שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 20

שאני דגים דיהבי סיארא שמסיים אבל הכא מי שבא אצלי יבוא ומי שבא אצלך יבוא שאסור להוליך לבית הקונים. ואם כן בנידון דידן נמי אם כל הנדיבי עשירים יתפללו בבית השני אסור כההוא דאביאסף והר"י מיגאש. וכן אסור לעשות תחבולות בכדי שעל ידי זה יבואו אצלו להתפלל וכפי' הנ"ל: ג) ועוד נראה דגבי ציבור להתפלל. אם לא יהי' טעם הגון שראוי לחלק הציבור לחצי ודאי אין נכון לעשות כן, וברב עם הדרת מלך כתיב: ד) אך צריך למודעי שאם הבית המדרש שמכבר נמסרה לציבור. שיש רשות לכל הבא לתוכה להתפלל. ואין איש יכול למחות בידו. לא נכון כלל להעביר העם מהתפלל בבית המדרש ההוא. ולהתפלל בבית תפלה שעשה יחיד בביתו. כי בית המדרש הראשון אם הוא באופן הנ"ל יש לו קדושת בית הכנסת. מה שאין כן יחיד שעשה לו בית תפלה בביתו. ועיין בתשו' ריב"ש סימן של"א ה) והנוגע לשורת הדין. אם מותר לזה השני לעשות בית תפלה בביתו הוא. אם לא הי' בית ראשון נמסרה לכל הציבור, ויש טעם לחלק העם לחצי. גם אם לא לקח כל פרנסתו רק פיחת מפרנסתו ואם שלש אלה לא יעשה לו אסור לזה השני לעשות בית תפלה. ו) עתה נבאר אם יש לזה הראשון אשר מיחה בידו בגובערניע מהשיג רשות דין מסור. ואומר אני שאם הי' באופן שאסור להשני כנ"ל. פשיטא שאין איסור לראשון למחות בידו בגובערניע מהשיג רשות. ואין לדמותו למ"ש בתרומת הדשן סימן ד"ש בשם המרדכי שאפילו במה שהדין כל דאלים גבר. מכוער הדבר לעשות ע"י או"ה. דזה אינו רק אם גובר עליו בכח האו"ה שהם נותנים החפץ שמדיינים עליו לידו. שזה בכלל האיסור ואויבינו פלילים. אבל נידון דידן אף קודם שבא רמ"ד הנ"ל הי' הדבר מסור בידם. אם יתנו רשות. אם לא יתנו אינו בכלל זה כלל. אך אם הי' באופן המותר לשני, יש מקום עיון:

ז) והנה המהרי"ק סימן קצ"א בענין שכתב הרא"ש שאין בני העיר יכולים למחות לכל הבא לדור שם ולעשות מסחר שיש לבני העיר. וכתב מהרי"ק דפשיטא ופשיטא דזה שלא יוכל לעכב עליו על פי בית דין. אבל אם תגבר יד בני העיר לסגור דשא באפי' הן על ידי שר הן על ידי שום מונע פשיטא שהרשות בידם וכדפרישית [שהוא מפרש שם מחלוקת רב הונא ורב הונא ברי' דר יהושע אם יוכל ראשון למחות לשני עפ"י ב"ד. אבל בעצמו ודאי יכול למחות בידו] ולא יחלוק על זה כי אם עיקש ופתלתול אשר לא ידע ולא יבין ולא הגיע להוראה עד כאן דבריו. והנה לשיטת מהרי"ק הוא ממש נידון דידן שהשני יקפח פרנסת הראשון על ידי שעושה לו גם כן בית תפלה יכול ראשון למחות על ידי אומות העולם אם יכול. אף שאין יכול לכופו על פי ב"ד. והובא ביתה יוסף סימן קנ"ו. אך בספר בדק הבית שחיבר בית יוסף אח"כ. כתב עליו שדבריו תמוהים דאיך יופקר זה להתגבר עליו ע"י השר שלא ע"פ בית דין: ח) והנה אם כוונת הב"י כעין דברי מרדכי הנ"ל אף במידי דאלים גבר. מ"מ אין לו רשות לילך בערכאות. כבר כתבנו דאין זה ענין לנד"ד שהדבר מסור ביד הממשלה אם יתנו אם לא יתנו. אין למשתדל שלא יתנו דין הליכה בערכאות. ומאחר שאם תגבר ידו בעצמו יכול לעשות. ה"ה אם יכול להפריע מעשה השני ע"י שיפעול שלא יתנו לו רשות רשאי. אך גם אם כוונתו דבנד"ד אין יכול למחות אף אם יכול בעצמו. מ"מ אין ענין לנידון דידן. והוא בהתבונן בטעם מהרי"ק וטעם ב"י. טעם מהרי"ק דכשם שהשני מותר לעשות רחיים אף שממעט ריוח הראשון. כיון שאינו היזק רק מניעת הריוח. ואין כוונתו להרע לחבירו. רק שהוא רוצה להרויח מותר, כמו כן יכול ראשון למחות בשני מלבוא להרויח כדי שלא ימעט ריוח שלו. והב"י סובר שכיון שראשון מוחה בשני מלעשות דבר המותר לו. חשיב כמו מזיק.

ואין זה מניעת ריוח לבד ואם כן בנידון דידן שהשני אינו יכול לעשות בית תפלה בלתי רשות מהממשלה. והוא מחוקי המלכות. והוא בא להשתדל להשיג רשות. כל שחבירו משתדל שלא ישיג נקרא גם כן מניעת ריוח. זה אשר נראה לענ"ד לדינא: כ"ד הדו"ש באה"ר הק' אברהם. סימן לז הלכות ברכות ב"ה א' במדבר ל"א למב"י תרמ"א לפ"ק פה נאשעלסק. תשובה. להרה"ק מהר"י זצללה"ה האבד"ק אלכסנדר. א) יקרת מכתבו הגיעני. דבר אשר אמר לי בהיותו פה לתלק בענין בין חומץ יום הכיפורים לברכה. כיון דחומץ משיב הנפש לרבי ואף דרבנן פליגי היינו משום דכשמגיע יום הכיפורים כבר הי' חומץ ולא חל עליו איסור יוהכ"פ. משא"כ חיוב ברכה חל עליו בהיותו יין. ואנכי דחיתי כמ"ש הרמב"ן דחמץ מקרי איסורא בלע דבפסח חמץ אסור וכבר הי' עליו שם חמץ קודם שנחלש טעמו ואף דאז לא הי' פסח. מ"מ לעת הזאת שהוא פסח איסור הי' מתחילה. ה"נ ליוהכ"פ תחילה אסור הי'. ויען שכת"ר ביקש לומר זאת לדעת הרמב"ם הוכחתי שדעת הרמב"ם כרמב"ן. וכתב במכתבו ליישב דברי עצמו דשאני יוהכ"פ דאיסור גברא הוא כדאי' בכריתות (דף י"ד.) משא"כ ברכה דמשום מעילה נגעו בה והוא איסור חפצא עד כאן דבריו. וכוונתו בודאי כיון דיום הכיפורים איסור גברא לא שייך לומר דאיסור שהי' עליו מתחלה לא פקע: ב) הנה מ"ש מגמרא דכריתות (דף י"ד.) לא ראיתי משם שום הוכחה. כי שם נאמר דיום הכיפורים רק כולל דאיתסר גם באוכלין אחרים. וזה נאמר גם כן ביבמות לענין אחות אשה. ומשום דאותו חפץ לא ניתוסף עליו איסור על כן קאמר על גברא מיגו דאיתסר. ובאמת ענין איסור גברא או איסור חפצא יכולין לומר בכל איסור מה שירצה. כי לכאורה אינו מובן. דכל איסור הוא אסור בחפץ וחפץ עליו:

ג) והנה מכבר שמעתי גדולי עולם שנתקשו בענין זה ובריטב"א שבועות ראיתי דכל איסורי תורה איסורי גברא המה. ולכאורה יפלא לומר על נבילה ושקצים ורמשים שאינם איסורי חפצא: ד) והנראה לי בענין זה כי איס"ג נאמר על מעשה אשר פוגם מעלת האדם. כמו שקצים ורמשים כמ"ש ולא תשקצו את נפשותיכם. ואנשי קודש וגו' ובשר בשדה וגו' כי לפי מעלת ישראל אין נבלות ושקצים ראוין להם זה איסור גברא. אבל נהנה מהקדש או זר שאכל תרומה הוא להיפוך שמתקרב אל דבר שהוא למעלה ממדריגתו כי איך יקרב זר אל תרומה והדיוט אל קדשי שמים. זה איסור חפצא. שפוגם בחפצא. ועל כן קונם דמתפיס בקרבן ויש מעילה בקונמות קרי לי' איסור חפצא. אבל שבועה אין שום קדושה נתפס בחפץ. רק שמחלל דיבורו ושבועתו ופוגם נפשו הוה לי' איסור גברא. ואתי שפיר דברי ריטב"א. ובודאי לפי זה גם יום הכיפורים איסור גברא. ומכל מקום שייך לומר דאיסור שחל לא פקע. דומה לכלי נכרים שפוד ואסכלה מלבנן באור משום גיעולי עכו"ם. והוא איסור גברא כדברי הריטב"א ה) ודבר מה שכתב רום מעלתו דברכה הוא איסור חפצא משום מעילה. והביא ראי' שהאיסור משום מעילה. מדאמר רב מנין שמברכין על הריח. ומה זו שאלה הלא כללא כייל אסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה. אלא על כרחך דהאיסור משום מעילה וריח אין בו משום מעילה. הנה זה הוא לפי מה דסלקא דעתך דהש"ס מעיקרא. אבל מסקנת הש"ס פסחים (דף כ"ו.) קול ומראה אין בהן משום מעילה וריח יש בו משום מעילה אלא לאחר שנעשה מצותו אין בו משום מעילה ומשום דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו. וכן פסק הרמב"ם פ"ה מהלכות מעילה [אמר המגיה האומנם כי בדברי רש"י שפי' הברייתא במריח בה בביתו שנותן ממנה על הגחלים יש מקום לטעות לכאורה דדוקא כה"ג דעביד מעשה בגופה ושורף אותה על הגחלים.

אבל מריח כמו שהיא פטור. אך אי אפשר לומר כן דאם כן למה חזר בו ממאי דאמר מעיקרא קול ומראה וריח אין בו משום מעילה. נימא דריח מיירי דומיא דקול ומראה שמריח בה כמו שהיא ולא עביד מעשה בגופה. אלא ודאי דמריח לעולם מעל*). אלא לאחר שתעלה תמרתו לא מעל ומשום דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו. ורש"י קושטא דמילתא פי' דהברייתא לא עסיק בדיני מעילה. ועיקר דאתי לאשמעינן דליכא כרת במריח וקיל ממפטם. ואם כן הוא רבותא טפי דאפילו עביד מעשה בגופה ושורפה ליכא כרת. ומ"מ שפיר דייק מינה הש"ס דאפי' ריח לבד יש בו מעילה כמ"ש לפנינו באות י"א]: ו) ואם באנו ליישב משום טעם דמעילה. כך י"ל כי בגמ' (ברכות דל"ה) מקשה כתיב לד' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם. ומשני כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. וע"כ לענין הריח לא יועיל הברכה. דהנה בגמ' ערכין (דף כ"א.) המשכיר בית לחבירו והקדישו. שוכר הדר בה מעל. דאף דהנאת דירה שלו. מ"מ הרי נהנה מבית שגופו הקדש. וה"נ המריח בפרי שעיקרו לאכילה והוא מברך שנתן ריח טוב בפירות עדיין גוף הפרי הקדש והאוכלו מעל שעדיין לא בירך עלי' בורא פרי העץ. נמצא מריח בפרי שגופו הקדש. ומה הועיל בברכה ברכת הריח. כן יש לומר: ז) אך בפשיטות יש ליישב שהרי חכמים לא תקנו ברכה רק על הנאת אכילה ואם רוחץ בחמין וכהאי גוונא מן הנאות אינו מברך. וריח לאו כאוכל חשיב דקיימא לן ריחא לאו מילתא. ופי' הרמב"ן בחי' והר"ן בפ' גיד הנשה דריחא לאו כטעמא. והנאה גרידתא הוא. ומותר כשאינו מתכוין. ואפילו לאביי דאמר ריחא מילתא דכטעמא חשיב. זה במידי דמאכל. אבל המריח בבשמים שאינם לאכילה ודאי לאו אכילה חשיבא. וראי' לזה מפסחים (דף כ"ה.) הנאה הבאה לאדם בעל כרחי' מותרת. ופרש"י בריח ע"ז. ואי כטעמא חשיב בכל ענין אסור.

וכיון דהנאה גרידתא הוא על כן שאל הש"ס מאי שנא מכל הנאות. ובתוס' פסחים (דף נ"ג) אהא דאין מברכין על האור אלא במוצאי שבת, והקשו בתוס' למה אין מברכין בכל שעה שנהנה ממנו. ותי' דהני מילי כשגופו נהנה. משמע אפילו לאו מידי דמאכל. היינו לפי האמת שמברכין גם על הריח. וכן כתב הריטב"א שם. והכוונה בהנאה שנכנס לגוף: ח) נחזור לענינינו דברכה נראה חיוב גברא וממילא כשנהנה בלא ברכה מעל. לא שעיקר טעם הברכה משום מעילה. וראי' לזה בעל קרי אוכל בלא ברכה לפני'. ואי איסור מעילה אף מדרבנן יהא אסור לאכול עד שיטבול וכמו שאר איסורי אכילה מדרבנן שאסורים אפילו לחולה שאין בו סכנה. אלא ודאי מצוה בעלמא לברך וכשאסור לברך לא רמיא חיובא עלי': ט) ומכל מקום לעניות דעתי גם בברכה מצינו שלא פקע חיובו. וראי' בוסר כפול הלבן דמברכין עליו בורא פרי העץ. אף דפטור ממעשרות עד שיביא שליש. רק לענין ערלה חשיב פרי דחל עליו האיסור בעודו באילן דאז הפרי ראוי לגמור. אבל חיוב מעשרות דבתלוש ואז לאו פרי. ומדמברכין עליו בורא פרי העץ על כרחך הטעם משום דחל עליו ברכת בורא פרי העץ במחובר. דאז הי' פרי משום דראוי לגמור על כן גם בחיוב ברכה אמרינן דמשחל תו לא פקע. אך לחלק בין ברכה ליום הכיפורים אין לנו כמ"ש: י) איידי דאיירינן בדין ריח אין בו משום מעילה. אכתוב לו מה שאני מתקשה שם בדברי רש"י שכתב וברייתא במריח בביתו שנותן ממנה על הגחלים. וקשה לפי מה שכתב המשנה למלך פ"ח מהלכות כלי המקדש הלכה ו' במראה דאין בו משום מעילה. דמכל מקום אם הדליק נר לראות לאורו ודאי מעל. אם כן מה הוכיח הש"ס דריח יש בו משום מעילה כיון שנותן בעצמו על הגחלים. ודברי המל"מ ברורים שהרי אסור להדליק בערלה. ובבבא קמא (דף ק"א.) בעי למילף דיש שבח סמנין על גבי צמר מדאסור צביעה בערלה.

וכתבו התוס' שם דאי יש שבח סמנין על גבי צמר היינו דילפינן מערלה. ואם כן נוכל להוכיח דאסור להדליק נר בהקדש. מדאסר להדליק בערלה. ולהיפוך אין להוכיח לאותו צד דאין שבח סמנין על גבי צמר דלא ילפי' מערלה. אם כן לכאורה מדאיצטריך קרא בערלה. שמע מינה דבעלמא מותר. דליתא דבערלה איצטריך קרא משום דהוא מהנשרפין והוה אמינא דבשעת ביעורו דינו כלאחר ביעורו וכמ"ש התוס' פסחים (דף כ"ב) בד"ה מנין. ועיין בתוס' רי"ד ב"ק (דף ק"א) בסוגיא דיש שבח סמנין על גבי צמר שכתב דבר מחודש דהא דאיצטריך קרא בערלה שלא ידליק בו הנר שאם דלק יהי' אסור ליהנות לאורו. ועל כל פנים זה פשוט שאם הדליק לראות יש בו משום מעילה אם כן לפרש"י מה הוכיח הש"ס מהברייתא דריח יש בו משום מעילה י"א) ואפשר לומר דהוכחת הש"ס דאי ריח אין בו משום מעילה ומדאורייתא משנתן על הגחלים מותר להריח בו דאין איסור בריח מן התורה. אם כן בשעת נתינה על הגחלים מעל. וברייתא קתני והמריח מעל משמע דהמעילה אחר כך. והיינו משום דריח יש בו מעילה ובשעת נתינה עדיין לא מעל שהרי אסור להריח בו. אשים קנצי למילין. בזה אצא ואו"ש למר ולתורתו החותם באה"ר הק' אברהם. סימן לח ב"ה. נשאלתי בזקן שקשה לו ללעוס ועושין לו מאכל מבשר טחון מעורב בו קמח ולחם לבן חלק חמישית אם מברכין עליו בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש. דכל שיש בו מחמשת המינים כו' א) תשובה. חקרתי אצל העושים מאכל הזה ואמרו כי אין מערבין אף אחד מעשרה לחם לבן בבשר. והכוונה בעירוב הלחם אמרו לי שהוא כדי לדבק הבשר ויהי' מרופרף [לויז בלעז] קל לאכול. ואמי תי' אמרה לי שהכוונה גם כן שיהי' הנפוח רב: ב) והנה אם הכוונה לדבק הבשר.

הרי הדבר מפורש בש"ס ברכות (דף ל"ט) אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמר לי תבשילא דסילקא דלא מפשי בה קימחא בורא פרי האדמה. דלפת דמפשי בה קימחא טפי בורא מיני מזונות. והדר אמר אידי ואידי בורא פרי האדמה. והא דמפשי בה קימחא טפי לדבוקי בעלמא עבדי לי'. וגם הכוונה שיהי' מרופרף [לויז] נראה דחשוב גם כן כמו לדבק. שהרמב"ם פ"ג מהלכות ברכות כתב דהא דמברכין בורא מיני מזונות היינו דווקא אם עירב מדגן כדי ליתן טעם בתערובת. ובתוס' (דף ל"ו:) בסוף העמוד כתבו אם עושין אותו. כדי שיסעוד הלב. אבל לא שיהי' לויז. קל לאכול. בלא שיניים. ודומה למ"ש הרמב"ם שאם נתנו כדי ליתן ריח או לצבוע התבשיל דלא חשיב עיקר ומברך שהכל: ג) ובשיטה מקובצת (דף ל"ט.) כתב בהא דלדבק מברך שהכל. דכל שהוא לכוונת אכילתו מברך בורא מיני מזונות. נראה דהכוונה שיהי' לויז חשיב צורך אכילת בשר שיהי' קל לאכול. לא כוונת אכילת הדגן. אך הכוונה שיהי' הנפוח רב. אפשר לומר שיחשב כוונת אכילתו שיאכל יותר היינו שיאכל גם הדגן. ואף שמכוין לדבק ושיהי' קל לאכול. מכל מקום כיון שמכוין גם לכוונת אכילתו נראה דלא חשיב טפל. דומה להא דשבת (דף צ"ג:) דמוציא אוכלין בכלי חייב על האוכלין ופטור על הכלי. ואם הי' צריך לכלי חייב על הכלי. הרי אף שהכלי צורך האוכלין גם כן לא חשיב טפל וחייב, והכא נמי כיון שאין כוונתו לדבק לבד רק לצורך אכילתו גם כן לא יחשב טפל. וחזר הדין דכל שיש בו מחמשת המינין מברך בורא מיני מזונות, אך ראיתי בפסקי ריא"ז דכל שנותן בה קמח לעבות את התבשיל מברך שהכל. וגם יש לומר דמה שהנפוח רב הוא גם כן שהבשר לויז ונפוח. ויש בבשר עצמו יותר. דומה למה שאמרו בשר עגל שנתפח. חשוב בשר העגל עצמו שיעורו גדול כמבואר פרק כל המנחות, ואין זה כוונת אכילת דגן:

ד) ועוד נראה טעם לברך שהכל. דהנה קשה טובא בהסוגיא דסילקא ולפתא הנ"ל למה דסלקא דעתי' דרב כהנא דלאו לדבק עבדי לה. אם כן אפילו תבשילא דסילקא דלא מפשי בה קימחא יברך בורא מיני מזונות. דהיינו דרב ושמואל (בדף ל"ז) כל שיש בו מחמשת מינים מברך בורא מיני מזונות. אף דשם לא מפשי בי' קמחא ודובשא עיקר עי"ש. ודוחק לומר דהיכי דלא מפשי בה קימחא בסילקא ידע רב כהנא דלדבק עבדי לה. דאדרבה מהגמרא משמע דהא דשדי בה טפי לדבק עבדי לה. ומעט קמח עושין לאכילה. ואף על פי כן אינו מחויב לברך בורא מיני מזונות: ה) על כן נראה לשיטת התוס' הנ"ל ד"ה אי דרב ושמואל. כשעושין אותו לסעוד הלב. דזה פעולת הדגן שסועד הלב. על כן אם מתכוין לכך אפי' הוא מיעוט אינו טפל לגבי שאר דברים. כיון דשאר דברים אינם סועדים הלב כמו דגן. ולפי זה כשנותן הקמח כדי ליתן טעם בתבשיל אין זה דינו של רב ושמואל דכל שיש בו כו'. ותלי אם הקמח הרוב. או שאר דברים הרוב אבל אם הוא לדבק בעלמא שהוא טפל לגבי שאר דברים. אפילו הדגן הרוב מברך על שאר דברים ופוטר הדגן. וכ"כ הב"ח (ודלא כט"ז שכתב בלשון אפשר אם הדגן הרוב אפילו לדבק מברך בורא מיני מזונות. שאינו מיחוור כלל. ובפרט הראי' שהביא מיו"ד שאינו ענין לכאן כלל. מיהו דינו של הט"ז בלעקיך שמברך בורא מיני מזונות אמת אפילו אין רוב דגן. דלעקיך חשיב מתכוין לאכילת דגן גם כן. אף שעיקר הכוונה למתיקת הדבש וכמ"ש הרב בספר ברכת הנהנין פ"ג סעיף ד"] ועל כרחך תבשילא דסילקא ולפתא אין כוונתו בקמח לסעוד ועל כן דסילקא דלא מפשי בי' קימחא שאין הקמח הרוב מברך שהכל. ודליפתא דמפשי בי' קימחא מברך בורא מיני מזונות אף שאין כוונתו לסעוד.

וכל זה לפי מאי דסלקא דעתי' דרבוי הקמח גם כן הכוונה לאכילתו וחזר בו רב כהנא דרבוי הקמח הוא לדבק וטפל אל הלפת. ואף דמעט קמח לכוונת אכילה. הרי הלפת הרוב נחשב עיקר לגבי המעט קמח ורבוי הקמח הלא לדבק בעלמא הוא: ו) העולה מזה לשיטת התוס' ג' חילוקים בדבר אם הכוונה בעירוב הקמח לסעוד הלב אפילו הקמח מיעוט מברך בורא מיני מזונות והיינו דרב ושמואל. והיכי שאין כוונתו לסעוד. ומכל מקום מתכוין לאכילה. תלי הדין אם הקמח הרוב מברך בורא מיני מזונות. ואם שאר מינים הרוב. מברך כברכת שאר מינים. והיינו סלקא דעתי' דרב כהנא. והיכי שאין מערב לכוונת אכילתו. אפי' קמח הרוב מברך כברכת שאר מינים: י) אבל הרמב"ם כתב דאפילו נתן הדגן רק כדי ליתן טעם בתבשיל מברך בורא מיני מזונות אפי' הדגן מיעוט. וכן כתב בשיטה מקובצת להדיא דאם רק מכוון לאכילת הדגן גם כן מברך בורא מיני מזונות אפי' הדגן מיעוט. וקשה לדידהו קו' הנ"ל דאם כן למאי דסלקא דעתי' דרב כהנא אפילו דסילקא יברך בורא מיני מזונות. אך ישוב לזה לפי דברי השיטה מקובצת שם שאם אין בו כזית בכדי אכילת פרס בדגן מברך כברכת שאר מינים. ואם כן נפשר דסילקא דלא מפשי בי' קימחא היינו שאין בו כזית בכדי אכילת פרס: ח) אך בש"ע סימן ר"ח סעיף ט' פסק כדברי רבינו יונה דאפילו אין כזית בכדי אכילת פרס מברך בתחילה בורא מיני מזונות אך לבסוף אינו מברך ברכת מעין שלש רק בורא נפשות רבות [ובאמת דעת המג"א דדוקא בקמח דגן עם קמח שאר מינים. אבל בקמח דגן עם שאר דברים שאינם קמח אפילו אין בו כזית בכדי אכילת פרס מברך ברכה מעין שלש. והמעדני מלך כתב להדיא להיפוך דאין נפקא מינה כלל בזה.