שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 13

ע"כ פוסל צמקה אונא אחת כמו צמקה כל הריאה, אבל צמקה מקצת ריאה כשר דצמוק לאו כחסרון דיינינן לה. וע"כ אף דקמט פסול להרמב"ם דהוי חסרון וכן יבש מקצת ריאה פוסל הרמב"ם משום חסרון כמבואר בדבריו. מ"מ צמקה מקצת ריאה כשר: טו) וראיתי להכרו"פ (סי' ל"ו) שכתב דבחסרון מבחוץ לא מהני סתימת הדופן. ובזה מיישב הרמב"ם עי"ש. והנה הדבר פשוט דלפמ"ש בדעת התוס' דאין חסרון פוסל בלא נקב דמהני סתימת הדופן לנקב ושוב חסרון לבד הוא וכשר. אולם אין מזה תפיסה על הכרו"פ שהוא כתב להרמב"ם: טז) אמנם לפענ"ד נראה דאפי' להרמב"ם כיון שהדופן סותם והוא במקום עור הריאה חשיב רק כחסרון בפנים. וראי' לזה לפי דעת היש"ש פרק אלו טריפות (סי' מ"ח) והפר"ח דסירכא פוסלת בשאר איברים ומ"מ בטחול בסומכי' ובלב אינו פוסל דמאן לימא לן שהגיע הנקב לחללו יע"ש. א"כ קשה לר' שמעון דמכשיר עד שהגיע הנקב לבית הסמפונות. א"כ כשר כל סירכא ובטל בדיקת הריאה. והאיך פליג ר"ש על דבר מקובל מבזמן המקדש כמ"ש הריב"ש שאף בזמן המקדש הי' בודקין ריאות. ועוד דבזוה"ק שחיבר רשב"י מבואר בכמה מקומות וכן בתיקוני זוהר במקומות אין מספר דסירכא פוסלת. ואין לומר דבמקום הסירכא אין הריאה יכול לפרוש למעלה להניף על הלב וכעין סברת הפ"ת בדעת הרמב"ם דהו"ל כחסרון מאחר שאין יכול להניף וכן משמע קצת בזוהר (פ' צו). רק דחסרון לבד לא הי' פוסל כמו צמקה מקצתה דהוה חסרון בפנים. ומשום שבא ע"י נקב הוי נקב דחסרון. ליתא דהא הסירכא סותמת הנקב רק דסופו לסתור ולאחר שתסתר יהי' נקב בלא חסרון דכשר לר"ש. ואי משום חסרון לבד פוסל א"כ למה לי טעמא דנקב והסירכא קרום מחמת מכה או דסופו להתפרק תיפוק לי' דפוסל משום חסרון. ומוכרח לומר דטעמא דסירכא לר' שמעון דחיישינן שבא הנקב בחסרון.

וא"כ סירכא כסדרן אמאי כשר לרש"י דאין סירכא בלא נקב אלא שאונא אברתה סותמתה הא אמרת אין סתימה מועלת לחסרון. אלא ודאי דסתימה מועלת גם לחסרון ודו"ק. ועיין בפ"ת סי' ל"ט בעובדא דמחט שנמצא בין חתוכי האונות וסירכא מקיפתן שהאריך למצוא טעמים להטריף. ולדעת הכרו"פ הי' טריפה בפשיטות דהא מפורש בש"ס דמחט שנמצאת בתוך הריאה הוי חסרון בפנים. וא"כ ביצא לחוץ הוי חסרון בחוץ ולא מהני סתימת אונא חברתה. משמע דס"ל ג"כ דמועיל סתימה אפי' בחסרון: סימן מא החיים והשלום לכבוד אאמ"ו הרב הגאון החסיד המפורסם נ"י עה"י פה"ד כקש"ת מו"ה זאב נחום שליט"א. א) בדבר ארוכה ועבה שצמקה ומחמת זה נתקטנה דכתב הגאון ר' סענדר ז"ל דלא חשיב חליף. ונסתפקת אם יש לסמוך ע"ז. לדעתי נראה לסמוך ע"ז. אף אם הי' חליף זה טריפות דאורייתא דחליף זה כעין חליף דוושט דשניהם נטולים ממקום שראויות להיות. ה"נ מאחר שטבע ארוכה ועבה להיות גדולה מהאמצעית ועכשיו היא קטנה א"כ נראה שהאו"ע ישבה לה במקום האמצעית והאמצעית במקום האו"ע. אבל כשהקוטן בא מחמת צימוק למה יפסל: ב) ועוד דצימוק היינו יבשה שאינו נפרך בצפורן ותרגום ענבים יבשים צמוקים] ומפורש בגמ' דהדרא בריא א"כ גם החליף הדר לקדמותו. וכ"ש שעיקר דין חליף דתואר אונות היא דעת יחידית: ג) ומ"ש שהט"ז כתב דהיכא דאיכא עוד ריעותא כו' הלא בכללי תרתי לריעותא דהיכא דריעותא אחת נצמח מכח חברתה לא חשיב תרתי לריעותא והכא החליף בא מחמת הצימוק. וזה לשיטת רש"י דחליף דוושט מטעם חסרה דשניהם נטולים ממקום שראוים להיות ד) אך בהרא"ש משמע דמטעם לקותא. וכן מטין דברי הרמב"ם שכתב דין נהפך הוושט במראיו אחר דין נפלה לאור ונחמרו בני מעי' כגון ירוקין שהאדימו וכתב וכן ושט כו' משמע גם זה מחמת לקוי.

מ"מ גם לשיטתו נראה להכשיר משום דהדרא בריא כטעם שני: בנך הדוש"ת הק' אברהם סימן מב ב"ה יום א' נח תרנ"ו לפ"ק פה סאכאטשוב. שלום וכט"ס לכבוד אהובי שארי הרב המאוה"ג חו"ב שלשלת היוחסין מו"ה טובי' גיטמאן הכהן נ"י אבד"ק קעלטץ. א) אשר רוצים להמציא חדשות להכניס הרוח לריאה שלא בפה רק במפוח המוכן לזה. וכבודו רוצה לידע אם יכשר עפ"י ד"ת. תמהני מה זו שאלה. הלא ידוע כל מילי דריאה כשהיא נפוחה משערינן. משום דבחיי הבהמה הריאה נפוחה. וידוע שיש אויר יבש ואויר לח. ואויר שסביב הנהרות היא לח מעט מאויר הרחוק ממים. והנה אויר הנכנס לריאה בחיי הבהמה דרך הפה הוא מעורב בלחות הפה. וגם הריאה עצמה בחיי הבהמה מלא לחות. שהריאה שואב כל מיני משקה. סוף דבר אויר שבריאה הוא לח הרבה. וע"כ שנופחין הריאה בפה המלא לחות נכנס בריאה אויר לח. דומה בדומה כמו שהי' בחיי הבהמה. אבל ע"י מפוח נכנס בתוכו אויר יבש. ואינו דומה לאויר לח שבחיי הבהמה. והיא משונה בטבעו לכמה ענינים: ב' בפרט בענין הבצבוץ שנ"מ להחמיר בספק נקב ולהקל באטום. כמובן שאויר יבש הוא דק ויוצא דרך נקב דק מאד. מה שלא יצא אויר לח ע"כ חלילה לשנות מכפי שיסדו לנו רבותינו ז"ל הראשונים אשר היו מושכלים בכל חכמה. והחדש אסור מן התורה בכל מקום ובכל זמן: ידידו הדו"ש הק' אברהם. סימן מג בעזה"י יום א' בשלח שפעת חיים ושלום וברכה לכבוד ידיד נפשי וידיד ישראל הרב הגאון החריף הבקי נ"י עה"י פ"ה מוכתר במעלות ומדות ישרות מוה"ר חיים אלעזר נ"י אבד"ק קאליש יע"א א תשואות חן לכבודו הרמה על אשר שלח לי תשורה ספרו הנחמד. יה"ר שיתקבלו דבריו האמתיים בעולם. ולהראות שדברי מר חביבים לי מאד אפלפל מעט בדבריו הנחמדים. הגם כי אין הפנאי מסכים אתי כעת.

אך זה יצא ראשונה בדבר המצוי בכל יום שנמצאתי מחויב להודיעו דעתי הקלושה בדבר המאטלניצעס. שרו"מ מתיר לצורך גדול. אפי' שחור מצרירת דם ורקבון בבשר. משום שתולין שהתולע ניקר בבשר מחיים. ומחמת זה נתהוה הכל. והקרומים לא ניקבו עד לאחר מיתה. ודימה זה לדין בית אפרים במורנא בבועה: ב' ולדעתי הקלושה א"א להולמו. דמ"ש ממחט בחתוכא דריאה. דכיון דא"א בבדיקה חיישינן שמא ניקבו גם הקרומים. וה"נ בזה דחיישינן שמא ניקב גם הקרומים כיון שראינו שניקב בבשר. ועוד כיון דחזינן שגם הקרומים ניקבו. אלא דתלינן דלאחר שחיטה פריש. וכ"ז כשלא ראינו שום מעשה מחיים. אבל כשראינו שניקב הבשר והקרומים. מה"ת שנתלה לקולא שרק הבשר ניקב מחיים. וכן שמעתי שכתב בס' דע"ק דהא דלאחר שחיטה פריש. היינו דוקא כשלא ראינו שום מעשה מחיים ג) וביותר לפימ"ש הרב פמ"ג בבועה בדקין ומראה מעבר שני. וכאשר הסירו הבועא והמוגלא עוד לא סר המראה. והטריף. ואם זה בשאר אברים מה יהי' הדין בריאה. ולדעת התב"ש ולב"ש מצד המראה לחוד יש להטריף כשלא סר המראה לאחר שקלפו מהריאה. דכי מכשרינן מראה במוגלא וצרירת דם היינו כשלא נשתנה העור בעצמותו. ואם אמנם כי בזה לענ"ד המיקל לצורך גדול לא הפסיד. אבל לא כשבפנים (רקבון בבשר. אבל כשרקבון בבשר דומה להא דפרמ"ג הנ"ל ולאשר אנו צריכין לדברי הפרמ"ג הוא כשאין נקב אבל כשיש נקב רק לתלות במורנא שרק הבשר ניקב ולא העור. לא אדע שום סברא לזה] ואשר הקיל הב"א בבועה. לפי שבבועה אין רקבון בבשר כי הבועות בריאה בין עור ובשר הם גדלין: ידידו הדו"ש באה"ר הק' אברהם. סימן מד א) בדין ריאה שיבשה מקצתה דטריפה הקשו הראשונים מה חידש במלת מקצתה הא בכל המראות פוסל אפי' במשהו כיון דמשום לתא דנקב הוא.

וראיתי להרמב"ם שכתב חסר מקצת גופה טריפה לפיכך יבש מקצת גופה עד שיהי' נפרכת בצפורן טריפה. ומבואר שדעתו שיבש משום לתא דחסרון. ונראה טעמו דקשה לו קושיא הנ"ל. ועוד דמאי קאמר כמאן כר' יוסי בן המשולם דאמר עד שתהא נפרכת בצפורן דאי רבנן האמרי כל שתנקב ואינה מוציאה טיפת דם. ואי משום לתא דנקב א"כ אין הטריפות בבשר אלא בעור וכמ"ש הרשב"א במשמרת הבית לענין מראות. ומה סימן הוא בעור כשאינו מוציא דם שיבשה. והרי מסקנת הסוגיא דריאה שהאדימה. דעור הריאה עור גמור חשיב לי'. דלא מבעיא להמפרשים דלא שנא וטריפה. על כרחין מדמי' לי' לשמונה שרצים. ואפי' לפרש"י דל"ש וכשירה מדר' נתן. וא"כ אין הטעם משום דלא חשיב עור. שהרי עור אדם לכולי עלמא עור גמור הוא [ועיין בתוס' נדה (נ"ה.) ד"ה שמא ועיין עוד בתוס' שבת (ק"ז.) ד"ה אמר ואעפי"כ הדר בריא. וא"כ מוכח מדכשר רק מדר' נתן ולא משאר שקצים עד שיצא מהם דם. דעור גמור הוא. ומנין יהי' בעור דם. וידוע דברי האחרונים בחתך העור ויצא דם חיישינן לנקובת הוושט דאם לא הי' חותך כל העור. לא הי' יוצא דם. וכן נראה בחוש. וא"כ מאי סימן הוא זה במה שאינו יוצא דם שהוא יבש. על כן מפרש דיובש אינו פוסל בעור כלל: ב' וטעמא רבא איכא במילתא דהנה החילוק בין עור לבשר הוא שעור קשה ובשר רך ועל כן אין הבשר מגין כמו העור כדאיתא בריש דם הנדה. וכן משמע בסוגיא דלעיל דשאר שקצים ורמשים עורן רך. ועל כן לא חשיב עור. ועל כן אין היובש ריעותא כלל לגבי עור. רק בבשר פוסל היובש משום חסרון: ג ומזה למד הרמב"ם דקמט פוסל בריאה. ועל כן אשמעינן בתיבת מקצתה דחסרון במקצת בריאה פוסל. אבל במראות לא הוצרך לומר דפשוט כיון דמשום לתא דנקב אין חילוק בין כולה למקצתה:

ד ומזה יצא לי דין חדש לדעת הרמב"ם דאם קולפין העור ורואין שהבשר רך ולא נתייבש שכשר כיון שבעור אינו מזיק היבשות. ועוד דיהי' הטעם מה שיהי'. כיון שברמב"ם מפורש שהטעם משום חסרון בריאה והעור אינו נקרא ריאה. שהרי העור פנימי קרוי בש"ס כתונא דוורדא דמנחא בי' ריאה. וראי' מריאה דאגליד כאהינא סומקא כשירה. ומשום דעור פנימי מגין על הרוח שלא יצא. וקשה מה בכך. מ"מ יפסול משום חסרון. אלא ודאי חסרון בעור אינו פוסל וא"כ אם נתייבש העור לית לן בה. ועוד יצא לנו מזה דריעותא דיובש אינו מצטרף לתרתי לריעותא: ה) מיהו כל זה לדעת הרמב"ם דפוסל חסרון בריאה אף על פי שלא ניקבה אבל לשאר פוסקים על כרחין יובש משום נקב הוא כמובן: סימן מה א) בגמ' (מו:) ריאה שיבשה מקצתה טריפה וכמה וכו' כדי שתפרך בצפורן כמאן כר' יוסי בן המשולם דתניא איזו היא יבשה [לגבי מומי בכור קאי] שאם תינקב ואינה מוציאה טיפת דם. ר"י בן המשולם אומר כדי שתהא נפרכת בצפורן אפי' תימא רבנן וכו' קשה לי לדעת התוס' בכורות (דף ל"ח) דאפי' יש לו רפואה ע"י מעשה חשיב מום קבוע. ולענין טריפות מבואר בסוגיא דכיון דאי בדרי לה סמא חייא לא חשיב טריפה. וא"כ י"ל לרבנן כל שתנקב ואינה מוציאה טפח דם אין לה רפואה כי אם ע"י מעשה. ועל כן חשיב מום קבוע. ולענין טריפות לא יזיק עד שתפרך בצפורן שאז אין לה רפואה כלל: ב) ונראה מזה כמ"ש לקמן (סי' מ"ט אות ד') דהא דאי בדרי סמא חייא הוא ראי' דלאו טריפה דאם הי' טריפה לא הי' מועיל לה שום רפואה. ועל כן אף דהיובש של אוזן בכור יש לה רפואה. מ"מ יש לומר שהוא טריפה. כיון דלעת עתה הוא יבש כבר נטרפה ואפילו יתרפא לא יועיל:

ג) או לשיטת שאר פוסקים דמשום לתא דנקב דעומד לנקוב וחשיב עומד לנקוב כיון דבלא מעשה יעשה נקב כדמוכח מצוה"ג דעוף דמטריף בפסיקת גיד אחד דסוף ליפסק כולן. ולא אמרינן דסמי' בידן לחתוך למעלה מצוה"ג דכשר לעולא. ולדידן נמי הוי רק ספק טריפה. על כרחין כיון דבלא מעשה יבא לטריפות חשיב עומד לנקוב כיון דקי"ל כרבנן דעומד לנקוב ע"י מעשה לא מהני. על כן חשבינן רק מה שעומד בלא מעשה: עוד יש ליישב דאפי' לדעת התוס' בכורות דאף שיש לו רפואה ע"י מעשה חשיב מום קבוע היינו בדבר שהוא מום בעצמותו. אבל יובש אין מומו אלא משום דמה שנתייבש חשיב כחסר. דכן מוכח מהרמב"ן שכתב אדברי בה"ג שפוסל יבחה הכבד. וכתב הרמב"ן דכן משמע בבכורות מדחשיב מום. וכוונתי דמריאה יש לדחות דפוסל בנקב משהו. אבל באוזן בכור דשיעור היובש שוה עם שיעור חסר ע"כ יבש הוי כניטל ולא חשיב כניטל רק אם אין לו רפואה כמו בשר שהרופא גורדו דחשבינן לי' כאילו אינו. אבל אם יש לו רפואה. מהיכי תיתי שיחשב כאילו אינו. וע"כ אפי' מום עובר לא הוי: סימן מו לק"ק ביאלא. א בדבר הקולות אשר השו"ב נוהגין בביאלא אשר הבטחתי לכבודו להשיב במכתב. בדבר השורייקי אשר נוהגין קולא באם קולפין הסירכא ושוב אין דם ע"ג ריאה. [אינני מכניס עצמי בזה אם הקולא כדין או לא] והוסיף שו"ב למצוא תחבולה שלא יצא דם אחר הקליפה שנופחין כל כך עד שמוגבה הקרום מע"ג בשר הריאה ואח"כ קולפין הסירכא ואז לא יצא דם. בלי ספק שאסור לעשות כן: ב) דבר הנקודות אדומות אם שורין הריאה במים עד שמתלבן היטב במקום הנקודה ואח"כ נופחין ואינו מבצבץ כשר: ג) בדבר אשר קולפין הסירכא ואם מבצבץ הא במקום הסירכא רק במקום שנקלף להלן ממקום הסירכא תולין במשמוש יד הטבח. הנה אם ירצו לתלות שע"י קליפה ניקב.

ברור שטריפה מאחר שהכשר הקליפה היא דוקא אם נקלף כל הקרום בנחת אף שלא במקום הסירכא כעין מעשה דריינוס. ולתלות במשמוש יד הטבח. א"א רק אם קלף בכח כמ"ש השמ"ח (סי' ל"ט סעי' ט) בסירכא כסדרן שהסירוה בנחת טריפה רק אם הסירוה בכח יש לתלות במשמוש יד הטבח. וא"כ בנ"ד ממ"נ אם הסירוה בכח אין זה קלוף המתיר. כי היתר הקלוף הוא מעשה דריינוס ושם הי' בנחת דוקא. וכ"כ הלבוש כי היתר הקלוף הוא כשנקלף בנחת דוקא. וטריפה משום הסירכא. ואם קלפוה בנחת אין לתלות במשמוש יד הטבח. וכיון שקרום זה לבוש ע"ג ריאה ממה נפשך טריפה משום הנקב: ד) אך אשר אמר חתן אחי ר"ז נ"י בשם השו"ב שהוא מיקל ותולה במה שמכה ע"ג הריאה כדי שיתנפח היטב ולפעמים עי"ז מנקיב. בזה אזדא טעם הנ"ל. ויש לכאורה להקל. שהגם שצריך לקלוף כל הקרום מ"מ אין שום חשש נקב רק במקום הסירכא ממש. דממ"נ אם הוא לבוש ע"ג הריאה אין שום חשש נקב. ואם אתה חושש שהוא סירכא הא אין הסירכא רק במקום הסירכא ממש. וא"כ שוב חולין במשמוש יד הטבח במה שהכה על הריאה. אך שאלתי לכמה שו"ב מומתין וכולם אמרו כי זה הבל שאין הכאה על הריאה עושה נקב כלל ואין לתלות בזה כלל. וע"כ לדעתי לפקוד על השו"ב מביאלא שלא יתלה כלל בזה וכ"מ שימצא נקב לאחר הקילוף יטריף: הק' אברהם. סימן מז ב"ה לרב אחד. א) ע"ד השאלה בשוחט אחד ששחט בהמה וקרא לחבירו השוחט השני שיעמוד על הבדיקה והיתה סירכא שלא כסדרן באונא העליונה וכאשר התחיל השוחט הראשון למשמש בהסירכא הראה לו השני איך שהסירכא מלאה דם ודם יוצא מתחתי'. והראשון קרע הסירכא ואמר אי' דם. והשני מחמת שירא מהטבח לא השיב מאומה. רק הראה באצבעו על מקום השורייקא דדמא והלך לו. והשוחט הראשון הכשיר הבהמה ועתה מוכר אותה הטבח באומרו שהרבי דשם אמר לו שכשירה וצוה לאנשיו שיקנו הבשר.

ועל השו"ב המכשיר יש בלא זה כמה ריעותות מכבר: ב) תשובה. בגמ' אמרינן דבהמה שנשחטה בחזקת היתר עומדת. והשו"ב השני שאמר שתחת הסירכא הי' מלאה דם הוכחש מהשו"ב הראשון ועד אחד בהכחשה לאו כלום היא ובהמה בחזקת היתר עומדת. ואעפ"י שיש כאן ריעותא לפנינו דהיינו הסירכא ושוב לא אמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת. אך מסתמא השו"ב הראשון הסיר הסירכא במיעוך או בקליפה כנהוג ואין כאן ריעותא לפנינו: אך יש להאמין להשו"ב השני שאמר שתחתי' הי' דם במגו דאי בעי אמר שלא הסיר הסירכא כדין כלל. ולדבריו שהריעותא לפנינו שוב אין הבהמה בחזקת היתר ונאמן. אך כנגד זה יש גם להשו"ב הראשון מגו דאי בעי אמר להד"ם לא הי' כאן סירכא מעולם. אם לא הי' שמה אנשים שראו הסירכא. אבל אם הי' שמה אנשים או אפי' בעל הבהמה לבד שראו הסירכא ושוב אין להשו"ב הראשון המכשיר מגו. נאמן השו"ב השני לומר שהי' תתתיו דם במגו דאי בעי אמר שלא הסיר הסירכא כדין: ד ואף דלא אמר דיש דם רק להשו"ב הראשון והוא לא קיבל דבריו והכשיר הבהמה למכור. מ"מ הסכמת האחרונים דלא אמרינן כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים רק בדבר שבממון ובדבר שבערוה לא באיסורין דעלמא: ה אך גופא דעובדא פלא ומבהיל מה לו להרבי להתערב בעניני או"ה בעיר. ואפשר גם אותו קיבלו כל אנשי העיר לרב להורות. זולת זה ראוי לגדור בדבר. ומה שכתב כבודו שעל השו"ב הראשון המכשיר יש כמה ריעותות וסומכין רק על השו"ב השני. בזה אינני יכול להשיב מרחוק רק הכל לפי ראות עיני הדיין במקומו: נאום הק' אברהם סימן מח א בדין סרכות הריאה הקשו התוס' לדעת רש"י דאין סירכא בלא נקב אמאי כסדרן כשירה הא הוי קרום שעלה מחמת מכה. ולטעמא דסופו להתפרק ג"כ קשה הא דאמר לקמן אי האי מנקיב טריפה:

ב) ונראה ליישב לפימ"ש הט"ז (סי' מ') בפירוש דברי בה"ג במחט שנמצאת בלב דהיכא דסופו לנקוב הלב יש חזקה רעה למחט זו. וחיישינן שמא כבר נקבה בבואה לתוך הלב יע"ש. והנה הרשב"א כתב בתה"ב דאפי' למ"ד אין סירכא בלא נקב. מ"מ יוכל להיות שבא מנקב קרום עליון לבד: ג) ולפי זה י"ל דשלא כסדרן דסופו להתפרק הרי יש חזקה רעה לסירכא זו. ושוב חיישינן שמא בא מחמת נקב שני הקרומים וכדברי הט"ז הנ"ל. אבל משום דסופו להתפרק לחוד לא הוה מטריף כיון דהשתא לא ניקבה. ועדיין אין שום ריעותא בקרומים. ודומה לסופו לנקוב ע"י מחט דכשר. אלא דמשום דסופו להתפרק חיישינן שמא כבר ניקבה כנ"ל. אבל כסדרן תלינן דבא מחמת קרום עליון לבד. או אפשר דתלינן דבא מחמת לחות הריאה רק שלא כסדרן משום דיש חזקה רעה לסירכא כנ"ל תלינן דמחמת נקב באה: סימן מט א) בדין סירכות הריאה הקשה הר"ן לפרש"י דאין בלא נקב ומ"מ מיתכשרא אח"כ בסירכא א"כ כי ליתא לסירכא כלל ואית בה נקב היכי לעולם. הא אמרינן לקמן גמירי דאי בדרי לה סמא חייא אלמא אע"ג דליתנייהו להנך סמים. מ"מ מכה זו אין בה כדי להמית כיון שהי' יכולה להעלות ה"נ כיון שאותו נקב יכול לבוא לידי היתר אפי' עדיין אין שם סירכא אין בדין שיהא דטריפה לא הוי אלא היכא שאי אפשר שיהי' לה תקנה כדאמרינן בבהמה המקשה גבי בשר שיצא חוץ למחיצתו כטריפה מה טריפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר. י"ל אין הכי נמי דכל שאפשר להיות לה תקנה אינה טריפה וכל שנטרפה אין לה היתר אלא שאין כל הנקבים שוים ויש נקב שאינו ראוי שתעלה סירכא ויש נקב שראוי שיעלה בו סירכא כסדרן. וכל שהוא כן כיון שיש לה תקנה לא נטרפה מעולם אלא מפני הספק שמא הוא מהנקבים שאין ראוי שתעלה בו סירכא. על כן אנו אוסרין כל נקב מספק עכ"ד הר"ן: