שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 22

עוד קשה לי לפי"ז דאכתי מה פריך הש"ס דהו"ל שני כתובים הבאים כאחד דאכתי נאמר דנלמד מין אחד לאוסרו או מין הדומה לפרס לחוד או מין הדומה לעזני' לחוד ונאמר דפרס אתא להתיר מין הדומה לעורב [פי' לאותו צד דנלמד מין הדומה לפרס לאוסרו ולצד השני נאמר להיפוך. ואין הפרש למתבונן. ואי קשה דנלמד מעזני' ליתא. דאי לא כתב פרס הוה אמינא לאסור מין הדומה לעזני' ג"כ. ואי דעזני' הוי שני כתובים עם י"ט עופות. ליתא. דאי לא כתב פרס הוה אצטריך עזני' להתיר הבא בשני סימנים כעורב. וא"כ כל הבא בסימן אחד הוי ילפינן מקו"ח לאסור. להכי כתב אף פרס להתיר הבא בשני סימנים כעורב. ושוב הוה עזני' שני כתובים כנ"ל. וא"כ פרס אינו מיותר ושפיר נלמד מין הדומה לפרס לאוסרו מקו"ח די"ט עופות ובמה מצינו מפרס. ושפיר אצטריך נשר להתירו וכן נוכל לומר להיפוך וק"ל. ואף דא"כ יהי' שניהם אסורים מספק ואכתי קשה ל"ל תרווייהו דאם יכתוב פרס לחוד ג"כ יהי' שניהם אסורים מקו"ח כנ"ל. ליתא דמ"מ נפקא מינה שלא ילקה עליהם כיון דחד מינייהו על כרחין מותר כנ"ל ואינו אסור אלא מספק: ח) וליישב קושיות אלו נראה. דהנה צריכין להבין הא דאמר בריש הסוגיא מה נשר שיש בו ד' סימני טומאה אבל עוף שיש בו אחד מכל אלו טהור יעיי"ש ברש"י. והרי אם דורס לחוד טמא ולמה לי כל ד' סימנים הא כל הדורס טמא. אמנם התירוץ הנכון דבאמת ילפינן מנשר דכל שאינו מעופות המפורשין לאיסור כל שאין בו ד' סימני טומאה טהור. אלא דקים להו לרבנן דכל שאינו מעופות המפורשין והוא דורס יש בו ג' סימני טומאה האחרים ג"כ. והוא דומיא דנשר ואסור ועי' בתוד"ה כל עוף הדורס שכתבו דקבלה מימות נח עיי"ש והוא ברור. וע"כ כיון דבפרס ועזני' יש בכל אחד סימן טהרה אחר ע"כ אחד מהם דורס כיון שאין בכל אחד אלא סימן אחד.

ואם האחד אינו דורס ע"כ השני דורס כיון שאין בו אותו סימן. ועל כן לא קשה קושיא שני' דילמא פרס אתא לומר שמין הדומה בסימני' לעזני' מותר או להיפוך. דעל כרחין אותו עוף הדורס [או פרס או עזני'] מין הדומה לו פשיטא שאסור. שהרי יש בו כל ד' סימנים כנ"ל. ואי אפשר לומר שבכל ד' סימני טומאה מותר ובסימן טהרה אחד יאסר. ועל כרחין השני מותר דאי שניהם אסורים לא לכתוב אלא פרס לחוד או עזני' לחוד. וכיון דעל כרחך השני מותר נשר דכתב רחמנא למה לי. דהא השתא נמי דכתב נשר מין הדומה להדורס אסור דאם הוא דורס על כרחין יש לו כל הד' סימנים כנ"ל: ט) ועל כן ניחא נמי קושיא ראשונה דלמסקנא הוכרח הש"ס לומר דחד מינייהו אית בהו סימן חדש שאינו בי"ט עופות ואיצטריך לגופי' לאוסרו. דאי סימן דידי' איתי' בי"ט עופות. הא מ"מ כיון דסימן דידי' ליתא בעורב הוא דורס. דעורב ומיני' אינם דורסין כמו שהעלו התוס' לעיל בד"ה כל שיש בו אצבע יתירה. וכיון דהוא דורס. א"כ מין זה דכתב רחמנא ל"ל. לא לכתוב אלא המין שיש בו הסימן הישן ולא יהי' שני כתובים דאיצטריך להתיר הבא בשני סימנים כעורב. וילמוד כל הבא בסימן אחד לאיסור מקו"ח די"ט עופות. ואי דאתא להתיר כל הדומה לו בסימנו. ליתא דהדומה לו בסימנו והוא דורס על כרחין יש בו כל הד' סימני טומאה ואי אפשר להתירו אף שיש בו כל סימני טומאה. כיון שאפי' אותו שיש בו סימן הישן נלמד ממנו שכל הבא בסימני טהרה אחד אסור כ"ש כשאין בו כלום. וא"כ הבא בסימן החדש מיותר דלגופי' לא איצטריך דנלמד בקו"ח מי"ט עופות ולהתיר הדומה לו אי אפשר דהדורס ואינו מהמפורשין יש בו כל ד' סימני טומאה. וע"כ דאתא שיהי' הבח בסימן הישן שני כתובים ולא נלמדנו בקו"ח מי"ט עופות וא"כ נשר דכתב רחמנא ל"ל:

ובזה יתיישב קושית התוס' הראשונה דאכתי איצטריך נשר להתיר הבא בסימן שלישי. ולהנ"ל לא קשה מידי. ונאמר דע"כ פרס ועזני' חד מינייהו אינו דורס דאי תרווייהו דורסין א"כ נשר דכתב רחמנא למה לי אפי' אי נילף מפרס ועזני'. דאי אפשר ללמוד מהם לאסור בסימן טהרה שאינו בהם. וא"כ לא הי' באפשרי ללמוד מהם לאסור שאינו דורס [וא"כ מהו דקאמר הש"ס דאי לא כתב נשר הוה ילפינן מפרס ועזני'] ואי דהוה ילפינן לאסור הדורס הא הדורס אף אליבא דאמת אסור כנ"ל. דכל הדורס שאינו מפורש יש בו נמי שאר סימני טומאה. וע"כ דחד מינייהו שאינו דורס. וא"כ על כרחין הבא בסימן השלישי לבד דורס. והרי הוא באמת אסור כנ"ל. ואי אפשר דאתא נשר למשריא: סימן עד ב"ה אור ליום ועש"ק ר"ח מרחשון תרנ"ד לפ"ק שוכ"ט לכבוד הרב הגדול חריף ובקי ידיו רב לו כקש"ת מוה' יעקב מרדכי נ"י האבד"ק בולגרייא. דבר הבר אווזות החדשים גדולים משלנו ולבנים ויש בהם אצבע יתירה וקורקבנו נקלף כשלנו. ועוד כתב כ"ת שמסופק אם נכנסין למים: הנה אם אין נכנסין למים ודאי זהו שינוי גדול ואין לסמוך שהם בר אווזות. אך מה שכתב כבודו להתיר לדעת הרמב"ן והר"ן דכולו לבן מוציא מידי ספק עורב. הנה בחי' הר"ן בשם הרמב"ן שאם בא לפניו עוף כולו לבן אעפ"י שיש בו סימני עורב ממש הי' מתירו להלכה ולא למעשה. והוא ממש בעוף זה שאצבע יתירה וקרקבנו נקלף שהוא סימני טהרה שבעורב. מ"מ בנידון דידן שמסתמא חרטומו רחב ויש לו כף רחב כשאר בר אווזות [דאל"כ הי' כבודו כותב שינוי זה] שכתבו הראשונים שעוף כזה ודאי אינו דורס ויש לו ג' סימני טהרה ואינו עורב. ואף שהפוסקים לא סמכו ע"ז לבד מ"מ בצירוף שהוא לבן יש להתיר. וגם אין לחוש לשיטת רש"י שי"ט עופות יש להם ג' סימני טהרה שבגופו וכולם דורסין.

אך עדיין יש לחוש לשיטת ר"ח די"ט עופות אין דורסין ועוד יש להם שני סימני טהרה בגופו. וא"כ יש לחוש שמא מי"ט עופות הם. וצריך להעמיק העיון בסוגיא דנשר העמוקה מני ים מה שאין לי פנאי כלל ועוד חזון למועד [ועין באבני נזר חלק או"ח סי' שמ"א אות י"ג]: דברי הרו"ש וש"ת הק' אברהם סימן עה לרב אחד א) בדבר האווזים אשר הובאו לווארשא ממדינות הרחוקים זוסיא ובהם שינוים מאווזים שלנו. והם אווזים מאווזים שונים. יש מהם מחולקים משלנו במה שצווארם ארוך משלנו. ויש מהם עוד שיש להם גבשושית בראשם והוא שינוי גדול. ויש מהם עוד שחרטומם שחור כעין בר אווזא. ובמקומות ההם אוכלים אותם. אך אכילתם אינו משום מסורת כלל. כי היא ארץ שלא הי' בה ישראל מתחלה ומקרוב נתישבו בה ישראל. וגדולה מזה ראיתי בס' צדה לדרך [מר' מנחם תלמיד ר"י בן הרא"ש] ז"ל וכל ארץ שהם בני תורה והורגלו בה ת"ח ונהגו לאכול עוף שהוא מסופק לנו יש לסמוך על מנהגם וקבלתם. עוד שם כל מקום שמקובלים במין עוף שהוא טהור אם ראוים לסמוך על קבלתם כו' ובאווזים אלו אין דבר מזה שבמקומות שאכלו לא הורגלו ת"ח. גם אין ידוע שיש להם מסורת כלל וצריכין לדון אם המסורת שיש לנו באווזות שלנו יועיל באווזים אלו: ב' ונראה דאותם אווזים שאין בהם שינוי רק מה שצווארם ארוך משלנו יש להתירם. מהא דב"ק (נ"ה.) אווז ואווז הבר כלאים זה בזה אתקיף לה רבא בר ר' חנן מ"ט אילימא משום דהאי ארוך קועי' והאי זוטר קועי' אלא מעתה גמלא פרסא וגמלא טייעא דהא אלים קועי' והאי קטן קועי' ה"נ דהוי כלאים זה בזה. פירש"י אלים קועי' צוארו עב. והנה למד הש"ס מדצוארו עב לא חשיב שינוי ה"ה ארוך קועי' לא חשיב שינוי. האמנם דארוך ועי' פרש"י קועי' חרטומו.

אך קו"ח שנלמד מזה שארוך צוארו לא הוי שינוי דכיון שלמדין מעב לארוך מצואר לחרטום. כ"ש שלמדין מעב צואר לארוך צואר וכיון דלא הוי כלאים זב"ז ומין אחד הוא ממילא מועיל המסורת שיש לנו באווזים שלנו לאווזות אלו דמין טהור היא. וכ"כ חת"ס (סי' ע"ד) דכיון דאין שינוי להחשב כלאים מועיל המסורת מאלו לאלו עיי"ש. ואף דבחולין מפורש דבעינן שכן ונדמה. ונדמה לחוד אינו מועיל. האי נדמה כהא דתנן ריש כלאים אעפ"י שדומים זה לזה כלאים זה בזה. היינו שיש קצת דמיון מ"מ יש בהם שינוי גדול להחשב כלאים ואינו מין אחד. אבל כשאין בהם שינוי להחשב כלאים חשיב מין טהור: ג) אך כ"ת כתב שיש בהם עוד שינוי שקולם משונה משלנו. היינו שהם הייזעריג קצת, ואולי זה שינוי גדול להחשב כלאים ולא יועיל המסורת של אווזים אלו ד) אך כתב כ"ת עוד כי בכפרים לוקחים אווזים אלו להרביעם עם אווזות שלנו. והנה יש להביא ראי' מזה שטהורים הם מש"ס בכורות (ז'.) מעדותו של ריב"ל לעולם אין מתעברת לא טמאה מן הטהור כו' ולא חי' מן בהמה חוץ מר"א ומחלוקתו שהי' אומר חי' מתעברת מבהמה. ואף דבחי' עם בהמה קיי"ל כר"א. מ"מ בטהור עם טמא קיי"ל כריב"ל. וכ"כ הרמב"ם (פי"א מה' מא"ס הל' י"ג) וז"ל ואין מין טמא מתעבר ממין טהור כלל אך צ"ע אם כלל זה גם בעוף ובח"ס (סי' ע"ד) מבואר עיקר דעתו שגם בעוף יש כלל זה. אך מפקפק קצת ה) וכדי לבאר זה נקדים לבאר אם נניח שבעוף מתעברים ומולידים זה מזה אם הולד מותר משום זוז"ג דקי"ל בע"ז (מ"ט.) הלכה כר' יוסי דאמר זוז"ג מותר.

ובפ"ק דבכורות (ז'.) מבואר דכשהולד בא מאב טמא ואמו טהורה תליא בזוז"ג, ואפי' עבורן מן הטהור ואמוקיהם מין טמא ומהא דמספקא לן אם חוששין לזרע אב לענין זוז"ג אין נ"מ כמ"ש בתוס' חולין (ד' נ"ח.) גבי ולד טריפה דמותר משום זוז"ג שאביו אינו טריפה, וכתבו בתוס' אע"ג דפסקינן דספיקא אי חוששין לזרע אב. היינו במילתא דשרי כל חד באפי נפשי' ולא שייך זוז"ג. אבל הכא דחד אסור וחד שרי הוי לי' זוז"ג עכ"ל. וה"נ בעופות אלו דחד טהור וחד טמא הו"ל זוז"ג אפי' אמו טמאה ואביו טהור דמ"מ גורם הוי אביו: ו) אך באמת זה אינו דחילוק התוס' הנ"ל בין פרדה לענין כלאים דאיסורו מחמת עצמו וכן לענין אותו ואת בנו דאיסורו מחמת עצמו שהוא בהמה ואסור לשוחטו עם בנה וכן כיסוי שחיובו מחמת שהיא חי' ואין איסורם מחמת המולידים בזה תליא אם חוששין לזרע אב חשיב חצי ממין זה. אבל ולד טריפה איסורו מחמת שנולדה מטריפה ויוצא מן האיסור. שבעצמות הולד אין איסור שהרי חי' היא. רק מחמת אמו באת לאסרו. בזה מתירין מחמת זוז"ג. וכן בבכורות בעבורו מן הטמא דיינינן בזוז"ג. דשם הכלל היוצא מן הטמא טמא מן הטהור טהור (ואף דקאי התם למ"ד חמור שנולד מן הפרה מ"מ במקצת סמנים דומה לאמו מותר] רק האיסור הוא משום המוליד שמוצאו מן הטמא דיינינן זוז"ג. אבל בעוף דמבואר בתוס' נדה (ג':) דאין באפרוח משום יוצא מן הטהור ולא משום יוצא מן הטמא כיון דאפרוח גדיל מביצה דעפרא בעלמא הוא כי גביל ועוף טהור התירו מחמת עצמו שהוא מין טהור ועוף טמא איסורו מחמת שהוא מין טמא לא שייך כלל דין זוז"ג, ודינו כמו לענין אותו ואת בנו וכסוי וכלאים, דלמ"ד אין חוששין לזרע אב חשיב כולו מין אם.

אם טמא טמא אם טהור טהור ולמ"ד חוששין לעולם חשיב חציו טמא חציו טהור ז) אך הא דאמרינן דזוז"ג לא שייך בעופות היא מחמת דברי תוס' נדה דבעופות לא שייך לא יוצא מן הטהור ולא יוצא מן הטמא. שהרי האם לא ילדה האפרוח רק ביצה ואפרוח מעפרא גדיל. אבל דעת התוס' חולין (ס"ב: בד"ה תרנגולא) שגם בעופות הדין כל היוצא מן הטהור טהור. ואף דתוס' נדה טעמא יהבו כנ"ל. ולכאורה כך הם דברי הש"ס תמורה (ל"א.) באפרוח ביצת טריפה שמותרת אימת גדלה לכי מסרחא כי מסרחא עפרא בעלמא הוא. יש לחלק דשאני התם שאי אפשר לנו לאסור האפרוח מחמת האם טריפה שהטילה הביצה שהרי טריפה אינה מתעברת. וע"כ בשנתעברה מהביצה היתה כשירה [רק הביצה אסורה דכי נטרפה נאסר הביצה ממה דירך אמו היא וגופה היא] נמצא האפרוח בא מכח כשירה רק שבאנו לאסור משום שבא מכח ביצה שנאסרה משום טריפה וע"ז אנו אומרים דביצה כשבא ממנה האפרוח מסרחא. אבל אפרוח שבא מטמאה שפיר תאמר בה היוצא מן הטמא מחמת אם שהטילה הביצה והיא טמאה. וכן יוצא מן הטהור כשהאם טהורה: ח) ותדע דאל"כ לא נוכל לדון גורם גם בבהמה רק באם ולא באב. שהולד בא מחמת הש"ז דהוי כנבילה מוסרחת כמ"ש התוס' חולין (ס"ד) ד"ה שאם ריקמה דש"ז הוי כנבילה מוסרחת וא"כ למה באין לאסור בבכורות (ז') הנולד מן הטהור שעבורו מן הטמא למ"ד דזוז"ג אסור. אלא ודאי מ"מ חשיב גורם כיון שהאב בעצמו טמא ה"נ בעופות חשיב זוז"ג האם והאב שהולידו הביצה אף דביצה מוסרח. ונראין דברי תוס' חולין. ולפי"ז כל המורכבים מותרין אפי' אמותיהם מאותם שאין להם מסורת ואבותיהם משלנו אפי' למ"ד אין חוששין לזרע אב כיון דחד אסור וחד שרי כמ"ש תוס' חולין (נ"ח.) ד"ה מכאן ואילך): ט) עתה נשוב לבאר אם גם בעופות אין טמא וטהור מתעברין זה מזה.

ונאמר דלשיטת התוס' נדה הנ"ל יש להוכיח דאין מתעברין זמ"ז מהא דטומאת נבילת עוף בבית הבליעה דמפורש בכ"מ דוקא נבילת עוף טהור מטמא אבל עוף טמא אין לו טומאה כלום ומוכח כן מדכתיב נבילה וטריפה לא יאכל לטמאה בה. מי שאיסורו משום בל תאכל נבילה יצא עוף טמא שאין איסורו משום בל תאכל נבילה. דאין איסור נבילה חל על איסור עוף טמא. כן מפורש בחולין (ק':). והנה אי נימא דבעוף טמא וטהור מתעברין ומולידין זה מזה והולד המורכב משניהם אינו נדון בזוז"ג כיון דמעפרא גביל לשיטת התוס' נדה כנ"ל באריכות. רק למ"ד חוששין לזרע אב הוי לי' מקצתו טהור ומקצתו טמא. כמו לענין מתנות דהבא מבהמה וחי' חייב בחצי מתנות, וכן כתבו בתוס' והרשב"א שם (ע"ט:) לענין כסוי חשיב חציו דם בהמה וחציו דם חי'. שהקשו למה מותר לכסותו ביו"ט יחשב כדם בהמה וחי' שנתערבו זה בזה. [ותירצו דכיון שיוכל לכסותו בדקירה אחת מותר וה"נ חשיב חציו טמא וחציו טהור. ואי נתנבלה הא חייל איסור נבילה (על איסור טמא בכולל מיגו דחייל על חציו טהור חייל על חציו טמא. וא"כ הרי משכחת נבילת עוף טמא מטמא בבית הבליעה. ולא מצינו כזאת: י) אך הנה בחולין (דף ע"ט.) בהא דהנולדים מן הסוס ומן החמור מותרין לבוא זה בזה מהו דתימא אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור קמ"ל. ופירש"י הא לא אמרינן שאין כאן צד סוס מיוחד וצד חמור מיוחד הלכך אין מזכירין כאן צדדין דהא מבלבל זרעי' ומינא באפי נפשי' היא דמקרי והוא מין בפ"ע מעין סוס וחמור עכ"ל. וכ"כ הר"ן שם ליישב הקושיא דמ"ש דמי שחציו עבד וחציו בן חורין דאסור לישא חציו שפחה חצי' ב"ח דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות. וז"ל י"ל דהתם דאיכא צד עבדות וצד חירות ממש אבל הכא אע"ג דמסוס וחמור אתי אין כאן צד סוס וצד חמור אלא ברי' שנעשית משניהם.

ולשיטתם צ"ל הא דקרי לכוי מקצת שה. הוא באיכות שכולו שה במקצת. והא דחייב בחצי מתנות דכיון דכולו חי' במקצת אינו בדין שיטול הכהן כולו והטבח ולא כלום. ויחלקו ביניהם. ולשיטתם אין קושיא כלל דאין כאן חלק שיהי' מותר ויחול עליו איסור נבילה שכולו אסור מחמת צד טומאה שבו: יא) אך מדברי התוס' והרשב"א שהקשו איך מכסין דמו ביו"ט יחשב כנתערב דם בהמה ודם חי' מבואר דחשיב ממש חציו כך וחציו כך. ולענין הקושיא ממי שחציו עבד כו' צ"ל כמ"ש הרשב"א שם עיי"ש. ותוכן חילוקו נ"ל דכלאים בשני מינין תלה רחמנא וכיון דבין הזכר בין הנקיבה יש בו מסוס וחמור חשיב חד מינא. משא"כ איסור ב"ח בשפחה לאו משום חילוק מינין. וע"כ אסור לצד חירות להשתמש בשפחה]. ולשיטתם ראייתנו קיימת דא"כ מצינו עוף טמא מטמא בבית הבליעה. ונ"מ דאלו משום חלק טהור שבו לא יטמא רק אם יאכל שני זיתים שיהי' בו כזית מן הטהור [כהא דנדרים (ד' ס"ח) גבי בעל מיגז גייז נ"מ שנדרה מתרי זיתין. וכהא דתוס' סוכה (ד' ל"ה) גבי מצה של טבל לפי מה דס"ד שיצא בו אינו יוצא רק אם יאכל כל כך שיהי' בחלק בעלים כזית]. ואי חלק טמא שבו ג"כ יטמא תסגי בכזית: יב) אך אפי' לדעת רש"י ור"ן יקשה לאיסי בן יהודה שאוסר לרכוב על הפרדה משום כלאים מקו"ח דכלאי בגדים דבפ"ע מותר ותערובתם אסור כו'] אלמא חשיב לי' שני מינים ממש מעורבים זה בזה. ולשיטתם ארווח לן הוכחתנו טפי. דהא התוס' זבחים (ס"ט:) הקשו עוף קדשים שמת לא יטמא בבית הבליעה דאין איסור נבילה חל על איסור מוקדשין. ותירצו דיש במינו משום בל תאכל נבילה. וא"כ כל עוף טמא יחשב יש במינו משום בל תאכל נבילה היינו מורכב דיש בו חציו מין טמא ויש בו בל תאכל נבילה כנ"ל. ולרבנן דלא חשיב להו פרדה כלאים אלמא חד מינא היא מורכב.

א"כ מין טמא עם המורכב שני מינים נינהו ולא חשיב יש במינו כו'. אבל לאיסי דחשיב לי' שני מינים מעורבים זה בזה. חשיב חציו מין טמא ממש. ועוף טמא חשיב חד מינא עם חציו. ויחשב יש במינו בל תאכל נבילה: יג' מיהו כל הוכחה זאת אינו לדעת ר"ת דס"ל טעם כעיקר נהפך היתר להיות איסור. א"כ עוף זה המעורב בו טהור וטמא והא טהור וטמא הוי אינו מינו ויש בו טעם טמא נהפך כולו להיות איסור ולא חייל איסור נבילה. מיהו אנן קיי"ל דלא כר"ת כמבואר באו"ח (סי' ר"ח) בתערובת אינו חייב בבהמ"ז אלא א"כ אכל כזית דגן. וכ"כ הפמ"ג באו"ח בפתיחה כוללת דקיי"ל כהראב"ד והרשב"א דלא אמרינן נהפך וא"כ הוכחתנו קיימת: (ע' בהשמטות). יד) אך לדעת תוס' חולין והרב המגיד המורכב מותר משום זוז"ג והו"ל עוף טהור גמור אין ראי' כלל מנבילת עוף טהור. אך מ"מ יש ללמוד מזה. העוף המורכב ממין שידוע שהוא עוף טהור וממין שאין לו מסורת ממ"נ טהור. דלשיטת תוס' חולין מותר משום זוז"ג ולשיטת תוס' נדה הא מוכח דאין טמא וטהור מתעברים זה מזה. ונתברר שגם העוף שאין לו מסורת היא מין טהור. אך שיהי' כל המין שאין לו מסורת נחרת ע"י כך אי אפשר. דשמא כתוס' חולין והרב המגיד ואין ראי' מנבילת עוף טמא ושפיר יש לומר שבעוף מתעברים זה מזה: טו) אך מאחר שבח"ס (סי' ע"ד) מבואר שעיקר דעתו שגם בעוף אין מתעברים טהור מטמא ביצים לגדל אפרוחים כי אף שחימום הזכר לא יגרע מספנא מארעא מ"מ אותם הביצים לא יצליחו לגדל אפרוחים. ואם אולי יש לפקפק דילמא לא אמר ריב"ל אלא בבהמה כו' עכ"ד, מבואר שעיקר דעתו שגם בעוף כן רק שיש חשש פקפוק: טז) ונ"ל להסיר חשש הזה מלשון ריב"ל עצמו לעולם אינה מתעברת לא טמאה מן הטהור ולא טהורה מן הטמא ולא גסה מן הדקה ולא דקה מן הגסה.