שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 15

ואם הוא לפנינו צריך לבדוק שהטעם משום דמיעוט שאין מומחין מצוי ודמי לסרכות הריאה. וכה"ג בפ"ק דפסחים דצריך לשואלו אם הוא לפנינו. הנה דאי לאו דמיעוט אין מומחין מצוי לא הי' צריך לבדוק אף שבא להוציא מחזקת איסור ומשמע ג"כ דהא דצריך לשואלו בפ"ק דפסחים ג"כ משום דשכיח מי שלא יבדוק בלילה. וא"כ בי"ח טריפות כיון דאין מצוי בה טריפות אפי' הי' חזקת איסור לא הי' חייב לבדוק: ג מיהו ברשב"א בשם רמב"ן מבואר הטעם דצריך לבודקו אם הוא מומחה משום שבא להוציא מחזקת איסור וע"ש וכן משמע לי דחזקתו בדוק אין מיעוט המצוי כנגדו. דא"כ איך אזלינן בתר רוב הא רובא דתלי במעשה לא אזלינן בתרי' כדאיתא רפ"ג דבכורות ובדיקה הוא מעשה אלא ודאי עדיף מרובא וכן לשון הש"ס הכל חברים אצל בדיקת חמץ. וכ"ש דלא חשיב מיעוט המצוי. ומ"מ כיון שבא להוציא מחזקת שאינו בדוק צריך לשואלו. והא שאין בודקין אחר י"ח טריפות משום שאין חזקת איסור כנגדו ולדעת הפוסקים דבכל ספק טריפות חשיב חזקת איסור וכמו שבארתי לעיל (סימן כ"ב) באריכות. צ"ל משום דלבדוק כל י"ח טריפות הוא טרחא גדולה וסמכינן ארובא. וכלשון הש"ס פסחים לאטרוחי להאי מאי: ד) והנה לסברת הפוסקים הנ"ל דמחלקים משום חזקה. י"ל ה"ה בבדיקת הריאה משום מיעוט המצוי. ה"מ דלא מסייע לי' חזקה שיוכל להיות שנולדה עם סירכא. שהרי עגל בן יומו וידוע שכלו לו חדשיו צריך לבדוק הריאה משום סירכא ומתחילה הי' מיעוט המצוי שיש בה סירכא ואפי' בחי' וגדיים וטלאים כתב הריב"ש (סי' ע"ז) דחשיב מיעוט המצוי כ"ש בעגל ע"כ צריך בדיקה. אבל בר אווזא קודם שהלכה למים ולא אכלה התולעים היא בחזקת כשירה גמורה מחמת רוב שאין מיעוט המצוי כנגדה שלא יצטרך בדיקה ומחמת מיעוט המצוי תרצה להוציאה מחזקת כשירה גמורה אל תוציאנה מחזקתה.

ולא דמי לאווזות פטומות שאם לא בדק את הוושט במזיד דטריפה. דשאני התם שיש חזקת איסור דנקובת הוושט היא נבילה לכמה פוסקים. כן נראה ליישב המנהג: ה) מ"מ לדעת הפוסקים אפי' ספק טריפה חשיב חזקת איסור. רק י"ח טריפות טירחא גדולה ולבדוק רק מה שהוא מצוי אין טירחא גדולה מחויב לבדוק. ה"נ מחויב לבדוק. מ"מ היכא שיש מנהג שלא לבדוק אין לסתור מנהגם. כי י"ל שסמכו על הפוסקים דספק טריפות לא חשיב חזקת איסור. אך לפי מכתב מעלתו שזה איזה ימים התחילו לנהוג שלא לבדוק ומתחילה הי' המנהג לבדוק. חלילה לשנות המנהג. בפרט שהוא להחמיר בחשש איסור תורה. ע"כ מכאן ולהבא יבדקו הבר אווזות. אך על מה שעבר יש להם על מה לסמוך שלא יצטרכו להכשיר הכלים. והי' בזה שלום: בדבר השוחט לכתחילה אין לשחוט במקום שמרתת וזכורני מילדותי שהי' נמנעים מלאכול משחיטת הכפרים משום שעפ"י הממשלה הי' אז שלא לשחוט בכפרים והי' נמנעים מחשש מרתת: דברי הדו"ש הק' אברהם. סימן נה שנית להרב הנ"ל, א) מכתבו שנית הגיעני וטריח ר י' להאי גברא לחזור על דברים שכתבתים מ"ש שדבריי מתנגדים להש"ך שכתב עגלים לא שכיח סרכות הלא כתבתי בשם הריב"ש דאף בחי' וגדיים וטלאים שמתירין בדיעבד היינו דלא שכיח כל כך כמו בגסות. אבל גם בהם הוא מיעוט המצוי. וגם הש"ך שאמר דלא שכיח היינו דלא שכיח כל כך. אבל מ"מ הוי מיעוט המצוי ולולי כן לא הי' צריך לבדוק גם לכתחילה: ב' מה שכתב על מ"ש באווזות הלעוטות ספק נקובת הוושט היא חזקת איסור. וכתב מעלתו שח"ס אמר שאין שום חילוק בין ספק נקובת הוושט לשאר ספיקות אינו כלל. כי הח"ס אמר לענין לתלות במשמוש ידא דטבחא וכדומה. ומשום דרוב בהמות כשרות חשיב ידוע במה נשחט ומשום דרוב עדיף מחזקה אבל מודה דחשיב חזקת איסור וכן מפורש בדבריו:

ג) אך בש"ש חולק על הכר"ו שכתב דהוי ספק בשחיטה, והוא כתב להיפך וביקש להמלט מהא דנשמטה הגרגרת ספק קודם שחיטה מחמת דברי הרמב"ן שאם נשמטו הסמנין בשעת שחיטה א"א שתשחט שפיר. והנה לא העתיק יפה דברי הגמ' שחט הוושט ואח"כ נמצאת גרגרת שמוטה ספק קודם שחיטת הוושט. ובזה לא שייך סברת רמב"ן דלמה לא ישחט הוושט שפיר בשביל שמוטת הגרגרת. ועוד הרי הרשב"א עצמו שאמר סברת חילוק בין נולד ספק במעשה המתיר בין נולד ספק במעשה האוסר כתב בתה"ב שיטת בה"ג שהלמ"מ שאין מועיל שחיטת הוושט בעוד שאין הגרגרת ראוי לשחיטה. ומ"מ חשיב ספק בשחיטה: ד) ובחוות דעת כתב ג"כ כש"ש וכתב דהא דספק שמוטה אין ראי' שהרי הרשב"א בשם ר' יונה למד מזה לכל ספק טריפות. והנה תירץ קושיא בקושיא. ולי נתברר תה"ל דברי הרשב"א שמדמה ס' טריפה לס' בשחיטה כמו שרמזתי לו בתשובה ראשונה שביארתי במק"א [והוא לעיל סי' כ"ב] ומזה נשמע שאין דחוי הח"ד כלום. והדבר ברור דס' נקובת הוושט הוי ספק בשחיטה. וחשיב חזקת איסור. וכל עצמו של החוות דעת שנדחק לומר כן משום שהי' קשה לו דברי תוס' יבמות דישב לו קוץ בושט הוי חזקת היתר. וזה מפני שלא עלה על דעתו שיש פוסקים חולקים בנקובת הוושט שיהי' רק טריפה. אבל באמת מחלוקת גדולה בזה. והרב מלאדי ז"ל כתב שדעת החוס' דנקובת הוושט טריפה. ובצמח צדק החדש האריך בזה. וגם אני הארכתי בזה בתשובה [לעיל סי' כ"ב] ובררתי שדעת כמה פוסקים והתוס' מכללם שאינו רק טריפה. וא"כ אין צריך לדחוק כלל: ה) והנה כל הקושיא של כבודו שעליו סמך ראשו ורובו הוא על הרב מלאדי ז"ל שהחמיר לשרוף הכלים מהוושטין אף דנקובת הוושט לא הוי חזקת איסור כדעת הש"ש והח"ד כנ"ל. הנה ראה ראי' אחת ולא שתים. כי הרב (בסי' ל"ג) פסק דספק נקובת הוושט הוי חזקת איסור להפוסקים נקובת הוושט נבילה.

וממילא לשיטתו שפיר החמיר בוושטין משום דהוי חזקת איסור ומה זו סמיכה: ו) אך מה שהקשה לפי דברי הב"י דהיכא דיש חזקת איסור צריך לבדוק. ואם נימא דנקובת הוושט ופסוקת הגרגרת הוי חזקת איתור. נצריך לבדוק על נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת. לא קשיא. וזה לשון ספר האשכול (סי' ג' עמוד כ"ח) וקשיא לן כיון דנקובת הוושט ופסוקת הגרגרת לא מהני להו שחיטה הוה לן למבדק סמנין לאחר שחיטה בכל ארכן ורחבן דבהמה בחיי' בחזקת איסור קיימא עד שיוודע במה נשחטה. ואי משום דאזלינן בתר רוב נימא סמוך מיעוטא דנקובת הוושט לחזקת איסור דבהמה כהא דפרק האשה בתרא כד מעיינין שפיר אשכחן פתורא כיון דרחמנא אמר ליזיל בתר רובא ונשחוט לקנה ולוושט ולא ליחוש דלמא במקום נקב שחיט ובכל מקום הראוי לשחוט אמר שחוט להכי גם לאחר שחיטה לא צריך למיבדק דכולהו סמנין אכשרינהו לשחיטה ולית סברא למימר לחצאין אמר בכל מקום שתשחט ולא תיחוש שמא נקב ולשאר מקומות תחוש עכ"ל התירוץ אות באות: ז) ולכאורה כוונתו כיון דבמקום ששחט אי אפשר לבדוק דשמא במקום נקב שחט גם בשאר הסימנין א"צ לבדוק. אך לפי זה לא הי' צריך לומר ובכל מקום הראוי לשחוט אמר שחוט. ולא הי' צריך לומר דכולהו סימנין אכשרינהו לשחיטה אך כוונתו כיון שמותר לשחוט בכל הסימנין ולא ניחוש שמא במקום שישחוט יש נקב. אף אם לא שחט במקום זה א"צ בדיקה ועל כן כיון דכל הסימן הי' כשר לשחוט ולא ניחוש שמא יש במקום זה נקב גם לאחר שחיטה אין חוששין בכל הסימן לנקב. והא דקאמר ואין סברא לומר לחצאין אמר. כוונתו שאם ישחוט במקום זה כשר בלא בדיקת מקום זה. ואם לא ישחוט במקום זה יצטרך לבדוק במקום זה. ועל כן מיושב גם קושייתו דנצטרך בדיקה לכתחילה משום חזקת איסור.

דמ"מ כיון שקודם שחיטה לא הי' חוששין שמא יש נקב במקום שישחוט ואין בדיקה לזה דשמא במקום נקב שחט, גם אחר שחיטה א"צ בדיקה. ומי"ח טריפות הוא דקשיא לי' להב"י שאינם מקום שחיטה: ח' ומ"ש מהא דרשב"א בשם רבינו יונה בטעם בדיקת הריאה דהוי כמעלים מן האיסור וא"כ ה"נ בנ"ד. אמת הדבר דלפי דעת ר' יונה הי' הדין כן. אך דעת יחידית היא זו. ולעומת הדעת יחידית. הלא יש דעת הראב"ן ובעל העיטור והרא"ה דבשאר טריפות חוץ מוושט וריאה קרום שעלה מחמת מכה הוי קרום. וא"כ בנ"ד דכל הבועות היא קרום שעלה מחמת מכה כשרות. ואין לסתור משום זה מנהגן של ישראל במקום שנהגו שלא לבדוק: נאום הק' אברהם. סימן נו ב"ה יום ועש"ק משפטים תרכ"ז קראשנעוויץ לכבוד ידיד עליון הרב הגאון המובהק הצדיק המפורסם כקש"ת מו"ה ישראל יהושע אבד"ק קוטנא. א) מכתבו הגיעני ואנכי שאלתי את הקצב אתמול אם הדיחו ואמר שלא הדיחו כאשר יגיד לו ועכשיו אמר שאינו יודע אם הדיחו המשרתת בבית הקונה. ואולם מסתמא האמת בזה כדברי כבוד גאונו שמסתמא הדיחו כיון שהי' נקי בעת שהובא לפניו. ואנכי לא הי' לי לראי' מזה כי חשבתי שניקהו אח"כ וכמה ידא ממשמשי בהו: ב) אולם אעפי"כ איני יודע ל טריף כי הסכמת כל האחרונים להו יר בז נבדק אחר קורט דם מבחוץ. ומה שדימה לדברי התוס' בפרק השוחט שהתירו דוקא בלא ניכר שום חולי. הוא פלא אצלי ולא יכולתי להולמו. כי ים ההיתר רק משום שלא ניקב אלא מחמת חולי. אבל הכא שניקב ע"י מחט מה נ"מ אם ניכר חולי מבחוץ או לא: ג) ומה שכתב כבוד גאונו מחמת שהדגול מרבבה כתב להטריף באיכא קורט דם מבפנים וכאן הי' אודם מבפנים. לפענ"ד לדעת הדג"מ יש להטריף מחמת האודם מבחוץ לבד כי מזה ניכר שהי' מחיים כמו (בסימן ל"ו) בנתאדם סביב הנקב:

ד) אך נראה מדברי כל האחרונים להתיר בכל גווני וכן כתב הפר"ת להדיא וידוע דרב גוברי'. ובנ"ד שנתערב ברוב הרי כתב הש"ך (בסי' ס"ו) דהיכא דאף בלא תערובות יש פוסקים מקילין. ולדעת האוסרין הוא מחמת ספק מקילין בתערובת. ובנ"ד לא נודע עד אחר שנתערב. על כן אם הי' הדבר בא לפני הייתי מתירו. אולם מי אנכי להתיר נגד כבוד גאונו. אולם לחייב המוכר לא יכולתי כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. בשגם כי י"ל דאפי' נודה לכבוד גאונו. מ"מ לא הוי מקח טעות כי בעת שמכר לו עדיין לא הודח. ויוכל המוכר לטעון בשעה שמכרתי הי' ודאי כשירה כי באמת לא הי' קורט דם והי' יכולים לבדוק. ואצלך נעשה ספק טריפה. אולם י"ל להיפוך כיון דמ"מ אז הי' עלול שיולד ספק טריפות אם יודא. חשיב מום במקח. וכעת אין לי ראי' בדין זה לשום צד. מאוד אבקש מכבוד גאונו אשר ימחול להשיבני שנית ובטוח אני במדת ענותנותו שישיבני: אלה דברי ידידו עוז הק' אברהם סימן נז ב"ה יום ב' פקודי תרס"ה לפ"ק פה סאכאטשוב. שלום לכבוד מחו' הרב החו"ב מוה' חנוך העניך נ"י האבד"ק לאסקרוב. א) דבר מה שכתב הרמ"א יו"ד (סי' נ"ה סעיף ה') דבהפ"מ יש להורות כהלכה. דכתב בחכמת אדם שהכוונה אפי' אין עור ובשר שלם. אשר דעת כל האחרונים להיפוך. וביותר שגם הלבושי שרד בפתיחה (אות כ"ט) כתב דיש מקום לפרש דברי רמ"א אפילו ביש נקב. אך כתב שהמנהג אינו כך. ומה נוכל להקל נגד המנהג: ב והי' מקום להקל בעצם האמצעי למעלה מצה"ג מטעם ס"ס. ואף דאנחנו בני אשכנז מורים כרש"י. הלא גם לרש"י גופי' יש שני לשונות אך דאזלינן לחומרא בשל תורה. ובתוס' ע"ז (ז'.) דה"מ בשל. בשם רש"י בתרי לישני בשל תורה הלך אחר המחמיר ואף שכתבו שם בשם הריב"א דאיכא דאמרי טפל לגב לשון ראשון. הלא הריב"א פסק כאן לגמרי כלישנא בתרא. כמ"ש הרא"ש בשמו:

ג' אך יש להביא ראי' דמשום ודאי אוסרים לדידן שהרי תוס' רי"ד בס' המכריע (סי' י"ח) הביא ראי' כהרי"ף והרמב"ם ממעשים בכל יום שחותכין רגני הגנבים למעלה מצה"ג וחיים. וצ"ל להאוסרים דהוא ודאי טריפה לדידהו. וע"כ לא משגחינן בשום דבר. כמ"ש הרשב"א בתשובה דודאי טריפה לא מהני י"ב חודש ולא משגחינן בשום דבר נגד דברי חכז"ל אשר הסכימו ע"ז חכמי ישראל. אבל אם הי' ספק שוב נסמוך על הנסיון: ד) אך יש לדחות ראית תוס' רי"ד עפ"י הש"ס יבמות (ק"כ) בחותך רגלו מן הארכובה ולמעלה בסכין מלובנת גם רבנן מודים לרשב"א דיכול לחיות דכשנעשית הרפואה תיכף בשעת חתיכה יכול לחיות וע"כ כשחותכין רגלי הגנבים עפ"י המלכות ודאי המלכות עושה כל טצדקא שיכולין לעשות או שחותכין בסכין מלובנת או שאר רפואה שעושים בשעת מעשה רפואות שיהיו יכולין לחיות: מ"מ הלבושי שרד כתב גם בזה מדלא חילק רמ"א משמע בכל ענין טריפה שהוא מטעם ודאי ואין להקל: הק' אברהם. סימן נח שאלה. בהמה שנמצאת יתיר חוליא או חסר חוליא מהו דינה: א) תשובה, א התה"ד (סי' קע"ו) העלה להתיר בהמה שנמצאת חוליא יתירה. ותוכן דבריו משום דהרמב"ם פסק דמקום דתנן ניטל פסול חסר מתולדה כשר. ובחוליא היסוד מאהלות. והתם ודאי חסרו לאחר מיתה וע"כ בהי' שדרה שלימה מתחילה. וע"כ אין ללמוד מזה תסר מברייתא: ב) והנה הב"י (סי' נ"ד) הביא דברי התה"ד להלכה ובד"מ הקשה עליו דהא (בסי' נ') פוסק להחמיר כהרשב"א דניטל ה"ה אסר. ותירץ בד"מ משום דבנ"ד להרשב"א לשיטתי' דיתר כניטל היינו כניטל היתר לבד. הכא כשר. וכמ"ש הרשב"א בתשו' (סי' שצ"ו) בבהמה שנמצאו בה ט"ו צלעות מצד אחד ובשני כתיקונן שכתב להתיר לשיטת רש"י משום דקי"ל כר"י דאמר אפי' נעקרו אינו טריפה כי אם ברוב שני צדדין. ועוד לפי סברתו כאילו ניטל היתר לבד.

והרי צלע שנעקרה מעיקרה לא מיטריף כי אם בוכנא ואסיתא היינו צלע וחצי חוליא יע"ש: ג) ותמיהני דמה ענין זה לההוא דהרשב"א דהתם ע"כ בשלא הי' שם חוליא יתירה. דאל"כ איך כתב להתיר לשיטת רש"י משום דקי"ל כר"י דבעי רוב שני צדדין. וכן מסתבר דהא מצד השני הי' הצלעות כתקנן משא"כ הכא דצלע מצד זה וכן מצד השני והחוליא שבאמצע ג"כ יתירים. ואם נראה אותם כנטולים תשובה גיסטרא. וכמו שהשיב רב לרב אמי ורב אסי בחולין (דף נ"ב.) דודאי בזה אין לחלק בין אם הראוי' להיות ניטלה או היתירות כיון שהיא נבילה מטעם גיסטרא. ועי' רש"י בכורות (מ.) ד"ה כנטול מוכח דלענין נבילה ג"כ אמרינן יתר כנטול. וגדולה מזה מוכח להרשב"א שכתב שם בתשו' דלשיטתו דכנטול היתר לבד כשר משום דנעקרה צלע מעיקרה אינה טריפה בוכנא בלא אסיחא. הרי דאי נעקרה צלע מעיקרה ג"כ הי' טריפה. אף להרשב"א הי' הדין דטריפה. וא"כ ביתר חוליא אף דחוליא זו לבד כניטלה טריפה כיון דניטלה חוליא טריפה: ד ובאמת צ"ע להרשב"א מהיכי תיתי נאמר כן לפסול צלע יתירה שנעקרה מ"ש מכוליא היתירה שהקטינה דכשר. וצ"ל דהרשב"א ס"ל דטעמא דטריפות הצלעות משום דגב הבהמה פנוי מצלעות. ועי' בסוכה בפרק ב' (דף כ"א.) דצלעות עשוין להגין על בני מעיים כדכתיב ועצמות וגידים תסוככני. וע"כ אף אם יש צלעות יותר אם הי' הדין דצלע שנעקרה טריפה גם בזה הי' טריפה דלא הוה תלינן דהצלעות כיסו באורך השדרה יותר. ואף אם ינטל צלע היתירה ישאר מכוסה אורך השדרה כמו שרגיל. אלא דהשלשה עשר צלעות נתקטנו ולא כיסו יותר משרגילין השנים עשר לכסות. וע"כ אם ניטל אחד נתגלה ונשאר מקום פנוי בלא הגנה. ודינה כמו שאר צלע שנעקרה. ולפי"ז יש לו ללמוד היתר בבהמה שחסירה חוליא אחת אפי' לדעת הרשב"א דכל מקום ששנינו ניטל טריפה הוא הדין חסר מברייתא.

דבזה אמרינן להיפוך דהשבעה עשר חוליות נתגדלו וכיסו באורך השדרה כמו שרגילין השמונה עשר לכסות: ה) כללו של דבר כיון שמוכח מהרשב"א דבהמה שיש לה י"ט חוליות ואנן אמרינן יתר כנטול היתרת והרי נשאר י"ח חוליות כדינה ואעפי"כ טריפה. על כרתין דבתר בהמה זו אזלינן. וכיון דרואין כאילו נחסר מבהמה זו אף שיש בה כמו בשאר בהמות טריפה. א"כ ה"ה להיפוך בהמה חסרת חוליות כשרה כיון דמ"מ מבהמה זו לא נחסרה ואינו מגולה מחוט השדרה כלום ודו"ק: איברא דקשה לי לפי זה הא דכתב בתה"ד להתיר יתרת חוליא לדעת הרמב"ם דחסר מברייתא כשר וה"ה יתרת דכחסר דמי. ולהנ"ל קשה דהני מילי דחסר כשר כשלא נחסר חוליא באמצע גם אינו מגולה מהחוט כלום. משא"כ כשנולדה חסרת חוליא וצלע מכאן וצלע מכאן והצלעות מלמעלה ומלמטה קיימים והחוט מגולה דודאי הוי נבילה מעיקרה והוה נולדה גיסטרא דנבילה אף להרמב"ם. וה"ה ביתר כנטול דאף דהוה כנולדה כך נטול נבילה: ז) אשר ע"כ נ"ל דהתה"ד סובר דיתר כנטול פירוש יתר כחסר פירוש כנולדה בי"ז חוליות והכל מכוסה כיון שאף עכשיו אין מכוסה יותר משאר בהמות ואינה יתרת בכסוי' משאר בהמות. ע"כ לא אמרינן שהיא כחסרה בכסוי' רק כיון שכל בהמה מכוסה כולה בי"ת חוליות וזו בי"ט חוליות הוה כאילו מכוסה כולה בי"ז חוליות. אמנם ודאי לדעת הפוסקים יתר כנטול ביד ע"כ אי אפשר לומר כן דודאי אם ינטל יהי' מקום מגולה ופנוי מחוליא. אולם החה"ד שהולך שם בשיטה דיתר כחסר מברייתא וכדעת הר"ן בחולין ע"כ שפיר קאמר: ח והנה לפי מה שהעלינו לעיל מהרשב"א בתשו' (סי' שצ"ו) דחסרת חוליא כשר נמצא דלדעת הר"ן דיתר כחסר מברייתא יתרת חוליא ג"כ כשר אף אם נאמר כדעת הרשב"א דכל ששנינו ניטל טריפה ה"ה חסר: ט) ובזה ניחא נמי מה שהקשה הד"מ על הב"י שפסק דחסרת חוליא וכן יתרת חוליא כשר.

ובסי' נ' חשש לדעת הרשב"א דכל ששנינו ניטל טריפה אף חסר מברייתא טריפה. ולפימ"ש לא תלי מידי בהאי פלוגתא רק אם יתר כחסר או כנטול. וחסר לכ"ע כשר. ואף שמהרשב"א בתשו' (סי' שצ"ו) מוכח דלרש"י אם הי' יתירות הצלעות ברובם טריפה. היינו משום דס"ל יתר כנטול ביד. וכן צ"ל לדעת הט"ז דנקב התולדה אינו פוסל והרשב"א כתב דבטחול אם נמצא שני טחולים ואם ינטל האחד לא ישאר בעובי השני כעובי דינר זהב טריפה ואם איתא דכחסר. הרי נקב תולדה אינו פוסל. ובטחול הסכים גם הצמח צדק לזה דאינו פוסל. אלא ודאי ס"ל דכנטול ביד. ומעתה כיון שהב"י סובר יתר כחסר כמ"ש בפשיטות בכ"מ (פ"ו מהלכות שחיטה הלכה כ') ע"כ ביתרת חוליא פסק ג"כ דכשר: י) ולפי זה יצא לנו דתסרת חוליא לכ"ע כשר. ויתרת חוליא ודאי במקום שאין הפסד מרובה יש לחוש להפוסקים יתר כנטול. וא"כ אפי' אם נאמר יתר היינו כנטול היתרת טריפה דהוה לי' גיסטרא. אבל במקום הפסד מרובה סמכינן על רוב הפוסקים דיתר כחסר מברייתו וכאילו נולדה בי"ז חוליות באין הפסק באמצע וכשר: יא) עתה הנני חוזר לברר דברינו הראשונים שהבאנו ראי' מהרשב"א בתשו' שהוצרך לומר הטעם דכשר לשיטתו דיתר כנטול פירוש כנטול היתרת לבד. והרי נעקרה צלע מעיקרה טריפה בוכנא ואסיתא דוקא. ובפשיטות הי' לו לומר דנמצא שלא נעקרו כלל מראוים להיות. אלא ודאי דס"ל דאזלינן בתר חוליות וצלעות שבבהמה זו לא כפי מנין הרגיל להיות בכל בהמה. וחוששני דאפשר לומר דהרשב"א הוצרך לזה משום דס"ל דטריפות דנעקרה צלע מעיקרה משום החסרון שיש בחוליא מקום הבוכנא ואסיתא. ואי הוה אמרינן דטריפה אפי' בוכנא בלא אסיתא הוה אמרינן דטריפה משום חסרון מקום הבוכנא. וע"כ אפי' נעקרה היתרת לבד טריפה. אבל אי אפשר לומר כן דהא הרשב"א הוא המכשיר בצלע קטנה שנעקרה בוכנא ואסיתא.