שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 17

ומ"מ לא תני נמי טריפה בארכובה עצמה כיון דאינה טריפה רק כשנחתכו הגידין. וזה תני לה וכן שניטל צומת הגידין כב' ונראה לי דהא דכתב בשערי דורא דנחתכו הצוה"ג שם טריפה. היינו דוקא לדעת הגאונים דנחתכו למעלה מצוה"ג כשירה על כרחין אין הטריפות מחמת שניטל וחסר הצומת. שהרי נחתך למעלה ג"כ חסר הצומת וכשירה. ועל כרחין אין הטריפות רק משום דכאיב לבהמה שנחתכה במקום הצומת. וא"כ על כרחין אין הטריפות מחמת חלק צוה"ג שנחתך מהבהמה רק מחמת חלק צומת שנשאר וכאיב. שהרי אם ניטלה כולה הי' כשר. ועיין בזה. וא"כ אף אם נחתכו בהתחלתן ונתקפלו מעצם הגליד טריפה. אף שלא נחסר כלום מהצוה"ג שהרי נחתך תיכף בהתחלת צוה"ג ולא נשאר כלום מהצוה"ג לחלק שנחתך. דמ"מ כאיב לה כיון שנחתך במקום צוה"ג. משא"כ לרב דמטריף למעלה מארכובה הנמכרת עם הראש. ולדידי' מתני' כפשטה וכמ"ש הרשב"א במשמרת הבית דניטל צוה"ג תנן ולא נחתך. ועל כרחין אף בנחתך צוה"ג אין הטריפות רק משום שניטל חלק מצוה"ג. ועל כן כל שנחתכו מיד בהתחלתן כיון שלא ניטל כלום מהצוה"ג וכולו קיים כשר והשערי דורא מטריף שמא הלכה דארכובה הוא שכנגדו בגמל ניכר דכבר כתבנו דאפי' רש"י האוסר אינו אוסר רק מספק וכמו שביאר הרב פרמ"ג ג"כ: כג) ועל כן הקשה הרא"ש שפיר ממנ"פ דאי כהרמב"ם והגאונים הא שם ליכא צוה"ג וקשיא דיוקים אהדדי. ולדידן אין טריפות מעילוי ערקומא מיד. וממילא מיושבת נמי הקושיא שהקשיתי דאפי' נשבר העצם לבד טריפה כיון דנשבר חשיב כאלו נחתך כולו. ולהנ"ל ניחא דלרש"י הא כשר. ולהגאונים הא אפשר שתחזור להכשירה שיחתוך למעלה מצוה"ג וכמ"ש לעיל בטעם הרשב"א בתשו' שחלק על הראב"ד. ועל כן אף לדידן נשבר העצם במקום צוה"ג כשר ודו"ק: כד) העולה מזה דאם נחתך בערקום כשירה ולמעלה מערקום בגליד.

אם נשבר גם הצומת טריפה מספק עכ"פ שמא כהגאונים. ואם נשבר העצם לבד יש לעיין. דכפי מה שתרצנו דברי מהר"י ן' חביב כשירה. דלא די שלפי זה אין קושיא על מהר"י ן' חביב אלא שיש ראי' לפירושו דאם ארכובה הוא הערקום ועלוי ערקומא הוא למעלה מארכובה. א"כ הא דפריך על לישנא קמא דרב דהא קתני וכן שניטל צוה"ג ולמה לי' דתני נחתכו למעלה מארכובה. הא למעלה מארכובה הוא מעילוי ערקומא ושם עדיין ליכא טריפות בחתיכתן לרב. כיון שהוא תיכף בהתחלתן אלא דמעילוי ערקומא שם הוא ארכובה עצמה. ועל כן בנשבר העצם בגליד הוה ספק טריפה. ויש לצדד שמא כהרי"ף והרמב"ם ושמא כמהר"י ן' חביב וצ"ע: סימן ס א) כתב הב"י (סוף סי' נ"ו) אהא דכתב הטור דאם נשבר העצם במקום צוה"ג וחזר ונקשר דצריך בדיקה בצוה"ג. דחיישינן שמא נפסק אחד מן הגידין. ותמוה לי מאד דהא בבהמה בעינן רוב בנין ורוב מנין. ואין לומר דבעופא קאי. דלפי מה שהסכימו הכנה"ג והמעד"מ בכוונת הב"י דאנו בקיאין בבדיקה זו ואפי' בעוף. והא ודאי דאפי' בהמה צריך בדיקה שמא נפסקו רוב בנין ורוב מנין. וא"כ מאי אריא עוף דנקט. וטפי הוה ני' לאשמעינן בבהמה ודו"ק: ב) ואשר אחזה ליישב בזה עפימ"ש לעיל (בתשובה הקודמת אות ה') בטעמא דנשבר העצם במקום צוה"ג ויצא לחוץ דכשירה להרי"ף והרמב"ם ולא אמרינן דהוי כחתוך לגמרי במקום הזה והרי נחתכו צוה"ג. הוא משום דאפשר שתבא לכלל היתר שיחתוך למעלה מצוה"ג. ובזה לא שייך טעם הר"ן שהתחילה כאב בבהמה. שהרי עדיין לא התחיל הכאב שלא נחתכו הצוה"ג אלא שסופו לחתוך אבל עדיין לא התחיל הכאב. ועל כן אם יחתוך למעלה קודם שיפסקו הצוה"ג יכשיר וממילא אף עכשיו כשירה יע"ש.

ג) ולפי זה יקשה בהא דכתבו התוס' דלהכי לא חשיב לוי יתר עליהן עוף דטריפה בפסיקת אחד מהגידין משום דכשנפסקו אחד מהם סופו ליפסק כולן. עכ"ד. ואכתי קשה לעולא דאמר נחתך למעלה מצוה"ג כשירה. מה בכך שסופו ליפסק כולן הא אפשר לחתוך למעלה מצוה"ג קודם שיפסקו כולן ותקשה לעולא מברייתא דלוי: ד) וצ"ל דהא דכשר בבהמה בנפסק אחד מהם היינו כשהאחרים בריאים ושלמים. אבל הכא שהאחרים סופם ליפסק והתחיל בהם המכה שפיר מטריף בפסיקת האחד מהשתא ועל כן לא תני יתר עליהן עוף. דבבהמה כהאי גוונא כשסופו ליפסק כולן מטריף ג"כ בפסיקת האחד: ה) והשתא בנשבר העצם וחזר ונקשר יש לחוש שמא יצא לחוץ. וכיון שחזר ונקשר יכול לקשור יפה ואעפי"כ סופו ליטול כל הגידין ושוב נטרף בפסיקת אחד מן הגידין ועיין לעיל (בתשובה הקודמת אות י"א) במ"ש לפרש קושית הב"י על הטור ותבין. ויצא מזה דאם נשבר העצם במקום צוה"ג וחזר ונקשר ונפסק אחד מהגידין טריפה. והוא דין מחודש נלמד מדברי הב"י שלא הוזכר בשום פוסק: סימן סא ב"ה יום ג' חיי נשיש לפ"ק החוה"ש לכבוד ח"א הרב הגדול מעוז ומגדול מו"ה יעקב נ"י האבד"ק נאשעלסק. א) דבר המעשה שכלב רדף אחר כבש ונשך במקום צה"ג החיצונים ושוב אחר איזה שבועות נתרפא והמה נפוחים. והטריף כ"ת הכבש. הא' משום דכתב הש"ך דבעוד נשבר העצם גם בבהמה אין בקיאין ודוקא בנקשר בקיאין דבלא"ה יש פוסקים מתירין בלא בדיקה אבל בעדיין שבור דצריך בדיקה וגם בריעותא גדולה אין בקיאין. וה"ה דנ"ד דנשך אין בקיאין בבדיקה. ועוד יש לחוש שמא נפסק ונתרפא. והביא דברי לבו"ש סוף דיני טריפות עצמות: ב) ולדעתי נראה שאין לחוש בזה לנתרפא. והנה גם לדינו של לבושי שרד לא דמי דאחד מטעמים שלו משום דחוט השדרה דק. וגידין הרי הם עבים. אך עיקר דין הלבו"ש לא נהירא.

והנה בגמ' לא מצינו קרום מחמת מכה אינו קרום רק בוושט ובריאה. ודעת הרא"ה בבד"ה דשאר טריפות מהני בהם קרום מחמת מכה. אך אנן קי"ל דה"ה בכל הנקובים. אך מ"מ דעת הרא"ה אינו דעת יחידית שכן כתב הראב"ן משום דאכלה בי' ופעיא בי' חוזר וניקב. ובריאה צ"ל כמ"ש בהגהת אשר"י לענין ניקב זה שלא כנגד זה שדינו כוושט. וכ"כ בעל העיטור דוקא וושט וריאה. כן רשמתי בגליון הר"ן מכמה שנים. ומקרוב נדפס ס' גילוי דעת ראיתי הביא עוד פוסקים כן. ובאמת מדלא אמר בגמ' רק באילו משמע דאינך כשרים. והכלל דאין מדמין בטריפות: ג) אך הר"ן הביא ראי' ברורה מדגמ' ממעט גבי כרות שפכה זה פסול החוזר להכשירו. למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה. ולא ממעטא ריאה יותר משאר אברים. וראי' זו כתובה גם בס' האשכול. מ"מ הא בכרות שפכה בניקב ונסתם קאי. ונוכל למעט כל הנקובים. א"כ מנ"ל למעט פסוקים. והכלל דאין מדמין בטריפות. ועוד נוסיף בגידין הקשין מאד. הא ודאי ליתא. וע' בתשו' אחי הט"ז שהביא הט"ז (סי' כ"ז): ד) ולכאורה יש סתירה לזה מהא דכתבו הפוסקים בנשבר עצם וחזר ונקשר כשר שיש ראי' שלא יצא לחוץ שאילו כן לא הי' חוזר ונקשר ולמה להם טעם זה. ת"ל שאפילו יצא לחוץ הא בעצם מהני חזר ונתרפא כמו בצומת הגידין. אך בפסקי מהרא"י (סי' קפ"ב) כתב אפי' לא נתרפא לגמרי כמו לא נשבר בראשונה עיי"ש. ובכה"ג אילו יצא לחוץ לא היתה מוכשרת: ה וראי' לזה מתשו' הרדב"ז (דפוס ווארשא ח"א סי' שצ"ג) בהא דכתב מהרי"ק דשבר על שבר לא מהני. אין הדברים אמורים אלא בזמן שנשתנה מראות הבשר שרגלים לדבר שלא נתרפאה יפה יפה אבל אם לא נשתנה ממראיתו כלל אעפ"י שהעצם מעכב קצתו על קצתו כשירה דודאי נתרפא יפה.

דאלת"ה הרי הוא מכחיש את המוחש שהרי אנו רואין דבר זה לעין כמה בהמות ועופות ובני אדם יארע להם כזה ויחיו שנים ארוכים ואנן קיי"ל טריפה אינה חי' יב"ח אלא ודאי לא אמרה הרב אלא היכא שעדיין יש שנוי מראות הבשר כו' שזה הוראה שעדיין לא נתרפא יפה יפה עכ"ל יע"ש. וע"כ הא דכמה בהמות כו' בידעינן שיצא העצם לחוץ דאי בסתמא מה ראי' משם דלמא לא יצא עצמותיהם לחוץ ואין ראי' משם שמה שנתרפא בהרכבה היא לאות שלא יצא לחוץ שמא יוכל להתרפא כך אף שיצא לחוץ רק אותם בהמות כו' לא יצאו עצמותיהם לחוץ. וע"כ שהרדב"ז הביא ראי' מאותם שידוע שיצאו עצמותיהם לחוץ מ"מ בנתרפא יפה יפה חי': ו ועוד מדכתב בסוף דבריו לא אמרה הרב אלא היכא שעדיין לא נתרפא יפה יפה. ומדכתב שעדיין. משמע שאף אם אח"כ יתרפא לגמרי טריפה. ולמה כיון שאח"כ יתרפא לגמרי זה לאות שלא יצאו לחוץ ולא נטרפה מעולם. אלא ודאי כל שמורכב קצתו על קצתו אין ראי' שמעולם לא יצא לחוץ. ומ"מ כשנתרפא לגמרי כשר. ותרי גוונא הכשר בחזר ונקשר כשנקשר שבר אל שבר אף שנשתנה מראות הבשר כשר משום שהקשר שבר על שבר לאות כי מעולם לא יצא לחוץ. ובנקשר שבר על שבר ולא נשתנה מראות הבשר אף שאפשר שיצא לחוץ כשר משום שנתרפא לגמרי : ז) ומ"ש הלבו"ש דאין טריפה חוזרת להכשירו. ליתא דמפורש ברא"ש (פ' בהמה המקשה) דזה בידי אדם. אבל המתרפא בעצמו מתחילה עומדת לזה ומתחיל להתרפא וכן הוא בר"ן בסירכא כסדרן דהראוי להעלות סירכא לא נטרף מעולם. ודוקא בקרום שעלה מחמת מכה דבעצמותו אינו קרום ולא הוי רפואה כלל. ממילא בפסוקי וכ"ש בצה"ג דיש לו רפואה לא שייך אין טריפה כו' דלא נטרף מעולם: ח) ועוד לפי מה שבארתי באריכות (סי' כ"ב) ספק טריפה במקום שבשעת שחיטה הי' אפשר להתברר חשיב חזקת איסור לדעת כמה פוסקים.

אך אם לא הי' אפשר להתברר איסורו לכ"ע חשיב חזקת היתר. דלפי"ז ספק הבריא ונתרפא חשיב חזקת היתר שאם נתרפא עכ"פ א"א לבדוק בשעת שחיטה לברר שהיא טריפה. ואין חוששין רק בוושט דהוה ס' בשחיטה דנקובת הוושט לדעת רש"י ורמב"ם ואשכול ופסק הש"ע נבילה: ט) ומה שהקשו תוס' ורא"ש במחט שנמצא בעובי בה"כ מצד אחד כשרה ליחוש שמא נתרפא. לשיטתם שגם נקובת הוושט טריפה כמו שביאר הרב מלאדי זצ"ל ובשו"ת צ"צ החדש וגם אני בתשובה. וע"כ למ"ד חוששין שמא הבריא משום דשכיח יותר וכמ"ש תוס' בדרוסה דחשיב לספק משום דשכיחא וא"כ מחט בעובי ביה"כ נמי. וא"כ לדעת הפוסקים נקובת הוושט נבילה אין לחוש כלל להבריא ונתרפא י) העולה מזה שיש כמה טעמים שלא נחוש להבריא ונתרפא. הא' דעת ראב"ן ובעה"ע ורא"ה וס' הפרדס לרש"י קרום מחמת מכה חוץ מוושט וריאה הוי קרום [זה רק לסניף] והב' שהעיקר בפסוקי מהני קרום מחמת מכה כ"ש בגידין. הג' דאף את"ל דלא מהני קשירה בגידין. מ"מ לדעת הפוסקים נקובת הוושט נבילה לא חיישינן כלל להבריא ונתרפא זולת בוושט. וזה גם בדינו של הלב"ש. כ"ש בנידן מעלתו יא) אך מ"ש כבודו לפימ"ש הש"ך (סוף סי' נ"ו) דוקא בנקשר סומכין על בדיקתנו משום דיש פוסקים מתירים בלא בדיקה. הגם שגם בנ"ד איכא ראב"ד ורמב"ן ורשב"א ור"ן הסוברים שהפנימים הם הצה"ג לא החיצונים. והגם שהרא"ש הרעיש. הנה הרי"ו תלמידו של הרא"ש. וכתב שדברי הראב"ד עיקר. שבדק כמה פעמים ולא מצא גידין צמותים רק בפנימים. אך סיום דברי הש"ך דוקא בעודנו שבור שלדעת רוב פוסקים צריך בדיקה. ה"נ הא המחבר כתב דיעה ראשונה שהיא עיקר שיטת הרא"ש שחיצונים עיקר. וגם הרמ"א כתב כן א"כ ה"נ הוי רוב פוסקים שצריך בדיקה. ומטעם זה יפה הורה: דברי דודו הדו"ש הק' אברהם. סימן סב דין נפלה מן הגג א) קי"ל הלכה א"צ בדיקה.

וכתב הדגמ"ר בש"ע (סי' ל"ב) דבנשברה השדרה צריך בדיקה אם נפסק החוט ולדידן שאין אנו בקיאין בבדיקה טריפה. ודין זה פשוט וכן כתב הפרמ"ג] מיהו אם הלכה יש לסמוך על הבדיקה עכ"פ. מיהו הני מילי בבהמה אבל בעוף שחוט השדרה רחוק מן האגפיים אין פסיקת החוט מעכב ההילוך וצריכה בדיקה מדינא ולדידן טריפה כנ"ל. ולכאורה תקשי מעוף שנחבט על פני המים דאם שט מלא קומתו דיו וא"צ בדיקה אף בחוט השדרה. אמנם באמת לק"מ דהא דכתב הדג"מ דהלכה מהני בנשבר השדרה דלא בעי בדיקה מדינא בחוט. ולא נלמד בפשיטות מהא דהלכה א"צ בדיקה. דכבר כתב הר"ן שם דאף דטריפות הולכות ומתקיימות י"ב חודש קים להו לרבנן דכל שנטרפה מחמת הנפילה אינה יכולה להלוך. אבל הכא שלא נפלה אין ראי' מההילוך. אלא שלמדה מההיא דהוה משגרא כרעא בתרייתא דאמר שגרונא נקטה. ואתקיף לה רבינא ודילמא חוט השדרה אפסיק [ומסיק שגרונא שכיח כו'] דמפרשים הראשונים וכן פסק בש"ע לקמן דבלא נפלה איירי. הרי דפסיקת החוט מעכב ההילוך אף בלא נפלה. ועל זה כתב הדגמ"ר דזה דוקא בבהמה דקרובה לרגלים כו' אבל בנפלה דאפי' נולד בה שאר טרפות שאינם ענין לרגלים אינה יכולה להלוך ה"ה בחוט השדרה בעוף. והוא ברור ופשוט: ב) והנה גוף הדין שחידש הדגמ"ר דהלכה א"צ בדיקא מדינא בחוט השדרה וציין עצמו לקמן (סעי' ו'). ושם השיג על האיכא מ"ד בר"ן [בכלים חיטרא אפלגי דגבה דאיכא מ"ד דלא מהני הלכה וצריכה בדיקה והשיג ע"ז] מההיא דזבחים (ע"ד:) הלכה אינה צריכה בדיקה. ואם איתא כדעת האיכא מ"ד נוקמי בכה"ג. והנה דבר פשוט דלדעת האיכא מ"ד דהכא לא מהני הילוך. דהשתא התם דחיישינן לריסוק אברים ובעי שהי' כמ"ש הט"ז בשם הר"ן. אפי"ה אמרינן שאין ההילוך מעכב אפי' לחוט. כל שכן הכא שאין חשש ריסוק כלל.

הן אמת דלפמ"ש הב"ח הטעם דבריסוק אבר אחד יכולה להלוך. יש לומר דהתם גרע דחיישינן שנתרסק החוט וזה אינו מעכב ההילוך. ודוקא נתרסקו כל אברי' או שנפסק החוט. אבל נתרסק החוט לא מעכב ההילוך. אולם באמת דברי הב"ח נסתרים ממ"ש הרמב"ן (פרק אלו טריפות) דהא דבעינן מעל"ע ובדיקה. היינו משום דחשש נתפרקו כל אברי' אין לו בדיקה. וכשחי' מעל"ע יצאה מחשש זה ועדיין יש לחוש לריסוק אבר אחד על כן בעי בדיקה יע"ש. וא"כ אף בנפלה חיישינן לריסוק אבר אחד ומה מועיל הלכה דלא לבעי' בדיקה. אלא ודאי דאף שנתרסק אבר אחד לא היתה יכולה להלך (ואין תפיסה על הב"ח שספר חי' הרמב"ן לא נתפשט בזמנון. ועיקר הטעם דבהכה על ראשה כו' יש חשש פסיקת חוט השדרה מלבד חשש ריסוק דשייך בכל נפילה ועוד יתבאר זה. וא"כ הרי דלחשש פסיקת חוט לא מהני הלכה. ואפי' נאמר דלא כר"ן. היינו משום דהתם יש חשש ריסוק דמהאי טעמא בעי שהי' משא"כ הכא. ומסוגיא דמשגרא כרעא לא מוכת רק דמצוי דמחמת פסיקת החוט יעכב ההילוך אבל לא שיהא זה ברור דאם נפסק החוט לא תוכל להלוך: ג) אולם עיקר סמיכת הגאון הנ"ל על סוגיא דזבחים דמשם השיג על הר"ן ומשם יש ראי' ג"כ דנשברה השדרה והלכה א"צ בדיקה בחוט. דאל"כ לוקמי כגון שנשברה השדרה ונתרפא ואינו ניכר דכל שאינו טריפות מחמת עצמו לא מהני בי' חזר ונקשר]. אלא ודאי דאף בזה מהני הילוך. ולפענ"ד נראה לדחות ראי' זו. דהנה בפרק ד' דביצה (ל"ד.) בעי בעוף הנדרס ונטרף בכותל ושהתה מעל"ע דצריכה בדיקה מהו לשוחטה ביו"ט ולא איפשטא. והר"ן פסקה לחומרא ושאר פוסקים לקולא. ובתשו' שאג"א הקשה על הר"ן דפסקה לחומרא משום דספיקא דאורייתא הוא. דעל כרחין הך בדיקה לאו מן התורה. דאי הוי מה"ת א"כ פשיטא דאסור. דמה לי איסור טריפה דחיישינן לה מה לי איסור מלאכה ביו"ט.

אלא ודאי הך בדיקה הוא רק לכתחילה כמו סירכות הריאה. ודוקא לענין אכילה דאפשר בבדיקה. אבל לשחוט ביו"ט מותר יע"ש שהביא ראי' לזה ממתני' דמיסתם לה ואמר כשירה ועל כרחין הך בדיקה הוא רק לכתחילה יע"ש: ד) ולפענ"ד נראה ליישב שיטת הר"ן דודאי הך בדיקה מן התורה. והוא דאף דבהמה יש לה חזקת היתר. מ"מ כיון דנולד ריעותא מחיים לא מוקמינן לה אחזקה דמחזקינן מאיסור אבר מן החי לאיסור טריפה וכמו במים במות. והדברים עתיקין. וכל זה לענין איסור אכילה יש לומר כן דמ"מ מחיים אסורה היתה. משא"כ לענין שחיטה מעולם לא הי' עלי' איסור שחיטה ביו"ט. ושפיר מוקמינן לה אחזקה. ולאו פשיטותא הוא דאסור: ה' ומ"מ בין לתרוצי בין לתירוץ השאג"א קשה אם נאמר דמותר לשחוט ביו"ט מההיא דזבחים (ע"ד:) דמשני ר"ל דאתערב בנפולה והלכה דצריכה בדיקה. הא הבדיקה לאחר מעל"ע אינו מעכב לענין איסור שחיטה [לסברת השאג"א משום דלא אפשר לבדוק. ולפימ"ש לשיטת הר"ן משום דלענין זה הי' לה חזקת היתר]: ו) ונראה ליישב דהנה בתשו' דבר שמואל (סי' ע') נשאל בנפולה ששחטה קודם מעל"ע אם הוי ודאי טריפה או רק ספק טריפה ופלפל הרבה בדין זה. ובגליון הספר הנ"ל אשר לי כתב גדול אחד דמדברי רש"י במתני' שכתב אהא דנפלה מן הגג זה לשונו ואין טעם בטריפות והלכה למשה מסיני כו' משמע דגזירת הכתוב הוא דטריפה ודאי. אולם ברש"י ביצה (דל"ד). כתב דקים להו לרבנן מסיני דיותר ממעל"ע אינה יכולה לחיות כשנתרסקו אברי'. ודבריו סותרים לדברי רש"י במשנה הנ"ל. עד כאן דברי הגדול הנ"ל: ז) ולפענ"ד נראה בזה דהנה לכאורה נראה ראי' מסוגיא דביצה דאף כשלא שהתה מעל"ע ושחטה אם קמי שמיא גליא שבאמת לא נתרסקו אברי' אינה טריפה. דאל"כ מה בעי הש"ס דכיון שכלה מעל"ע שלה ביו"ט על כרחין נדרסה מעיו"ט ואתקצאי בה"ש.

אלא ודאי דאגלאי מילתא שמעולם לא היתה טריפה. והוי כמוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו שמותר. ועוד דבפ"ק דביצה (ו.) בעי לרב דאסר אפרוח ביו"ט מה בין אפרוח שנולד ביו"ט לעגל הנולד מן הטריפה. ומשני הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים ומוכן לכלבים הוי מוכן לאדם. ומסיק דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דמה דחזי לי' לאינש לא שדי לי' לכלבים מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם דלא מקצי אינש מידי דחזי לי' יע"ש. ועל כרחין בין השמשות לא הקצהו ממנ"פ דאם לא ישהה מעל"ע יהי' חזי לכלבים ולא מקצי אינש מדעתי' כו' ואם כשירה הא חזי לאדם. אבל אם נאמר דקודם מעל"ע אם שחטה הוא טריפה ודאי. נמצא דאגלאי למפרע דמערב יו"ט לא הי' מוכן לכלבים שהרי לאחר מעל"ע תשוב להיתרה: ח) אך לאו ראי' הוא שהרי הלמ"מ לא הי' רק בנפלה כדאמר עולא שמונה טריפות כו' נפולה אלא שלמדנו שכל שנתרסקה טריפה. אבל מה שגילתה תורה שכל שנפלה אף שבאמת לא נתרסקה טריפה זה אינו רק בנפולה לבד לא בדרסה. והשתא אין דברי רש"י סותרין. ועל כן בעי הש"ס רק בעוף שנדרס לא בבהמה שנפלה דבנפלה הוי מוקצה כנ"ל: ט) והשתא ניחא ההוא דזבחים דשם בבהמה וכל מעל"ע היתה ודאי טריפה ויצאתה מחזקת היתר והשחיטה אסורה כמו האכילה. וממילא מיושב קושית הדגמ"ר דבנשברה השדרה דלא בעי מעל"ע שוב מוקמינן לה בחזקת היתר ודוקא האכילה אסורה משום דבחיי' היתה אסורה: י' ובעיקר דינו של הדמ"ר דהלכה מהני בנשבר השדרה וא"צ בדיקת החוט מדינא. יש לדחות מהא דמוכיח בפ"ק דחולין דאזלינן בתר רובא מדכתיב חלבו האלי' תמימה וניחוש דילמא אפסיק חוט השדרה. יע"ש. הרי דהלכה אינו מוציא מחשש פסיקת החוט: סימן סג א התבואות שור פוסק דאם יש ריעותא שאינה יכולה להלוך אף אם נפלה פחות מעשרה חיישינן לפסיקת החוט.