שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 18

ועיין בחי' הרמב"ן חולין משמע להדיא דאם נפלה פחות מעשרה אין חוששין אף לפסיקת החוט עי"ש בתחילת דבריו ובאמצעיתן ובסופן. והת"ש לא הי' לפניו ספר הנ"ל כי לא נתפשט בזמנו: ב' עוד כתב דבהכה לאורך השדרה ולא שלים אפלגא דגבה. אם אינה יכולה להלוך חיישינן לפסיקת החוט. וצ"ל לשיטתו הא דכתב הרשב"א בחי' בהכה לאורך כו' אין חוששין לפסיקת החוט היינו ביכולה להלוך. ומ"מ לרחבה חיישינן דס"ל כיש מפרשים שבר"ן דאפי' הלכה בעיא בדיקה. והא דאמר בגמ' אין חוששין לריסוק אברים בהכה לאורך על כרחין הפירוש אין חוששין לפסיקת החוט. דלריסוק בלאו הכי לא חיישינן כיון שהלכה כמ"ש בפרמ"ג דהלכה לא בעי שיהוי מעל"ע. והפרמ"ג עצמו הביא דברי התב"ש הנ"ל]. על כרחין דהלכה מוציא מיד חשש ריסוק ולא נשאר רק חשש פסיקה. ועיין ברשב"א בחי' משמע שהוא מפרש דאי שלים אפלגא חיישינן היינו לפסיקת החוט לבד. ולפי זה נראה דהאיכא מ"ד בר"ן ס"ל נמי הכי. ועל כן כיון דלא חיישינן כלל לריסוק ולא דמיא לנפולה. ועל כן אף שנפסק החוט יכולה להלוך וכמ"ש הר"ן דשאר טריפות מתקיימות יב"ח ומהלכות יע"ש: ג) ולפי זה א"ש פסקו של הרב פרמ"ג ממנ"פ דלאיכא מ"ד שבר"ן לעולם לא בעי מעל"ע רק בדיקה כיון דליכא למיחש לריסוק. ולהפוסקים דמצרכי מעל"ע ועי' תב"ש דמהר"ן אין הכרע] מהני הלכה. ועיין ברשב"א חולין דאין חוששין דכולה שמעתין אין חוששין אף לפסיקת החוט. והא דהכה לארכה בגמ' מיירי שיכולה להלוך. ועובדא דב"ק דנפל פחות מעשרה מיירי שהחוט שלם או ששחטו קודם שהספיקו לראות אם יכול להלוך כצ"ל להתב"ש: והיכא דנפלה מחמת שהכה אותה. כתבו הפר"ח והתב"ש והפרמ"ג דצריך בדיקת כל החלל. ולולא דבריהם הי' הדבר פשוט בעיני להתיר. ולא דמי לאלים המנגחין זה את זה.

דז"ל הר"ן ואע"ג דקי"ל בפרק הפרה אין חבוט פחות מעשרה טפחים. הני מילי בשנפל מעצמו. אבל בשנפל מכח אחר שדחפו יש חבוטי. אלמא דוקא בכהאי גוונא חשיב הפילוהו אחרים שדחפוהו אבל כשהכוה ומחמת זה נפלה חשיב נפלה מעצמה ומותרת כיון דליכא עשרה מכריסה עד ארעא. ואם הפילה עצמה מחמת צער הכאה. כ"ש דמותרת אפילו ביותר מעשרה דאמדה נפשה. ואפי' דחפוה בני אדם בהכאתם נראה ג"כ דאם לא הי' פתאום מותרת. דאהא דאלים המנגחין זא"ז הקשו שהרי הפילוהו מדעת. ותי' הט"ז (סי' נ"ח) דשאני הכא שהוא סובר שיפיל את אחרים ועל כן לא אמרינן צפורניו נועץ ובהפילהו אדם לא שייך זה: ה) ובהא אשכחנא פתרי דעמדה מהני לדידן (אף דאין אנו בקיאין בבדיקה ועמדה צריכה בדיקה] כגון בהכה בחוט השדרה ונפלה ועמדה דמהני בדיקה לאלתר. ולא בעי שיהוי מעל"ע דבזה אנו בקיאין כיון שהוא באבר אחד כדמהני בדיקה לאחר מעל"ע. ובלא נפלה לא מהני עמידתה כמו בהעמידוה אחרים דבעינן דוקא שתעשה פעולת עמידה. וכשלא נפלה ונשארה עומדת לא עשתה פעולת עמידה. אבל בנפלה מהני עמידתה אף דהחשש שלא מחמת הנפילה. רק מחמת שהכה אותה. מ"מ מהני עמידתה. דהא משני אהא דנולד ביו"ט שוחטין אותו ביו"ט. הבמ"ע שהפריס ע"ג קרקע. ופרש"י עמדה א"צ מעל"ע. הרי דאף דהחשש מחמת ריסוק בית הרחם מ"מ מהני עמדה. ולפי"ז יהי' קל נפלה מלא נפלה דבלא נפלה לא מהני עמידתה [וכן משמע מכל אחרונים דמצרכי שיהוי מעל"ע בלא נפלה[ והטעם בזה כמ"ש דבעינן דוקא שתעשה פעולת עמידה: ו) ונראה דלא מהני בלא נפלה אף אם תשכב אח"כ ותעמוד כמ"ש בפ"ת (סי' נ"ח) בשם ספר חמודי דניאל בהעמידוה אחרים דאף ששכבה אח"כ ועמדה לא מהני. וכן נראה להוכיח מהש"ך שהוכיח מש"ס זבחים דהלכה מהני אף בהעמידוה אחרים.

וכוונתו דא"כ מה קאמר שם כולהו כר"ל לא אמרי דאיערב בנפולה קסברי הלכה א"צ בדיקה. ואם איתא דהעמידוה אחרים לא מהני בדיקה. לוקמי בהעמידוה אחרים דשוב לא מהני הלכה. זה ראיית הש"ך. וא"כ מוכח דס"ל דאף אם שכבה אח"כ לא מהני עמדה. דאל"כ מה ראי' מהתם הא אפשר לבדוק ע"י שתעמוד אחר שתשכב. אלא ודאי דלא מהני אנא שעמידה ראשונה שאחר נפילתה תהי' מעצמה ע"י כחה. והכא שעמידה ראשונה הוא ממילא שלא נפלה כלל. א"כ אף אם תשכב אח"כ ותעמוד לא מהני: ז) ולפמ"ש ניחא הא דכתב רמ"א (בסי' נ"ת) דין עמדה דלא מהני רק עמדה מעצמה ולא שהעמידוה אחרים. ולכאורה לדידן אין נ"מ בזה כיון דלדידן אין בקיאין בבדיקה. ולפימ"ש ניחא. דנ"מ בהכה כנ"ל: ה) ובהא דהעמידוה אחרים כתב שם בפ"ת בשם ס' חמודי דניאל דלא מהני אם העמידוה בגערה או במקל. והנה בר"ן כתב דהעמידוה אחרים לא מהני ובמסוכנת לחוד הוא דמהני. והנה במסוכנת כתב הרמ"א (סי' י"ז) בשם הכלבו בשם הראב"ד דלא מהני אלא אם העמידוה בגערה או במקל. אבל העמידוה בידים לא מהני. ומזה למד דהכא אפי' בגערה או במקל לא מהני. אבל תמוה בעיני דלפי דבריו מנ"ל להר"ן דין זה. דבגמ' כתב סתם עמדה. ומה נ"מ הסבה שהי' לזה. ובודאי כוונתו דהעמידוה אחרים בידים לא מהני. וזה ודאי ברור דעמדה לא מקרי אלא כשעשתה פעולת עמידה. גם ראי' מההיא דאלים המנגחין זא"ז. דהוצרך להשמיענו דאין חוששין לריסוק אברים ולשיטת רש"י ביצה והרא"ה השיטה א' בר"ן דבעמדה שוב ליכא למיחש לריסוק רק לשאר טרפיות. והכא שלא נפלה פשיטא דאין חשש ריסוק אלא דבעינן שתעשה פעולת עמידה דוקא וא"כ העמידוה אחרים ג"כ לא מהני. אבל שלא יועיל בגערה או במקל אין שום סברא. ובודאי הר"ן ס"ל כסתימת שאר פוסקים במסוכנת דמהני אפי' העמידוה בידים. ודין זה לא נזכר רק בכלבו.

והמחבר לא הביאו ג"כ: ט) ולכאורה הי' נ"ל להביא ראי' לדברי הרב חמודי דניאל מהא דבעי הש"ס ביצה בעוף שנדרס ושהה מעל"ע דצריך בדיקה אם מותר לשוחטו ביו"ט. ועל כרחין בלא עמדה דאל"כ א"צ שהיי'. וא"כ תיפוק לי' דמסוכנת היא ויש לחוש שמא לא תפרכס ותהי' נבילה. וכבר פסק הרמב"ם דהשוחט בלילה ולא ראה אם פרכסה הרי זה ספק נבילה. וא"כ אף בשאר בהמה מסוכנת הוה לי' למבעיא אם מותר לשוחטה. ומכ"ש דיש ראי' לפי מה שפסק השאג"א להלכה דמסוכנת ממש אסור לשוחטה ביו"ט. אלא ודאי משכחת לה לא עמדה ולא הוי מסוכנת. וכמו דאנן קי"ל כמ"ש הכלבו בשם הראב"ד דאפילו העמידוה בידים חשיבה מסוכנת. א"כ ממילא מוכח מסוגיא הנ"ל דאפי' במקל לא חשיבה עומדת. דאל"כ היכי משכחת לה שלא תהי' מסוכנת ואעפי"כ תצטרך שהי' מעל"ע מיהו לפי מה שהוכחנו לעיל (אות ו') מהש"ך דהעמידוה אחרים אף אם תשכב ותעמוד לא מהני ובמסוכנת אין חילוק מתי תעמוד א"כ איכא לאוקמי בכהאי גוונא: סימן סד א) כתב הט"ז (סי' נ"ח ס"ק ב') דלדעת הרשב"א דמכשיר בהלכה אף אם ידוע שנתרסקו אברי' דתלינן שלא הגיע הריסוק עד שתטרף בו. וכתב הט"ז דאם לא נודע שנפלה כשירה ג"כ אף שרואין שנתרסקה דתלינן השינוי בדבר אחר וכוונת דבריו אף שאינה יכולה לעמוד ולהלוך. דבעומדת והולכת מפורש ברשב"א דכשירה אף שאין תולין השינוי בדבר אחר אלא שלא הגיע הריסוק עד שתטרף בו ודו"ק. ועיין בט"ז שכתב דאף דהרשב"א אוסר בנחמרו בני מעי' אף שלא נודע שנפלה לאור היינו משום דהתם לא שכיח שתאמר בלא נפלה לאור יע"ש: ב' וקשה לי לשיטת הט"ז דהא הרשב"א מביא ראי' לדינא דאפי' לא נודע שנפלה לאור חוששין דאל"כ אלא דשכיח מידי אחרינא אפי' בנפלה לאור נתלה בדבר אחר דבהמה בחזקת היתר עומדת. וא"כ ה"נ אם תולין באין ידוע שנפלה בדבר אחר.

אף בידוע שנפלה נתלה הריסוק בדבר אחר: ג) אולם באמת הוכחה זו של הרשב"א לכאורה אינו מובן דהא בנפלה לאור לחוד צריכה בדיקה כמ"ש הרשב"א בתה"ב ומוכיח הר"ן מהא דאין ריאה לעוף לינפל וליחמר דהיינו לענין שא"צ בדיקה ומוכח דשאר אברים צריכים בדיקה וממילא אף בדיעבד מעכב הבדיקה וכמ"ש הרשב"א בתשו' בכמה מקומות. וכן יש להוכיח לשיטת הר' יונה שפסק הרשב"א דבכל מידי דשכיח להיתר כמו לאיסור אפי"ה אזלינן לחומרא אם לא היכא דשכיח להיתר יותר. וכההוא דשגרונא שכיח חוט השדרה לא שכיח. וא"כ כיון דצריכה בדיקה על כרחין דלא שכיח להיתר יותר. דאל"כ אף לכתחילה לא הוה צריכה בדיקה וכההוא דשגרונא שכיח כו'. ועל כרחין דשכיח לאיסור כמו להיתר וממילא אף דיעבד מעכב הבדיקה. וכיון דהבדיקה מעכבת. ממילא אף כשתולין השינוי מראה בדבר אחר בלא נודע. מ"מ בנודע שנפלה לאור עכ"פ ליכא בדיקה לריעותא דנפולה שוב מצאתי שהרגיש בזה הט"ז (סי' נ"ב סק"ט) ד) וליישב הוכחת הרשב"א נראה. דהנה הרשב"א שם הוכיח מהוריקה כבד כנגד בני מעיים דבדין זה קאי שם יע"ש. ובזה האיסור משום דמסתמא הבני מעיים נחמרו. ואף דחזינן שהבני מעיים לא נחמרו תולין שעדיין לא ניכר בהם. וא"כ אי אפשר להטריף מחמת שצריך בדיקה. דהא חזינן שהבני מעיים לא נחמרו והרי הי' בדיקה להבני מעיים. והא ודאי דאם נאבד הכבד כנגד הבני מעיים כשר לטעם הרשב"א שכתב דודאי הבני מעיים ג"כ נחמרו אלא שאינו ניכר בהם עדיין. וזה אמרינן רק מחמת ההכרח שהכבד נחמרה ועל כרחין ששלט גם בבני מעיים. אבל מסתמא הא חזינן שלא נחמרו הבני מעיים וזה פשוט, ועל כרחך אתה בא להטריף מחמת שרואין שנחמרה הכבד. ושפיר הוכיח הרשב"א. וכן מה שכתב שם בריאה דעוף דירוק ככרתי כשר מדר' נתן אף בידוע שנפל היינו משום דריאה דעוף א"צ בדיקה שצלעות מגינים:

ה) אולם בחי' הרשב"א משמע דאף ריאה דבהמה ירוקה כשירה מדר' נתן. גם מהא דכתב הרשב"א בכבד דעוף בייתי שיש במינו מדברי אין השינוי אוסר בכבד אם הוא ירוק ככרתי דמדבריים כבדן ירוק. ואפשר שכבד זה אתרמי ג"כ כך דכל שיש במינו מדברי כך לפעמים אתרמי אף בבייתי כן עי"ש. והקשה הט"ז דהא מ"מ הבדיקה נעדרת כיון דלא ידעינן האיך היתה מתחילה. ואדרבה רוב פעמים היתה כמו שאר בייתות: ו) אשר על כן נ"ל ליישב דברי הרשב"א. והנה ז"ל בתה"ב הארוך שאם אתה אומר שכל שלא נודע שנפלה לאור תולין בחולדות או במקרה אחר שאינו פוסל. א"כ אף כשנפלה לאור נמי נאמר כן דרובא דאורייתא. דרוב בהמות כשירות הן. וירקות זה אני אומר לא ירקות הפוסל הוא אלא ירקות שאירע בכבד מן התולדה וגדולה מזו אמרו דאף בנקב שבבני מעיים שעכ"פ פוסל אם הי' מחיים אפי"ה תלינן בזאב ובידא דטבחא אע"ג דהתם דוקא בדאיכא קמן מידי דנתלי בי' כזאב וידא דטבחא דממשמשי בהו. התם הוא דאיכא מידי דפוסל עכ"פ אי איתי' מחיים דבהמה. אבל הכא דליכא מידי דפוסל דהא ירקות לא פסול ואפי' אתי' מחיים אם הי' מחמת תולדה או מחמת חולי. א"כ אפי' ליכא קמן מידי למתלי בי' כיון דלאו מידי דפסול הוא עכ"פ נתלי להקל. אלא ודאי ירקות שבלב וקורקבן וכבד ואדמימות שבשאר בני מעיים מילתא רחיקא הוא אלא על ידי אור. ולהכי לא תלינן אלא במצוי. וכיון שכן אף בשלא ראינו שנפלה לאור ונחמרו בני מעי' עכ"ל. ז) ודבריו אינם מובנים כלל במ"ש לחלק בין ספק קודם שחיטה ספק לאחר שחיטה לספק מחמת חולי ספק מחמת האור. ועיין בחי' רשב"א פ"ק דחולין שפסק כדברי הר' יונה דהיכא דשקולין תלינן להחמיר. והביא ראי' מההיא דמשגרא כרעא וטעמא דשגרונא שכיח טפי. הא לאו הכי תלינן להחמיר בפסיקת החוט. הרי דאף בשאר ספיקות תלינן להחמיר:

ח) ונראה לפרש דהנה צריכין להבין סברת הר' יונה הנ"ל דספק טריפה תלינן להחמיר ומייתי לה מהא דאמרו כל ספק בשחיטה פסולה עיי"ש. דמה ענין זה לזה. דהכא מעשה המתיר נעשה בודאי ואיסור טריפה ספק אם חל כלל. ונראה עפ"י המבואר בפרק כסוי הדם (פ"ה:) דהשוחט טריפה ומצא בה בן ט' חי דהולד אסור אף דהולד אינו טריפה והוא ניתר בשחיטת אמו משום דשחיטת אמו שחיטה שאינה ראוי' ושחיטה שאינה ראוי' אינו מתיר באכילה לכ"ע. וכיוצא בזה כתבו הר"ן והריטב"א בחי' פרק חלק בהא דבהמה חצי' של עיר הנדחת דאסורה כולה משום דמעורב בה סימן אחד שהוא שחיטה שאינה ראוי' יע"ש. ולפי זה בכל טריפה יש בה איסור שאינו זבוח ג"כ כמו בולד טריפה הנמצא בה ובחצי השני שאינו של עיר הנדחת. ועל כן הוי ספק בשחיטה: ט) אולם יש לפקפק בזה דכיון דמשום טריפה אינו אסור. ממילא הוי שחיטה ראוי' ודאית. ובזה חילק הרשב"א דדוקא בספק קודם שחיטה ספק לאחר שחיטה בעינן דאיכא מידי למתלי בי'. דאל"כ הוי ספק שמא קודם שחיטה ונמצא דהי' שחיטה שאינה ראוי'. ואין לומר דהוי שחיטה ראוי' ודאית כנ"ל. דזה אינו דאם הי' קודם שחיטה הרי בשעת שחיטה היתה טריפה ודאית. והי' יכול לברר אז שהוא טריפה שיבדקו תיכף והי' שחיטה שאינה ראוי'. ועל כן הוי ספק בשחיטה. והוא הדין בההיא דמשגרא כרעא בתרייתא דאי לאו דשגרונא שכיח טפי הי' אסורה דשמא חוט השדרה אפסיק והי' אפשר לברר אז דאפסיק חוט השדרה והי' שחיטה שאינה ראוי'. אבל אם היינו אומרים דשינוי מראה דבני מעיים יש לתלותן בדבר אחר. א"כ אף בנפל לאור נתלה בדבר אחר דלא הוי ספק בשחיטה כיון דהיתה מותרת בשעת שחיטה משום טריפה ולא הוי שחיטה שאינו ראוי'. והיינו דדייק הרשב"א ואמר דהתם איכא מידי דמטריף עכ"פ. ופי' דאפשר דבשעת שחיטה יש לברר שהוא טריפה ודאית ודוק.

[סברא זו הנה היא גם בסי' כ"ב אות ו' עיי"ש. המגיה] י) והשתא לא קשה מה שהקשה הט"ז דאפי' איכא למתלי ירקות בדבר אחר טריפה משום דצריך בדיקה ואי אפשר. דזה אינו. דדוקא לפי האמת דאפשר לברר בבדיקה שהוא טריפה ודאית. על כן צריך בדיקה ומעכבת דהוי ספק בשחיטה. משא"כ אי לא הי' אפשר לברר שהוא טריפה ודאית לא הי' ספק בשחיטה. והוא הדין בכבד בייתי שיש במינו מדברי אין הירקות פוסל כיון דאי אפשר לברר טרפותו כשהוריק אין הבדיקה מעכבת ודו"ק: יא) נחזור לדין נפלה מן הגג דבזה שפיר י"ל דאסור משום דצריך בדיקה. דבנפלה מן הגג ודאי הבדיקה מעכב אף בדאי אפשר לברר בשעת שחיטה שהרי שחטה בתוך מעל"ע טריפה משום דבתוך מעל"ע לא מהני בדיקה דאפשר שעדיין אין הטריפות ניכר בה כמ"ש הרשב"א בחי' ובחה"ב. וא"כ הא דאסור כשנראה בה ריסוק משום דהיתה צריכה בדיקה: יב) ואין להקשות מהא דכתב הרשב"א בחהבה"א (דף נ"א) בהא דאין ריאה לעוף לינפול דהיינו לענין שא"צ בדיקה. אבל אם ראינו שנתרסקה טריפה ולא תלינן הריסוק במידי אחרינא. אף דהתם א"צ בדיקה. לק"מ דלתירוץ זה שם ס"ל דבנפלה לאור אסורה אם הוריקה ככרתי אף דבלא ראינוה שנפלה מותרת כמפורש בגמ' ירוקה כשירה מדר' נתן. ועל כרחין לתי' זה ס"ל דלא דמי נפלה ללא ראינוה שנפלה ובתירוץ הב' שם כתב שהוא סיוע למ"ש למעלה ראי' לדברי הגאונים. ועי' בנקה"כ ובחב"ש (סי' נ"ב) ובקצר פסק כתי' הא'. ולפי"ז שאני לי' בין ראינוה שנפנה ופסק כן לחומרא וכמ"ש בתב"ש שם. ומ"מ אין הטעם בזה משום דהבדיקה מעכבח וכקושית הט"ז. דהא התם בעוף קאי דא"צ בדיקה לריאה. אלא משום דראינוה שנפלה תלינן הריעותא בנפילה. וזה סברת הרא"ה והר"ן שסוברים בלא נפלה לאור לעולם מותרת אף שנשתנית במראה.

ואעפי"כ כתב הר"ן דעוף שנשתנית במראה הריאה אסורה בראו שנפלה ודו"ק: סימן סה א) הרמ"א (בסי' נ"ח סעי' ה') כתב דהא דהלכה כשירה אף שרואין שנתרסקה היינו כל שאין השינוי מטריף בשאר בהמה. והוא בב"י בשם הרשב"א ולפענ"ד דין זה צ"ע אף שהב"י כתב כן בשם הרשב"א. הרשב"א אזיל בזה לשיטתי': ב) והנה מדברי הט"ז נראה דאם היינו יודעין שהשינוי בא הנפילה היתה כשירה אף אם השינוי מטריף בשאר בהמות. וכן משמע להדיא מדברי הפר"ח שכתב ולא תלינן לקולא שמחמת הנפילה בא השינוי וכשירה וכו' משמע דאם הי' תולין כך היתה כשירה וכן מסתבר דהא אם הגיעה לדבר המטרפת מחמת הנפילה לא היתה יכולה להלוך. וכמבואר בר"ן דמהאי טעמא מהני הלכה אלא דאנו תולין השינוי בדבר אחר. ובזה אזיל הרשב"א לשיטתו שכתב בדין נפלה לאור דאם הי' הדין בלא ראינו שנפלה לאור דכשירה דתולין השינוי בדבר אחר אף בנפלה נאמר דכשירה ונתלה בדבר אחר. וה"נ בנידון דידן אין תולין השינוי בנפלה להכשיר. אבל להר"ן וסייעתו דקי"ל כוותייהו בסי' נ"ב דבלא ראינו שנפלה כשירה [ולדעת הט"ז שם אף שלא במקום הפסד מרובה] עיי"ש בר"ן שתולין הירקון בכבד מחמת חולי שמצוי ואפי"ה כיון שראינו שנפלה לאור אין תולין שוב בדבר אחר וטריפה. ה"נ בנ"ד נתלה במחמת הנפילה ויכשר כיון שהלכה: ג) ואין לומר דדוקא להטריף תלינן בנפילה. דא"כ לא הי' נפלה לאור ונחמרו בני מעי' רק ספק טריפה כמו ספק דרוסה והא ודאי ליתא. כן יש לדון לפי משמעות הט"ז והפר"ח דאם הי' תולין מחמת הנפילה היתה כשירה: ד) אולם לפענ"ד י"ל דאף דכתב הר"ן דהלכה מוציאה מחשש שאר טרפיות הבאות מחמת הנפילה. זה אינו אלא לשיטת רש"י והרא"ה בבדה"ב שהביא הר"ן שם דמשום הכי בעינן בנפילה שהיי' מעל"ע ובדיקה דשהיי' לה' מחשש ריסוק ובדיקה מחשש שאר טרפיות הבאות בגרם הנפילה.

ועל כן כיון דהלכה אפי' בדיקה א"צ. מוכרח לומר דהלכה מוציא מחשש שאר טרפיות. משא"כ לדעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א דבדיקה הוא ג"כ מחשש ריסוק. והא דצריך שהיי' מעל"ע כתב הרשב"א דקודם לכן אינו מועיל בדיקה דאולי אכתי לא אגלי בהתתייהו. א"כ י"ל דהלכה אינה מוציאה מחשש שאר טריפיות כלל. אלא דבנפלה לא חיישינן כלל לשאר טרפיות רק לריסוק אברים: ה) ואף שבתהבה"א כתב דחיישינן ג"כ לנקב [אלא דאם איתא שנקבה היתה באה בקרע גדול. וע"כ אנו בקיאין]. מ"מ בתה"ב הקצר כתב דלא מחשש נקב אנו בודקין אותה אלא מחשש ריסוק אברים. ועל כן יש לו בדיקה עי"ש. וכן מסתבר דלפי שיטתם דהבדיקה משום ריסוק אברים אנו מוכרחין לזה דנקב הבאה בגרם נפילה ודאי בא בקרע גדול. וטפי מסתבר דאין חוששין כלל לנקב. וע"כ כל שנמצא שינוי המטרפת בשאר בהמות. י"ל דשינוי זה אינו ריסוק. דריסוק היינו צורת האבר לא שינוי מראה כמ"ש במ"ז אות ג'. ואף שבא בה שינוי מראה מחמת נפילה מ"מ יכולה להלוך דהלכה אינו מוציא רק מחשש ריסוק כנ"ל: סימן סו החוה"ש וכ"ט לכבוד אאמו"ר הרב הגאון החסיד המפורסם נ"י עה"י פ"ה כקש"ת מוה' זאב נחום נ"י א) מכתב קדשך הגיעני ולא הספקתי לקרותו היטב עד שנאבד ממני. רק אחת אזכור אשר הוקשה לך בולד טריפה שנטרפה ולבסוף נתעברה. דלמ"ד זוז"ג מותר ה"נ מותר אף למ"ד עובר ירך אמו. ולמה הלא איסור טריפה אינו משום שנעשה טריפה שהרי טריפה מן הבטן ג"כ אסורה אלא משום שהוא עכשיו טריפה והרי האם היא עכשיו טריפה: ב) נראה דאיסור עובר ירך אמו הוא דהעובר נאסר אגב אמו וכה"ג ברש"י עירכין (ז:) בשער בהמה הנסקלת דאסורה משום שגמר דינה אוסרתה וכל המחובר בה בשעת גמר דין נאסר "בהדה" עכ"ל הרי דאף שהגמ"ד לא הי' כלל על השער דשער לאו בר מיתה הוא כדאיתא שם. מ"מ נאסר אגב הבהמה.