שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 12

וכי תימא כיון דהי' סופו ליגדל כאילו כבר הי' בו כעובי אצבע. א"כ בעגל אפי' פחות מעובי אצבע יהי' כשר. ודוחק גדול דפעמים שאינו עתיד להתגדל. דודאי בגידולו כל האיברים מתגדלים וכן קשה בשיעור, אונא כטרפא דאסא כהאי גוונא: ב' ונראה ליישב עפ"י דברי הרשב"א בתשובה דחסר ויתיר מברייתו יכול לחיות אפי' אלף שנים רק דגזירת הכתוב כל שאינו יכול לחיות אם הי' נוצר כשאר בהמות טריפה. א"כ שפיר י"ל דלא אזלינן בתר סופו וכל שאין בו כעובי אצבע אף שסופו להיות בו טריפה. מיהו לאחר שנתגדל אין לומר הא כבר נטרפה ואינה חוזרת להכשירה. דטעם דאינה חוזרת להכשירה הוא כמ"ש הר"ן בנחתך במקום צוה"ג דכבר התחיל בה כאב ונחלשה הבהמה. אבל הכא אף מתחילה היתה בריאה ולא נחלשה רק מתחילה הואיל ולא היתה יכולה לחיות לפי טבע שאר הבהמות טריפה. אבל השתא שיכולה לחיות אף לפי טבע שאר בהמות שפיר כשירה. וטבעה שנולדה ביתיר גרם לה שלא תחלש בתחילה. אבל השתא יכולה לחיות ככל בהמות וכשירה: ג) אלא דאיכא לעיוני להיפוך ביתרת מגבה כטרפא דאסא דטריפה. ואם פחותה מטד"א אפי' בעגל כשר. ואמאי הא סופו להיות יתרת כטד"א ויטרף כמו סירכות דמטריפין משום שסופו להתפרק. ונראה מכאן ראי' לדברי המשאת בנימין בתרי רואין. דעל כן מכשיר בשני כיסין. וה"נ לא אמרינן כאילו כבר נתגדל כיון דאפי' אם יתגדל לא יטרף אלא משום יתר כנטול תרי רואין לא אמרינן סימן לו ברמ"א דאם אחד הפוך והב' אינו הפוך הולכין אחר היותר גדולה ואם היא אינה הפוכה כשירה: א) וכתב הש"ך איש להם שורש אחד קאי. דאילו אין להם שורש אחד אפי' אינם הפוכים טריפה. לדעת הט"ז דאין יתיר וורדא פוסל אלא במקום הוורדא א"כ באחד הפוכה דהוי שינתה מקומה יש להכשיר בגדולה אינה הפוכה. והש"ך לשיטתו דאפי' וורדא בשמאל פסול:

ב) אולם למעשה אפי' לדעת הט"ז אין לסמוך להכשיר כיון שמהרש"ל מכשיר וורדא הפוכה וצווח ככרוכיא על הפוסלין. א"כ הו"ל כמו שני וורדות כהלכתן. ונהי דאנן מחמירין. מ"מ אין לסמוך על זה להכשיר פסול שני וורדות שמפורש ברש"י ותוספות וזה פשוט: סימן לז א) בש"ך (סקי"ג) מדלא נקיט איפכא הולכין אחר היותר גדולה ואם היא הפוכה טריפה משמע דבשניהם שוים טריפה. מכאן קשה לי על הצ"צ שפסק בשני טחולין אחת גדולה ואחת קטנה והקטנה ניקבה בסומכי' כשירה דתלינן שהיא היתרת. ומביא ראי' מקטנה הפוכה כשירה. ומפרש הטעם דתלינן שה א היתרה. ולדידי קשה לי דלפי פירושו דאחת יתרת א"כ בשניהם שוים דטריפה משום דמספקינן מי היתירה. ובוורדא הפוכה דהוא חומרא בעלמא ומהרש"ל צוח ככרוכיא. איך נחמיר עוד בספק וורדא הפוכה (והרי בסי' ל"ט) בספק סירכא בגב או בחיתוך השיב הרשב"א רוב בהמות כשירות והעמידנה בחזקת היתר. מיהו בהא יש לחלק דהכא שהיא ספק טריפות מן הבטן לא שייך לאוקמא בחזקת היתר. בשלמא התם אפי' חימא דטריפה אוקמא בחזקת היתר דעכשיו נטרפה ולא תוציאנה עד עכשיו מרוב וכיון דעד עתה כשירה היתה אוקמא בחזקת היתר דאף עכשיו כשירה. וזו סירכא בחיתוך היא. אבל הכא אין להכשירה מרוב לחוד כיון דיש שינוי מבטן ויצאה מרוב מבטן] ב) ולפענ"ד נראה דלאו משום ספק יתרת אתינן עלה. דכיון שיש שורש אחד אין להסתפק מי היתרת דחדא הם. רק דאם הגדולה אינה הפוכה הרי רוב הוורדא כתיקונה. וכמו בצמקה אונא שלימה לדעת המטריפין כתבו דה"ה רובא. וכן בוורדא הפוכה. ועל כן בשניהם שוים טריפה ממנ"פ. דהנה וורדא הפוכה דהיא שינתה מקומה יש בה שני פסולים האחד כמו חסר וורדא. והב' כמו יתיר וורדא. שהרי בתוס' יש מטריפין שינתה מקומה פורתא אף דחסר וורדא מכשירין וא"כ ממנ"פ אי מחצה על מחצה כרוב.

א"כ טריפה משום יתיר וורדא. ואי אינו כרוב טריפה משום חסר וורדא. ודו"ק היטב בזה: ג) ועל כן מה שמסיים הש"ך דשינתה תוארה דינה כהפוכה. יש לי לדון בדבר. דבשניהם שוים נכשיר אי מחצה כרוב. דבהא אין טריפותו לדידן דמכשירין יתרת מקמא רק משום חסר וורדא כמ"ש הש"ך סק"ט. ואי מחצה כרוב לא חסר מידי. ואולי ס"ל דמחצה לאו כרוב: סימן לח א) בש"ך (ס"ק י"ד) כתב בשם מהרש"ל להכשיר חסר כיס. וכ"ש אם יש כיס. רק שאינה מונחת בתוכה. ובאמת מהרש"ל לא התיר רק חסרו כיס. אבל באינה מונחת בתוכה כתב בסימנים דיש מטריפין: ב' עוד כתב בשם משאת בנימין להכשיר יתיר כיס. והטעם כתב המשאת בנימין דתרי רואין לא אמרינן וראייתו מטרפש הכבד שנסרך. ובתב"ש השיג עליו דקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום דוקא במה שטריפותו מחמת עצמו ולא בטרפש שטריפותו רק מחמת הכבד. אבל יתר כנטול דאפי' באבר דעלמא אמרינן. א"כ סופו שינטל הוא וחבורו ותינקב הורדא. ולא הבינותי דבר זה דאף דיתר כנטול אפי' באבר דעלמא. מ"מ סופו לינטל ודאי לא אמרינן באבר דעלמא. ובכמה מקומות בש"ס ביתרת אף באנשים גדולים. וכנראה גם בחוש. והרי מותר לאכול יתרת אבר. ואם הי' סופו לינטל מאי שנא מאבר המדולדל דאסור כשנשבר העצם ויצא לחוץ: ג) ולפענ"ד דאין הטעם כלל משום דסופו לינטל. רק דבהמה אינה יכולה לחיות ביתר כמו בחסר. וזה הלמ"מ דיתר כחסר בכל הדברים. ואף בס"ת כתב הרמב"ם במדביק תנ"ך כאחת פסול יתר כחסר [והפרמ"ג סתר דברי התב"ש אפי' לפי שיטתו דסופו לינטל. שהרי גם בסירכא יש סוברים סופו להתפרק וזה יש לדחות]: סימן לט א) בש"ד (ס"ק י"ז) הביא דברי המרדכי והלה"מ. דאף להרמב"ם דיתרת מקמא כשר שתי וורדות טריפה. והטעם כתב הש"ך דקים להו דיתרת בצורת וורדא לאו אורחי'. ולדידי קשה לי טובא.

חדא דמנין לנו דברי נביאות אלו. כיון דאין טריפות רק משום יתיר אונא. דמשום יתיר וורדא להחשב כחסר וורדא אינו מזיק להרמב"ם דחסר וורדא כשר לדידי' רק משום יתיר אונא. וכיון דיתיר אונא אורחא. מנלן דיתיר וורדא לאו אורחי'. ועוד דאפי' תימא דבצורת וורדא לאו אורחי' כיון דאין טריפות אלא משום יתיר אונא ואונא אורחי'. ומה שהוא בצורת וורדא זה אינו ענין אל הטריפות. בשלמא להט"ז דמשום חסר וורדא שפיר י"ל כיון דבש"ס לא מצינו להכשיר רק יתרת מקמא. מנלן דגם יתיר וורדא אורחי'. ושפיר מטרפינן משום יתיר כחסר וורדא כיון דמה שהוא הטריפות לא שכיח. אבל להש"ך קשה: ב) וצ"ל ליישב עכ"פ הקושיא שני'. דהא דמכשרינן משום דאורחי' היינו דתולין שלא בא היתרת משום קלקול ביצירה רק דאורחי' בהכי לבוא בלא קלקול יצירה. אבל בצורת וורדא קים להו דלא בא אלא משום קלקול היצירה. ומזה יצא לנו דכל יתיר אונא עכ"פ ריעותא הוי דשמא בא מקלקול יצירה. שהרי בנמצא קוץ בוושט וקורט דם כנגדו מטריף הרמ"א אף דכל חיוי ברייתא קוצי אכלי. ובשלמא אי הוי אמרינן דכיון דאורחא לא חשיב יתר כלל. לא הי' מחשב ריעותא. אבל כיון דחזינן דכשבא בצורת וורדא מטרפינן משום יתיר אונא אף דיתיר אונא אורחא כיון שלא בא היתרת משום דאורחא. וא"כ בכל יתרת יש לספק שמא לא בא משום דאורחא רק משום קלקול. ובפרט דרבא סובר דטריפה דודאי בא מקלקול היצירה. א"כ עכ"פ לדידן ספק הוי. כן נ"ל לדעת הש"ך: ג) וכשאני לעצמי נ"ל בדעת המרדכי דהנה הרשב"א בתה"ב הביאו הטור (סי' נ"ב) בנפל לאור דפסול בנשתנו מראי' דכבד בייתי שיש במינו מדברי אין הירקות פוסל בו דכל המדבריות כבדן ירוק ככרתי. וע"כ גם הבייתי לפעמים ירוק וע"כ אין תולין הירקות בנפילה לאור ועי"ש בב"ח וט"ז.

והרשב"א למד זה מדמכשרינן יתרת ביני וביני בריאה משום דכל חיוי ברייתא הכי אית להו. ומזה מבואר דפירוש דברי הגמ' לאו דהוכחה שאינו טריפות דאל"כ כולהו ברייתא הי' אסורין. דא"כ איך יליף מזה להנ"ל. דשם אין ראי' שהירקות אינו מזיק מהמדברי. שהרי הירקות בלא נפילה לאור אינו פוסל בשום עוף. ועוד דכתבו האחרונים דאי הוה ידעינן דהוריק מחמת נפילה לאור הי' פוסל אף ביש במינו מדברי. ואין ההיתר אלא דלפעמים מריק כמו המדברי. וזה לא נוכל ללמוד מיתרת בריאה. ועל כרחין דה"נ הפירוש כיון דחיוי ברייתא הכי אית להו מתרמי לפעמים שגם חיוי גווייתא הכי אית להו בלא קלקול יצירה ועל כן שפיר יליף הרשב"א ודו"ק: ד' וממוצא הדבר נשמע דכי היכי דבדין הרשב"א אם היינו יודעין שלא הוריק רק ע"י נפילה לאור הי' טריפה. הכי נמי אם היינו יודעין שלא תפסה לה שיטת המדבריות הי' טריפה (ובזה י"ל דהא דפוסל הרמ"א שינתה תוארה לאו משום חסר וורדא לחוד וכמ"ש הש"ך (סק"ט). אלא דהא דמכשירין יתרת מקמא היינו משום דחשיב בדרי כמ"ש הב"י. והיינו דאף דתחילה הי' סבר מר בר רב אשי למיטרפה מ"מ לבתר דגלי לי' דכל חיוי ברייתא הכי אית להו. א"כ דשם מקום העינוניתא הוה גם שם דרי דאוני. וע"כ יתרת מקמא הוה יתרת בדרי. אבל בשינתה תוארה דאין לה וורדא ולא תפסה לה שיטת חיוי ברייתא וחיוי גווייתא לא חשיב בהו ביני וביני דרי דאוני ושוב טריפה. ובזה יתיישב קושית בעל העיטור למה לא אמר ולא היא. דלא אדחי לגמרי דאי אין לה וורדא רק יתרת מקמא מודה דטריפה ודו"ק]: ה) ולפי זה י"ל דלדידן דכולהו הכי אית להו. מהראוי הי' שיהי' טריפה חסר וורדא כדברי הרב אלברגלוני. רק משום דחיוי גווייתא לית להו. והנהו דידן אף דכולהו ברייתא נינהו מ"מ אמרינן דתפסה לה שיטת גווייתא.

ועל כן כשר חסר וורדא כמו בחיוי גווייתא דכשר באית להו וורדא. שוב מצאתי כן בראב"ן דטעם חסר וורדא כשר דבהמות שבא"י לית להו וורדא. והטעם כנ"ל בשם הרשב"א דמתרמי לפעמים גם ברייתא שלא מחמת קלקול רק שתפסה לה שיטת גווייתא. ועל כן ביש לה שני וורדות שלא תפסה שיטת גווייתא רק מברייתא היא. שפיר פסול יתיר וורדא דהוי כחסר וורדא ודו"ק: סימן מ ענין חסר אונא טריפתו משום מה. א' הנה הרמב"ם בפי' המשניות מפרש הריאה שנקבה או שחסרה היינו חסרון אונא. וכן בהלכותיו כתב חסר אונא תחת סוג חסרה. ומבואר דהוא טריפות בפ"ע וכן כתב הרשב"א בתה"ב הקצר זה לשונו חסרה כיצד ב' מינים יש בחסרה ואלו הן הריאה שחסר מנין האינון שלה וחסרת רגלים. אולם דעת התוס' נראה דחסר אונא לא משום ריאה שחסרה. שכתבו דלרבנן דר"ש בציר מי"ח טריפות. ועיין בתב"ש (ריש סי' ל"ה) דלדעת התוס' חסר אונא משום דסופו לנקוב. והנה מצינו עוד מחלוקת התוס' והרמב"ם בקמט בריאה דהרמב"ם פוסל משום חסרון והתוס' הוכיחו דכשר מדלא משני מתני' דחסרה בקמט. ודברי התוס' אלו במה דמכשירים קמט ולא חשבי לי' חסרון יש לפרש. משום דלשון הש"ס אבל בנקב דאית בי' חסרון מודה ר' שמעון משמע דר' שמעון פוסל משום נקב ג"כ כמו רבנן בדלית בי' חסרון. ובזה פליג ר' שמעון עד שתנקב לבית הסמפונות ובחסרון מודה דנקב פוסל. [איברא דקשה על זה לפמ"ש בחי' הר"ן במה דלא חשיב פסוקת הגרגרת ברובו בלית בי' חסרון ובאית בי' חסרון כאיסר משום דבחד אבר ודרך שבירה לא חשיב אלא טריפות אחת. וקשה דהא חשיב לר' שמעון נקב בריאה עד שתנקב לבית הסמפונות ונקב דאית בי' חסרון בשנים.

ועל כרחין לחלק דדוקא התם דטריפות אחת רק באית חסרון שיעור אחר אבל הכא זה משום נקב וזה משום חסרון, אך למ"ש בדעת התוס' דבריאה נמי אין חסרון פסול אלא בניקב קשה. אך התוס' לשיטתם דתירצו בגרגרת תירוץ אחר דטעם חסרון כאיסר משום דסופו ליפסק. וע"כ י"ל דרמב"ם דפוסל קמט כדעת הר"ן ס"ל. ועל כרחין הכי ס"ל שהרי פוסק דחסרון כאיסר נבילה. ואי רק משום דסופו ליפסק יחשב רק טריפה כמו וושט שנתחלף במראי' דהוי רק טריפה מטעם זה. ומוכרח דחסרון פוסל בלא נקב] אבל בלא נקב אין חסרון פוסל: ב) איברא דקשה התינח לפי' הש"ס דמתני' לר' שמעון ובניקב. ממילא אין ראי' לפסול בלא נקב. אבל קשה מנ"ל להש"ס להקשות למ"ד חסרון בפנים לא שמי' חסרון. הא י"ל דמודה בחסרון בחוץ פוסל בלא נקב כי היכי דפוסל אידך חסרון בפנים בלא נקב: ג ואפשר לומר דטעמא דחסרון בפנים לא שמי' חסרון כמ"ש הרשב"ץ בס' יבין שמועה אחר שכתב דחסרון בפנים לא שמי' חסרון וז"ל ודע כי הסכמת הרופאים שאין לבשר הריאה הרגש על כן אפי' יהי' בו מורסא לא יגיע ממנו כאב לבעלי חיים אלא מחמת הקרום שאפילו הוא מורסא גדולה לא יכאב מקום המורסא אלא הקרום במקום תליית הריאה שחושש בה כאב מכביד מפני המורסא שהיא כבידה. אבל מפני המורסא שהיא בבשר לא ירגיש צער כלל עכ"ל. על כן קמט בריאה והעור שלם כיון שאין חסרון אלא בבשר חשיב חסרון בפנים: ד ותדע דהא קי"ל בבכורות (ל"ט). לענין קדשים חסרון בפנים שמי' חסרון. על כרחין דהכא טעמים אחרים איכא. וס"ל לתוס' הטעם כנ"ל דאין חסרון פוסל בבשר וכדברי הרשב"ץ הנ"ל. ולא מצי הש"ס לאוקמי בנחסר קרום אחד. דבזה באמת כשר דהיינו ריאה דאיגלד כאהינא סומקא ע"כ מוכרח דאין חסרון פוסל אלא בניקבה ועל כן מקשה היינו ניקבה. ומשני דבנקב דחסרון מודה ר' שמעון והיינו חסרון דעור עם נקב.

דחסרון דעור גרידא היינו ריאה דאיגלד וחסרון דבשר היינו חסרון בפנים אפי' בקמט רק בחסרון דנקב:) ה) ודע שראיתי לבעל העיטור שהביא הטור בשמו דקמט כשר שפירש הטעם משום דנבראת כך. אולם י"ל שהוצרך לכך לשיטתו דחסר אונא בכלל ריאה שחסרה על כרחין דחסרון פוסל בלא נקב. אבל התוס' לשיטתם דלרבנן לא משכחת טריפות ריאה שחסרה על כרחין דחסר אונא לא מקרי חסרון ע"כ דחסרון לא הוי בלא נקב: ו) ונוכל לבאר עוד ולומר דלבעה"ע דחשיב חסרון בלא נקב על כרחין ריאה שחסרה היינו בבשר. דאי בעור קשיא הא דריאה דאיגלד כאהינא סומקא כשירה. וע"כ ריאה שחסרה בבשר וע"כ קמט לולי שתולין שמתולדה הי' טריפה. אבל להתוס' שפיר י"ל כנ"ל דטעמא דחסרון בפנים דאין חסרון מזיק אלא בעור ומ"מ איגלד כשר משום דליכא נקב ודו"ק: ז) ודע דטעם בעה"ע דכשנברא כך לא הוי חסרון אף דחסר אונא חשיב חסרון אף דמתולדה. משום דדרך הריאה ליגדל בקמט ואין בא מחמת חולי כלל אלא דהיינו רביתה. אבל בציר מחמש אונות קים להו לרבנן דלאו רביחה וחסרון הוא: ח) ונוכל לפרש עוד דטעם התוס' ג"כ משום דחסרון דמתולדה לא חשיב חסרון ולא כמ"ש בפי' הבעה"ע רק כפשוטו דלא חשיב חסר רק כשהי' בו תחילה ונחסר אח"כ. וכהאי גוונא בבכורות לענין חסרון אבר בקדשים בנולדה בכוליא אחת לא חשיב חסרון. כן איתא להדיא בבכורות (דף ל"ט) עי"ש וכן משמע בפרש"י בריאה שנשפכה כקיחון וחסרון הוא שמתחילה הי' כולה מליאה ועכשיו חצי' ריקנית. ולמה לי' לפרש שמתחילה הי' כולה מליאה. די לומר שחצי' ריקנית. אלא משום דלא חשיב חסרון אלא בהי' בו תחילה וכש"ס בכורות הנ"ל: ט) ובזה יתבארו דברי רש"י (דף מ"ג.) חליף בכלל ריאה שחסרה ממקום שראוי' להיות. וקשה למה לא פירש חסר אונא בכלל ריאה שחסרה. דאין לומר דזה פי' חסרה דמתני' ואצ"ל.

דהא הש"ס לא פי' הכי המתני' וא"כ הוא רק נכלל ולמה לא פי' כן: י) אולם להנ"ל נכון היטב. דחסר אונא לא הוי חסרה כיון שמתולדתו. אבל חליף דמבואר שם ברש"י בחליף דוושט וז"ל שניהם נטולים ממקום שראוים להיות. והנה לא פירש שניהם חסרים רק נטולים והיינו דחסר מתולדה לא מקרי רק כשאינו כלל. משא"כ כשיש רק שגרם חולי שיהי' במקום אחר. ע"כ שפיר חשיב חסרון ונטול דמה לי שניטל ביד מה לי שהחולי גרם להיות במקום אחר. ודוקא כשנברא חסר לגמרי דאז נראה שלא הי' כלל ביצירה כח האבר ההוא לא מקרי חסרון. וע"כ פי' רש"י דוקא בחליף דהוי חסר. אבל חסר אונא ממש לא הוי בכלל חסרה ועל כרחין טעמא אחרינא איכא. וכן משמע שם עוד ברש"י שכתב וחתכו רגלי' בכלל חסירה. ולמה לא אמר חסר רגל בכלל חסירה וע"כ הטעם משום דהוא מתולדה. והא דטריפה חסר רגל היינו משום קו"ח דהשתא בנחתכו רגלי' דחסר רק מקצת האבר. כ"ש כשאין כאן כל האבר. אבל בחסר רק מקצת לא מפסל אלא בנתסר אח"כ. אבל הרמב"ם לטעמי' דפסק בהלכות אסורי מזבח נברא בכוליא אחת פסול. והוא מפרש הש"ס דלמ"ד יש ברי' באחת כשר היינו דדרכו להיבראות בכוליא אחת. וכבר כתבנו לעיל מזה. ע"כ סובר שפיר חסר אונא בכלל חסרה ופוסל ג"כ קמט בריאה משום חסרה: יא) ועתה נבאר חסר אונא לדעת רש"י ותוס' הנ"ל מאי טעמא פסול. וכבר כתבנו שהתב"ש כתב משום דסופו לנקוב. והנה הפרמ"ג כתב בפתיחה משום ק"ו מניקב כ"ש חסר. ואף דלכאורה יש להשיב דבניקב כל הריאה בטילה ממלאכתה מ"מ כן כתב בחי' הרמב"ן (דף נ"ו) בד"ה הא דתנן ועוד ראי' מהתה"ד (סי' צ"ט) באתרוג שנעשה בה נקב ע"י קוצים לא הוי חסרון. והביא ראי' מקמט בריאה דלא הוה חסרון כיון שעורו ובשרו קיים. והקשה מחסר אונא. ותירץ דשאני התם שבהמה חסרה אבר אחד. ומדלא קאמר שהריאה חסרה אבר אחד.

ש"מ דלאו משום חסרון דריאה ולאו משום דסופו לנקוב הריאה. אלא דהבהמה אינה יכולה לחיות בחסרון אונא כשם שאינה יכולה לחיות בחסרון כל הריאה. ואף ששאר הריאה בריאה ושלימה. מ"מ טריפה דהוי חסר כולו וקו"ח מניקב. ודו"ק היטב כי הוא ענין דק: יב) ובזה יתיישב קושית הב"י שהקשה על רש"י דלוקי הש"ס בנתחלפו האונות. ולהנ"ל ניחא דמזה הטעם שנטרף חסר אונא מקו"ח דניקב כן טריפה חליף. ואכתי קשה היינו ניקבה. ורש"י כתב רק טעמא דחסרה ולא טעמא דחסר קו"ח מניקב דנוכל לומר ג"כ קו"ח מחסרה וכמו בחסר רגל כנ"ל. רק בחליף דהוא חסרה ממש כנ"ל. כתב רש"י שבכלל חסרה: יג) העולה מכל זה דלדעת הר"ן בחי' וכן הרשב"א שתירצו הא דלא חשיב חסרון גרגרת טריפות בפ"ע וכן לשמואל תורבץ הוושט ברובו טריפות בפ"ע [הר"ן מגרגרת ורשב"א תורבץ] משום דבחד אבר ודרך שבירה. ומוכרת לומר דחסרון דריאה פוסל בלא נקב. אי אפשר לאכשורי קמט אלא דאמרינן שנבראת כך כדברי בעה"ע. ובדעת התוס' איכא לספוקי אם טעמם ג"כ משום דנבראת כך. או דס"ל דאין חסרון פוסל כלל בלא נקב: יד) ובש"ך (סי' ל"ו ס"ק כ"ט) בשם מהרש"ל בטעם צמקה אונא שלימה דטריפה לבה"ג דהוי כחסרה אונא אבל צמקה מקצתה כשר משום דחשיב חסרון בפנים עיי"ש. וקשה טובא דא"כ צמקה מקצתה להרמב"ם דמטריף בקמט למה כשר. ואפי' להמכשירים בקמט קשה לפמ"ש בעה"ע בטעם ההכשר דכך נבראת. וא"כ בצמקה דלא שייך טעם זה למה כשר. אלא ודאי הדבר ברור דצמקה לאו כאילו אינו לגמרי דיינינן לי' שהרי הוא טריפות בפ"ע חרותה. אלמא דלאו כאילו אינו חשבינן לי'. אלא טעם בה"ג עפימ"ש בשם הרמב"ן דחסר אונא נלמד מקו"ח מניקב. הגם דבניקב כל הריאה בטילה ממלאכתה. הרי דאונא אחת ככל ריאה דיינינן לה.