שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 21

שדומה להא דלא גזרו על השבות בה"ש שספק שבת אסור באיסור תורה שיש בו. ומותר באיסור דרבנן שיש בו. ה"נ ספק חלב אסור באיסור תורה שיש בו הוא השיעור. ומותר באיסור דרבנן שיש בו הוא ח"ש לר"ל. ואינו דומה ע"י גלגול שנתגלגל להיות דרבנן ע"י דבר אחר ביטול וכדומה. משא"כ בזה שבעצמו יש בו איסור תורה ואיסור דרבנן. ועוד דלר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת ומפרש ברייתא דכוי וח"ש אסמכתח משמע דכוי נמי אסמכתא. ולר"ל כוי ספק כדאיתא שם. מוכת סד"א מה"ת לקולא. וכ"כ הפר"ח (יו"ד סי' ק"י) בכללי ס"ס. וכיון דכוי רק איסור דרבנן מהכ"ת שיגזרו גזירה לגזירה. רק שתאמר שמא כוי בהמה ונאסר ח"ש. ע"ז אמרי' סד"ר לקולא. וא"ת כיון שעיקר הספק בשל תורה ולחומרא יחשב כודאי איסור ואף ח"ש יאסר. ליתא דאינו רק איסור דרבנן ודאי ובדרבנן מנ"ל שיאסר ח"ש לר"ל: הק' אברהם. סימן עא ב"ה יום ד' בא תרנ"ו לפ"ק פה סאכאטשוב. שלום וכ"ט לכבוד הרב החריף הבקי מוה' מיכאל זאב נ"י אבד"ק פראשוויץ. א) יקרתו הגיעני כו'. בדבר פרה חולבת אשר בעת החליבה נראין טפי דמים בחלב ולאחר שנשתהה מעט כמו שני מינוטין הם נאבדין במיעוטן ובלי ספק שיש ששים נגד טפים הנ"ל. אך שאחרונים מחמירים משום דאמרינן דם נעכר ונעשה חלב. ובחלב זה מוכח שלא לגמרי נשתנה הדם לחלב ע"כ דבריהם. ומעלתו חולק ע"ז בשתים. הא' דלא קימ"ל כר"מ דאמר דם נעכר ונעשה חלב. אלא כר' יוסי ור' יהודה ור"ש דאמרו איברי' מתפרקין והחלב אינו בא מדם. האמנם כי קשה עליו דברי הש"ס בכורות (ו':) מנ"ל שחולקים על דם נעכר. אימא שרק ס"ל איברי' מתפרקין מ"מ מודים דם נעכר. מ"מ הא הש"ס בכורות אמר כן. והב' דבתשובת הרי"מ זצ"ל מישב הקושיא בהא דבעי הש"ס בכורות למיסר חלב משוה שבא מדם הא לא גרע מדם שבישלו.

ותירץ דבאמת דם בעין שבשלו אסור מה"ת דלא גרע מיוצא מן הטמא אך דאין בו חיוב כרת רק דם פליטה אם בשלו או מלחו קודם שנפלט דלא חל האיסור מעולם בזה מותר לגמרי מה"ת עכ"ד זצ"ל. וא"כ לר"מ דאמר דם נעכר כו' כיון דגלי קרא דלא אסרה תורה רק דם ממש ולא חלב דאתי מדם ה"ה דם שבישלו דאין בו איסור משום יוצא מן הטמא. וראי' לזה מש"ך (ס' פ"א ס"ק י"ב) בהיתר מימי החלב דאף שאינו בכלל חלב מ"מ מדהתירה חלב גלי קרא דכי כתיב לא תאכל הנפש עם הבשר דוקא בשר שהוא גופו של חי אסור א"כ כ"ש דמימי חלב שרי. וה"נ בדם כיון דגלי קרא דחלב מותר אף דאתי מדם גלי קרא דלא אסרה רק גופו של דם לא היוצא וה"ה דם שבשלו שאין לאוסרו משום יוצא. ובתשו' הרי"מ לא אמר רק למה דקי"ל כרבנן ולא חידשה תורה בדם. אבל לר"מ הא חדשה תורה בדם שלא יאסר משום יוצא. וע"כ ה"ה בחלב זה אף שלא נשתנה לגמרי מ"מ אינו ראוי לכפרה ולא חמור מדם שבשלו. ואף שדם שבשלו מ"מ אסור מדרבנן. לגבי דרבנן סומכין לומר שהדם אינו בא מגופו רק מוריד אחד כמו שוורים המשתינים דם עכ"ד: ב ואף שפלפל בחכמה מ"מ אין דבריו נכונים לדינא. ותחלה אגלה אזנו דמה שחשב שבתשו' הרי"מ אוסר דם שבישלו משום יוצא מן הטמא. לפי הטעם דאינו ראוי לכפרה. וח"ו לא עלה זאת על דעתו זצ"ל. דודאי לפי הטעם דאינו ראוי לכפרה כשם שפקע מיני' איסור דם כך פקע מיני' איסור יוצא. דכיון שהאיסור לא הי' רק משום שהדם בנפש יכפר וכשהלך הטעם הלך האיסור ומטעם זה גם איסור יוצא הלך ממנה. וכן מצינו בע"ז של גוי שנתבטלה חוזרת להתירה דהאיסור לא הי' רק משום שעובדין אותה וכשפסקו מלעבוד אותה חזרה להיתר: ג רם לפי מ"ש שם לשיטת תוס' אין טעם היתר דם שבישלו רק משום דאשתני לגריעותא ע"י הבישול נפק מתורת דם. כמו שאין מברכין בכזה בפה"א.

אבל איסור יוצא יש בו כמו שכתב הרא"ש במור שהדם טמאה נתהפך להיות מור. וכתב הרא"ש דאף שנשתנה אסור משום יוצא. ואף דחלב אינו ראוי לכפרה ג"כ. והא גם לרבא הא דחייב בהקפה משום דכנגדו ראוי בחטאת חצונית. ע"כ הצריך בבישלו לטעמא דנשתנה ונפק מתורת דם. אבל חלב הא אינו ראוי לכפרה. לא קשיא דהשתא י"ל דלא גרע מדם איברים. והא דדם שבישלו דרבנן משום דנשתנה ונפק מתורת דם. וא"כ יש בו איסור יוצא. או משום שהוא שלא כדרך אכילתו. וזה משום איסור דם עצמו. אבל איסור יוצא שזה לאחר שאין לו דרך אכילה אחר. ועכשיו אין לו דרך אכילה אחר. ומ"ש בתשו' הרי"מ ומיושב הא דבעי לאסור חלב והא עכ"פ לא עדיף מדם שבשלו שאינו ראוי לכפרה. היינו לפי שלמדין בלא חידוש שחידש בדברי תוס' יקשה ולפי מה שחידש הטעם משום שנשתנה כו' יש בו איסור יוצא. עי' בתשו' הרי"מ לבתר דדלינא לי' חספא ויראה שכן מפורש בדבריו: ד עתה אשיבהו לנ"ד. והנה מ"ש דאנן לא קימ"ל דם נעכר ונעשה חלב עי' בתוס' חדשים פ"ק דנדה שהוכיח דודאי גם חכמים ס"ל דהנקה גורם סילוק דמים רק ס"ל שלא בא לכלל דם רק מיד נעשה חלב. [ומה שראוי ליעשות דם בימי הנקה נעשה חלב]. וראי' עוד לדבריו שהרי במשנה שלהי מכשירין הובאה בגמ' שבת ר"פ חבית ופרשוה רש"י ותוס' משום דדם נעכר ונעשה חלב. וא"כ הי' לנו לפסוק כסתם משנה ואף שאפשר סתם ואח"כ מחלוקת הוא הלא כתבו תוס' עירובין (צ"ב) דמ"מ חשיב כרבים לגבי היחיד וא"כ אזל הטעם דהלכה כרבים ויותר יש להכריע הלכה כר' מאיר דשמא מחלוקת ואח"כ סתם הוא דבתרי מסכתי אין סדר. אך לפי דברי תוס' חדשים הנ"ל אתי שפיר דסברת המשנה דמכשירין כיון שדם נעשה חלב דין החלב כדין הדם. וזה לחכמים ג"כ כיון שדם וחלב מקור אחד להם. ומה שנעשה שלא בימי הנקה דם נעשה בימי הנקה חלב.

ע"כ דין חלב כדין הדם. מיהו בתוס' שם (דה"מ לרצון ושלא לרצון). לא משמע כן. אך העיקר כתוס' חדשים הנ"ל דכן משמע מהפוסקים שפסקו דלא כר"מ כנ"ל: ה) מעתה בנ"ד כי היכי דלר"מ חוששין שדם זה מחמת שלא נהפך להיות חלב. ואף שלעולם הדם נדה יוצא דרך הפתח. מ"מ י"ל דעכשיו בא עם החלב לדדים כמו כן נחוש לרבנן שדם זה מחמת שכל המקור לא נעשה חלב ומקצת ממנו נעשה דם ובא עם החלב לדדים. וע"כ כמו שלר"מ נחוש בהחלב שלא נהפך הדם כל צרכו כמו כן נחוש לרבנן שבהחלב יש עוד טיפי דם. שהמקור הא לא נהפך כולו להיות חלב שהרי יש טיפי דם ונחוש שעוד הי' טיפי דם בתוך החלב אלא שנימוחו ונראה כאילו הוא חלב. והרי טיפי דם אלו ג"כ בשני מינוטין נמוחו ואינם נכרין. מסתמא כבר נמחו בתוך הדדים ג"כ אלא שאינו ניכר. וא"כ אף את"ל שיש ששים גם כנגד הטיפין שנמוחו בדדים. כיון שבא לעולם בתערובת הא אינו בטל כדברי המרדכי. האמנם כי דעת הנב"י ז"ל דביש ששים שנתבטל הטעם המרדכי מודה. אך אין דבריו מוכרחים כלל. וגם כי י"ל שיש כל כך דם בתוך החלב ונמוח עד שאין ששים רק מראה דם אין בו: ו) וע"כ גם ההיתר מתשובת הרי"מ אזל לי' שכל ההיתר מחמת שנשתנה. ולחכמים הרי לא נשתנה כלל רק שנתערב ואינו ניכר. אך גם לר"מ דאמר דם נעכר ונעשה חלב ממש אין להתיר מחמת שאינו ראוי לכפרה. ושהגמ' בכורות נמי לא בעי לאסור רק משום איסור יוצא. והשתא דגלי קרא שהתיר חלב דבדם ליכא איסור יוצא שוב אף שלא נתהפך כל צורכו מותר דמ"מ אינו ראוי לכפרה. דהא ליתא דלטעם שאינו ראוי לכפרה גם איסור יוצא אינו. רק לטעם ההיתר משום שנשתנה ופקע מיני' שם דם הי' מקום לאסור משום יוצא וגלי קרא דבדם ליכא איסור יוצא ומותר משום שנשתנה. ובודאי אין ללמוד לא נשתנה לגמרי מנשתנה לגמרי:

ז) ואף לפי מה שחשב מעלתו בתשו' הרי"מ ג"כ אין ללמוד היתר בדם שבשלו שלא יהי' בו איסור יוצא מהיתר חלב לר"מ שדם נעכר. דמה שהביא ראי' מש"ך (סי' פ"א) במימי חלב דאף שאין נקרא חלב מדהתירה תורה חלב שאין בו איסור יוצא מחי ולא אסרה אלא בשר כ"ש מימי חלב. וע"כ חשב מעלתו דשוב לא נאסר שום יוצא מחי. (וה"ה בדם לר"מ לא נאסר שום יוצא מדם]. וז"א שהרי ביצים צריך בפ"ע להתיר כמ"ש התוס' חולין (ד' ס"ד.) בשם בה"ג דמדאצטריך לאסור בת היענה ביצת עוף טמא ש"מ דטהור שריא. ותוס' כתבו דלמדין מדכתיב תקח לך ולא לכלביך ש"מ דטהור שריא. מ"מ מהיתר החלב אין למדין ועיי"ש בתוס' דחלב חשיב חידוש אף דביצים ג"כ שרי משום דאין שניהם באים מן החי בענין אחד] וא"כ איך נלמוד דם שבשלו מחלב. והש"ך לא אמר רק במימי חלב דהיא קו"ח מחלב שבא בענין אחד מן החי כמו החלב ואיכא קו"ח דמיא בעלמא. וזה ברור: הדו"ש הק' אברהם. סימן עב א' מחבר (סי' ס"ח סעיף א') הטומן הראש לצלותו צריך שיכוין שיהי' בית השחיטה למטה כדי שיזוב הדם דרך שם. ואם הניחו על הצדדין המוח והקרום אסורים וכו' וכתב הט"ז (סק"ב) דהראש מותר משום כבולעו כך פולטו וכן כתב הב"י בשם הרא"ש וקשה לי דהא מבואר בש"ע (סי' ע"ו סעי' ד') לשיטת הסוברים דשפוד שצלו בו בשר בלא מליחה נאסר אסור להשהות הצלי על השפוד לאחר שפסק הבשר מלזוב לאחר שהסירוהו מהאש. והטעם משום דחוזר ובולע השפוד עיי"ש. וה"נ לאחר שפסק הראש מלזוב שוב יאסר מן המוח: ב) וראיתי להט"ז שם (סק"ט) שכתב דלהרא"ש דהשפוד אינו נאסר אף אם הסירוהו מהאש קודם שיעור צלי' אינו נאסר. ומשמע מדבריו שם אף לאחר שפסק מלזוב עיי"ש. ולכאורה תמוה דמ"ש דהצלי נאסר מהשפוד להאוסרים השפוד.

ובאמת לטעם הר"ן שהביא הט"ז דהשפוד מותר משום כבולעו כך פולטו י"ל דכיון דשפוד לעולם אינו זב ואעפי"כ מותר. ה"ה לאחר שהוסר מאש. אבל זה אינו דמבואר בש"ך שם דעל האש לעולם אינו נאסר אף אם אינו זב. וא"כ אין ראי' משפוד שאצל האש. ועוד דהרא"ש אינו סובר הטעם משום כבולעו כך פולטו אלא משום דנורא שאיב כמבואר בטור: ג) על כן נראה דהנה בש"ך (סי' ק"ה ס"ק ח"י) דדם על עצמו לא חשיב איסור בלוע לענין שלא תצא בלא רוטב. כמבואר (סי' ע') ובכמה מקומות דאוסר ע"י מליחה וצלי' ונראה הטעם משום דטבעו של מלח לשאוב דם וכן אש. והרי הוא דם בעין שהרי מוציאו לחוץ. וא"כ שפיר קאמר הט"ז דאחר שנתקרר וגמרה פליטתו. שוב אינו יוצא הדם אל השפוד כיון שאין האש מפליט: ד וא"כ ניחא נמי בנ"ד דאינו יוצא הדם הבלוע במוח אל הראש. משא"כ הצלי נאסר מן השפוד להאוסרים השפוד דבלוע בכלי יוצא בלא רוטב כמבואר בכמה מקומות וברמ"א (בסי' ק"ה סעיף ז') (ולשיטת הב"ח שם (סי' ע"ו) שהביא הט"ז דס"ל דהשפוד נאסר מהצלי. נראה ליישב בנ"ד דלאחר שהוסר מהאש פשוט דאינו אוסר דהקדירה מפסיק. רק אצל האש מסופק הרא"ש דאולי האש שואב. לזה אמר כבולעו כך פולטו]: ה) ובזה נראה ליישב הא דכתב המחבר (סעיף ט') דהמולג תרנגולת צריך שיראה שלא ישהנה כל כך באש עד שלא יוכל הלב והכבד לפלוט אם הוא לקדירה ולצלי א"צ דכשם שנבלע ע"י האש כך יפלוט ע"י האש. ותמוה לי דהא קי"ל (סי' ע"ו) דבצלי פולט מיד בשעת הבליעה כמ"ש הב"י שם בשם הרא"ש. ומהאי טעמא מותר לצלות בשר שנמלח והודח עם בשר שלא נמלח. ועיין בפרמ"ג במ"ז (סי' ע"ז סק"ב ד"ה ודע), וא"כ לקדירה נמי לשתרי כיון דפלט מיד בשעת הבליעה ולהנ"ל ניחא דמ"מ נאסר לאחר שהוסר מהאש דבלב וכבד יש דם בעין ולא הוי בלוע:

ו) ובזה נראה ליישב פסק הרמ"א (סי' ע"ו סעיף ב') ונהגו להחמיר כשצולין בשר בלא מליחה שלא להפך השפוד תמיד כדי שיזוב הדם וכו' דאפי' אינו רוצה לבשלו צריך לצלותו כחצי צלייתו. ופשוט דהטעם משום דפורש ממקום למקום דפסק הרמ"א (סי' פ"ט) דאסור גבי כלי שאינו מנוקב וכן כתב בד"מ. וקשה דמ"מ הא פלט בשעת בליעה תיכף וכמ"ש הב"י בשם הרא"ש. ולהנ"ל ניחא דכיון דכל מליחה אוסר בששים אף דם. ומשום דאין בקיאין בין כחוש לשמן. וא"כ אף הוא יוצא ממקום למקום אף לאחר שהוסר מאש. ואף דמבואר בש"ך (סי' ק"ה ס"ק י"ח) דבדברים שאינם שמנים ממש אין יוצאין מחתיכה לחתיכה. מ"מ אפשר דבאותו דבר עצמו יוצא. או דמכל מקום לכתחילה חיישינן וצריך לצלותו לגמרי: ז) בהגה (סעיף ט') דאסור למולגו לכתחילה אף לצלי ובש"ך (ס"ק י"ט) ואם יטמין אותה שלימה ודאי אסור מחמת הכבד שהיא בתוכה דקי"ל דכבדא עלוי בישרא לכתחילה אסור. ומכאן קשה למ"ש הש"ך (סי' ע"ג ס"ק י"ב) שהביא דברי התוס' חולין דכבולעו כך פולטו לא אמרינן בכבדא עלוי בשרא אף בדיעבד. דא"כ אמאי שרינן הכא דלא שייך דאינו בולע כיון שאין ללב וכבד מעבר כי אם דרך התרנגולת. ואפשר דהא דאסור בכבד אף בדיעבד אי לאו טעמא דשריק. היינו משום דלאחר שגמר הבשר מלפלוט ועדיין הכבד פולט דם. ולא שייך איידי דפליט דם דידי' וכבולעו כך פולטו לא אמרינן בכבד. משא"כ דהתרנגולת לא פליט דמה לגמרי ח) ובזה יש ליישב דעת הר"ן והמחבר דמהאי טעמא ס"ל דאפי' לכתחילה מותר ויתיישב ג"כ הקושיא הנ"ל דאף לקדירה לשתרי דפולט תיכף. ולהנ"ל ניחא דכיון דכבולעו כך פולטו לא אמרינן בכבד רק אגב דפלט דם דידי'. א"כ אינו פולט תיכף רק כשגמר פליטתו של עצמו: ט) איברא דסברא זו דבולע מהכבד לאחר שפלט דמו אין לומר בדעת הרמ"א.

דהא פסק (סי' ע"ג) דלאחר שנמלח הכבד שוב אין בו דם יותר משאר בשר. וה"ה לאחר שנצלה כל כך עד שבשר אחר כבר פלט כל דמו. וכ"ש הוא דאינו אוסר אז הבשר בצלי. ע"כ מחוורתא דהרמ"א פוסק כהתוס' בפסחים דבכבד נמי מותר משום כבכ"פ בדיעבד. ודברי הש"ך (סי' ע"ג) שהביא מדברי התוס' חולין להלכה צ"ע כעת: סימן סימן עג הלכות סימני עופות סוגיא דנשר א) חולין (ד' ס"א:) מכדי כ"ד עופות טמאים הוי אי אפשר דחד דאיכא בהנך ליכא בהני והו"ל שני כתובים הבאים כאחד. ועי' ברש"י וביאור דבריו דהא דאסר בסימן אחד בפרס ובסימן אחר בעוני' מיותר. שהרי נלמד בקו"ח מי"ט עופות דהשתא בתלתא לא אכלינן בחד מבעיא. ואף דמדאיצטריך רחמנא למיסר עורב בשלשה סימנים אשמעינן דלא נלמד מי"ט עופות מ"מ לא נשמע אלא דלא נאסור בשלשה סימנים. אבל עדיין נלמד לאסור בסימן אחד מקו"ח. וכן נאמר דאף די"ט עופות הוי י"ט כתובים הבאים כאחד. מ"מ לא נלמד אלא שלא לאסור בתלתא סימנים. אבל עדיין נלמד לאסור בסימן אחד וא"כ פרס ועזני' למה לי. על כרחך דאתא ללמוד שלא תאסור אף הבא בסימן אחד וכמו כל שני כתובים הבאים כאחד: ב) והנה על פי סברא זו הקשו התוס' (בריש ד"ה מכדי) דאכתי אצטריך נשר להתיר הבא בסימן שלישי דליתי' לא בפרס ולא בעזני' דהו"א דאסור מקו"ח די"ט עופות. וכן הקשו בקושיא שני' למאי דמשני דבחד מהני תרתי [ר"ל בפרס או בעזני'] יש סימן חדש דליתניהו בכולהו. דמ"מ ל"ל דכתב רחמנא האי דאית בי' חד מהני ג' סימנים דהדרי בכולהו נילף מקו"ח מי"ט עופות אלא ודאי להכי כתב סימן הישן לעשות שני כתובים ומכח קושיות אלו הוכרחו התוס' לחדש דכיון די"ט עופות הוי י"ט כתובים הבאים כאחד לא נלמד מהם אף לאסור הבא בסימן אחד.

וע"כ הקשו בסוף הדיבור לפי סברא זו דא"כ מה פריך הש"ס דפרס ועזני' הו"ל שני כתובים הבאים כאחד כיון דאיתניהו סימנים דידהו בי"ט עופות. הא מ"מ לא מצי למינף מיניהו [ר"ל מי"ט עופות] כיון דהוי י"ט כתובים הבאים כאחד. והנך י"ט עופות על כרחין איצטריכו לאסור אף בג' סימני טהרה והניחו הסוגיא בצ"ע: ג) ולפענ"ד נראה ליישב קושייתם ונאמר דאף די"ט עופות הוי י"ט כתובים הבאים כאחד. מ"מ לא מהני אלא שלא נלמד לאסור בג' סימני טהרה. דא"כ י"ח מיותרים. אבל השתא שאומרים דבג' מותרים. שוב לא מייתרי י"ח עופות ואצטרכו כולהו. וכן מדכתב עורב לא נלמד יותר ומדכתיבי פרס ועזני' נלמד דבשני סימנים מותרים. אבל מ"מ נוכל ללמוד לאסור בסימן אחד וכסברת התוס' מעיקרא. אך כפי זה יתעוררו קושיות הראשונות כנ"ל: ד) ונראה ליישב דהנה קשה לפי סברא זו בהא דפריך הש"ס ונילף מעורב מה התם תרי לא. דהא הוי עורב וי"ט עופות שני כתובים. דא"כ עורב דכתב רחמנא למה לי נילף מי"ט עופות. ואי די"ט עופות הו"ל י"ט כתובים. מ"מ לא נלמד מהם אלא להתיר בג' סימנים. אך לק"מ דהא ע"כ הש"ס לא בעי לשנויי בטעמא די"ט עופות הוי י"ט כתובים. דאל"כ לא הוה פריך מידי מה התם תלתא ולא אכלינן וכמ"ש התוס' (סוף עמוד א'). וא"כ כיון דלא אסיק אדעתי' סברא די"ט כתובים. לא מצי למימר דעורב עם י"ט עופות הוי שני כתובים. דעורב אצטריך להתיר בג' סימנים שלא נלמד מי"ט עופות. וי"ט עופות פשיטא דאצטריך שאינו יכול ללמדם מעורב כיון דאית בהו ג' סימני טהרה: ה) ולפי זה מיושב קושיא שני' של התוס' למסקנא דחד מינייהו [ר"ל מפרס ועזני'] אית בהו סימן חדש ל"ל ההיא דאית בי' סימן ישן. דשפיר אצטריך להתיר בב' סימנים שלא נלמד מעורב.

ודוקא למאי דס"ד דאית בהו סימנים ישינים שפיר הוי שני כתובים הבאים כאחד דלכתוב פרס לחוד או עזני' לחוד והוה ידעינן להתיר בשני סימנים. דאל"כ השתא בתרי לא אכלינן בחד מבעיא וא"ש. שני' דכתב רחמנא למה לי ע"כ הוי שני כתובים הבאים כאחד וכתבי' שלא נלמד בקו"ח די"ט עופות. אבל למסקנא דחד אית בי' סימן חדש דליתא בעורב ובי"ט עופות. א"כ שפיר אצטריך אותו שיש בו סימן חדש לאוסרו. שא"א ללמדו מי"ט עופות. ואותו שיש בו סימן ישן איצטריך להתיר הבא בשני סימנים שלא ללמדו מעורב. דאי אפשר ללמדו מדאצטריך לאסור השני. דהא שני יש בו סימן חדש ואי אפשר לאוסרו בקו"ח מעורב אף אם נאמר דכל הבא בשני סימנים כעורב אסור. וא"כ אי לא כתב לאסור הבא בסימן ישן הוה אמינא דכל הבא בשני סימנים כעורב אסור. ואצטריך למכתב תרווייהו ולא הוי שני כתובים הבאים כאחד: ו) אך קשה לפי"ז למה לי' להש"ס לחדש דחד מינייהו הוה סימן חדש דליתי' אף בי"ט עופות. לא הי' צריך לומר אלא דאית בי' סימן חדש דליתי' בעורב. וע"כ הבא בסימן ישן אינו מיותר. דאצטריך להתיר הבא בשני סימנים כעורב. ונהי דהבא בסימן חדש מיותר כיון דסי' דידי' איתי' בי"ט עופות נוכל ללמדו מי"ט עופות. ולהתיר הבא בשני סימנים כעורב נמי לא אצטריך דנלמד מהבא בסימן ישן דאיתי' בעורב כנ"ל. וא"כ הבא בסימן חדש אתא שלא נלמד הבא באותו סימן כמותו מי"ט עופות וליהוי שני כתובים הבאים כאחד. מ"מ שפיר נלמד הבא בסימן ישן מקו"ח כיון דהבא. בסימן ישן אינו מיותר כנ"ל. דאצטריך להתיר בשני סימנים כעורב [וכעין זה הקשו התוס' בריש הדיבור שנלמד הבא בסימן שלישי מקו"ח אף דהבא בסימן אחד משני סימנים דאיתי' בפרס ועזני' כבר למדנו שמותרים] או נלמד לאוסרו במה מצינו מהבא באותו סימן: