שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 19

וה"נ נאסר הולד אגב אמו. וכל זה אם נתעברה ואח"כ נטרפה. אבל אם נטרפה ואח"כ נתעברה שלא חל עוד איסור טריפה על האם. דכה"ג אמרינן במנחות (כ"ד). שבע לה טומאה. ה"נ שבע לה איסור טריפה. אין הולד נאסר: ג) אך קשה ע"ז מדברי התוס' בכורות (דף מ"ט) שכתבו דבכור שקנה נכסים לאחר שהגדיל לא חשיב דאיקני דכל שעה חל עליו חיוב התורה לפדות עצמו. ולא אמרינן כיון שכבר נתחייב שבע לה חיוב. וכי היכי שבכל שעה חל חיוב חדש עליו לגבי הנכסים שיקנה. ה"נ יחול איסור חדש על הבהמה לגבי העובר. ואין איסור חל על איסור פשיטא דלא שייך כאן. כדמוכח בקדושין באלמנת ראובן שהיא אלמנת שמעון [שמעתי בהיותי בגאליציא שהרב בסאנדעץ נתקשה בהא דנטרפה ולבסוף נתעברה): ד) ונראה ליישב דהנה בתוס' שבועות (דף כ"ד.) באוכל נבילה ביוהכ"פ פטור לר"ש. רצו לומר דאפי' נתנבלה ביוה"כ לא אמרינן דכי מתה ופקע איסור אבר מן החי חיילי איסור יוהכ"פ ונבילה בב"א משום דהי' עלה בחי' איסור שאינה זבוחה דלא פקע במותה ולא חייל יוהכ"פ אעשה שאינה זבוחה. והשיגו תוס' ע"ז דא"כ האיך חייל איסור טריפה [ונבילה] ועוד איסורים אעשה שאינה זבוחה. אלא ודאי האי וזבחת לאו לעשה אתא רק להתיר בשחיטה איסור נבילה אלה דברי התוס' ע"ש: ה) אולם הרמב"ם ומוני המצות שאחריו מנו מצות שחיטה בעשה ואף הראב"ד שפקפק במנין. היינו משום דאינו מחויב לשחוט ולאכול. מ"מ כתב ואולי משום דלאו הבא מכלל עשה עשה: ו) וצ"ל דחיילי נבילה וטריפה על עשה שאינה זבוחה משום דעשה שאינה זבוחה יש היתר לאיסורו, וכהא דירושלמי (פ' כל שעה הלכה ג') חמץ חל על טבל דאיסור חמור חל על איסור קל ופי' בק"ע חמץ חמור דבכרת ואין היתר לאיסורו וטבל במיתה בידי שמים ויש היתר לאיסורו.

וה"נ טריפה בלאו ואין היתר לאיסורו ואינה זבוחה בעשה ויש היתר לאיסורו: ז) האמנם כי בגמ' דידן אין אדם יוצא ידי מצה בטבל שאין איסורו משום בל תאכל חמץ דאין איסור חל על איסור הא אוקימנא לה כר' שמעון דאמר האוכל נבילה ביוהכ"פ פטור ואפי' נתנבלה ביוה"כ דאינו חל על עשה דאינה זבוחה ואף דיוה"כ חמור דבכרת ואין היתר לאיסורו ואינה זבותה בעשה ויש היתר לאיסורו אבל לדידן חל טריפה על אינה זבוחה משום דקל ויש היתר לאיסורו. וטריפה על אבר מן החי אינו חל דאבר מן החי לאו כמוהו ואדרבא חמור ממנו במשהו בשר וגידין ועצמות ואיסורו נוהג לבני נח. ולר"ש דס"ל אין חמץ חל על טבל צ"ל הא דטריפה חל אעשה דאינה זבוחה משום דא"א בענין אחר]: ח) נשוב לנ"ד כיון דהא דחל איסור טריפה על עשה דאינה זבוחה משום דיש היתר לאיסורו וזה אינו אלא בתחלת חלות איסור טריפה. אבל אחר כך כבר לא הי' היתר לאיסור זביחה דשחיטה שאינה ראוי' לאו שמה שחיטה להתירה באכילה כנ"ל (סי' כ"ב אות ה') ושוב לא יכול לחול פעם שנית איסור טריפה כמו שהבאנו מהא דקידושין באלמנת ראובן שהיא אלמנת שמעון דעל אותו איסור יכול לחול מ"מ על איסור אינה זבוחה אינו חל. וא"כ לאחר שנתעברה אינו חל איסור טריפה עוד לאסור את העובר ואתי שפיר: בנך הדוש"ת הק' אברהם. סימן סז ב"ה החוה"ש לכבוד יד"נ הרה"ג החו"ב החסיד המפורסים וכו' מו"ה אברהם דוד נ"י האבד"ק ליטאמורסק. א הנה בענין יתרת שפירש הלבו"ש מטעם התחלקות החיות ולמד הלב"ש מדברי הראב"ן (סימן רס"ד) ופי' דבריו משום התחלקות החיות ע"כ חשיבים שניהם יתרים בקצת. ועל זה בנה תלים של הלכות. ומעכ"ת חולק עליו והביא כמה פוסקים ראשונים ואחרונים שחולקים בזה וגם בראב"ן עצמו האריך שאין כוונתו כדעת הלב"ש דכשניכר איזו היתרת לא אמרינן כנטולים.

הנה באמת בראב"ן שלפנינו מבואר כדעת הלב"ש. אולם להלכה דברי מעכ"ת נכונים שכל הפוסקים חולקים וגם אנן לא קי"ל כהראב"ן ואבאר בקיצור: ב' הנה יש שיטות חלוקות בדין יתר כנטול שרש"י והרמב"ם וסייעתם פירשו יתר כחסר אחת מהעקריים כנגדו אך לא כנטול. וע"כ כשר להרמב"ם שני כבדים ולא מנאו בע' טרפות כמו שמנה בכל האיברים שהחסר פוסל בהם שאם נמצאו שנים פסולים מפני שהכבד נטולה פוסל בה ולא חסירה כמ"ש הרמב"ם (פ"ח מה"ש הלכה ט"ז וכ"ד) והיתר הוא רק כחסר ולא כנטול. וכ"כ הר"ן שהיתר כחסר לא כנטול. אבל הרמב"ן והרשב"א סוברים כנטול. ורק היתר לבד. והראב"ן יש לו שיטה ג'. שהוא סובר כנטול היתר לבד אך כשאין היכר מי היתר חשיבים שניהם יתרים כיון דבכל אחד יש לומר שהוא היתר ע"כ חשיבים כנטולים שניהם והרי הוא חסר רגל וטריפה. אך בשניכר מי היתר כגון שהאחד עומד במקומו והשני שלא במקומו דאע"ג דכנטול דמי אותו היתר כשירה דלאו חסר הוא. הנה ס"ל דעכ"פ חשיב כניטל היתר. וזה הראב"ן שלפנינו (סי' רס"ד). אולם במרדכי העתיק את דברי הראב"ן דשלא במקומו הוא תלתולי בשר בעלמא ולאו רגל הוא. וע"כ לשיטתו לא חשיב כנטול כלל אפילו היתר כמו ביתר אונא פחות מט"ד דכשר כיון דלאו אונא הוא לא שייך בי' יתר כנטול כלל: ג והנה הרמב"ן והרשב"א פשוט דלא ס"ל כראב"ן שלפנינו שהם סוברים דלעולם כנטול אחד לבד. ולרש"י והרמב"ם והר"ן נמי כיון דס"ל יתר כחסר לא כנטול ומ"מ מטרפינן יתרת מגבה אף דניכר שהוא היתר ואפי' מקמה בעי הש"ס למיטרף אי לאו דכל תיוי ברייתא כו' ולשיטתם אין לומר משום דכניקב כיון דס"ל כחסר לא כנטול: ד ובסי' נ"ה בהגה כתב והביא דברי הראב"ן וז"ל ודוקא שזה היתרת יש לה תואר רגל ועומדת במקום הרגלים אבל בלאו הכי לא מקרי יתרת ולא הוי רק דלדול וכשר.

ב"י בשם מרדכי בשם ראב"ן. עד כאן ברמ"א. הרי מבואר שדעתו כמרדכי בשיטת ראב"ן דשלא במקומו לא הוי יתרת כלל ולא שייך בי' כנטול כלל. ודלא כראב"ן שלפנינו דהוי יתרת רק דכיון שמבורר לא הוי כנטול רק אחד. אבל אנן קי"ל דלא הוי יתרת כלל. ועל כרחין מוכרח לומר דהא דמטרפינן יתרת מגבה ולא חשבינן לה לדלדול בעלמא היינו משום דכל הריאה מקומן דאונות והוי יתרת. ואף דניכר שהוא היתרת אמרינן יתר כנטול הוא וחבירו וא"כ ע"כ לא קי"ל כראב"ן דטעם יתר כנטול משום דשניהם יתרים: ה) והצ"צ שהביא דברי ראב"ן לענין שני טחולין. המעיין יראה שלא למד דינו מהראב"ן רק הביאו להוכיח שהגהת אשר"י לא מיירי רק בניכר מי היתר. דאל"כ איך כתב הב"י שפשוט הוא. הלא הראב"ן ס"ל להיפוך. אלא ודאי בניכר מי היתר [אבל לא שילמוד מראב"ן דבניכר אינו פוסל בהקטינה. מאחר שאנן לא קי"ל כראב"ן דבניכר לא נאמר כנטול): ו) גם מה שרצה הלבו"ש לומר דיתרת מגבה פסול לראב"ן משום דמתחכך. ובאמת יתרת מקמה כשר משום דשלא במקומו אינו כלום אפי' לראב"ן. ומבואר בכל הפוסקים דטעם מגבה משום יתר כחסר ומקמה דכשר דחשיב יתרת בדרי דכל חיוי ברייתא הכי אית להו. והלבו"ש יצטרך לפרש כל חיוי ברייתא הכי אית להו דמוכח דכל הריאה לאו מקומן דאונות. דאל"כ כולהו ברייתא אסורין. אבל אין זה כלום. דודאי ברייתא דאורחייהו בהכי ליכא למימר בהו יתר כנטול כיון דאורחייהו בהכי. קו"ח מיתרת בדרי דכשר משום דקים להו לרבנן דהכי אורחייהו והש"ס קאמר עוד דאפילו גווייאתא נמי כשירות משום זה] וכעין שכתבו האחרונים בהנהו אווזים שמצוי נקבים בגלגולת דהכי רביתייהו כיון דחזינן חלק מהמין שכולם יש להם כך: ז ועוד דהא הראב"ן עצמו הוא הסובר עינוניתא דוורדא משלים למנין אונות.

ואי אמרת דכולהו ברייתא אין היתירן אלא משום דהוה יתרת שלא במקומו איך ישלים. הא כל היתירו הוא רק משום דלאו אונא הוא כלל. וע"כ לדידן דקי"ל כמרדכי בשם הראב"ן מחלקינן בין יתר רגל שלא במקומו ליחר אונא שלא במקומו דכל הריאה מקומן דאונות או משום דכל הריאה אבר אחד וברור: ח) עוד אביא ראי' דאנן לא קי"ל כראב"ן שלפנינו שהרי במדביק תנ"ך כאחד קי"ל (בסי' רפ"ג) דאין בו קדושת ס"ת והוא כחומש בעלמא. והוא מהרמב"ם ונתן טעם דיתר כחסר. ולראב"ן הרי ניכר מי היתר וכאלו ניטל היתר לבד והס"ת בהכשירו ועיי"ש בבאר הגולה ובאמת הנמוקי יוסף מכשיר יתיר אות בס"ת דיתר כנטול היתר לבד עיי"ש. והוא ס"ל כהרמב"ן והרשב"א ואנן לא קי"ל הכי: ט) הנה בררנו דאנן לא קי"ל כראב"ן שלפנינו ואפי' להראב"ן שלפנינו טעם יתרת בריאה דפסול לאו משום דמתחכך אלא משום דעכ"פ ניטל היתר וניקבה הריאה: י) מה שכתב כ"ת (בסק"א) בשם הלב"ש דחסר אונא טריפה ק"ו מניקב ורו"מ הקשה מניקב וורדא דטריפה אף דחסרה כשירה לרוב פוסקים. לפענ"ד לק"מ די"ל כדעת הלב"ש דטריפות אונא שניקבה רק משום האי אונא ולא משום דשאר הריאה חשיבה ג"כ נקובה כיון שאין הרוח יוצא ממנה להדיא. וכעין שמכשיר הרבינו ירוחם ניקבו שני העורות זה שלא כנגד זה. ותדע שהרי לר' שמעון לא חשיב נקב רק שתינקב לבית הסמפונות. ואף דכל בשר ריאה ספוגית על כרחין דלא חשיב לי' נקב להדיא. וה"ה דיש לומר לרבנן לענין שאר אונות הריאה. וניקבה הוורדא דטריפה היינו טעמא. דעכשיו שיש כאן וורדא מיטרפא בוורדא כמו באונות הראויות להיות. וכמו שביארתי בתי' דצמקה וורדא טריפה אף להמכשירים תסר וורדא. וזה דעת בעל העיטור שכתב דבכלל ריאה שניקבה חסר אונא. ולא כמו שהבין רו"מ שטעם בעה"ע משום שחסר אבר אחד חשיב ככולי'.

דא"כ למה כתב בעה"ע בתרי סניא דיבי דטריפה משום דהוא כרס הפנימית שניקבה. ולמה הכניס בעה"ע עצמו בזה בפלוגתא דאמוראי מהו כרס הפנימי. ולפרש הסוגיא דווקא כמ"ד סניא דיבי הוא כרס הפנימי. ואפי' אינו כרס הפנימי עכ"פ סניא דיבי שניקב הוא נקובת הדקין וניקב כ"ש חסר שהרי הוא אבר מהדקין. אלא ודאי דס"ל לבעה"ע דאף שחסר אבר שלם כשר (ולא הוה ככולי' ולא זכיתי להבין דכמו שתאמר ניקב טריפה כ"ש דחסר טריפה. כן בודאי נאמר להיפוך אם חסר כשר כ"ש ניקב. והרי אמרת אמרח דהוא אבר מהדקין והוא בכלל נקבו הדקין דטריפה ואי אמרת דשניא דין סניא דיבי מדין הדקין שוב אין ללמוד ממנו דלא אמרינן בעלמא חסר אבר אחד דלא חשיב ככולי'. המגיה]: יא) ומה שהוקשה לרו"מ מניטל אחד מהמעיים דטריפה הא שם ליכא הו' המעיים מקולקלים. הא שם ליכא קו"ה מניקב דכל המעיים מקולקלים לק"מ דהא נקובת כל מעי הוא טריפות בפ"ע ע"כ אין טריפותו משום שאר המעיים: יב) והנה ראיתי להראב"ן שכתב בתרי סניא דיבי משום דשניהם נטולים והוי נקובים. והיינו משום שהראב"ן לא רצה לפרש הסוגיא כמ"ד זו היא כרס הפנימי. על כן הוכרח לפרש משום דיתר כניטל והוי נקב: יג) ובעיקר הדין דחסר אונא קו"ח מניקב. כן כתב הרמב"ן בחי' (דף נ"ו) וז"ל וכן נתפרש בגמ' במקצתן שהריאה שחסרה ממנה כלום הוי טריפה. אלמא נקובה הוי לפסול וכל שכן חסרה. ובודאי כוונתו על חסרה אונא. דאין לפרש כוונתו על קווט ונאמר דס"ל דמדמפלגי על חסרון בפנים מכלל דמבחוץ לכ"ע טריפה. ועל כרחין משום קו"ח מניקב וכדעת נב"י. דהא לא מסתבר כלל. ובודאי כוונתו על חסר אינא. ומלת כלום באמת דחוק לפי זה. ואילי ט"ס. עכ"פ מפורש ברמב"ן כדברי הלב"ש: יד) ועלה בדעתי ליישב הקושיא על רש"י והרמב"ם והרע"ב דמפרשי למתניתין או שתכרה בחסר אונא.

וקשה דלשני הש"ס הכי. די"ל דקו"ח מניקב אונא ע"כ מוקי כר"ש. דהנה לר"ש מדלא מטריף אלא בניקב להיכי דשפכי כולהו סמפונהא ולא בניקב לסמפון של אונא אחת. כבש"ס (מ"ה:) דעכ"פ אונא זו ניקבה לחללה. על כרחין דס"ל ניקבה אונא כשירה. על כן בעי להיכא דשפכי כולהו סימפונהא דריאה. דהשתא הריאה בכללה ניקבה לחללה. אבל אם הי' מטריף בניקבה אונא אחין לחללה ודאי היה מטריף בניקבה אונא לתוך הסמפון שלה. ולדידי' ליכא קל וחומר לחסר אונא אחת מניקב שהרי לדידי' ניקב אונא אחת לסמפון שלה כשירה וע"כ טריפה משום חסרה. דאף דהגמ' מפרש לר"ש בנקב דחסרון. מ"מ כיון דבנקב בחסרון מטריף בניקב אונא אחת כמו רבנן. שוב איכא קו"ח להטריף חסר אונא מניקב בחסרון כ"ש ניטל דהיינו חסרון. ועל כן מסתבר להו לפרש המשנה בחסר אונא ולא ניקבה. דהכי מתפרשת המשנה ברווחא מדתני רישא שניקבה מכלל דחסרה בלא נקב. ועוד דאין ראי' דר' שמעון מטריף בנקב דחסרון. דילמא מתניתין בחסר אונא. אבל בחסר אונא ממנ"פ טריפה לר"ט. דאי מיירי בחסר אונא הא טוב ואי בנקב וחסרון. הוי חסר אונא קו"ת כנ"ל. ועל כן הביא הרמב"ם בהלכותיו דחסר אונא תחת סוג חסרה כיון דמשום הכי מיטרף אפי' לר"ש נקט טריפות דהוא אליבא דכ"ע כיון שאין נ"מ לדינא רק לקריאת שם הטריפות: טו) והנה בתב"ש השיג על הגהת דרישה שכתב דלדידן דקי"ל יתר כחסר על כרחין אין טריפותו משום נקב רק משום חסרון. והשיג על זה דהא חסר נמי משום נקב. ולפענ"ד לק"מ לדעת המשאת בנימין בשני כיסין דתרי רואין לא אמרינן. וה"נ אם נאמר יתר כחסר וחסר סופו לנקוב הו"ל תרי רואין. ע"כ למה דקי"ל יתר כחסר ע"כ חסר טריפות מחמת עצמו הוא: טז) ושם בסק"א בהשיגו על הלבו"ש דאיך ילמוד חסר אונא מניקב אונא. דשאני ניקב אונא דכל הערוגה בטילה ממלאכתה.

משמעות דבריו דלערוגה שני' אינו מזיק הנקב שבערוגה ראשונה. ובודאי למד זה מדברי החב"ש שהכשיר ניקב קרום עליון בערוגה אחת וקרום התחתון בשני'. לדעתי זה טעות דהתב"ש לא אמר אלא דשני הערוגות מחולקין בקרומיהן ואין האויר שבין הקרומים יכול לילך לערוגה שני'. אבל כשניקבו שני הקרומים לתוך הריאה ותוך הריאה אחת היא בשני הערוגות שהרי סימפון הגדול מחברן: יז) בסק"ב העלה דיתרת בדרי לא חשיב ריעותא. ואם יש עליו בועה או שאר ריעותא כשר. וטעמא על פי שיטת הרשב"א ודעמי' דטריפות מן הבטן תי' יתי' אפי' אלף שנים כגון חסר יתיר. רק דאלו נולדה כשאר בהמות ונולד אח"כ דבר זה לא הי' יכולה לחיות. ה"ה כשנולד בחסרון טריפה. וא"כ לדידן דיתרת בדרי כשר מהיכא תיתי שיחשב ריעותא דסופו לנקוב דאפי' לרבא המטריף לא חשיב ריעותא שסופו לינטל לדידי' עכ"ד וסיים שזה ברור למעשה ולבבי לא כן ידמה. דסברת הרשב"א דכל שנולדה כך חזינן שנוצרה בטבע אחר מכל הבהמות וחי' יחי' ומ"מ כיון שאינה יכולה לחיות בטבע הנהוג. רק שנשתנו לבהמה זו סדרי בראשית טריפה. וא"כ יתרח בדרי דלרבא לא היתה יכולה לחיות עפ"י טבע הנהוג. כגון אם יתהוה יתרת אח"כ [לדעת קצת פוסקים דלפעמים אירע כן. ולדידן עפ"י טבע הנהוג הוא עכ"פ חולי קצת. ואם בועה עליו עפ"י טבע הנהוג הוי תרתי לריעותא רק משום שלפי טבע הבהמה שנוצרה כך לא הוי רק ריעותא חדא. והרי מ"מ עפ"י טבע הנהוג סופו לנקוב וטריפה. ואם הי' דברי הרשב"א ביתרת לבד דיתר כנטול הוי רק גזירת הכתוב. א"כ ביתרת בדרי לא הוי ריעותא כיון דענין יתר כנטול לא מגרע חיותה אבל כיון שהרשב"א אף בתשר אמרה. א"כ י"ל שהרשב"א מודה דיתר כנטול מגרע חיותה. רק משום שנולדה ביתרת אינו מגרע חיותה. וזה אינו מועיל לענין הכשר כלום.

מיהו יש לצדד עפ"י דברי המ"ב בתרי רואין. דזה כמו רואין אלו הי' נעשה אח"כ לא היתה יכולה לחיות טריפה וכיון דהכא אפי' הי' מתהוה אח"כ לא הי' טריפה אלא משום תרתי לריעותא דסופו לנקוב והוי תרי רואין: יח) עוד שם בדין גבשושית דלא הוי ריעותא. דיתר אין טריפותו משום דסופו להתפרק כאשר הרעיש לקמן ואמר דזו מתורת הבודקים. ואינו נכון כלל. ובמחכ"ת הרבה דברים נגד הש"ך והפר"ח דמכשירים פיצול מגבה וקצר מהגומא מטעם זה ונגד משמעות רמ"א. וכי הם לא ראו דברי רמב"ם דטעם יתר מגבה משום דיתר כחסר. וגם דשיעור אונא כט"ד נלמד מדין יתר מגבה. אבל באמת טעמא דידהו דהחילוק בין יתרת מקמא ליתרת מגבה דיתרת מקמא אורתי' בהכי משום דשם מקום טוב לאונות שלא תתפרק. וזה מטבע היצירה שיעמוד כל אבר במקום הראוי לו שלא יתקלקל. וע"כ מגבה שמתחכך שם בצלעות לאו אורחי' בהכי וטריפה משום יתר כחסר. ובודאי משום דסופו להתפרק לכל היותר לא הוי רק ספק טריפה. דכי ברור שתתפרק. והרי העיד בפר"ח שראה בהמה זקינה שהי' יתרת מגבה. רק חשש טריפות יש שמא עתידה להתפרק, וכעין שכתב הרשב"א בנקב במצר החזה דמטרפינן לה מספק שמא יתפרק סתימת הדופן ואפי' במראות נראה מדברי הרשב"א בתה"ב הארוך דלא הוי טריפה ודאית. אבל משום יתר כחסר הוי טריפה ודאית. והא דלמדו מכאן דשיעור אונא כטד"א דאל"כ לא הי' רק חשש טריפות: יט) ועוד נראה לי דדוקא באונא סופו להתפרק דאונות שמש כנפי ריאה כמ"ש בה"ג ודרך כנף לפרוש למעלה וע"ע מתחכך. וע"כ פחות מטד"א דלא הוי כנף אינו מתחכך. וע"כ הכשירו הש"ך ופר"ח בעומד בגומא. דכיון דאינו מתחכך. שוב אורתי' לעמוד שם וכשר כמו יתרת מקמא. ודעת הט"ז כיון דפיצול בגבה ג"כ לא שכיח חשיב לאו אורחי' במה שאירע לפעמים שתעמוד בגומא אבל לאו בשביל הא הש"ך ופר"ח טועים ח"ו.

וגם הט"ז לא חולק על הטעם דסופו להתפרק: כ' בסק"ד הביא ראי' דחסר אומא טריפה מיתרת ע"ג אומא. וא"י מהו סח. עוד הביא ראי' מדאינו משלים בחסר אונא את"ל דאונא מקרי ויש לדחות בשלמא וורדא משלים דרבא לא מיירי מחיוי ברייתא דאית להו וורדא ע"כ באית לה משלים. אבל אומא איך ישלים. הא רבא אמר חסר אונא טריפה אף דכל בהמה יש לה אומא. בפרט לדעת הב"ח בטעם השלמת הוורדא דאמרינן שהוורדא חסרה כיון דאיוי גווייתא לית להו דפשיטא דלא שייך לומר כן באומא. דאדרבא אין דרכה להיות חסר יותר מאונא. אלא דאין דברי הב"ח מחוורים: כא) בסק"ה השיג על הלבו"ש שהטריף בהיתר ע"י היכר סדק ושאר סימנים באם האמצעית והסמוכה לאומא שווין משום תרתי לריעותא, מג' טעמים וכולם לא נתחוורו בעיני טעם א' מסק"ב ס"ש. טעם ב' דחליף משום חסר הוי משם אחד. תמוה דא"כ לא משכחת תרתי לריעותא דאם שניהם משום חסר או משום ניקב יחשב משם אחד. ואם זה משום ניקב וזה משום חסר אין עדותן מכוונת אתמהה אבל הדבר ברור דכמו בועה ומראה הוי תרתי לריעותא דתרי גווני ניקב נינהו. כן חליף לתא דחסר וכן חסר לולי היכר הסדק דתרי גווני חסר נינהו. טעם ג' דסותרין זא"ז לא ידעתי למה דאם באמת הוא אונא בפני עצמו אעפי"כ יש שתי ריעותות דדומים גם אין אונה מבוררת. ואמת שמעולם לא העמקתי בדיני תרתי לריעותא אולם במושכל ראשון הוא כמ"ש. ולפענ"ד נ"ל מטעם אחר דאף לדעת הפוסקים דחליף לתא דחסר היינו בששניהם נתחלפו כגון שהאמצעית גדולה מהסמוכה לאומא דשניהם שינו מקומם. אבל בשוים אי אפשר ששינו מקומם רק שאחת שינתה צורתה. א"כ ליכא לתא דחסר רק לתא דניקב וכמו בשניהם אדומים דאין הטריפות רק משום לקותא. וא"כ אין עדותן מכוונת: כב) בסק"ח (אות א') הוכיח דלא כהש"ך דאל"כ מנ"ל להרא"ש דהרמב"ם פליג על רש"י.