שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 14

ב' ובתשו' נאות דשא האריך לסתור דברי הר"ן והקשה מהא (דבדף נ"ז:) דר"ש בן חלפתא עסקן בדברים הי' להוציא מלבו של ר' יהודה שאמר נטלה הנוצא פסולה ועשה לתרנגולת כזו פעולה שטלה עלי' במטלית של טרסיים וגדלה כנפיים האחרונים. והשתא נימא דכל שהעלה רפואה אגלאי מילתא שלא הי' טריפה מעולם ועיי"ש עוד: ג ונראה לפענ"ד לבאר דברי הר"ן. וממילא יתיישב קושייתו גם שאר דקדוקים גם הקושיא שהקשו על רש"י דהא לא הוי סתימה דמעיקרא דהנה ראיית הר"ן מההוא (דבדף נ"ד). דהוה מתו בכוליא וקטלי אתו לקמי' דרבי אבא [לשאול אם ישחטוה אחר המכה] אמר להו וכי להוסיף על הטריפות יש. אין לך אלא מה שמנו חכמים והא קא חזינן דקא מתה גמירי דאי בדרא לה סמא חייא. וצריכה ביאור. דהא ודאי אם שם הי' סמים לפנינו לא הי' שום ראי' דשם שמא בידן. משא"כ הכא שאין בידינו שתעלה סירכא. וכן מבואר מהר"ן שראייתו רק משום שאין הסמים לפנינו והנה הא גופא קשיא למה באמת אינה טריפה שעל כרחין תמות כיון שאין לנו סמים. ועל כרחין דאמרינן הואיל אלו הי' בידינו סמים. שחסרון זה אינה בגוף הבהמה. וא"כ שוב אין ראי' לכאן שבכאן הוא חסרון בגוף הבהמה שאפשר שלא תעלה בה סירכא ותמות שלא יועיל בה שום רפואה. ומה ראי' מהתם שהבהמה יש לה רפואה בדוקה: ד) אך באמת נראה פירוש הגמ' דגמירי דאי בדרי לה סמא חייא שדבר זה ראי' שאינה טריפה שאלו הי' טריפה וניטל ממנה חיותה לא הי' מועיל שום רפואה כיון דנקראת אינה חי' דזה הלימוד מזאת החי' ואי אפשר שתשוב להיות חי'. וזה בעצמו מאמר הש"ס כיון שנטרפה שוב אין לה היתר. והיינו דקאמר שם תחילה וכי להוסיף על הטריפות יש. דדוקא אותם שהם טריפה מהלמ"מ ניטלו ממנה סימני חיות.

ומקשה הא חזינן דמתה ועל כרחין שניטל ממנה סימני חיות ומשני דהא ליתא דגמירי דאי בדרי לה סמא חייא. ועל כרחין שלא ניטל ממנה סימני חיותה. ואיסור טריפות משום דמחתכי סימנים כדאיתא בזבחים. ועל כן אין נפקא מינה כלל בין יש סמים לאין סמים. כיון דהוא רק גילוי מילתא. והשתא שפיר מקשה הר"ן ממנ"פ אם נטרפה בנקב איך יש לה היתר בסירכא וכיון שיש לה תקנה על כורחין לא נטרפה כלל: ה) אך לפירוש זה צריך ביאור תי' הר"ן דאלו הוה ידעינן שראוי שתעלה סירכא לא הי' טריפה. והרי נקובת הריאה הלמ"מ שטריפה ומחתכי סימנים. ואיך יהי' לה היתר ונאמר שלא נטרפה אדרבא הא נטרפה ושוב אין לה היתר. אך התירוץ מתוך מה שכתב הר"ן לעיל דבנקבי ריאה כיון שדרכן להעלות סירכות ומה"ט לא בדקינן אחרי נקבים רק אחר סירכות משום דטבע נקב ריאה להעלות סירכא משום ששואב כל מיני משקין כמו שפרש"י. על כן חשבינן לה עומד לסתום וכסתום דמי וכאלו לא ניקבה הריאה כלל. כי היכי דמטרפינן בעומד לנקוב וכמו שהארכתי בזה למעלה. (ובאמת דהטבע תלוי בדין תורה כמ"ש בתורת חטאת לענין טריפה דאין חי' י"ב חודש באם נתעברה השנה עי"ש וכן בעומד לנקוב כיון דכנקוב דמי וכמ"ש בטעמא דמלתא בתשו' חת"ס (חיו"ד סי' רנ"ו) דאפי' רבנן דפליגי אר"ש ור' יוסי בעומד לזרוק מודו במילי דממילא על כן אינה חי' יב"ח משעה שנעשה עומד לנקוב וכן אינה יולדת משעה שנעשית עומד לנקוב כדמוכח בגמ' וכמו כן להיפוך כשעומד לסתום כנ"ל. והיינו נמי טעמא דאין להוסיף על הטריפות רק אותם שנאמרו למשה מסיני. דהנהו דוקא ברור שתמות כיון שאינה חי' עפ"י ד"ת]. ומעתה לא קשה מידי קושית הנאות דשא מר"י בן חלפתא דשם לא נתרפאית מאלי' רק ע"י רפואה ולא שייך לומר שעומדת מתחילה להתרפאות:

ו וזה נ"ל פירוש דברי הרא"ש פרק בהמה המקשה שהשיג על הרמב"ן שהתיר בהמה שנחתכו צומת הגידין וחתך למעלה מצוה"ג דמדמה הרמב"ן לריאה שניקבה ודופן סותמתה דכשרה. דשאני התם שמתחילה עומדת להסתבך ולסתום עכ"ד. והוא כדברינו דעל כן לא נטרפה מעולם. ולא כבעל נאות דשא שכתב דלהרא"ש תחילה היתה טריפה ואח"כ כשירה. והא דאין טריפה חוזרת להכשירה. היינו ע"י מעשה דוקא. ותמוה לי עליו דהא בריש בהמה המקשה יליף מזה דעובר שהוציא אבר חוץ למחיצתו דאין לה היתר בחזרה. והרי שם הוחזרה האבר מאלי'. ובכהאי גוונא אפי' בטריפה גופה לדידי' יש לה היתר. אלא ודאי כדכתיבנא: ז) ויכולני לומר דאפי' הרמב"ן שמתיר בנחתכו צוה"ג אם חתך למעלה מצוה"ג קודם שחיטה ג"כ. אין הפירוש שתחילה היתה טריפה ואח"כ הוכשרה. דזה היפוך דברי הגמ' כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אלא דס"ל להלכה כר"ש ור' יוסי ור"מ דאפי' בדבר העומד ע"י מעשה אמרינן כל העומד. ועל כן כיון שזה רפואתה לחתוך למעלה מצוה"ג בודאי עומדת לכך. רק שאי אפשר להתירה בלי חיתוך למעלה. דא"כ שוב אינה עומדת לחתוך דיוכל לשוחטה בלא חתיכה. ועוד דדומה למ"ש התוס' בפ"ק דחגיגה בחצי' עבד וחצי ב"ח דלמשנה אחרונה חשיב כמשוחרר וחייב בראי' דחשיב שאין לו אלא אדון אחד זה הקב"ה. והקשו בתוס' דא"כ למה יתחייב הנוגחו בקנס לאדון ותירצו בתוס' דכיון דנגחו קודם ששחררו אגלאי מילתא דמעיקרא לא הי' עומד לשחרר. וה"נ כיון שהי' עומד לחתיכה רק ע"י מעשה ולבסוף שחטה בלא המעשה אגלי מלתא שלא הי' עומד להמעשה. ודע דכל דברינו בדברי הרמב"ן היא עפמ"ש בס' תורת חטאת דהטבע תלוי בדין תורה ואמינא ג"כ לעיל (אות ה') דכל שחשיב נקובת הריאה עפ"י ד"ת משום דכל העומד ג"כ אינה חי':

ח) ואין להקשות דא"כ הא דכתב הר"ן בנקב הריאה דאם היינו יודעין שראוי שתעלה בו סירכא היתה כשירה וכתבנו משום דעומד לסתום. והא נשחט קודם סתימה ואגלאי מלתא דלא הי' עומד לסתום. דליתא דהא אנן קי"ל כרבנן [רק להרמב"ן די"ל דפוסק כר"ש וכן הביא הב"ש (באהע"ז סי' קכ"א) דעת קצת פוסקים כר"ש] דחשבינן רק מה שעומד שלא ע"י מעשה רק ממילא ועל כן מה שנתבטל אח"כ ע"י מעשה לא איכפת לן. דמ"מ אם לא הי' עושין שום מעשה הי' נה. ואליבייהו חשבינן רק מה שהי' עומד בלא מעשה. וזה לא נתבטל כלל למפרע. אבל בנידון הרמב"ן דפרשנו דבריו אליבא דר"ש שעומד ע"י מעשה וע"י מעשה אגלאי אח"כ שלא הי' עומד ודו"ק: ט) ולפמ"ש י"ל שהתוס' שכתבו דהגאונים שמצריכים בדיקה בסירכא כסדרן על כרחין סוברים דסירכא מחמת נקב ומצריכים בדיקה שמא "עדיין" לא נסתם כל הנקב. משמע מדבריהם דאף שעומד הי' לסתום טריפה וכן דייק בעל נאות דשא. ולפענ"ד יש לומר שהגאונים סוברים ג"כ כר"ש. ועל כן אפי' נתבטלו דבר העומד על ידי מעשה לא חשיב עומד למפרע. ועל כן כיון ששחטה קודם שנסתם טריפה. ואין הכי נמי דאם המתין מלשחטה עד שנסתם דלא הי' טריפה מעולם. ובלא"ה אין להעמיד יסוד על מלת "עדיין" ועיין בט"ז או"ח סי' תרע"ו [אמר המגיה חפשתי שם ולא מצאתי] ובספר הישר לר"ת ז"ל ליתא למלת עדיין: י) ודע שיש לי קושיא על התוס' חגיגה הנ"ל דא"כ לר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ואפי' נשפך הדם. נמי נאמר כיון דנשפך אגלאי מלתא דלא הי' עומד לזרוק. ואפשר דהתוס' כתבו דוקא לענין לחייבו על הנגיחה דאז מבורר שאין עומד לשחרר. רק דצ"ל דאגלאי למפרע דאל"כ לא הי' לו עבד דקודם נגיחה הי' עומד לשחרר. ובשעת נגיחה נעשה מת. על כרחין צ"ל כיון דבנגיחה מברר שלא הי' עומד לשחרר.

ומ"מ דוקא לענין נגיחה שאז נתברר זה אבל בשאר דברים אמרינן אין ברירה: סימן נ א) יש לעיין בדברי הר"ן הנ"ל למה הקשה רק ארש"י בסירכות הריאה ולא אגמ' דריאה שניקבה ודופן סותמתה דמכשרינן בדסביך בבישרא וליש מפרשים בדסריך דודאי האונא סותמת חברתה כמו הדופן את האונות: ב ונראה לי דהנה כתבו הסמ"ג והמהרי"ט והכנה"ג והפר"ח דאפי' לדעת רב שר שלום גאון שהביאו התוס' דמכשיר אפי' לא סביך ולא סריך מ"מ בעינן שהדופן יהי' מהודק על הנקב רק שאינו נדבק בסירכא [ארוכה היינו סריך וסירכא קצרה היינו סביך כמ"ש הב"י בשם מהרד"ן חייא] והמהרי"ט כתב דהא למאי דמקשה הש"ס אדר' נחמן דאמר העלתה צמחים חוששין לה מר' נחמן דאמר ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשירה. ולא הוה מחלק בין מקום רביתא לשלא במקום רביתא ושלא במקום רביתא ודאי בעינן שיהי' מהודק דהא שם אינו סמוך כלל יע"ש. ועל כן רבינא דחידש דבעינן סביך או ליש פוסקים אפי' סריך היינו ג"כ שהדופן סותמתה. היינו שהדופן מהדק והסירכא גורם שלא יתפרד. אבל בריאה דסריכי דלא נזכר שאונא חברתה סותמתה רק דאפי' האונא בעצמה אינה מהודקת על הנקב רק שהסירכא סתמה. בזה הקשה הר"ן שפיר הא כבר ניקבה ואיך תכשירנה. ואם אתה מכשירה. אף שיש נקב יכשיר כיון שיש לו תקנה: ג) ולענין הלכה בריאה שניקבה ודופן סותמתה נראה דלשיטת התוס' דיש סירכא בלא נקב ואין ראי' מאוני דסמיכי. לא נכשיר בדופן סותמתו אלא בשגוף בשר הדופן מהודק על הנקב. אבל אם רק הסירכא סותם ואין הסירכא מחזיק הדופן שהדופן בעצמו יהי' מהודק על הנקב. כגון שהסירכא ארוכה קצת טריפה. רק בסביך בבישרא שהדופן בעצמו מיהדק כיון שעכשיו מיהדק לא תלינן שמתחילה לא הי' סותם דכל הטומאות כשעת מציאתן. אבל בסריך בעינן שהדופן בעצמו יהי' מהודק.

דאל"כ אמרינן דהסירכ' היא קרום מחמת מכה. והדופן הא לא מיהדק: ד) רק לשיטת רש"י דאין סירכא בלא נקב ובסירכא כסדרן מכשרינן ולא מחלקינן בין סירכא ארוכה או קצרה. ולא התנה שיהי' האונא מהודק כדברי מהרי"ט הנ"ל [רק שיהי' הסירכא כסדרן מחיחוך לחיתוך. דאל"כ לא חשיב כסדרן] יש ללמוד לסתימת דופן בריאה ג"כ לדעת הפוסקים דהתם סגי בסריך. וקושית מהרי"ט יש ליישב דסלקא דעתא דש"ס דר' נחמן דהעלתה צמחים חוששין לה אפי' במקום רביתא. ולעולם דופן סותמתה היינו שניקבה במקום רביתא זה נקרא דופן סותמתה ה) אך לשיטת התוס' דאיסור סירכות משום שסופו להתפרק. ומפורש בר"ן דאפי' בהעלתה צמחים אין האיסור אלא משום סופו. אין סברא כלל לומר דס"ד דש"ס אפי' במקום רביתא סופו להתפרק. ועל כרחין דהש"ס הי' סובר דריאה שניקבה ודופן סותמה מיירי אפי' שלא במקום רביתא. ומוכח כדברי מהרי"ט דסותמה פירוש שיהי' מהודק. ועל כן אפי' בסריך ג"כ בעינן מהודק כנ"ל. דמנא לן להקל כיון דבר' נחמן מפורש שהדופן סותמה. ועל כרחין הפירוש מהודק כנ"ל וראיתי להרמב"ם (בפ"ח מהלכות שחיטה) שכתב אוזן שנמצאת דבוקה חברתה הסמוכה לה מותרת. ואם נסמכו שלא על הסדר כגון שנסמכה ראשונה לשלישית טריפה. וקשה לי בדבריו חדא למה שינה מלשון סירכא ללשון דבוקה וסמוכה. דבגמ' קאמר דסריכי והוא קאמר ואם נסמכו כו'. ואין לומר דחדא מילתא הוא להרמב"ם. דליתא. שהרי (בפרק ז' ה"ה) הכשיר ריאה הסמוכה לדופן בלי בדיקה בפושרין רק שאם פרקוה ונמצא נקב אין תולין בדופן אלא אם כן יש מכה בדופן ואלו (בפרק י"א ה"ו) הצריך בדיקה בריאה הסרוכה לדופן. וכתב שהמנהג שלא יועיל בדיקה. וכבר מותיב להו מהרי"ט אהדדי. ותירץ דבסמוכה לא אתרעי ריאה כולי האי כמו בסרוכה. וא"כ הרמב"ם שכתב כאן הכשר הסרכא הי' לו לאשמעינן טפי בסרוכה.

ועוד דשינה לשון הגמ' דעיקר הדין השמיענו רבא להטריף בשלא כסדרן וכמו שפרש"י בסוגיא. והרמב"ם נקט עיקר הדין בהכשר כסדרן: ז) והנראה לי בדעתו ז"ל. דהנה ידוע דבטעם הסירכות מחולקים רש"י ותוס' דלרש"י הסירכות מחמת נקבים באים ואעפי"כ כסדרן כשירה דאונא חברתה סותמתה מחיחוך לחיתוך כמ"ש הר"ן. או דהסירכא יש לה אחיזה במקום אחר כמ"ש התוס' בשיטת רש"י. ולהתוס' הסירכות לאו משום נקב. אלא באה מחמת רירים ואעפי"כ טריפה שלא כסדרן משום שסופו להתפרק. ועל כן לא בעי בדיקה כסדרן אם הסירכא סתמה הנקב כיון דלאו מחמת נקב באה כלל: ח) והנה להרמב"ם דעת הר"ז בדבריו דאיסור סירכא משום שסופו להתפרר וכן כתב הגהת מיימוני בשיטתו (פרק י"ח) עיי"ש. חד חלוקה שיטתו משיטת התוס' דלהתוס' אינו חשש נקב כלל ועל כן א"צ בדיקה כסדרן כנ"ל. ועל כן הוכיחו דר"ג דמצריך בדיקה כרש"י ס"ל. ולהרמב"ם יש בסירכא חשש נקיי א"ש להדיא (בפרק י"א ה"ו) דכשנבדקה בפושרין ולא בצבצה אמרינן דסירכא לאו מחמת נקב באה. הרי דחיישינן בסירכא לנקב. אלא דלחשש זה מהני בדיקת פושרין ושלא כסחרן וטריפה ולא מהני בדיקת פושרין משום דסופו להתפרק: ט) ולפי זה יוצא לנו דין חדש להרמב"ם דבכסדרן נצריך לפרק הסירכא ולבודקה. ולא כר"ג והגאונים שכתבו לבדוק כמו שהיא מחובר אם סתמה הסירכא הנקב. ולהתוס' כיו דבלא נקב באה לא צריכה בדיקה כלל. אבל להרמב"נ צריך לפרק הסירכא שמא מחמת נקב באה וסירכא לא סתמה דהוי קרום מחמת מכה. ובגמ' לא מוכח אלא דמהני בדיקה [דקאמר לית להו בדיקותא ולא אמרו וכו'] להוציאה מחשש נקב. ושוב אין איסור אלא משום שסופה להתפרק דממנ"פ מאיזה צד שתתפרק יהי' נקב. בזה שוב אמרינן דכסדרן אין סופו להתפרק.

ושוב דינו כמו בסרוכה לדופן דאין איסור משום סופו כיון דאפשר שתתפרק מצד הדופן ועדיין אינה עומדת לנקוב. וכמו שפירשו הרמב"ן והרשב"א בדר' נחמי' כן נ"ל לכאורה דעת הרמב"ם בסוגיא ועל כן לא כתב דין רבא בסרוכה להלכה. כיון שלדעתו דין כסדרן כדין סרוכה לדופן ממש ואפשר שגם בזה המנהג להחמיר. על כן כתב דין זה דרבא בסמוכה דבזה אפי' יש נקב כשירה. ונלמוד מסתימת דופן דמהני בסביך בבישרא. ועל כן בדרבא ליכא חידוש כלל בהכשר כסדרן כיון דאינה כשירה אלא בפירוק ונפוח אבל הרמב"ם דמיירי בסמוכה ושהכשיר בלא בדיקה שפיר הוי חידוש בכסדרן: י) שו"ר שכל זה טעות הוא בידי שכתב להדיא בפי"א שהמנהג להכיר זיר כסדרן בסירכא. ומשמע שם עוד דכשירה אפי' בלא בדיקה כלל (ופסק שם בסרוכה לדופן דלא בעינן סביך וסגי בסריך. אלא דמזה אין ראי' לפמ"ש לעיל] ומוכח דהרמב"ם ס"ל דגם סרוכה כסדרן כשירה בלי בדיקה כלל: סימן נא א יש לתמוה על הרמב"ם שכתב דין סירכא שלא כסדרן בפרק ח' בדין חסרה האונא. והוא תמוה דלכל השיטות הוא משום נקב או דכבר ניקבה או שעתידה לנקוב. והראה לי ידידי הרב רא"ד נ"י אבד"ק ליטמורסק כי הפ"ת עמד בזה ובירר לו דרך לעצמו בדעת הרמב"ם דכיון שנסרכה הראשונה לשלישית האמצעית בטלה פעולתה שאינה יכולה להניף מחמת הסירכא המקיפתה יע"ש. והוא תמוה. שהרי בגמ' הקשה אדר' נחמי' דבדיק בפשורי לההיא לישנא דאאוני דסריכי להדדי קאי] דממנ"פ אי האי אינקיב [לשיטת התוס' גרס אי האי מינקיב] אי האי כו'. וא"כ למה בירר לו הרמב"ם טעם חדש. ותי' הפ"ת על זה מה שתי' עי"ש: ב ונראה ליישב דהנה לכאורה קשה לטעם הפ"ת דהא רש"י ותוס' כתבו דאמצעית מפרקתן וא"כ הדרא בריא האמצעית. ובודאי לשיטת התוס' על כרחין ברור שתתפרק. דאל"כ איך נטריפנה עכשיו על שם סופה.

ובודאי אין לומר שהרמב"ם והתוס' יפלגו בסברות הפוכות. דלהרמב"ם בודאי לא תתפרק. אלא דאכתי יש לומר שהרמב"ם סובר שאפשר שלא תתפרק וכיון שחסר אונא הוא טריפות בפני עצמה לדעת הרמב"ם. וכיון שאין הכשירו ברור שוב טריפה. ואפי' יתפרק הסירכא אח"כ כיון שנטרפה שוב אין לה היתר: ג) אך לפמ"ש התב"ש דטעם חסר אונא מטעם סופו לנקוב. א"כ יש לומר בכהאי גוונא אין סופו לנקוב. דשמא קודם שינקוב תפסק הסירכא. על כן קאמר הש"ס ממנ"פ אם לא יפסק הוה חסר אונא. ואם יפסק אי האי אינקיב כו' ד) ובעיקר טעם הפ"ת קשה לי דנימא דעינוניתא משלים להרמב"ם שסובר כן. וכמו שהכשירו האחרונים צמקה הוורדא להפוסקים המכשירים חסר וורדא ולא אמרינן כיון דאיתי' וצמקה גרע. וה"נ לא גרע מחסרה אונא דוורדא משלמתה: ה) אך י"ל לדעת הרמב"ם דאפי' חסר מקצת הריאה כגון קמט וכדומה חשיב חסרה וטריפה. א"כ הכא שמקצת הריאה אינה יכולה לפעול פעולתה טריפה ובזה לא שייך לומר דלא גרע מנחסר מברייתו דאלו הי' נחסרה האונא האמצעית מברייתה והי' אותו המקום ריק באמת הי' טריפה להרמב"ם משום קמט. ועוד דדוקא משום חסר אונא שלימה אין להטריפה כיון דיש שיעור למספר האונות. וכיון שיש חמשה אונות פועלים פעולתם כשירה ולא חשיב חסר אונא. אבל משום חסר מקצת הריאה ודאי טריפה שאין שיעור לגודל הריאה וכיון שמקצת גופה נתקלקל טריפה. וזה פשוט: ו ומהאי טעמא נ"ל דלהרמב"ם צמקה מקצתה כדין צמקה כולא או אונא שלימה לבה"ג כיון דצמקה כאלו חסרה כדמוכח מבה"ג וממילא להרמב"ם כן הדין במקצתה. הן אמת דיש לדחות דדוקא באונא שלימה דמפורש בחי' הרמב"ן דחסר אונא טריפה בקל וחומר מניקבה ריאה. על כרחין דס"ל דאונא אחת בחסרונה דינה כחסרה כל הריאה. דאל"כ ליכא קו"ח. ועל כן דין צמקה אונא אחת כצמקה כולה.

אבל בחסר מקצת גופה דמטעם חסרון אתינן עלה. ומנ"ל דצימוק חשיב כאילו אינו כדי שתחשב חסרה. וע"כ להרמב"ם דחסרה אונא מטעם חסרה י"ל דאפי' צמקה אונא שלימה כשירה: ז) אך ראיתי להב"ח שהוכיח מלשון הרמב"ם דאפילו צמקה מקצתה טריפה ופסק כן. ותמיהני דאפי' יסבור הרמב"ם כן. י"ל דלטעמי' דחסר במקצת טריפה. וע"כ כיון דמקום הצמוק אינו יכול לפעול פעולתו הוי כחסרה. אבל לדידן דמכשרינן קמט בריאה. הוא הדין צמקה. דודאי אין לומר דצמקה סופו לנקוב. דא"כ למה נשנה צמקה בטריפות בפ"ע. ועוד דבאוזן בכור מכשרינן כל שאינו נפרך בצפורן להאי תנא. וממילא בריאה לכ"ע כיון דלא שלט בה אוירא מוכח דאין סופו לנקוב ומה שהביא מבה"ג. כבר דחו הש"ך והבאים אחריו. דהבה"ג באונא שלימה מיירי. על כן ברור להכשיר צמקה מקצתה וכן הוא הסכמת האחרונים: סימן נד ב"ה יום ב' נצבים תרנ"ו לפ"ק פה סאכאטשוב. שלום לכבוד הרב החריף וכו' מו"ה יהושע נ' מו"ץ בפראגא: מכתבו הגיעני. דבר הדקין מבר אווזות בימות הקיץ שהתולעים מצוין במעיהם מחמת שאוכלין תולעים שבמים. והטריפות מצוי בהם. ומורה אחד התיר להם להשליך הדקין שלא לבודקן. וכבודו הרעיש כי הפרמ"ג (סי' מ"ו) כתב שאין נכון לעשות כן כי הוא יותר מצוי מסרכות הריאה: א) ואמנם יען שהפרמ"ג בעצמו כתב שנהגו העולם להשליכן ראוי ללמד זכות עליהם. והנה בא"ח (סי' תל"ז) בהא דחזקתו בדוק. ואם הוא בעיר שואלו הקשה הב"י מ"ש מי"ח טריפות שא"צ לבודקן. ותירץ דשאני הכא שהביח בחזקת שאינו בדוק אבל הבהמה בחזקת כשירה. ותמוה דאפי' חי י"ב חודש הוי חזקה שלא נתבררה בשעתה. והמג"א פי' דבריו דמ"מ אין לה חזקת איסור אבל הבית הי' בחזקת אינו בדוק עכ"ד המג"א: ב) ותמהני שלא הביא דברי הר"ן פ"ק דחולין שכתב בהא דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין.