שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 8

ספק נקובת הוושט חשיב חזקת היתר. ובתוס' ב"מ (כ: ד"ה איסורא) שמא במקום נקב שחיט הוי חזקה דאיסורא. משמע ע"כ דס"ל לחלק בין שחט במקום נקב דבזה הוי נבילה, בי' שחט שלא במקום נקב דבזה הוי טריפה, וראיתי שם בתשו' הנ"ל שהביא תוספתא (פ' השוחט) נקובת הוושט טריפה ושחיטתה מטהרתה מידי נבילה: יב) והנה בסוגיא (ד' ל"ב:) דמקשה אשנויא דר"ל דמשני כאן במקום חתך כאן שלא במקום חתך, והאמר ר"ל שחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשירה אלמא כמנחא בדיקולא דמיא ה"נ כמנחא בדיקולא דמיא, אלא אמר ר' יוחנן כאן קודם חזרה כו' [ור"ל הדר בי' ולא ידענא הי דאחריתא כן כתב הרא"ש] והרמב"ן כתב במלחמות ויותר מבואר בס' האשכול (סי' ט"ו) דאף דלא קיי"ל כמנחא בדיקולא דמיא מ"מ אותו אבר שנשחט ודאי כמנח בדיקולא ע"כ משני שנויא אתריתא, וא"כ נקובת הוושט דאפי' כנגדו לאו כמנחא בדיקולא, שהרי הוכיחו התוס' והפוסקים מקושית הש"ס (ח.) והאיכא צדדין שאם בשעת שחיטה ניקב כנגד מה ששחט טריפה, וא"כ אם שחט למעלה מהנקב מנין לנו לנבלה, ואדרבה יש לנו ראי' לטהר מר"ל דר' יוחנן לא פליג עליו אלא משום דכמנחא בדיקולא דמיא, אבל בנקובת הוושט דלא שייך כמנחא בדיקולא הדרינן לר"ל, ויש תימה על הרמב"ם שפסק נקובת הוושט נבילה, וביותר על ס' האשכול שבסי' ט"ו פירש דר' יוחנן נדי מדר"ל משום דאותו סימן שנשחט רובו כמנח בדיקולא ובסי' י"ג פסק נקובת הוושט נבילה אפי' שחט למעלה ממקום חתך:

יג) והנ"ל בזה שדין נקובת הוושט אי הוי נבילה תלוי בישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, דאי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף הוי פסול בשחיטה, דנקובת הוושט הואיל ונעשה בה טריפה היא התחלת נטילת החיות והרי תחילת שחיטה בפסול, אך למ"ד אין לשחיטה אלא בסוף ואז הרי יש רוב סמנים בכשרות לבד הנקב, [ואין הנקב מצטרף להחשב מקצת שחיטה בפסול כיון שיש רוב בכשרות והנקב של פסול אין בו שיעור שחיטה] וע"כ מכשיר ר"ל למעלה ממקום חתך, דר"ל לטעמי' דס"ל דאין לשחיטה אלא לבסוף, מיהו בשחט במקום חתך לא אמרינן כיון דאין לשחיטה אלא ברוב שני הסמנים והרי סימן שני בכשרות, דליתי' שאין הפירוש שכל המעשה לבד הגמר אינו קרוי שחיטה אלו שלבסוף נעשה הכל שחיטה ובסוף שני הסמנים מתירין: יד' ותדע דבריש בהמה המקשה בעי אילפא הוציא עובר את ידו בין סימן לסימן מהו מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהרו מידי נבילה. אמר רבא קו"ח אם הועיל לו סימן ראשון להתירו באכילה כ"ש שתועיל לו לטהרו מידי נבילה. וקשה רבא למה הוצרך לקו"ח. הא לדידי' אין התחלה לבעי' זו כיון דסימן ראשון בא גם להתירו באכילה וסימן שני רק לטהרו מידי נבילה תרצה לומר שלא יצטרפו. והא רבא ס"ל בזבחים (דף ל'.) ובפסחים (ס"ג.) דאין לשחיטה אלא לבסוף וסימן ראשון לאו שחיטה הוא כלל ואינו מתיר וכל השחיטה היא בסוף לאחר שהוציא ידו והוא לטהרו מידי נבילה לבד. אלא ודאי גם למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף סימן ראשון מתיר ג"כ. אלא שאינו מתיר רק לבסוף. וה"נ משמע (ד' ל"ו) בנתקנח הדם בין סימן לסימן מהדלעת דפליגי בישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף דלמ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף אינו מכשיר אבל אם עדיין איתא לדם שבסימן ראשון על הדלעת לכ"ע מכשיר. ש"מ שלבסוף נעשה הכל שחיטה:

טו) וא"כ אם פסק סימן ראשון ולא שחת למעלה ממקום חתך אין כאן רק סימן אחד בכשרות. רק אם שחט למעלה ממקום חתך הרי בסוף יש שני סמנים בכשרות ופסיקת סימן ראשון אינו מצטרף לפסול וכן בנקובת הוושט למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף כששחט במקום חתך מכי נפקא לחיותא בהגיע הרוב הרי מצטרף הנקב לרוב והוי מקצת שחיטה בפסול. ואף אם יגרור אח"כ אינו מועיל כלום כיון דכמנחא בדיקולא דמיא: טז) ולפי האמור יש לפרש התוספתא הנ"ל דנקובת הוושט טריפה מיירי בששחט למעלה ממקום חתך. ואתיא כמ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף. דפלוגתא דתנאי היא (ד' ל"ו וד' קכ"ח). וכ"מ לשון התוספתא שחט מקצת הוושט ושהה כדי שחיטה ואח"כ שחט את שניהם כו' משמע שהי' שחיטת שניהם בפ"ע מלבד המיעוט וע"ש. והשתא מיושב הרמב"ם דפסק נקובת הוושט נבילה ולא חילק בין שחט במקום חתך בין שחט למעלה. ועוד שאם הי' מועיל בה שום שחיטה לא היתה נבילה מחיים. (ועי' תבואות שור דטעם דהוי נבילה מחיים משום שאין מועיל בה שחיטה. משא"כ אם הי' מועיל שחיטה למעלה ממקום חתך. והראש יוסף שגג במח"כ בזה] אף לפמ"ש הרמב"ם לטעמי' דפסק (פ"ד ה' י"ג) ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף: יז) ונראה דרמב"ן וס' האשכול דמפרשי לדר' יוחנן דהא דנדי מאוקימתא דר"ל. משום דאותו סימן שנשחט כמנחא בדיקולא. ולא משום דר"י לטעמי' דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. היינו משום דקושית הגמ' הי' על ר"ל משום דכמנחא בדיקולא דמיא. וע"ז אמר אלא אמר ר' יוחנן משמע דמשום הא נדי ר"י מאוקימתא דר"ל דאי משום דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף לא הוי מעייל נפשי' בשנויא דחיקא דהא פלוגתא דתנאי היא (פ' העור והרוטב) ר"י ס"ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף.

ור"ש סובר אינה לשחיטה אלא לבסוף וע"כ תני אלו טריפות דטריפות הם אף אליבא דר"מ אלא דלדידי' נבילה נמי הוי ותני טריפות דתיתי ככ"ע. דכה"ג תני מתני' שם או שחסרה ואמרינן בגמ' לר"ש אצטריך דאמר עד שתנקב לבית הסמפונות. בחסרה מודה. ובחסרה לכ"ע טריפה גם לר"ש. ה"נ תני אלו טריפות דטריפות לכ"ע הם גם לר"ש. ומ"מ למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף הוי נבילה יח) מ"מ נראה גם למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף הא דאינו נבילה דוקא כשהתחיל למעלה כנגד מקום חתך. אבל כשהתחיל מן הצד כיון דהשוחט בשנים ושלשה מקומות כשר נמצא שנגמר רוב ע"י החתך שמתחלה והוי מקצת בפסול. ומה שגומר אח"כ אינו כלום כיון דכיחא בדיקולא דמיא יט) ובעיקר הדין אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אף דבפ"ה מה' שחיטה פסק ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. פי"א מה' טומאת אוכלין בנתקנח הדם בין סימן לסימן פסק דהוי ספק אם הוכשר. וכפי הנראה חזר בו ממ"ש פ"ד מה' שחיטה דודאי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וא"כ נקובת הוושט גם לרמב"ם היא רק ספק נבילה. ובאו"ז ריש חולין פסק אין לשחיטה אלא לבסוף. וכן פסק ביש"ש. ומשום דרבא הכי ס"ל פ"ב דזבחים ובתמיד נשחט. וא"כ נקובת הוושט היא רק טריפה: כ' מעתה הנה ר"ת בס' הישר ורא"ש שסוברים נקובת הוושט רק טריפה. וכן תוס' ריש אלו טריפות אפי' בפסוקת הגרגרת כל שנשחט למעלה ממקום חתך. וסמ"ג שכתב דיני פסוקת הגרגרת ונקובת הוושט בה' טריפות וכתב שהם טריפה. ועזב סדר הרמב"ם שכתבם (פ"ג מה' שחיטה) משמע להדיא דס"ל ג"כ שהם טריפה בשחט למעלה ממקום חתך כדעת התוס' ריש פרק אלו טריפות. ועל הטור שכתב על פסוקת הגרגרת ונקובת הוושט שהם טריפה וכתוב בה' טריפות. הקשה הב"י ותי' משום דאין נפ"מ בזה"ז דלטומאה לא נהגא האידנא.

אך אין לומר כן על הסמ"ג שהביא דיני טומאה וטהרה וכל שאינו נוהג רק בזמן המקדש. וגם על הטור דוחק גדול לתרץ כן דהא נפ"מ לענין אותו ואת בנו, ומחוורתא שגם דעת הטור כתוס' ר"פ אלו טריפות. וכן בתוס' חולין (מ"ג) דנקובת הוושט ושחט שלא במקום נקב הוי טריפה כנ"ל. וכן או"ז כיון דס"ל אין לשחיטה אלא לבסוף ממילא היא רק טריפה כדמוכח מהא דר"ל. והא דתוספתא. והאומרים שהיא נבילה היא רק רש"י וס' האשכול ורמב"ם באפשר כי בפ"י מה' ט"א כתב דהוי ספק אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ומהרש"א פ"ג דבכורות כתב ג"כ בפשיטות נקובת הוושט טריפה]. וכן לפי פסק היש"ש גדול אחרונים. ואף שבש"ע פסק בפשיטות דהיא נבילה. משום שלא עלה על דעתו שיש חולקין על הרמב"ם שהרי לא הביא בב"י שום חולק אבל אנו שראינו כל אלה. יש לנו לילך אחר הרוב. והתוספתא. דהוי טריפה: כא) ואף שבכל זאת קשה לפסוק נגד הש"ע. הלא יש לצרף ג"כ דעת הרשב"א ורא"ש ור' יונה דלנקב במקום ידוע יש לוושט בדיקה מבחוץ. וגם דעת הט"ז שחשיב ע"י חולי. ע"כ אין לסתור מנהגם. ואף שיש מרשיעין שלא להביא הוושטים. ע"ז ודאי ראוי לגדור לאסור האווזים שאין מביאים הוושטים. גם אותם שאין מביאין הקצה הסמוך לקורקבן. ואפשר שמן הדין הוא כך. דהוי כמבטל איסור לכתחילה כמ"ש הריב"ש על אותם שאינם בודקין הריאות במזיד. ואותם שהכשילו במזיד לאסור לקנות אצלם. אך לבטל ההלעטה לגמרי לא נ"ל. משום שנוגע לפרנסת כמה משפחות כמ"ש רו"מ: דברי הדו"ש הק' אברהם. סימן כג א) במתני' אלו טריפות נקובת הוושט. יש לדקדק למה לא תני ניקב הוושט כבשאר נקובים, וכן יש לדקדק בפסוקת הגרגרת. והנה יש לומר לפי מה דמשמע בולד טריפה דהיכא דנטרפה ולבסוף נתעברה מותר הולד ולא אסרינן לה משום דעובר ירך אמו. ודוקא בנתעברה ולבסוף נטרפה אסור הולד.

ולכאורה קשה סוף סוף האם עדיין היא טריפה בשעה שהיא מעוברת ג"כ ותאסר הולד. וצ"ל דכל האיסור מחמת שעת שנטרפה. וכמו איסור נבילה דהאיסור מחמת שעת מיתה. וראי' דבשר מן החי אינו מטמא אף שלא נשחטה. ואין בין בשר הפורש מן החי לבשר הפורש מן הנבלה כלום. ועל כרחין דרק מיתתו עשאתו נבילה. לא מה שהיא מתה לבד. וכן הדין בבהמה טריפה דאין האיסור מה שהיא בהמה שאינה חי'. רק מה שנטרפה ונעשית טריפה. ואף דאפי' נוצרה טריפה אסורה. הלא אם נוצרה מתה ג"כ אסורה. מ"מ האיסור רק על שנעשית טריפה. ועל כן תני ניקב הלב. וכן בשאר. משום שמעשה הנקיבה אסרתה ולא מה שהיא עכשיו נקובה אבל בנקובת הגרגרת ופסוקת הוושט כיון דשחיטה לא מהני בהו א"כ אין האיסור על שעת נקיבה לבד. רק משום שהיא עכשיו נקובה. ולא מהני בה שחיטה דיש חסרון בסימנין דמיטרפה בה: ב) ואף דאלו טריפות תנן ומסקינן בפרק השוחט דקודם חזרה נשת וכרע"ק דחשוב רק טריפה. י"ל דמ"מ מידה דאין שחיטתה מתירתה באכילה כנא בהחליד סימן או עקר סימן אחד דלרע"ק רק טריפה ועל כרחין כיון דהוה בה מקצת שחיטה לא הוי נבילה גמורה. אבל מ"מ אסור באכילה משום נבילה. ואשכחן כהאי גוונא בלא בדק בסימנים לאחר שחיטה דאמר טריפה ואסורה באכילה אף דהאיסור משום נבילה. רק משום דאינה מטמאה קרי לה טריפה. והכי נמי לרע"ק ומ"מ האיסור משום שאינה זבוחה. על כן אין האיסור לחוד על שעת נקיבה. רק מחמת שהבהמה היא עכשיו נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת: ג) עוד יש לומר על פי דברי הט"ז דנקב התולדה אינו פוסל. ובפרק המפלת מפורש להדיא דנקובת הוושט מתולדה הוי טריפה עיי"ש ברש"י ובתוס' בהמפלת גוף אטום וקשה מנא לי' להט"ז לחלק בשאר נקובים. וצ"ל דיליף ממתני' דבכולהו תני ניקב הלב ניקבה הריאה. משמע דרק מה שנעשה אח"כ.

ובוושט וגרגרת תני בלשון נקובת ופסוקת דאפי' מתולדה פוסל. אך זה אינו דהא רש"י והרמב"ם מפרשים ריאה שחסרה חסר אונא אף דהוא מתולדה אף דתני שחסרה ולא תני חסורה: סימן כד א' בתוס' ד"ה דרוסת הנץ ולאו משום דסופו לינקב דא"כ בכלל נקובה היא. ומה"ט לא תני במתני' דמיא לדיותא ודמיא לבישרא אלא משום דהארס שורף וסופו למות. והנה לדעת הפוסקים דמראות הפוסלות לאו משום דסופו לינקב אלא דחשובים עכשיו כבשר מת. ועיין ברמב"ם. הדרא קושיא לדוכתה למה לא תני דמיא לדיותא דהא ג"כ סופג למות. ואין לומר דכיון דחשובים כנקובים ג"כ בכלל נקובה הוא. דהא בשר שהאדים מדרוסה ג"כ כמאן דליתא כדאמר פשיטא וושט דנקובתו במשהו דרוסתו נמי במשהו ואעפ"כ תני לי' משום דעכשיו סופו למות. ונתני נמי דמיא לדיותא: ב) ולפענ"ד נראה ליישב קושיית התוס' עפ"י דברי הרמב"ם בס' המצות דאין למנות חלק המצוה למצוה בפני עצמו למשל תנופה שהוא חלק ממצות מנחה. אך אם המצוה כולל כמה מצות אז יחשב בפ"ע למשל המצוה שיהי' הקרבן תמים. אין לומר שהוא חלק ממצות קרבן. שהרי בקרבנות כמה מצות. ואין לומר שהוא חלק ממצות החטאת. שהרי הוא גם בעולה ושלמים שהם מצות אחרות. על כן ימנה בפ"ע. וה"נ בדרוסה שהוא כולל כמה טריפיות שכל האיברים שהנשמה תלוי' בהם אם נדרסו טריפה על כן יחשב לטריפות בפ"ע, משא"כ דמיא לדיותא ולבישרא דאינו פוסל אלא בריאה בכלל נקובת הריאה הוא. והוא חלק מטריפת נקובת הריאה ג ומכאן סיוע להפוסקים דמראות בשאר איברים אינם פוסלים אלא בריאה. ולקצת פוסקים המחמירים גם בשאר איברים. צ"ל דס"ל כהתוס' דרק סופו לינקב. והא פשיטא דאי אפשר לחשבו בפ"ע ודו"ק: ד) ק"ל לדעת הפוסקים דאף בבהמה אם נפלה לאור ונחמרו בני מעי' טריפה אמאי לא תני נמי הא.

ובני כמר שמואל נ"י אמר די"ל כיון דטעמא דדרוסה שהארס שורף. ממילא נשמע דכ"ש כשהאש שורף דטריפה ובכלל דרוסה הוא: ה) לקמן ע"ב והאיכא חסרון בשדרה ואמר שמואל וכן לטריפה. ק"ל דהא שמואל יליף לה מדתני התם וב"ה אומרים כדי שינטל מן החי וימות דבשיעור מיתה חשיב חסרון. וא"כ אינה חי' ותנא דבי ר' ישמעאל לא חשיב אלא הני דחיין כדכתיב ובין החי' אשר לא תאכל. ועוד ק"ל דלקמן בפלוגתא דטריפה חי' או אינו חי' מאן דס"ל חי' מייתי ראי' מבהמה שנפחתה גלגולת שלה כמלא מקדח וחיתה. והרי בנפחתה הגלגולת לכולי עלמא אינה חי' כדמוכח ממתני' כנ"ל: וסבור הייתי לומר עפ"י דברי הרשב"א לקמן בשמעתא דעד ולא עד בכלל שהביא בשם מורו הרב (הוא הרב רבינו יונה) דחסרון כסלע אינה טריפה כיון דנשתייר מהגלגולת מעלה ארוכה ע"י בידור סמנין וחשיב שניטל מן החי וימות דבלא בידור סימנין תמות. ע"כ י"ל דמאן דאמר טריפה תי' מודה דבלא בידור סמנין תמות רק שחי' ע"י סמנין. ובזה מיושב קושית הר"ן בחי' דישהו הרבה טריפות ויראו אם חי' אחד מהם ולפמ"ש דמ"ד חי' ס"ל דיש להם רפואה ע"י סמנין שאין יודעין מהם. ומ"מ אין ראי' אם משהין אותם דאולי לא עשו להם שום רפואה: סימן כה א) חולין מ"ג אמר רבה קרום שעלה מחמת מכה בוושט אינו קרום ופרש"י ולא דמי לסתימת וכו' דההיא סתימה דמעיקרא הוא. ונחלקו האחרונים בפי' דברי רש"י אית דמפרשי שדבר הסותם הוא בתולדה שאף שבשעה שניקב עדיין לא הי' סותמו כיון שאח"כ נסתם באבר שהי' בתולדה שפיר דמי. ופי' זה מסתייע מדברי הר"ן דמהני סתימא דאונא חברתה בסירכא כסדרן. והא דלא מהני קרום שעלה מחמת מכה משום שהקרום אינו בתולדה. הפירוש הב' דבעינן שלא יהי' בו נקב שעה אחת. ואפי' סתימה עם אבר בתולדה לא מהני:

ב' והנה לפי פי' הב' יש קולא ג"כ באם ניקב קרום אחד דוושט ונסתם. ושוב ניקב קרום הב' שפיר דמי כיון דלא הי' נקב מפולש פעם אחת. ולפירוש הא' משום דהקרום אינו בתולדה ה"נ הקרום אינו בתולדה ולא מהני: ג) אולם התב"ש כתב דאפי' לפי' הא' כשר דדוקא במקום שנעשה טריפה הוא דאינו מעלה קרום יפה. אבל כשאינו נעשה טריפה שפיר מעלה קרום טוב. ומפרש בזה הא דמהני סתימה בכרות שפכה דהוי פסול חוזר להכשרו משום דהתם לא נעשה טריפה ודוקא במקום שנעשה טריפה דלא מצינו מיתה וחיים כאחד. ועל כן דין זה לכל הפירושים כשר: ד והנה יש לי מקום עיון בזה מסוגיא דנדה (דף נ"ה) וזה תוארה אמר רב אדא בר אהבה דומיא דעצם מה עצם שאין גזעו מחליף יצאו שער וצפורן שגזען מחליף. והרי עור דגזעו מחליף דתנן הגלודה ר"מ מכשיר ואפי' רבנן לא פסלו אלא דאדהכי והכי שליט בה אוירא ומתה ולעולם גזעו מחליף ותנינן אלו שעורותיהן כבשרן עור האדם. הא איתמר עלה אמר עולא דבר תורה עור האדם טהור כו' ואיכא דאמרי והרי עור דאין גזעו מחליף דתנן וחכמים פוסלין. ואפי' ר"מ לא קמכשר אלא משום דקריר בשרא וחיא ואמר עולא ד"ח עור אדם טהור כי אתמר דעולא אסיפא איתמר דבר תורה עור אדם שעבדו טהור ופסק הרמב"ם כלישנא בתרא: ה) והנה להנ"ל קשה לי ללישנא בתרא מה ראי' הביא מרבנן דפסלו בגלודה ש"מ דעור אין גזעו מחליף. נימא דלעולם דעור גזעו מחליף. אך הני מילי כשאינו נעשה טריפה בחסרון זה. היינו כשלא נגלד כולו אבל כשנגלד כולו כיון שנעשה טריפה לא מצינו מיתה וחיים כאחד. וכן לפי' הב' דבעינן שלא יהי' בו נקב שעה אחת. מה ראי'. דלמא לעולם יחזור העור אך משום שהי' תחילה בלא העור כבר נטרפה: ואין לומר דהיינו דאמר בל"ק דאדהכי והכי שליט בה אוירא ומתה. דלישנא אדהכי והכי משמע דמתה קודם שתעלה ארוכה.

אבל אם הי' מעלה ארוכה היתה חי'. ואין לומר דמ"מ כיון דכשינטל כל העור לא יהי' גזעו מחליף חשיב אין גזעו מחליף. (דעל כרחין לומר כן דהא אם נשתייר בו כסלע כשר. ופרש"י דע"י האי כסלע כולו מעלה ארוכה. וא"כ על כרחין רק הוכחה על אם נגלד כולו דהוי דומיא דעצם דאין גזעו מחליף אם ניטל כל העצם אבל אם ינטל מקצת העצם יהי' ג"כ גזעו מחליף וכדברי הרשב"א בשם מורו הרב שהבאתי לעיל (סי' הקדום אות ואו) דאפי' ניטל מהגלגולת כסלע מעלה ארוכה ע"י בידור סמנים ודוקא בחסרון חוליא לא הדר בריא ועל כרחין החילוק כנ"ל. משום דבחוליא ניטל כולו ובגלגולת נשתייר מהגלגולת ולא נחסר רק כסלע]. דליתא. דמה שאין גזעו מחליף משום שנעשה טריפה ודאי לא חשיב אין גזעו מחליף כיון דאם ניטל מקצתו ואינו נעשה טריפה הדר בריא. ודוקא מה שמעלה ארוכה מחמת מקצת הנשאר לא חשיב גזעו מחליף. אבל אם נאמר דבעצמותו הדר בריא רק מחמת הטריפות לא הדר בריא ודאי חשיב גזעו מחליף. דאל"כ מה קאמר ללישנא קמא ואפי' רבנן לא אמרי אלא משום דאדהכי והכי שליט אוירא. סוף סוף הרי אין גזעו מחליף דבמידי דמיטרפא לא משבח. אלא ודאי דבמידי דמיטרפא ושעל כן אינו חוזר לברייתו לא חשיב בהכי אין גזעו מחליף. והדרא קושיא לדוכתא: ז) על כן נ"ל ברור דכי אמרי' אין טריפה חוזרת להכשירה ואם הי' פעם אחת דבר הפוסל לא מהני סתימה אח"כ. ואפי' אבר מתולדה. היינו באופן שבשעה שניקב לא הי' עומד ליסתם. אבל אם הי' עומד ליסתם לא חשיב שהי' נקב פעם אחת. והטעם דהנה כללא הוא בכל טריפות דכל העומד לנקוב כנקוב דמי והוכיח הפ"מ דאינה חי' י"ב חודש משעה שנעשה עומד לנקוב. וכן מוכח בשמעתא דטריפה אינה יולדת דאפי' רק עומד לנקוב אינה יולדת. דאל"כ משכחת טריפה שעומדת לנקוב שילדה. ומשכחת ולד טריפה בנטרפה ולבסוף נתעברה.