שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 20

תמיהני דהא הרמב"ם בשפולי נמי חיתוך בעי ולרש"י בכה"ג סגי בסדק כטד"א. גם הראי' השני' שכתב גם בשם ס' בית אפרים דמשמע דהרא"ש להקל הא חומרא נמי דבעי סדק ברובו ולהרמב"ם סגי בחיתוך כטד"א תמיהני דאטו מוכח מרש"י דלא כרמב"ם דלא סגי באיתוך גמור בעיקרן כטד"א בשלמא מרמב"ם שפיר מוכח דלא כרש"י כנ"ל. וא"כ הרא"ש דפוסק כרש"י פשיטא דפוסק נמי כקולת הרמב"ם. וזה פשוט כג) בס"ק הנ"ל תמה מעכ"ת על הרמ"א והב"י שפסקו כהרא"ש ועל פי זה התיר ע"י סדק פחות מטרפא דאסא. שהרי הרא"ש כתב שכן כתב בעל העיטור. והרי בעל העיטור כתב להדיא דאפי' חיתוך גמור בשפולי פחות מטרפא דאסא לא מהני וכ"ש בסדק. ולפענ"ד הא לא מכרעא. דבשלמא בסדק כיון דמורה שיש שם סירכא כסידרן במקום הסדק עכ"פ. שוב תולין הא דשיעא דאופתא למטה מסדק נמי בסירכא ותולין שיש סירכא אף למטה. כמו שתולין נקב במשמוש יד הטבח. אבל בחיתוך גמור בשפולי מאין הרגלים לומר שלמטה מחיתוך הי' פרודות אימא שמתחילים כאן והויין אונות פתות מטד"א ופסולות. ואין להקשות ע"ז ממ"ש הש"ך ס"ק ל"ד באונא שנתפצלה ויש לה שורש אחד כעובי אצבע דלהכשיר פשיטא דלא גרע מהכשר סדק. דהתם מהני להוכיח ששתים הם דאלו הי' אחת לא הי' מפוצל [ואת"ל שאי אפשר שיהי' שנים כיון שיש להם שורש אחד. א"כ זה גופי' לראי' שהי' פרודות גם למטה] וכיון ששתים הם הרי יש בכל אחת יותר מטד"א. משא"כ כשאין בפרודם כטד"א ובנידון הש"ך יש לדון אפי' אין בפרוד כטד"א כיון ששנים הם מתחילים למטה מהפרוד והרי יש בכולה כטד"א [אולם הש"ך לא מיירי כלל מזה דבסתם אונא קאי דמסתמא יש בה הרבה יותר מטד"א] אבל בנידון בעל העיטור הרי י"ל שמתחילים האונות בכאן לצאת מערוגה [לחוץ] ומהיכי תיתי להכשיר:

כד) בס"ק הנ"ל (אות ב') הביא ראי' דלא כש"ך בר (ס"ק מ"ה) דמחלק בין כולן דבוקות לא מהני היכר סמפון משא"כ באחת דרק משום חסר וע"י הסמפון ניכר ששתים הם אלא שנסרכו בכסידרן. וא"כ מנ"ל לרמב"ם דלא מהני חיתוך בעיקרן או באמצען פחות מטד"א משיעא כאופתא דלית להו חתוכי דאוני דמשמע כשיעור אונא וכמ"ש התב"ש אימא דדוקא בכולן דבוקות טריפה מטעם שיעא. אבל באחת שפיר הוי היכר אפי' בפחות: כה) ולפענ"ד לק"מ. ותחילה אבאר דברי הש"ך דסובר היש"ש דחסר אונא ושיעא תרי פסולי נינהו. דהיכא דשיעא אין כאן חסרון אלא דדרך ריאה זו להיות אונותי' דבוקות. אבל בחסר רק אונא אחת כיון ששאר אונות שלה פרודות אם לא הי' חסר הי' גם אונא זו פרודה אלא ודאי שחסרה. [והוא כעין דברי היש"ש שהביא הש"ך (ס"ק מ"ד). ואף שראיתי למעכ"ת במק"ד שהיסב דברי מהרש"ל לסברא אחרת. במחכ"ת אין דבריו שם נכונים כמו שיבואר וע"כ בהיכר סמפון בכולה דבוקה אין ראי' כלל שנסרכו בכסדרן. שהרי מדאונותי' דבוקות צריך להיות לה שני סמפונות דבוקות אבל בחסר אונא ויש בפנים סמפון הראוי בזה לא מספקינן שהי' דבוקות מברייתן כיון שרואין שאר אונות פרודות. מסתמא גם אונא זו פרודה ונסרכו בכסדרן. ובזה לק"מ מה שחולק על הש"ך בביאוריו ס"ק מ"ה. גם לא קשה מה שהקשה במק"ד דגם באחת טריפה משום שיעא ולפמ"ש לק"מ דבסירכא לא שייך טריפות שיעא וע"כ באחת כשר רק בכולן דבוקות אין שום ראי' שנסרכו: כו) ובזה יתיישבו דברי הרמב"ם. דהנה לכאורה קשה על הרמב"ם לדעת היש"ש שהביא הש"ך (ס"ק מ"ד) איך למד הרמב"ם דמהני חיתוך בעיקרן או באמצען כט"ד בשני אונות דבוקות. אימא דוקא בכולן משום דלאו שיעא. משא"כ בשנים דבוקות דמטעם חסר. ומנ"ל דהאי פירוד מוכיח ששנים הם מתחילה ועד סוף.

ואי בעינא אמינא מדפסיל דוקא בלית לה פתוכי דאוני אבל באית לה אחת בשפולי ואחת בעיקרן דהפרוד שיש לה בשפולי אונא פרודה חשבינן לה. וא"כ אמאי מועיל פרוד אונה אחת בעיקרה: כז) אולם העיקר מה שנ"ל. דאי לאו שנסרכו לא הי' מועיל להתיר מטעם שכתב היש"ש דהכי רביתייהו והחיתוך במקום אונא. דבשלמא בסדק מתחילה ועד סוף הסדק בריאה זו במקום אונא וכל האונא לאו שיעא. אבל ברק כטד"א לאו שיעא כיון דרובה שיעא הוי ככולה רק ההכשר משום דנסרכו כסדרן: כח) וראי' לזה מדברי היש"ש במעשה דרב אחאי שפירש דחשיב בשמאל יותר כיון שיש אונות מבוררות. ומסיים וכל זה לסברת המכשירין בהיכר חיתוך אבל לדידן אין צריך לזה. והרי גם לדידן מכשירין בהיתר חיתוך בעיקרן כטד"א דג"כ לאו אונא מבוררת. אלא ודאי דבזה ע"כ ההכשר משום סירכא כסדרן דאל"כ הי' טריפה משום דשיעא ברובה. וכיון דנסרכה ומתולדתה הי' פרודה חשיבה כפרודה לכל דברי': כט ומעתה לק"מ על הרמב"ם דשפיר יליף דאפי' באונא אחת בעי פרוד כטד"א. דאי הוה סגי בכחות א"כ גם בכולן דבוקות יועיל להוכיח שנסרכה בכסדרן. וכי תימא דבכולן דבוקות אין הוכחה די"ל מתולדתן דבוקות רק קצת פרוד דכך דרכה. א"כ אף בכטד"א לא יועיל כיון דרובא שיעא וכנ"ל: ל) ולפמ"ש נ"ל דלדעת היש"ש אפי' בשיעא אין להכשיר בהיכר סדק כטד"א אפי' בשפולי אלא ברוב מקום הראוי להיות פרוד אלא דאנן לא קי"ל הכי: לא) מ"ש במק"ד לפרש דברי היש"ש דהיכר סדק לא מהני בחסר אונא. דסדק אין ראי' כלל רק בשיעא דבלא"ה ידעינן דלאו חסר דאין דרך להיות כל האונות חסירות רק מטעם שיעא פסלינן. וכיון דיש סדק לאו שיעא. הנה זו סברא. אבל א"כ העיקר חסר ביש"ש. גם מה שמוכיח מה שאמר דבריאה זו גם לפסול יועיל. ומה שייכות זה לחילוק בין כולה שיעא לחסר אונא.

אלא הדבר ברור דהחילוק רק משום דהכי רביתייהו. ובריאה זו הסדק כמו אונא: לב) ומה שהוקשה לו מהתב"ש (סי' ל"ט) תמיהני דגם התב"ש הי' דעתו לחלק בכך רק שלא נראה כן ממהרי"ו. וא"כ מאי קושיא על היש"ש וגם שהתב"ש לא פסק כאן כהיש"ש. וראי' שני' לא הבנתי כלל: הנני ידידו הדו"ש הק' אברהם סימן סח ב"ה יום ג' דברים תרנ"ב לפ"ק. שלום לכבוד הרב החריף מו"ה ראובן ישעי' נ"י אבד"ק ווייסליץ. א' על דבר התרנגולת שנפלה לרותחין פשוט שדינו כאילו נפלה לאור כמ"ש הרוקח. והתב"ש הביאהו. וכן משמע בפסחים (ע"ה.) דפליגי אם גחלת של מתכת חשיב אש. וכן הוא מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בהלכות שבת בגחלת של מתכת דלראב"ד לאו אש. ואעפי"כ אמרינן גבי בת כהן פתילה של אבר עושין לה "וחומרת" את בני מעי'. ואשר נשען על החת"ס (סי' נ"ד) שהתיר בהמה ששתתה פסולת י"ש שהוא חם דנפלה לאור תנן ואין להוסיף על הטריפות. וחשב מעלתו שהחת"ס דחה את הרוקח מהלכה מדיוקא דמתני'. חלילה לחשוב את החת"ס בכמו זה. כי זה הי' ראוי לגס לבו בהוראה. לא לקדוש עליון כמוהו. איך ישליך את הרוקח אחר גיוו לדחותו בדקדוק קל ולא להביא דעתו כלל. בפרט שהתב"ש הביאו בלי חולק. בלי ספק כוונתו שבהמה ששותת רותח טרם הגיע לבני מעי' מרגשת וקופצת פי' מלשתות עוד ונעשה כלי שני בפי' וע"כ לא שנה במשנה שהגיע רותת, בתוך מעי'. ואלא דרך נפילה. זה כוונת הח"ס לדונו לכף זכות: (ע' בהשמטות). ב) וסירכא מינה ובה שמקמיט ע"י הסירכא ובהסיר הסירכא מתפשט הקמט. פשוט דבעגלים לא מהני מיעוך: ג) ואשר כתב על מה שהבאתי דברי הפרמ"ג [באבני נזר חלק או"ח סי' י"ט] שבראש יוסף סותר דברי עצמו מדברי פרמ"ג. בפרמ"ג ראיתי כזה בשבת. שבראש יוסף כתב שמותר לסחוט מה שאינו גדולי קרקע לכתחילה. ובפרמ"ג כתב בעצמו שאסור וכן פשוט בפוסקים שאסור.

ובנ"ד הדבר ברור ג"כ כמ"ש בפרמ"ג שמותר וכמו שביארתי בתשו' הנ"ל. ועי' רמב"ן בפי' התורה זה לשונו. וטעם כיסוי הצואה אין צואה כטומאה שתטמא את מקומה ותהי' בוקעת ועולה. אבל אסור לראותה בעת התפלה כו'. וכאשר נעלמה מעין רואה אין רע. ולכאורה תמוה שהרי צואה בעששית מותר לקרות ק"ש אף שרואה. אלא ע"כ דעתו ז"ל דגלי קרא דוכסית דסגי בכיסוי של כל דבר ואפי' עששית. וגלי קרא דגבי צואה ראי' דרך עששית לא שמה ראי' וכמ"ש: דברי ידידו הדו"ש הק' אברהם. סימן סט הלכות חלב כבוד הרב החריף הבקי מו"ה משה נ"י מו"ץ בווארשא. א) על דבר שאלתו בולד הנמצא במעי בהמה שנגמר עורו ושערו. או חי או מת. מהו להתיר חלבו וגידו. האמנם שאם הי' חי בשעת שחיטה אף שמת אח"כ במעי אמו אין החלב מותר. הגם שהרא"ש כתב בבן ט' מת דמודה ר"מ (חולין ע"ד) ששחיטת אמו מטהרתו אפי' מת לאחר שחיטת אמו כל זמן שלא יצא הולד חי לאויר העולם. וא"כ י"ל לכאורה דה"ה להרמב"ם דאוסר חלב בן ט' חי ומחייב כרת ומשמע דבן ט' מת אינו חייב עליו. וכן כתב הרב המגיד להדיא]. מ"מ היינו דוקא ביצא חי לאויר העולם. ולכאורה יש להביא ראי' לזה שהרי הרמב"ן הקשה לר' מאיר בבן ט' מת אמאי שרי והא כלו חדשיו קודם שמת וחדשים גרמו לשוי' בהמה גמורה. והביא בשם התוס' כדברי הרא"ש דלא אסר ר"ק אלא כשיצא לאויר העולם קודם שמת ואפי' מת לאחר שחיטה. והרמב"ן כתב ע"ז שאינו נכון. אך טעמא דר"מ דלא התירה תורה בשחיטת אמו רק במקום שאין לו היתר בשחיטת עצמו. משא"כ בן ט' חי שיש לו היתר בשחיטת עצמו. וע"כ אם מת לאחר שחיטה אסור לר"מ עכת"ד: ב והנה לענין חלבו לדידן דלעולם מותר בשחיטת אמו ואין נ"מ בין חי למת רק לענין חלבו. א"א לומר כטעם הרמב"ן דלא התירה תורה חלבו בשחיטת אמו רק במקום שאין לו היתר בשחיטת עצמו.

דחלבו לעולם אין לו היתר בשחיטת עצמו. ועוד דכיון שניתר בשחיטת אמו וסמניו כשחוטין אין לו היתר כלל בשחיטת עצמו רק בשחיטת אמו היא ניתר. וא"כ מה נ"מ במה שהוא בן ט' חי. וע"כ לומר כהרא"ש דחדשים לבד אינם גורמים רק אם יצא אח"כ לאויר העולם ואפי' מת לאחר שחיטה שרי: ג) אך באמת א"א לומר כן לדידן לענין חלבו. שהרי תלש חלב מבן ט' חי והוציאו חייב. ולא שני לן אם יצא אח"כ הולד לאויר העולם או לא. ש"מ חדשים לבד גרמי. ועל כרחינו לומר דאיסור חלבו בהיתר שחיטת הבהמה תליא. דבמקום שיש לו שחיטת עצמו וקרינא בי' וזבחת מבקרך קרינא בי' נמי חלב שור כשב ועז. מה אמרת הא כבר הותר בשחיטת אמו וסמניו כשחוטין ואין לו היתר בשחיטת עצמו. הרמב"ם לטעמי' שדחה לדר' משרשיא דאמר בן פקועה הבא על בהמה מעליותא הולד אין לו תקנה משום דחצאי סמנין כשחוטין. והרמב"ם דוחה מקמי הא דארבעה סמנים אכשיר בי' רחמנא. כמ"ש הפר"ח (סי' י"ג ס"ק י"ג) וא"כ בר שחיטת עצמו הוא אם הי' צריך. ושפיר קרינא בי' וזבחת מבקרך. וכך הם דברי הכר"ו (סי' ס"ד ס"ק א' ד"ה ואני). וא"כ אם מת לאחר שחיטת אמו חייב עליו להרמב"ם כמו לשיטת הרמב"ן לר' מאיר: ד ואם לא נודע אם חי בשעת שחיטה אם מת, אשר בקש כבודו לומר מטעם ס"ס. שמא מת ואת"ל חי שמא כמתירים אפי' בחי. נ"ל דספק מת לא נחשב ספק כלל דשחיטה כהרף עין ובודאי לא מת רק לאחר שחיטה שפסק חיות אמו. ועוד נ"ל דלהרמב"ם צריך שתהי' העובר מתה בתחילת שחיטה. דקי"ל ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף (ואפי' למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף נ"ל שכך הדין ואז בודאי חי הי': ה) אך מ"מ נ"ל להתיר מטעם ס"ס ספק שמא כהחולקים על הרמב"ם ובעל העיטור. ואת"ל דלא כהחולקים שמא לא כלו חדשיו.

[ועגל תוך ח' ימים דמדאורייתא בחזקת שכלו חדשיו היינו משום דאזלינן בתר רוב ולדות אבל זה שנמצא בבטן האם הוא ספק גמור מדאורייתא]. ואף שכתב מעלתו שנגמר עורו ושערו אנן לא מצינו סימן גמר שערו וצפרניו בבהמה. ועוד דכתב המאירי (פ' ר"א דמילה) בשם יש מי שכתב דאנן לא בקיאין בגמר שערו וצפרניו. ועוד והוא העיקר שדבר זה, א"א להבחין כלל בשערו וצפרניו אם לא חסר יום מט' חדשים גמורים. זולת מי שאצטגנינות גדולה בלבו עד להפליא כי בלי ספק גידול השער ביום אחד הוא דבר מועט מאוד. ואף שלדעת הרמב"ם והרשב"א מועילים גמר שערו וצפרניו בבן שמונה לשוי' בר קיימא ודאי מדאורייתא. ואמרינן בן שבעה הוא ואשתהי. ואף דבזה ליכא טענת רוב ולדות בני קיימא. דהא איכא רוב להיפך. רוב היולדות יולדות לתשעה. וגם אשתהי לא שכיח. רק על סמני שערו וצפרניו סמכינן לשוי' בן קיימא ודאי מדאורייתא. היינו משום דקי"ל היולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין. וא"כ אף אי בן שמונה שלמים הוא חסר לו עוד חודש לגמר חדשיו. היינו לתשעה חדשים שלמים. וא"כ את"ל האי בר תשעה וחסר חודש שלם הי' ניכר החסרון בשערו וצפרניו. אלא ודאי בר שבעה היא ואשתהי. אבל סתם ולדות שלא נודע כלל מספר חדשיו ואפשר חסר לו רק יום אחד א"א להכיר כלל בשערו וצפרניו: האמנם כי דעת הרמב"ן בתורת האדם. דקי"ל יולדת לתשעה יולדת למקוטעין כמ"ש הב"י בשמו (באהע"ז סי' קנ"ו). וא"כ בבן שמונה שלמים יש חשש שהי' ראוי לגמור בח' ויום אחד ואינו חסר לגמר חדשיו רק יום אחד. לק"מ שהרי דעת הרמב"ן ביבמות דגמרו סמניו לאו ודאי בן קיימא אלא ספיקא הוי. ואין להקשות על הרמ"א למה לא הגיה על המחבר (באו"ח סי' של"א) במ"ש דבן ח' שנגמרו שערו וצפרניו מלין בשבת. לפי מה שפסק הרמ"א בא"ע דבזה"ז יולדת למקוטעים.

וא"כ אין בזה"ז ראי' מגמרו שערו וצפרניו שמא ראוי הי' לגמור אחר יום אחד וחסרון מעט אינו ניכר. לק"מ דרמ"א לטעמי' (ביור"ד סי' רס"ד) דמלין ספיקות בשבת. והמחבר שפסק שאין מלין ספיקות בשבת הא פסק בא"ע שגם בזה"ז לא הוי כלו חדשיו רק בט' שלימים שגם בזה"ז אין יולדת למקוטעין. וא"כ את"ל בן תשעה הוא הא חסר לו חודש שלם ובמה שכתבתי נתיישב לי קושיא גדולה. בסתם ולדות שנגמרו שערו וצפרניו למה החמירו חכמים לשוי' ספק נפל. כיון דסימן שערו וצפרניו מועיל אפי' בלא טעמא דרוב ולדות בני קיימא. שהרי מועיל אפי' בבן ח' דאמרינן בר שבעה הוא אף דיש רוב להיפוך רוב היולדות לתשעה. וא"כ בסתם ולדות איכא תרתי להתירא שכל אחד בפ"ע מועיל מדאורייתא. וא"כ חשש נפל הוי מיעוטא דמיעוטא. דכיוצא בזה ריש האשה בתרי רובא וחזקה אפי' ר' מאיר לא חייש דהוי מיעוטא דמיעוטא. ולמה נחוש. אך לפי האמור אתי שפיר דבסתם ולדות אין הגמר שערו וצפרניו ראי' כלל שמא חסר יום אחד ואינו ניכר: ח) נחזור לענינינו דכיון דבסתם ולדות אין השער וצפורן ראי' הוי ספק גמור וא"כ הוי ס"ס. וא"ל דמ"מ אפשר למי שיש אצטגנינות גדולה בלבו להכיר החסרון דיום אחד והוא הי' יכול להכיר שנגמרו שערו וצפרניו לגמרי שחסרון מעט ג"כ הי' מכיר והוי ספק מחמת חסרון ידיעה. ליתא דספק חסרון ידיעה לכל העולם שאין חכם בזה"ז יכול להכיר. בה"מ חשיב ספק כמ"ש הפמ"ג (סי' ק"י בכללים אות ס"ה) דבה"מ מתירין ס"ס כזה: ט) אך זה לענין חלבו. אבל לענין גידו אינו כן. דהנה בתלב בן ט' פסק הב"י (סי' ס"ד) כחולקים על הרמב"ם. (ובש"ע הביא שני הדיעות וע' בש"ך והוא ספיקא דדינא]. אך בגידו כתב בשם מהר"י חביב לאסור והוא כדברי הרשב"א. ולענין גיד כתב בש"ע (סי' ס"ה) שני דיעות בגיד בן ט' חי דעה אחרונה לאסור.

וכתב הרמ"א ונוהגין כסברא האחרונה קבלת ר"י חביב. ותמהני דהא מהר"י חביב כהרשב"א ולהרשב"א אפי' בבן שמונה אוסר בגיד למעיין בדבריו בחידושים ובתה"ב הארוך שפירש הא דריש גיד הנשה דלמ"ד אין נוהג בשליל לא חל איסור גיד עד שיולד. אף דהא דאינו נוהג בשליל רק משום דשחיטה מתירתו. דמ"מ כ"ז שיש לו היתר ע"י שחיטה לא חשיב חל יע"ש. והנה שם פ' גיד הנשה מבואר דלמ"ד נוהג בשליל חל איסור גיד מתחילת יצירתו. מוכח דאף אז אין לו היתר בשחיטה. שאם הי' לו היתר לא הי' חשיב שחל כנ"ל. וכן מפורש בבדק הבית ובמשמרת הבית דלהרשב"א בגיד אפילו בבן שמונה אסור. וא"כ למה שפוסקין כמהר"י חביב אפילו בן שמונה הי' לנו לאסור. ומה זה שכתב רמ"א כסברא אחרונה לאסור רק בבן ט' חי: י) וצ"ל דמשום הרשב"א לבד לא הי' חושש. כמו שאינו חושש בחלב לרמב"ם ובעל העיטור. אך בגיד בן ט' חי שבזה הרמב"ם ובעל העיטור ורשב"א שוים לאסור החמיר. וא"כ לא הוי ס"ס שמא לא כלו חדשיו ואת"ל כלו שמא כמתירין. דהאי ספק שמא לא כלו חדשיו לא הוי ספק גמור כיון דלרשב"א אסור גם בלא כלו חדשיו. ועי' תוס' כתובות (ט:) ד"ה אי: יא) אך ז"א. כיון שרוב פוסקים דלא כרשב"א שפיר הוי ס"ס שמא לא כלו חדשיו ומותר מטעם רוב הפוסקים. וכיוצא בזה בריטב"א פ' עשרה יוחסין (ע"ג) גבי שתוקי כה"ג. ע"כ נראה בה"מ להתיר בכל גוונא. והמנהג שכתב רמ"א להחמיר בשהה הולד שמונה ימים ולא הפריס ע"ג קרקע. אוב דוע שכלו לו חדשיו. או שכבר אחזוה חבלי לידה דניכר שהגיע זמנה ללדת והרי העובר בחזקת שכלו חדשיו מדאורייתא משום רוב כמו סתם ולדות תוך ח' ימים בהני גווני חשיב בן ט'. אבל זולת זאת מאין נדע שהוא בן ט': יב) וכ"ז לפי פסק הרמ"א (סי' ס"ה) שלא אסר גיד השליל רק בבן ט' חי ומסתמא כן המנהג.

אבל בעל נפש יחמיר לעצמו שלא לאכול שום שליל בלי ניקור הגיד נאום הק' אברהם. סימן ע הלכות דם ב"ה אור ליום ד' יתרו תרס"ט. החוה"ש וכט"ס לכבוד תלמידי החריף הבקי כש"ת מו"ה רפאל זאב נ"י ר"מ בק"ק ווארשא. א) דבר טפה דם הנמצאת בחלב שפלפלו האחרונים משום דם נעכר ונעשה חלב ובזה אנו רואים שלא נעכר כולו ואפשר הי' עוד ונתערב. והוקשה לו דהא לא קי"ל כר"מ דאמר דם נעכר כו'. עי' תוס' חדשים (פ"ק דנדה) דאף חכמים מודים שתמורת הדם בא חלב רק סוברים דמה שהי' ראוי להעשות דם נעשה חלב ע"ש. ובזה שנמצא דם בתוך החלב רואין שלא הי' התמורה בכולה וחוששין שמא הי' עוד שלא שלט התמורה: שאלה במי שיש לו נכפה ר"ל ונשמע כי ב) דבר אם יאכל מעוף טמא הנקרא באטשאן יתרפא אם מותר לאכול. והביא דברי הפרמ"ג (או"ח סי' שכ"ח באשל סק"א) דהא דיור"ד (סי' קנ"ה) דצריך שיהי' הרפואה ידועה מיירי בחשאב"ס באיסור דרבנן. אבל אם יש בו סכנה הא אפי' בספק מחללין (ונכפה הוי סכנה שיוכל ליפול בדרכים אך הוקשה לו מתני' דיומא מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו ופרש"י משום שאינו רפואה גמורה. פשוט שהפרמ"ג מפרש כפי' הרמב"ם בפי' המשנה משום שאינו מועיל אלא בדרך סגולה. ע"ש אך הרב ז"ל מלאדי מפרש דכל שאינו ידוע שזה רפואה כלל אין מתירין. ומה שספק דוחה. היינו בידוע שהוא רפואה אך שספק אם זה יתרפא ע"ש בק"א (סי' ש"ו). ונ"ד גם לדעת הפרמ"ג אסור כי אם יועיל ודאי אינו רק בדרך סגולה כי אם הי' מהיקש השכלי היי חכמי הרופאים יודעים מזה. ובודאי אם יועיל הוא בדרך סגולה ומשנה מפורשת שאסור. וע' בחת"ס חיו"ד סימן של"ט): ג) אשר העיר כבודו בדברי בה"ג דלר"ל מותר ח"ש מחלב כוי. הא הוי סד"ר ע"י גלגול. אינו קושיא.