שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 23

ויש להתבונן למה בחילוק בין טמא וטהור קרא האם בלשון נקיבה טמאה והאב בלשון זכר טמא כמשפט. ואלו בחילוק דק וגס קרא שניהם בלשון נקיבה דקה גסה. והי' לו לומר ג"כ אין דקה מתעברת מן הגס ולא גסה מן הדק. כי שייך לשון זכר גם בזה. כהא דאלו טריפות דרוסת הנץ בעוף הדק והגס בעוף הגס. ועי' בתוס' זבחים (ע':) ד"ה אבל: יז) ונראה דהנה כלל בהמה אף הזכר נקרא בלשון נקיבה ולהיפך כלל עוף אף הנקיבה בלשון זכר ומקרא מלא הוא מן הבהמה אשר לא טהורה היא שנים איש ואשתו. הנה גם הזכר בלשון נקיבה כי שם בהמה לשון נקיבה. וכן זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה איל צבי וגו' הנה שנכללו הזכרים בלשון נקיבה זאת הבהמה. ובעוף שם עוף הכל לשון זכר כל עוף טהור תאכלו. ובפרשת נח כל עוף למינהו ומכל הבהמה למינה מפורש דעוף לשון זכר ובהמה לשון נקיבה. ובמשנה (חולין קל"ח:) עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור עוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא פטור מלשלח. והא ע"כ מיירי בעוף נקיבה. דזכר אפי' טהור על ביצי עוף טהור פטור. ואף למה דמוקי לה (בדף ק"מ:) בקורא. היינו בקורא נקיבה כמו שפירש"י שם דקורא זכר הא חכמים פוטרין. וע"כ מתני' בנקיבה. ואעפי"כ נקרא בלשון המשנה בלשון זכר. עוף טהור רובץ בלשון זכר עוף טמא רובץ בלשון זכר. והיינו משום שמדבר משם עוף נקרא הכל בלשון זכר כי עוף לשון זכר: יח) ולפי האמור מיושב שא"א לריב"ל למנקט רק בלשון טמאה מטהור כו' שאם הי' מדבר בלשון טמאה מטהורה הי' קאי על בהמה לבד. דעוף הא נקרא הכל בלשון זכר. וכן אם הי' מדבר בלשון טמא מטהור. הי' קאי על עוף לבד. דבהמה הא הכל בלשון נקיבה. ע"כ נקט טמאה מטהור. ופירושו נקיבה טמאה מזכר טהור. בין בהמה בין עוף. אך כשבא לגסה ודקה. דבעוף באמת מתעבר דקה מגסה.

כדאיתא בזבחים בזבחים (סוף פ' חטאת העוף) בעי ר' ירמי' ערף עז [על החלל במקום עגלה ערופה] מהו אווזין ותרנגולין טעמא מאי דמינא דעופות נינהו אבל עז לאו מינא דעגלה הוא. ופירש"י לאו מינא דעגלה הוא שזו מין גסה וזו מין דקה. ובתוס' אף דאווזין ותרנגולים לאו מינא דתורים ובני יונה ומטהרין. לא דמי דהכא עגלה בהמה גסה ועז בהמה דקה. אבל בעופות לא שייך למימר מין גסה ודקה אע"ג דמצינו בלשון משנה עוף הגס ועוף הדק עכ"ל. הנה דבעוף גס ודק הוא מין אחד ודאי מתעברים זה מזה. ע"כ כשמדבר ריב"ל מגסה ודקה שיכל את ידיו ולא קאמר גסה מדק. דא"כ הי' גם עוף בכלל. ובאמת עוף אינו בכלל זה כנ"ל. ע"כ קאמר בלשון גסה ודקה הכל בלשון נקיבה. ואין בכלל רק בהמה שנקרא הכל בלשון נקיבה: יט) והנה מזה ראי' ברורה שגם בעוף אין טהור מתעבר מטמא. דאל"כ למה שינה ריב"ל ושנה טמאה מטהור ונתן בזה מכשול לטעות לומר שגם עוף בכלל. שלשון זה הא פרושו נקיבה טמאה מזכר טהור ויכול לכלול בזה עוף. ואם הי' שונה טמאה מטהורה בודאי לא הי' נכלל בזה עוף. אלא ודאי באמת גם בעוף אינו מתעבר טהור מטמא. ונוסח זה דטמאה מטהור גסה מדקה גם הרמב"ן בהלכותיו כתבו בלשון זה. ואמנם כי הרא"ש נקט טמאה מטהורה. לא דק המעתיק בלשני' ונקט דומיא דדקה וגסה. אך ברמב"ן א"א דלא דק דא"כ גם עליו קשה למה שינה בלשון בין טמאה לגסה. וגם ברא"ש חולין (פ' אותו ואת בנו) נקט טמאה מטהור טהורה מטמאה. ונראה בעליל שהוא שגגת המעתיק ונוסחא שבידינו בגמ' מדוקדק. ומוכח מלשון ריב"ל שגם בעוף אין מתעברים זה מזה: כ) נשוב לנ"ד שכתב כ"ת כי נקת בכפרים מהם להרביעם עם האווזות הלא הם שווים יותר מכפלים מאווזות שלנו עכ"ד. ואם באמת כן הוא שמתעברים זה מזה ומולידים ביצים ומגדלים אפרוחים יהי' ראי' שכולם כשרים.

והלאבענדזיס לא נוכל לחשוב עליהם שיש מסורת שהם טמאים. כי מאין נדע מסורת עליהם כי מה שאין אוכלים אין ראי' וכל שאין מסורת להיתר אין אוכלין. והב"י (סי' פ"ד) בשם תשובת הרא"ש ז"ל אבל בעוף המקובל מחכמי ישראל שהוא טמא כו'. נראה שאין פירושו שאין אוכלין לבד קבלה ממש [או שראו שביטלו קידושין שהעדים הי' אנשים שאכלו אווזות אלו] זולת זה מה שאין אוכלין לבד אין זה מסורת טומאה. וכן כתב הרשב"א בפה"ב הארוך בענין עופות שאוכלין אותם במקצת מקומות במכירת ובמקצת מקומות אין אוכלין אותם סומכין על אותם מקומות שפשט התירן שכיון שאוכלין אותם ודאי קבלו מסורת מאבותיהם שהוא טהור ואין מביאין ראי' ממקומות שאין אוכלין אותן שמניעת אכילתן אין ראי' על איסורן אלא שלא קיבלו מסורת בהתירן מאבותיהם ע"כ. לכן נראה לי שאם ידוע שמתעברים זה מזה ומולידים ביצים ומגדלים אפרוחים אין לפקפק על התירן: כא) ובענין אווזים אלו שאמרו משמי. מעשה שהי' כך הי' שהגידו לי משם ר' זנוויל מווארשא שהתיר אותם ששנויים מחמת גודל צווארם לבד. אמרתי שיפה התיר מחמת ש"ס ב"ק הנ"ל. אח"כ דיבר עמי מהר"י הכהן מווארשא ואמרתי לו ג"כ כנ"ל. וכעת שכתב כ"ת דיש שינוי ג"כ בקולם אין לו להתיר רק מחמת עבורם זה מזה שכתב כ"ת: כב) ולענין מה שכתב כ"ת דאפי' אותם עופות טמאים דלא כתיב בהו למינהו יש להם מינים דומים להם. ע' חי' ר"ן ריש שמעתא דנשר סוף ד"ה אף כל כיוצא בו מפורש להיפך. אך לנ"ד אין נ"מ בזה: דברי הדו"ש הק' אברהם. סימן עו ב"ה יום ה' ויקהל תרס"ה לפ"ק פה סאכאטשוב. כבוד הרב הגאון המפורסם יגע ומצא כדי מדתו בעומק העיון הישר מוה"ר בן ציון נ"י אב"ד דק"ק בילסק. א הנה בהיותנו באטוואצק ביקש ממני כו' בדין הלאבאנדזאווע אוזות כו' וזאת אשר השבתי על תשובתו.

בספרו (סי' כ"א ענף א') האריך כ"ת להקשות על הרמ"א דבג' סימנים בגופו גם או"ה מתיר כו'. והנה הכרו"פ כתב ג"כ להתיר בשלשה סמנים בגופו וחרטומו כו'. ואו"ה קאי באווז שלא הי' לו ג' סמנים רק בצירוף סימן אינו דורס. אבל אווזים שלנו יש להם ג' סמנים בגופם. וע"כ התיר הווילדע ענטין היינו ווילדע בר אווזות והוא פלא שגם אווזות ובר אווזות שלנו אין להם זפק. ובע"כ צ"ל שגם הוא ז"ל לא הי' בקי באווזות וצ"ע: ב) ענף ב' היתר הא' כתב מהא דב"ק (ד' נ"ה.) דאף דזה ארוך קועי' וזה זוטר קועי' מ"מ הוי מין אחד לענין כלאים וה"נ הוי מין אחד ומועיל המסורת מאווזים שלנו על אווזות אלו. אלה הם דברי החת"ס (יו"ד סי' ע"ד) שפי' כן דברי הגמרא הנ"ל דארוך וקצר לא חשיב שינוי ומועיל המסורת מאווזים סתם על אווזות הבר וגם הבר טהור ולא הוי כלאים. אבל להמסקנא י"ל הבר טמא דלא כהגאון מהר"מ מווינא שהביא הצ"ל יע"ש אך לא נתבאר שם רק בשינוי ארוך וקצר לבד. לא כן אווזים אלו שיש בהם גם שינוי דחטוטרת וגודלם וקולם משונה: ג) ומ"ש מהר"ן שאפי' אין לו אותם סימנים ממש שיש בעורב מ"מ מין עורב הוא. הרי דאף שיש ביניהם הפרש גדול אעפ"כ מין עורב היא עכת"ד תמהני על דברים אלו. דר"ן לא אמר אלא דמ"מ יוכל להיות מין עורב. אבל לא שיהי' ראי' ממעט הדמות שהוא מינו. ומפורש בגמ' שכן ונדמה קאמרינן. ומ"מ בנדמה לבד אין ראי' שיהיה מינו. וכן אלף מיני אי' שבמזרח וכולן מין אי'. היינו ג"כ שהם מין אי'. או בשביל שהוא שכן ונדמה או בשביל שהי' ידוע ששמם אי'. ע"כ אף שיש הפרש כולן מין אי' אבל לאבאנדזאווע גענז מנין יודעין שהיא מין אווז ומצינו בגמרא תרנגולא דאגמא ולא מחליטין שהיא מין תרנגולת סתם ושיהי' טהור: ד) ואשר הביא ראי' ממה שמזדווגים זה עם זה.

דאל"כ המכיר כ"ד עופות טמאין ורואה מין ויודע שאינו מהם הא איפשר שמורכב הוא ויש לו דמות אתר וטמא. אלא ודאי שזה אינו מצוי כלל שיזדווגו מין בשאינו מינו. עכת"ד. בוודאי אינו מצוי שילך אצל שאינו מינו והרי לר"א שכן לבד מהני להחשב מינו. ולרבנן ודאי מודים דלא שכיח לשכון עם אינו מינו ויזדווג עמו. אבל אלו הבעלים מעמידים אלו ואלו במדור אחד כדי שיולידו זה מזה וכיון ששכן עמו אפשר שיזדווג עמו. ונסתר היתר הא': ה) ואשר כתב היתר ב' מדמתעברין זה מזה מה יועיל המסורת של זמנים הקודמים שמא נתעברים ממין אחר. אינו הוכחה כלל דהמסורת מועיל בשרואין שדומה ממש כמו העוף שמסורת עליו. ועוד כי לעיקר עוף טהור שנתעבר מטמא או להיפך הולד מותר משום זה וזה גורם כדעת התוס' חולין (ס"ב:) דה"מ תרנגולתא דאגמא. דלא כתוס' נדה (נ':) כמו שבארתי בתשובה (בסי' הקדום) בראיות ברורות: ו) ומ"ש עוד להתיר משום הביצים שדומים לטהור בסמניהם. ואף דסמני ביצים לאו דאורייתא דאיכא דעורבתא דדמיא לדיונה כתב הרמב"ן שאינו אלא חששא דרבנן וכיון דלהפוסקים דלא כר"ת מותרים ע"י סמנים ה"ל ספיקא דרבנן. עכת"ד. לא כתב הרמב"ן כלל שיהי' רק דרבנן. והרמב"ן לא כתב רק דמשום חשש שהם ביצת עורב לבד לא הוה אסרינן והיינו תולין ברוב עופות טהורים שביצת עורב מיעוטא דמיעוטא. אך דתלינן דכמו שיש בעורב כן. כמו כן יש בכמה עופות טמאין שהם כן. וזה יוכל להיות חשש של תורה ופשוט: ז) אך מ"ש שהעיד אחד שא"א להכיר כלל בין הביצים מאווזות שלנו לאווזות אלו. זה היתר טוב כמו שכתב כ"ת בחבורו מדנאמן גוי לומר מעוף פלוני טהור משום דעבידא לאגלויי ולא חיישינן שמא הוא ביצת עוף טמא שדומה לביצת טהור לגמרי וא"א להכיר. ש"מ שזה אינו בנמצא. זה היתר טוב. אך הדבר קשה להאמין בזה לע"א שהוא נגד הסברא.

ואיך אפשר שהאווזא גדולה כפלים משלנו והביצה לא תהי' גדולה משלנו עד שא"א להכיר. והנה בע"א המעיד נגד רובא דליתא קמן פסק בש"ש (שמעתא ואו פ"ז) דאינו נאמן. קו"ח מנגד החזקה ע"ש. וה"ה במעיד נגד הסברא: ח) אך יש לעיין משום שהיא מלתא דעבידא לאגלויי והנה בס' המכריע לתוס' רי"ד (סי' מ"ז). יע"ש דבמלתא דעבידא לאגלויי נוגעין בעדותן נאמנין. ה"נ אף שהמגיד הוא איש שמסחרו עם אווזים אלו והוא נוגע בדבר. מ"מ יהי' נאמן כדברי תוס' רי"ד הנ"ל. אך במ"ב (סי' נ"ח) דנוגע פסול לעדות אשה אף דהנאמנות הוא משום עבידא לאגלויי: ט) אך לאחר עיון אין ראי' מדברי המ"ב. דהנה צריך להבין גזלן דאורייתא דפסול לעדות אשה. הא כתבו תוס' פ' מי שהי' נשוי בהא דשטר מה"ת אין צריך קיום משום דלא חשיד אינש לזייף שטרא ואפי' גזלן לא חשיד דמתיירא פן יכירו הב"ד זיופו. וכיון דאפי' גזלן לא חשיד לשקר במלתא דעבידא לאגלויי למה לא יהי' נאמן בעדות אשה דכתב הרמב"ם דהטעם משום דעל"ג: י) אך ברורם של דברים. דהנה צ"ע בעד אומר מת ועד אחר מכחישו דאסורה להנשא. [לבד בשהתירוה לינשא עפ"י עד ראשון דחשיב כשנים]. ולמה. הא אותו שאמר לא מת לא עביד לאגלויי שקרו ואיך יוכל להכחיש אותו שנאמנותו משום עביד לאגלויי. אך צ"ל דכמו להטעם משום דייקא ודאי משום הא לחוד אין מתירין רק בצירוף העד. כמו כן לטעמא דעל"ג אין מתירין רק בצירוף מה שהוא עד. (דענין על"ג אינו תורת עדות דא"כ לא הי' מועיל בדבר שבערוה כיון שגזה"כ אפי' משה ואהרן לא מהני. ואפי' בעדות אשה היכא דליכא הטעם דדייקא אין שני קרובים נאמנים לפי אותו הצד דהטעם משום דייקא כדמוכח בסוגיא דע"א ביבמה כמו שיבואר לפנינו. אלא ענין על"ג שרק מתבייש מבני אדם ואינו ענין עדות]. ומצרפין סברא זו דעל"ג לעדותו ונחמן.

וע"כ כשיש עד המכחיש ונסתלק תורת עדות שלו. שוב משום עבידא לאגלויי לחוד אינו נאמן. ואף דבעביד לאגלויי גמור סמכינן אף על גוי. עדות אשה אינו עביד לאגלויי גמור. דאפי' חי שמא כשם שלא בא עד עתה כמו כן לא יבא גם אח"כ. וכמו שהאריך בזה הריב"ש (סי' קנ"ה): יא) מעתה גזלן שאין בו תורת עדות מחשש משקר לא רצו חכמים להכשירו גם בעדות אשה. מה אמרת יתכשר משום דעבידא לאגלויי. הלא עבידא לאגלויי לחוד לא מהני כיון דלא הוי על"ג גמור. מעתה שפיר קאמר המ"ב בנוגע כיון שהוא פסול דאורייתא משום משקר. משום על"ג לחוד אינו נאמן. אבל בהא דתוס' רי"ד דהוי עביד לאגלויי גמור שבידינו לברר אף נוגע נאמן: יב) ולפ"ז בנ"ד דהוי על"ג גמור אף נוגע נאמן. אך ראיתי להנב"י (חלק אה"ע סי' כ"ז) הביא ראי' דנוגע אינו נאמן במלתא דעל"ג. מהא דאינו נאמן לומר נתגיירתי בב"ד פלוני אף דהוי על"ג גמור. מזה הוכיח דהיכא דאתחזק איסורא אין נוגע נאמן אף במלתא דעל"ג. [ומה שכתב עוד תירוץ בהא דגר משום דצריך עדות ומלתא דעל"ג לא משקרי לא מהני במה דצריך עדות ואפי' משה ואהרן לא מהימני. ליתא שהוכיח הריב"ש (בסי' קנ"ה) דאפי' בממון מהני מלתא דעל"ג גמור. ועל"ג אינו מענין עדות. כמו שהוכחנו לעיל מהא דשני קרובים אינם נאמנים לפי הצד דדייקא במקום דליכא דייקא כגון בע"א ביבמה. מהא דמייתי ראי' שם ממתני' דאמרו לו היכי דמי אי דאיכא תרי כי אתו תרי ואכחשוה תרי ותרי נינהו אלא לאו בע"א. ומה ראי' אימא דתחלה הי' שני קרובים אלא ע"כ לפי הצד דדייקא ע"א ביבמה אינו נאמן משום דליכא דייקא אף שני קרובים אין נאמנים אף שאומרים אמת דגזה"כ הוא ואין ב"ד יכולין לעקור דבר מה"ת רק במקום דאיכא סמך. וא"כ לפי הצד דעל"ג דמהני ע"כ שזה אינו חזרת עדות וליכא גזה"כ גבי' שלא יועיל בע"א ואפי' משה].

וא"כ ה"ה בנ"ד במעיד נגד הסברא דאין הנוגע נאמן אפי' בעבידא לאגלויי. ומהראוי בענין הנוגע לכל העולם להושיב ב"ד על ככה לברר הדבר בעדים כשרים ואז יהי' היתר טוב: יג' היתר הד' כתב משום שכל עופות טמאים יש להם ארס ואלו הלאבאנדזאווע אווזות שוכנים אצל בני אדם בבתים ומעולם לא ראינו שדרסו. ואם אמרו בגרוחא חזיוה דדרסה ואכלה. אלה אינם מצוים כל כך אצל בני אדם ושמם יוכיח תרנגולתא דאגמא. אבל אלו תמיד עם בני אדם ואינם רואים מהם דרוסה אין לספק מהם מדרוסה עכ"ד: אומר להיפוך דבאלו השוכנים בבתים אין שום הוכחה ממה שאין דורסין שהרי אינם רואים שום עוף שאינם בני תרבות עמהם ואותם לא ידרוסו. כמבואר בס' נ"ז ההיתר בחתולים שלנו שנכנס לכלוב תרנגולים משום שהם בני תרבות עם התרנגולים ואפי' הוא שותק ואינהו מקרקרין לא חיישינן להו כ"ש אווזים אלו ששוכנים עמהם תמיד ודאי לא ידרסו אותם: יד) ובזה נסתר גם ההיתר החמישי ששם ג"כ ליסוד ממה שאין בהם דריסה ונסתר ג"כ לפי הפירוש דורס שיש לו ארס. אך מלבד זה היתר הנ"ל תמוה שכל יסודו על הש"ך ופר"ח שדעת המחבר סימן דורס שמטיל ארס. והכר"ו הוכיח היפוך דבריהם להמחבר שפוסק כרש"י ותוס' די"ט עופות יש להם ג' סמנים. ואם דורס היינו מטיל ארס הרי הנץ דורס והוא מי"ט עופות. ע"כ יש לו ג' סמנים בגופו ואינו דורס סימן החדש וא"כ מה נתלבטו הפוסקים איזה סימן חדש. (וגם המחבר שכתב דבעי אינו דורס וגם ג' סמנים בגופו אי הוה ס"ל בודאי אינו דורס סימן חדש באינו דורס לחוד סגי דפרס ועזני' לא שכיחא בישוב או אינו דורס ועוד סימן אחד ול"ל ג' סמנים. אלא ודאי אינו פשוט שאינו דורס סימן חדש וע"כ שאינו פשוט שדורס היינו מטיל ארס] ותמהני על כ"ת שלא הביא דברי הכרו"פ:

טו) היתר הוא"ו מחמת שרוב מיני עופות מינים טהורים אין איסור בעוף המסופק רק מדרבנן. וכיון דאפשר שהאווזא היא שיש עלי' מסורת הוי ספיקא דרבנן ולקולא. והנה מה שכתב דאזלינן בתר רוב מינים אף שרוב גופי עופות טמאין אנן לאו על גוף העוף דנין רק על המין אם הוא מין טהור ובזה האיכא רוב מינים טהורים. אף שהיטב אשר דיבר. מ"מ אינו מוכרח בנ"ד דהא אלף עופות במזרח וכולן מין אי' ובודאי עופות אלו משונים בצורתם זה מזה אך כולן מין אי' וא"כ כשאנו דנין על צורת עוף הנמצא אם הוא צורת עוף טמא או צורת עוף טהור נזיל בתר רוב צורות שהם טמאין: טז) אך באמת אין נ"מ בכל זה כי הדבר ברור שלא נזיל בתר רוב מאחר שאמרה תורה להבדיל כמ"ש הריב"ש (סי' קצ"ב) כאשר כתב לו חתנו הגאון שליט"א מדברי ריב"ש (סי' קצ"ב). אך מ"ש שלדעת הרמב"ן אינו כן. אמת שלדעת הרמב"ן אינו עשה בפ"א. אבל מ"מ גלתה תורה שלא נלך בזה בתר רוב. ומצינו כן לפעמים בערלה בחו"ל שכך הלכה ספיקה מותר ואף שרוב לאיסור. וכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל אפי' יחיד במקום רוב. ובשמ"ק ב"מ במעשר בהמה עשירי ודאי ולא עשירי ספק לא מהני רוב להוציא מתורת ספק ומה שהשיב לחתנו שליט"א דלריב"ש נתחזקה הראי' שכתב לעיל דא"כ איך יועיל מסורת. כבר השבתי ע"ז: י' היתר הז' מטעם ס"ס שמא היא מין אווזא שיש מסורת עלי'. ואת"ל שאינו מין אווזא שמא אין הלכה כר"ת ומותר במה שחרטומו רחב שהיא סימן אינו דורס ומותר בג' סמנים שאחד מהם אינו דורס. ובזה לא יהי' סתירה מריב"ש דא"כ האי אווזא יש עלי' מסורת ונתקיים והבדלתם וכן אם הלכה כר"מ בר"י נתקיים עשה דוהבדלתם: יח) לא נ"ל דכי היכי דלא חשיב מובדל ע"י רוב כמו כן לא חשיב מובדל ע"י ס"ס. והרי ספק טומאה ברה"י דלא מהני ס"ס לטהר.

כתבו תוס' פ"ק דפסחים ופ"ג דב"ב הטעם משום דבספק אחד נמי איכא חזקת טהרה ואעפי"כ טמא ה"ה בס"ס. ה"נ בזה כיון דרוב לא מהני ה"ה ס"ס. וכ"ש דרוב עדיף מס"ס. דרוב מהני לטהר ברה"י. כמו בט' צפרדעים ואפי' רובא דליתא קמן כמבואר בתוס' נדה (כ"א. סד"ה ורבנן). ואלו ס"ס לא מהני לטהר ברה"י. וכיון דרוב לא מהני כ"ש דלא מהני ס"ס יט) ובודאי סברת כ"ת הוא כיון דרק מחמת שאין יודעין הדין ואם הדין כר"מ בר"י הרי היא מובדל עפ"י דין רק שאנחנו לא נדע הדין. אך לא משמע כן בתשובות הר"ן גבי שלא יהי' בעיר פלוני ביום שבת אם מחויב לצאת קודם השבת. וכתב שתלוי במחלוקת רש"י ותוס' ריש פסחים. וכתב כיון דספיקא דאורייתא לחומרא חשיב חל הנדר ויכול לשאול מע"ש ואף דאפשר דהלכה כתוס' והדין מבורר שאינו צריך לילך מע"ש ולא חל הנדר. מ"מ כיון. שהוא אינו יודע הדין חשיב חל הנדר לדידי'. ה"נ כיון שהוא אינו יודע הדין לא חשיב מובדל לדידי'. ולא נתקיים והבדלתם. וכן אם הוא אווזא כיון שאין אנו יודעין המסורת לא הוי הבדלה וכן משמע בבכורות באלולין לבן עזאי ( חשיב עשירי ספק אף שהיא ספיקא דדינא. ואין להאריך עוד ידידו הדו"ש וש"ת הק' אברהם סימן עז א) כתב הר"ן בשם רש"י דכל י"ט עופות דורסין וכן עורב ואין לך בטמאים אינו דורס רק פרס או עזני'. וק"ל טובא דבשמונה ספיקות [ס"ב:] פירש"י דשלשה סמנים הי' מבוררין בהם ומספקא לן אם קילוף הוא הרי יש להם ד' סמנים ואי לא שמ' מי"ט עופות הם. הנה דאף שאינו דורס מספקא לן בי"ט עופות ואף דרש"י פירש ברייתא דכל שיש להם ג' סימנין שבגופו דידעינן נמי שאינו דורס דאי לא חיישינן שמא דורס ומי"ט עופות הוא. היינו דלא ידעינן מה הם ג' סימנים שבי"ט עופות מאי נינהו ואיזה סימן חדש. וכ פירש"י (ד' ס"א: