיסורא. דאי אמרת דלענין סכנה לעולם כהתירא דיינינן לה א"כ בדגים שעלו בקערה הוי כנ"ט בר נ"ט דהתירא כנ"ל. אלא ודאי כדאמרינן: ד) שוב ראיתי בפת"ש (סי' קט"ז בשם ס' תפל"מ שכתב בשם זקינו הגאון דכשנאסר המאכל משום סכנה גם הכלי אסור בלא הגעלה כיון שכבר נעשה ארס יע"ש. הרי כדכתיבנא. [במ"ש לעיל דמוכח מהתוס' דבשני נותני טעמים סגי. והטעם שבו נעשה איסור אין מחשבין. דאל"כ קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב אמאי. הא נ"ט בר נ"ט הוא אולם דעת הרמב"ן הובא בר"ן דג' נותני טעמים בעי' ולדידי' מחשבין ג"כ טעם ג' מדגים לכותח יע"ש. וכן נ"ל שהוא דעת הרשב"א בתשו' הובא בב"י (או"ח סי' תנ"ב) דאין מגעילין בכלים בני יומן אא"כ יש במים ס' נגד שניהם דטעם שנפלט מהכלי ראשון חוזר וניעור. ואם נאמר דבשני נותני טעמים סגי. ה"נ טעם הנפלט מהכלי ראשון כבר נתבטל קודם פליטת כלי שני ונעשה נ"ט בר נ"ט דהתירא אלא דג' נותני טעמים בעי'.

ובדגים שעלו בקערה מחשבין נמי טעם שיצא מהדגים לכותח כנ"ל. ולפמ"ש באגלי טל (מלאכת דש ס"ק ל"ז בהגה) אין ראי' מהרשב"א יע"ש]: ה) ולענין הקדירה אחרת מה שנפל על הקדירה מבחוץ אינו מזיק כיון דהוי פליטת כלים. ואם היינו אומרים דההיתר משום נ"ט בר נ"ט הי' מקום לומר דהכא לא חשיב נ"ט בר נ"ט כיון שבא דרך הלוכו אל התבשיל וכמ"ש בחו"ד (סי' צ"ה). אבל לפי מה שהעלינו גם בזה חשיב פליטת כלים. ואף שמסופקין אם נפל לתוכו יש להתיר משום ס"ס דאת"ל נפל שמא יש ששים ואף דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב. מ"מ הא אמרי' ביומא (פ"ד:) הא דפרוש מקצתייהו דהיכא דלא איתחזק ישראל בהאי חצר אזלינן בתר רובא וה"נ כיון דלא איתחזק רוטב דגים בהאי קדירה אזלינן בתר ס"ס כנ"ל. מיהו זה לפרש"י ביומא בהא דפרוש מקצתייהו. אך להלכה לא קי"ל כפי' הזה. וא"כ אין להקל: סימן פו א) בדין אם מצטרפין שני מיני איסורין להעשות איסור מורכב משניהם. יש להעיר מהא דחולין (ד' ע"ה.) השוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה וחייב בזרוע ולחיים וקיבה. ולכאורה למה לי שחיטה אפי' מת מאליו יהי' מותר דאיסור נבילה ניתר בשחיטת אמו כדקאמר התם בסמוך ואם מת טהור מלטמא במשא. ואיסור טריפה אין בעובר. רק שאסורה ממנ"פ אי בתר עצמו אזלת הא מתה ונבילה הוא. ואי בתר אמו שדית לה טריפה הוא דהוי כאחד מאברי'. וכן פירש"י שם [עי' ריטב"א ור"ן סוף סנהדרין גבי בהמה חצי' של עיר הנדחת דשחיטה שאינה ראוי' אינה מתרת באכילה]. הנה דיש איסור מורכב מנבילה וטריפה. אך משם אין ראי'. שהרי כתב הרמב"ם חצי שיעור נבילה וח"ש טריפה מצטרפין למלקות:

ב) והנה שם (ד' ס"ט בעי ר' חנינא הוציא העובר את ידו בעזרה מהו מי אמרינן מיגו דהוי מחיצה לגבי קדשים כו' ותיבעי לך קדשים קלים בירושלים פירש"י דהחזירה והכניסוה לעזרה ושחטוה. וליכא לאוקמי בשוחט שלמים בירושלים והוציא העובר את ידו לחוץ דא"כ אף הבהמה אסורה משום שוחט קדשים בחוץ יע"ש. ובתשו' רעק"א החדשות (סי' י') פשיטא לי' דבשחיטה בירושלים אף דאם אסורה משום שחוטי חוץ בן ט' חי הנמצא בתוכה ניתר בשחיטת עצמו כדין הנמצא במעי טריפה. וע"כ הוקשה לו לדעת הפוסקים בן ט' חי שהוציא ידו לחוץ והאם היתה טריפה אותו היד אינו ניתר בשחיטת עצמו. וא"כ יש נ"מ בבעי' זו גם בשחטה בירושלים אם שחטו אח"כ להעובר שאם נחשב העובר יוצא יהי' היד אסור יע"ש והנה לפי שיטתו יהי' מוכח מפירש"י שמצטרפין איסור שחוטי חוץ ונבילה להעשות איסור מורכב משניהם: ג) אך לפי דעתי הולד עצמו נאסר משום שחוטי חוץ ולא מהני' לי' שחיטת עצמו, ולא דמי לנמצא במעי טריפה. שהאם טריפתה אוסרתה וולד שאינו טריפה מותר. אבל הנשחט בחוץ שחיטתה אוסרתה, וכיון דאהני שחיטה לולד לטהר מידי נבילה נאסר הולד ג"כ. ועי' תמורה (דף י"א: י"ב.) ולעולם יש לומר דאין שני איסורין מצטרפין להעשות איסור אחד מורכב משניהם ודו"ק: ד) עוד יש להעיר מיבמות (ד' ס"ו.) כל האוכל [בתרומה] מאכיל שאינו אוכל אינו מאכיל והרי הערל וכל הטמאים שאין אוכלין ומאכילין [התם פומייהו כאיב להו] ואם נאמר דשני מיני איסורין אין יכול להיות איסור אחד מורכב משניהם. מה קושיא. איסורי זרות אין בעבד של ערל שרבו אינו זר. ולא איסור ערלות וטומאה שבעצמו אינו ערל וטמא. ולא דמי לרבו חלל שנתחלל מקדושת כהונה וזר הוא. ובין מצד עצמו בין מצד רבו זר הוא. אבל רבו ערל וטמא ערלות וטומאה עם זרות שני מיני איסורין הם.