שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 16

הרי דס"ל דאין הטעם משום חסרון שבחוליא. דא"כ מה נ"מ בין צלע גדולה או קטנה: יב) ועוד נ"ל להביא ראי' מדברי הרשב"א באותו תשובה שכתב הטעם לשיטת רש"י דיתר אחת כחסר אחת משום דקי"ל כר' יוחנן דבעי רוב משני מקומות. והא אפי' אי הלכה דרוב מצד אחד מטריף. והיינו בחסרים ששה. והרי בבהמה שנמצאו בה ט"ו צלעות אין כאן יתרים רק ארבעה. אך לפמ"ש דבתר בהמה זו אזלינן. וע"כ כיון דיתרים ארבעה הו"ל כאילו חסרים עוד ארבעה ובסך הכל שמונה. נמצא שנעקר רוב מהט"ו צלעות ורוב מצד אחד מגולה ודו"ק: נאום הק' אברהם סימן נט שאלה. לבאר הא דתנן (חולין ע"ו.) בהמה שנחתכו רגלי' מן הארכובה ולמטה כשירה מן הארכובה ולמעלה פסולה. מה הוא ארכובה אם הוא הערקום או הגליד שלמעלה מהערקום. וכבר נחלקו בזה רבותינו האחרונים (בסי' נ"ה). גם לבאר מה שנסתפק בו הרא"ש בתשו' אם נחתכו רגלי' בארכובה גופי' מהו. וזה החלי בעז"ה: א) תשובה. הנה הב"י (סי' נ"ה) כתב בשם הראב"ד דאפי' לעולא שם דאמר ארכובה שכנגדו בגמל ניכר ואם נחתך בפרק האמצעי שלא במקום צומת הגידין כשירה. מ"מ אם נשבר העצם במקום צוה"ג אפי' צוה"ג קיימים טריפה. ובשם הרשב"א ז"ל בתשו' כתב שחולק על זה. והוא בתשו' הרשב"א (סי' תשצ"ו). ומדברי הרא"ה בבדה"ב משמע קצת כדעת הראב"ד שכתב בין ללישנא קמא דר' יהודה בין לל"ב דר"י כל מקום שאלו יחתך טריפה אם נשבר העצם ג"כ טריפה כיון שאינו מעלה ארוכה משמע דבמקום צוה"ג ג"כ טריפה שהרי אלו נחתך לגמרי טריפה ואינו מוכרח]. ודברי הטור הקשה הב"י אהדדי. שבסי' נ"ה כתב ושלא במקום צוה"ג לרב אלפס אם אין עור ובשר חופין את רובו אבר אסור ובהמה מותרת. משמע שבמקום צוה"ג אם נשבר העצם טריפה אפי' לרב אלפס.

ובסי' נ"ו כתב שאם נשבר העצם במקום צוה"ג וחזר ונקשר יפה יש אוסרין בלא בדיקת צוה"ג. אלמא דבבדיקה מיהת מיתכשרה: ב) ולפענ"ד נראין דברי הטור פשוטים וברורים דודאי סבירא לי' כסברת הראב"ד דכל שנשבר העצם ויצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו כיון שחשיב כאלו נחתך במקום ההוא. וא"כ הוה לי' כאלו נחתכו צוה"ג וכדאמרינן בגמ' יאמרו אבר שממנה חי' מוטל באשפה ובהמה מותרת. הרי דחשיב כאלו נחתך לגמרי וכדברי הרא"ה בבדה"ב שכתבנו לעיל. אבל כל שחזר ונקשר יפה דאז מוכח שלא יצא לחוץ. על כן אינו טריפה אם הגידין קיימין (ולפנינו יתבאר בעז"ה כוונת קושית הב"י על הטור] העולה מזה שגם הטור סובר כהראב"ד דאם נשבר העצם ויצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו טריפה אף שהגידין קיימים: והנה לדעתם נראה פשוט דאם נשבר העצם בגליד שהוא למעלה מהערקום ואין עור ובשר חופין את רובו דטריפה כיון דשם הוא מקום צוה"ג כמבואר בש"ס שם דעלוי ערקומא מתחיל צוה"ג. וכן כתב הט"ז דבגליד מתחיל צוה"ג. אלא אפי' להרשב"א הנ"ל נראה דלדידן מודה דטריפה. דהנה לכאורה קשה על הרשב"א דידי' אדידי'. שהרי בתה"א (דף מ"ט) ובמה"ב שם פירש הא דאתקיף ר"נ אדשמואל (שם ע"ב) יאמרו אבר שממנה חי' מוטל באשפה ומותרת. דהפירוש משום דשם צוה"נ ושמואל ס"ל דאין טריפות אלא למעלה מארכובה שכנגדו במל ניכר יע"ש. ובמה"ב הוסיף לומר דטעמא דרב דמטריף נחתך למעלה מארכובה הנמכרת עם הראש משום דניטל צוה"ג אמרו לא נחתך יע"ש. וא"כ לשמואל דס"ל דלמעלה מארכובה הנמכרת עם הראש כשר משום דסבירא לי' דאין טריפות בניטלו צוה"ג. ואין טריפות אלא בנחתכו הגידין עצמם. אבל בהא מודה לרב דנשבר דינו כנחתך לגמרי וא"כ בנשבר במקום צוה"ג האיך יכשיר:

ד) אלא דבאמת לק"מ דפירוש זה כתב בתשובה שם לשיטת רש"י במחלוקת רב ושמואל יע"ש. ועוד דדוקא לרב דסובר דניטל צוה"ג טריפה ואין הטעם משום דכאיב על כן בנשבר העצם כיון דעיקר חיות הרגל על ידי העצם. ומהאי טעמא בנשבר העצם האבר אסור משום אבר המדולדל חשיב כניטל צוה"ג. משא"כ לגאונים דפסקו דלמעלה מצוה"ג אם נחתך כשר על כרחין הטעם רק משום דכאיב. ועל כן אף בנשבר העצם כל זמן שלא נחתכו הגידין עצמם לא כאיב וכשר [ועוד אכתוב בזה טעם ברור בעז"ה] אבל לדידן דקי"ל דבכל מקום שנשבר למעלה מארכובה הנמכרת טריפה ומפורש הטעם בהרשב"א משום דכשנשבר העצם חשיב כאלו ניטל הצומת. א"כ כ"ש כשנשבר בגליד שהוא כנגד הצומת דטריפה. וא"כ הדבר פשוט לדינא כיון דהראב"ד מטריף והטור נראה דעתו ג"כ להטריף והרשב"א החולק בררנו ג"כ דלדידן מודה דטריפה והגהת אשר"י שהביא ב"י ג"כ דעתו כדעת הגאונים. וא"כ אין ראי' ג"כ ממנו לדידן דקי"ל כרש"י והרשב"א כלישנא קמא דרב. וא"כ הדבר ברור דטריפה: ה) ועוד נראה לפענ"ד בטעם הרשב"א דמכשיר נשבר העצם כנגד צוה"ג. דהנה הרמב"ן פסק לדעת הגאונים דנחתך למעלה מצוה"ג כשר. דאם נחתך במקום צוה"ג ושוב חתכוהו למעלה דחוזר להכשירו והרשב"א והר"ן נחלקו עליו דלא מצינו טריפה חוזרת להכשירה אלא דכיון שנחתך במקום צוה"ג נכנס כאב בבהמה ושוב אינה חוזרת להכשירה יע"ש. והנה הרמב"ן הקשה על עצמו דכיון שיש לה רפואה א"כ אינה טריפה אף קודם שנחתך למעלה כדאמרינן בעלמא גמירי דאי בדרי לה סמא חיי. ותירץ דשאני הכא דבאותו טריפות שהיא עכשיו אינה יכולה לחיות. והנה הא דנשבר העצם חשיב כאילו ניטל כל האבר וגם צוה"ג. הוא משום דכל חיות האבר ע"י העצם וכשנחתך העצם ולא הדר בריא אין האבר מתקיים. וכן משמע בבדה"ב להרא"ה.

ועל כן כיון דטריפתו אינו מחמת עצמו רק משום דסופו ליטולן צוה"ג. שוב לדעת הגאונים דנחתך למעלה מצוה"ג כשר. אי אתה יכול לומר דנשבר עצם מקום צוה"ג שיהי' טריפה משום דסופו לחתוך האבר במקום צוה"ג. דאולי יחתכנו למעלה קודם שיפסקו צוה"ג ואין סופי הגידין ליפסק כלל. ולא שייך לומר דבאותו ענין שהיא עתה אינה יכולה לחיות. דבאמת כמו שהיא עתה יכולה לחיות אלא שאתה בא להטריפה על שם סופו שסופו ליפסק צוה"ג. והרי אפשר שלא יבא כלל לידי פסיקת צוה"ג אם יחתכנו למעלה כנ"ל ודו"ק: ו) ולדעת הרשב"א והר"ן החולקים עליו נראה דכ"ש דכשר. כיון דעתה לא נחתכו צוה"ג ועדיין לא התחיל כאב בבהמה. אלא שסופו ליטול במקום צוה"ג ואז יתחיל כאב בבהמה. והרי אפשר שיחתכנו מקודם למעלה ולא יתחיל כאב בבהמה כלל. וכיון שאפשר שיבא לכלל היתר שוב אינו טריפה כלל וכההיא דגמירי דאי בדרי לה סמא חיי: ז) ואל תשיבני מהא דכתב הרב פרמ"ג (סי' ל' בש"ד סק"ז) במעשה דריק"ש בעוף שנחסר מגולגלתו כערך סלע מבהמה וחזר ונקשר דלא מהני לשיטת התוס' דחסרון כסלע טריפה משום דסוף הקרום ליפסק. הרי דלא מהני אף שנתרפא קודם שניקב הקרום ולא התחיל כאב בבהמה עדיין. דליתא. דהתם כיון דמחמת חסרון סופו לינקב הקרום נמצא שתיכף שנחסר הגלגולת התחיל חסרון וכאב בקרום וסופו לינקב אף שנתרפא הגלגולת. משא"כ הכא אף שהתחיל כאב בצוה"ג. מ"מ בבהמה לא התחיל הכאב. וא"כ אם יחתוך העצם למעלה מצוה"ג יכשיר ואף עתה כשירה כנ"ל. והא ודאי אין סברא לומר דמשום שהתחיל כאב בצוה"ג הבהמה טריפה והתחיל כאב בבהמה דאנן נחתכו צוה"ג אמרינן ולא התחיל כאב בצוה"ג. וא"כ מאי תירצו התוס' אהא דלא חשיב רק ח"י טריפות משום דכולהו אחריני משום דסופו לינקוב עוד ראי' מהא דנסתפק הרב פרמ"ג דלבעי כ"ד חודש.

ואמת שלפי מה שהוכיח מהיש"ש דלא בעי אלא י"ב חודש משמע קצת דתיכף מתחיל הכאב בבהמה. אולם לדעתי נראה ברור כמ"ש. ויש קצת ראי' ג"כ מהא דסובר הרמב"ם דסופו לנקוב הוושט לא הוי רק טריפה ולא נבילה ודו"ק: ח) ובהכי ניחא הא דכתב הרשב"א בתשו' (סי' תשצ"ו) להשואל בדין זה דנשבר העצם לבד במקום צוה"ג כשירה. דגדולה מזו כתב הרמב"ן דאם נחתך הצומת ואח"כ חתך למעלה דכשר. ולכאורה תמוה דמה ראי זה כראי זה. ולפמ"ש ניחא דלטעם הרמב"ן כשר כנ"ל. ולשיטת הרשב"א נמי כשר אלא דיש לפקפק קצת כנ"ל דהכאב התחיל תיכף על כן כתב דלשיטת הרמב"ן פשיטא דכשר ודו"ק היטב: ט) וכל זה לשיטת הגאונים אבל למה דקי"ל כרש"י הדר דינא דנשבר העצם כנגד הצומת דינו כנחתך צוה"ג ואין תקנה דאף אם יחתך למעלה יפסל לרש"י. וא"כ מה נסתפק בזה הרא"ש ז"ל אם כשר בגליד כיון דהוי כאלו נחתך הצוה"ג שם וטריפה כמ"ש הש"ד (סי' פ"ז) הובא בט"ז דאם נשבר הצוה"ג שם טריפה: י ועוד לדעת מהר"י ן' חביב שהובא בב"י דארכובה הוא הגליד שלמעלה מהערקום אף אם נאמר דס"ל דנשבר העצם אין דינו כנחתך הצומת. מ"מ מה קשיא לי' להרא"ש דיוקא דרישא אסיפא. דאימא דבארכובה עצמה דינו כלמטה. ומ"מ אי אפשר למתני בארכובה עצמה נחתך כשירה דנחתך לגמרי משמע עם צוה"ג: יא) ומכל מקום אפי' למה שכתבתי דנשבר העצם לבד בגליד טריפה משום צוה"ג נוכל ליישב דקדוק המשנה. ונקדים לפרש קושית הב"י על הטור שכתבנו לעיל (אות א') דלכאורה תמוה קושייתו דכיון שנקשר על כרחין לא יצא לחוץ ולמה נחשיב כאלו נחתך הצומת כנ"ל עי"ש. ונראה דהנה הא דכתב הטור דצריך לבדוק הצומת. ולא אמרינן מדחזר ונקשר ראי' שלא נפסק הצומת. כמו שאנו אומרים מדחזר ונקשר הוא ראי' שלא יצא לחוץ].

היינו משום דכל שאינו טריפות מחמת עצמו לא מהני חזר ונקשר דאפשר להיות חזר ונקשר אף שנחתך הצומת כיון שהעצם לבד אינו מטריף. והנה כבר כתבנו לעיל (אות ז") בשם הרב פרמ"ג דמטעם זה לא מהני חזר ונקשר בחסרון בגלגולת כסלע כיון דאינו טריפות מחמת עצמו רק משום דסופו לנקוב הקרום. הרי דאף דהכא משום דסופו לנקוב מטריף בשבירת הגלגולת לחוד ולא דמי לנשבר העצם במקום צוה"ג דצריך לבדוק הצומת משום דשבירת העצם לחוד אינו מטריף רק אם נשבר הצומת ממש] מכל מקום כיון דאינו טריפות מחמת עצמו ממש לא מהני בי' חזר ונקשר. והנה מדברי האו"ה שהביא הד"מ (סי' ס"ב) דבאבר המדולדל לא מהני בי' חזר ונקשר דכיון שנאסר אי אפשר לחזור להיתרו שמא לא נתרפא יפה. משמע מלשונו דבאבר המדולדל יכול לחזור להתרפא יפה אף שכבר נאסר. ואין ראי' ממה שנתרפא יפה שלא יצא לחוץ כלל אלא דאם הי' נתרפא יפה הי' מותרת ולא אמרינן בזה אין טריפה חוזרת להכשירה כיון שאינו "טריפה". וא"כ יפה הקשה הב"י כיון דהא דקי"ל דלמעלה מארכובה הנמכרת עם הראש כל מקום שיחתך טריפה. לאו ודאי הוא אלא לחומרא חיישינן לל"ק כמבואר ברש"י וא"כ האיך יועיל חזר ונקשר שמא באמת הדין דנחתך למעלה מצוה"ג כשר וא"כ אין טריפות בנשבר העצם כנגד הצומת. רק משום דסוף הצומת לפסוק. וכיון דאין טריפות מחמת עצמו לא מהני בי' חזר ונקשר כמבואר וכנ"ל: יב) ואין לומר ג"כ כיון דמכל מקום אותו אבר נעשה אבר המדולדל לא הי' אפשר להתרפא. זה אינו דכבר הוכחנו מדברי האו"ה דבאבר המדולדל לא אמרינן האי סברא ואף הד"מ שחולק אינו חולק אלא דאמרינן שחזר ונתרפא יפה והותרה אח"כ דלא שייך בזה אין טריפה חוזרת להכשירה. וזה הוכיח מדסמכינן במקום שעושה טריפה דנתרפא יפה. ועל כורחין שלא יצא לחוץ. ה"נ סמכינן שנתרפא יפה והותרה אח"כ.

ובזה נוכל לתרץ דברי האו"ה דאפי' נתרפא קצת על כורחין שלא יצא לחוץ] וכמ"ש הב"י (סוף הסי') ובשלמא בנשבר למעלה מצוה"ג מהני חזר ונקשר אף שכתב הרשב"א בחדושיו בתה"ב דקושית ר"נ לשמואל יאמרו אבר שממנה חי' מוטל באשפה ומותרת. היינו שהצוה"ג מוטלים באשפה. וא"כ אינו טריפות מחמת עצמו. ליתא דמ"מ לרב דס"ל למעלה מארכובה הנמכרת עם הראש ודאי הוא טריפות מחמת עצמו ג"כ. ואפי' נברא בלי צומת דכשר לדעת הרמב"ם. מ"מ אם נחתך למעלה מארכובה הנמכרת עם הראש טריפה. אלא דהש"ס הקשה כן לשמואל דאפי' לדידך דס"ל ארכובה שכנגדו בגמל ניכר. מ"מ יהא טריפה מחמת צוה"ג עי"ש בתה"ב וחבין. וכיין דהוא טריפות מחמת עצמו ג'"כ על כרחך שלא יצא לחוץ. וא'"כ ממנ'"פ כשירה אם נחתך למעלה מצוה"ג. אי כהגאונים כשירה ואי כרש"י על כרחך לא יצא לחוץ. אבל נשבר העצם במקום צוה"ג קשה שמא כהגאונים דלמעלה מצוה"ג כשר ואפי' רש"י אינו מטריף רק מחמת ספק כנ"ל. ושמא כשר באמת למעלה. ונמצא שאין טריפות במקום צומת רק מחמת צוה"ג ולא מהני בי' חזר ונקשר ודו"ק היטב: יג) ולפמ"ש י"ל קושיית הרא"ש בדקדוק לשון המשנה אפילו לפמ"ש לעיל (אות ט') דנשבר העצם כנגד הגליד פשיטא דטריפה. מ"מ ניחא דלא תני בארכובה עצמה דנחתך טריפה דנפקא מינה דאינו טריפות מחמת עצמו בגליד רק מחמת צוה"ג דלא מהני בי' חזר ונקשר. ולעולם דבגליד דינו כלמטה מארכובה ולית בי' טריפות מחמת עצמו. וכשירה לא מצי למיתני. דמ"מ טריפה מחמת הצומת כנ"ל. וטריפה נמי לא מצי למיתני דהא טריפה מחמת עצמו מהני בי' חזר ונקשר ובאמת אינו טריפה רק מחמת הצומת והא תני וכן שניטל צוה"ג ודו"ק היטב: יד) אמנם לברר מה נקרא ארכובה אם הגליד או הערקום. נקדים לברר ספיקו של הרא"ש בארכובה עצמה מהו הדין.

ונראה דהנה בכמה מקומות בש"ס ואחד בפרק אלו טריפות כל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מגריס של כתמים להקל. ונסתפקתי אם הוא ספק לבד ובכל מקום להחמיר ובכתמים להקל או דלמא דודאי התנא שאמר השיעור ידע השיעור מצומצם והוא ידע שמספק נלך להחמיר ובגריס ידע שנלך להקל וסתם הדבר. ואם לא שכן הוא השיעור בכל מקום להחמיר ובגריס להקל באמת לא הי' אומר השיעור סתם ונחמיר ונקט שלא כדין. והכוונה בשיעור להחמיר או להקל היינו אם עד ועד בכלל או ולא עד בכלל עי"ש: טו) ונראה להוכיח מדאמר בנדה (ד' י"ד) בדקה עצמה בעד שאינו בדוק והניחתו בקופסא ולמחר מצאה עליו דם רבי אומר טמאה משום נדה. ור' חייא אמר טמאה משום כתם. אמר לי' ר"ח אי אתה מודה שצריכה כגריס ועוד. אמר לו אבל. אמר לו אף אתה עשיתו כתם. ורבי סבר בעינן כגריס ועוד לאפוקי מדם מאכולת וכיון דנפיק לה מדם מאכולת ודאי מגופא אתא ע"כ לשון הגמ'. הרי דאפי' בההיא דהיכא דאיכא כגריס ועוד טמאה מן התורה. מ"מ אזלינן בשיעור גריס להקל ואינו טמא עד שיהא כגריס ועוד. וגריס עצמו טהור. ואי אמרת דהוא משום ספק כתמים להקל הא הכא הוי ספק נדה דאורייתא. והאיך ניזיל להקל, דאף דבפחות מגריס תלינן בדם מאכולת להקל. היינו משום דמוקמינן לה אחזקת טהרה. אבל בשיעור גריס אם נאמר דהוי ספיקא דדינא אין להעמיד אחזקה וכמו בספק טריפה דאפי' לשיטת התוס' דהיכא דאיכא למתלי לאיסור כמו להיתר מוקמינן אחזקת טהרה. מ"מ בספיקא דדינא אזלינן לחומרא וכמו שביאר זה הפר"ח מכמה מקומות בפרק אלו טריפות. אלא ודאי דכיון שידעו חכמים שנלך בכתמים להקל כיון שהם דרבנן והם ידעו השיעור מצומצם אותם ששיערו השיעור. ובודאי ידעו דדם מאכולת יכול להיות אף בגריס מצומצם ועל כן אף במקום שהנ"מ בדין תורה הדין כן. וזה ברור.

ודוק מינה לאידך גיסא דבמקום שהדין לילך להחמיר הוא ג"כ מטעם ודאי. וכן מוכח להדיא בתוס' חולין (דף מ"ו) ד"ה עד ועד בכלל עי"ש ודו"ק: טז) והנה בערכין (די"ט:) האומר משקל ידי ומשקל רגלי עלי מכניס ידו עד האציל ורגלו עד הארכובה. ובתוס' חולין (דק"ו: ד"ה אמר רב) כתבו בזה"ל משמע דארכובה באמצע היד כמו הארכובה באמצע הרגל יע"ש. וקשה לי על התוס' מנ"ל דארכובה באמצע הרגל דילמא מיירי בארכובה שכנגדו בגמל ניכר דכה"ג הא דתנן בפרק מצות חליצה מן הארכובה ולמטה חליצתה כשירה מיירי בארכובה זו כמ"ש הב"ש. וכן מוכרח שם בגמ' דקאמר ש"מ האי אסתוירא עד ארעא נחית. דאל"כ הוה לי' אסתוירא מעל ושוקא מעל דמעל. ואסתוירא היינו העצם הארוך היורד "מקניא" עד הרגל ועיין בס' המכריע (סי' י"ט) שהוכיח ממשנה זו דארכובה דפרק בהמה המקשה לענין טריפות הכוונה ג"כ על ארכובה זו יע"ש. ועיין בתוס' מנחות (דף ל"ג) ד"ה הא דעבידא כסכתא הא דעבידא כאסתוירא יע"ש. וא"כ מה פשיטא להו דארכובה זו הכוונה באמצע הרגל יז) ונראה משום דלעיל מינה (עמוד א') במשנה האומר ערך ידי וערך רגלי עלי לא אמר כלום ערך ראשי וערך כבדי עלי נותן ערך כולו זה הכלל כל דבר שהנשמה תלוי' בו נותן ערך כולו. ובגמ' לאתויי ברגל מן הארכובה ולמעלה כיון שהנשמה תלוי' בו. ואי אמרת דהאומר סתם רגל כוונתו עד ארכובה שכנגדו בגמל ניכר [ולרב דקי"ל כוותי' לחומרא] למעלה מארכובה הנמכרת עם הראש הנשמה תלוי' בו. ואמאי לא אמר כלום. אלא ודאי דלשון בני אדם רגל אינו רק עד ארכובה שקורין "קניא" והוא באמצע רגל: יח) וא"כ מהא גופי' יש להוכיח ספיקו של הרא"ש דעל כרחין הא דאמר מכניס רגלו עד הארכובה הארכובה עצמה בכלל כדקי"ל בכל מקום לחומרא עד ועד בכלל להחמיר. ולפי מה שהוכחנו מנדה הוא ודאי ולא ספק.

וא"כ אמאי האומר ערך רגלי עלי לא אמר כלום כיון דכוונתו על ארכובה עצמה ג"כ והארכובה דבר שהנשמה תלוי' בו. אלא ודאי דבארכובה עצמה כשירה ודו"ק: יט) וא"כ מזה עצמו יש להוכיח דארכובה הוא הערקום ולא הגליד. דבגליד פשיטא דטריפה אם נחתך לגמרי עכ"פ מחמת צוה"ג: כ) ולפי זה יצא לנו הדין דבגליד טריפה אפי' נשבר העצם לבד ובערקום כשר אפי' נחתך לגמרי ועיין בתוס' ריש פרק אלו טריפות ד"ה הנך דאפקת לא תיפוק שהקשו לעולא דאמר ח' טריפות ולית לי' דרכיש מאי נינהו ח"י טריפות. וי"ל דניטל צוה"ג חשיב חדא ולרכיש הוי בכלל נחתכו רגלי' יע"ש. ונראה ביאור דבריהם במ"ש דלרכיש הוי חדא ולעולא תרתי משום דרכיש ס"ל דלמעלה מהארכובה הנמכרת עם הראש ולעולם מטריף בנחתכו למעלה מצוה"ג משום דניטלו צוה"ג וכדברי הרשב"א בתה"ב. ועל כן לא הוי טריפות בפ"ע דמשום נטילת הצומת גם נחתכו רגלי' טריפה. ולא נ"מ בהא דנחתכו רגלי' טריפה רק "להתיר" אם חזר ונקשר שיהי' מוכח שמעולם לא יצא לחוץ ועל כן לא הוי טריפות בפ"ע אבל עולא לשיטתי' דס"ל למעלה מארכובה שכנגדו בגמל ניכר אבל למטה מארכובה זו אף שהוא למעלה מצוה"ג כשירה. וא"כ על כרחין הא דמטריף למעלה מארכובה לאו משום צוה"ג. על כן חשיב לעולא טריפות בפ"ע. וא"כ מהא גופי' מוכח דנחתכו רגלי' בערקום גופי' כשירה. דאם טריפה א"כ יש טריפות למטה מצוה"ג. וא"כ אכתי יחשב בתרתי אפי' לרכיש אלא ודאי דבערקום כשירה: כא' שבתי וראיתי ליישב דעת מהר"י ן' חביב שמפרש ארכובה הוא הגליד. והקשיתי עליו (באות יוד) דא"כ מה קשיא לי' להרא"ש דיוקא דמתני'. דלעולם בגליד דינו כלמטה אך לא בנחתכו צוה"ג. דבזה פשיטא דטריפה וכמ"ש בש"ד כיון דצוה"ג מתחילין שם. וא"כ נחתכו דלגמרי משמע על כן בארכובה עצמה טריפה.