שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 9

ומוכח דבמה שהיא רק עומדת לינקב ניטל ממנה חיותה כאלו כבר ניקבה. כמו כן אני אומר להיפוך בניקבה ועומדת ליסתם דחשיב כאלו כבר נסתם ולא ניטל ממנה חיותה. דכבר התחיל בה מעשה המכשיר: ח) ובזה יתיישבו כמה ענינים בפרק אלו טריפות דמכשרינן צמקה בידי שמים משום דהדר בריא. ולכאורה קשה כיון דצמקה טריפה מה יועיל מה דהדר בריא. ולומר דצמקה בידי שמים לא הוי טריפות כלל. א"כ למה לי טעמא דהדר בריא. אלא הוא הדבר שדברתי. כיון דעומד לחזור ולהברות לא נעשית שאם כלל. ודוקא שבשעה שנטרפה לא הי' ברור שתחזור ותבריא. על כן אף שאירע מקרה אח"כ שנסתמה כיון דבשעה שניקבה לא התחיל בה מעשה המכשיר וניטל ממנה חיותה. משא"כ בדבר העומד ליסתם. תיכף התחיל ליעשות בה הסתימה ולא ניטל חיותה כלל. והוא מפתח גדול לדיני טריפות. [מיהו בקרום שעלה מחמת מכה נראה מדברי הר"ן דאפי' ברור שתעלה קרום לא מהני דבעצמותו כמי שאינו. ולפי"ז אפי' ניקב רק עור אחד ונסתם. ושוב ניקב השני לא מהני דאם לא כן מה קשיא לי' במגב לגב. אימא דבכסדרן ברור שיעלה קרום כשם שצריך לומר במחיתוך לחיתוך. דאל"כ אין טריפה חוזרת להכשירה. ויש לדחות] וע"כ הכא דגזעו מחליף היינו שברור שתחזור לא חשיב טריפה חוזרת להכשרה כשיחזור העור דלא נטרפה מעולם ודו"ק: ט) ולפי זה יצא לנו דבדבר שהוא עכשיו סימן טריפה אין להכשיר משום דהדרא בריא אלא אם כן ברור דהדרא בריא כמו בצמקה בידי שמים דהדרא בריא ע"י פושרין מעל"ע. ופשיטא דחיות הבהמה מהני טפי מפושרין מעל"ע. וע"כ הדבר ברור דהיתה חוזרת לבריאתה בחיי' כיון דפשיטא לחכמי הש"ס דצמקה בידי שמים חוזרת לבריאתה בפושרין מעל"ע מדאמר ואי לא הדרא בידי אדם הוא. מכלל דפשיטא להו דאי הוה בידי שמים היתה חוזרת ועל כן בידי שמים כשר:

ובהכי ניחא דהבדיקה מהני רק להוכיח דבידי שמים הוא. ולא כפשטו דמדחוזרת ע"י פושרין כמו כן היתה חוזרת לבריאתה יהי' מה שתהי' בידי שמים או בידי אדם. אך הוא הדבר דאף דחזרה ע"י פושרין. מ"מ י"ל מקרה הוא שחזרה. ואף דא"כ גם בחיי' יוכל להיות שהיתה חוזרת לבריאתה וכיון שאפשר שתבריא לא מקרי טריפה. ליתא דכיון דבידי אדם אין ברור שתבריא. שוב אף אם היתה חוזרת כבר נחלשה הבהמה. ואין טריפה חוזרת. ע"כ מהני להוכחה רק דבידי שמים הוא וברור שתבריא. ובידוע שבידי אדם הוא אפי' חוזרת לא מהני: יא) ולפמ"ש נ"ל לכאורה דדינו של בה"ג דצמקה אונא שלימה טריפה בזה אפי' ידוע דבידי אדם מהני בדיקה לפי טעמו של תב"ש בחסר אונא משום דסופו לנקוב. וכיון דחזרה ע"י פושרין מוכא דעכ"פ הי' אפשר שתחזור לבריאותו. דאף שתאמר שעכשיו מקרה הלא גם מקרה זו הי' אפשר שיארע לה בחיי' וא"כ אין סופו לנקוב. אך באמת זה אינו דהא כתבו התוס' בעוף שנפסק אחד מהגידין דטריפה דטעמא משום דסוף שינטלו כולם. וקשה האיך הוה טריפה. הא אפשר שיחתכו למעלה. ואי כתירוץ הר"ן דהתחיל הכאב הא עדיין לא נחתכו הגידין ולא התחיל הכאב. ועל כרחין דאפי' בסופו ליפסק אמרינן דהתחיל הכאב בבהמה. וכן בדין מדחזינן דאינה יולדת וה"נ אפי' נתרפאת אח"כ לא מהני כיון דמתחילה הי' סופו לנקוב כנ"ל: סימן כו א) דעת הרא"ה בספר בדק הבית בקרום שעלה מחמת מכה דדוקא בריאה ובוושט אינו קרום. אבל שאר נקובים יש להם היתר מדלא אתמר אלא בהני תרי. וכל הפוסקים חולקים. וראייתם דהא בש"ס קאמר בכרות שפכה זה פסול חוזר להכשרו למעט קרום שעלה מחמת מכה בריאה. מוכח דבכל נקובי טריפות לא מהני סתימה. דמהאי ברייתא לא אמעוט ריאה וושט יותר משאר טרפיות. אלא דקושיית הרא"ה צריכה ישוב למה לא אתמר בשאר טרפיות:

ב) והנה ראיתי בס' תשו' מהרי"מ לאדומו"ר זצ"ל מגור דבשאר טרפיות פשוט שאין טריפות חוזרת להכשירה רק בוושט וריאה שיש להם שני קרומים. ואם ניקב קרום אחד והעלה קרום וחזר וניקב השני הו"א דלא נעשה טריפה מעולם. והוצרך לומר דהקרום בעצמותו אינו קרום. ואף שדפח"ח עדיין יש להקשות דגם בשאר איברים שיש להם עובי משכחת לה דין הנ"ל. וכ"ש בקורקבן וכיסו: ג) ולפענ"ד נראה ליישב. ותחילה אביא ראי' דהא דאין טריפות חוזרת להכשירה אפי' נתרפאה הנקב לגמרי [אם ידעינן שהיתה טריפה. דאל"כ במידי דמיטרפא לא משכחת] מהא דכתב הר"ן דאם נחתך העצם במקום צוה"ג אף שחתך אח"כ למעלה פסולה דכבר הכאיב לה החתך ושוב אין לה היתר. וכמו כן אני אומר בכל הנקבים דכבר התחיל החולשה בבהמה. ואף שנתרפא הנקב לגמרי שוב אין לה היתר. וכן כתב הלבוש אלא שדבריו שם מעורבבים שהרכיב שני הטעמים עיי"ש: ד) והנה ידוע דברי האחרונים דעל כן לא נפחינן שום ריאה ולא חיישינן לנקב דדרך ריאה שע"י נקב נעשה סירכא ולא שכיח נקב בלא סירכא. על כן אין בודקין אחר נקב רק אחר סירכא. וכבר כתבנו (בסי' הקודם אות ז') דהיכא דברור שתחזור ותתרפא חשיב כאלו לא נעשה טריפה כלל ושפיר מתכשר ולא חשיב חוזרת להכשירה דכל העומד לסתום כסתום דמי עיי"ש באריכות. ועל כן מהני סתימה בסירכא כסדרן דאונה חברתה סותמתה. ולא אמרינן דהבהמה נחלשה ע"י נקב כיון דעומד לסתום כנ"ל. ועל כן לולי שחדש רבה דקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום. הוה אמינא דאפי' סירכא שלא כסדרן כשרה מטעם הנ"ל כיון דעומד לסתום. וז"ש רש"י אהא דקרום שעלה מחמת מכה והני סרכי דריאה כו' ומשום דכל הדין לא אצטריך רק לסרכי וכנ"ל: ה) ועתה נבאר למה הוצרך רבה לדין זה בוושט ונאמר דנ"מ דאם הי' קרום רק משום שנחלשה הבהמה וכדברי הר"ן והלבוש.

מ"מ הי' מועיל בה שחיטה לטהרה מידי נבילה כיון שהסימנין בריאים כמו בשאר בהמה טריפה רק שהיא טריפה מחמת חולשת הבהמה שנחלשה בשעה שהי' נקב בוושט. אבל הוושט עכשיו שלם ומהני שחיטה. על כן השמיענו רבה דאינו קרום ולא מהני בי' שחיטה. וכן מפורש ברמב"ם שכתב דין זה בפרק ג' מהלכות שחיטה דשם חישב הני דאסורין משום נבילה. ואלו וושט שנהפך במראיו כתב בפרק ז' בדיני טריפות. וכן משמע עוד מלשונו שכתב והרי הוא נקוב כשהי' עיי"ש ותראה שכן דעתו בבירור: ו) ובהכי ניחא דהש"ס קאמר דברייתא אתא למעוטי קרום מחמת מכה בריאה. ולא קאמר נמי בוושט משום דלא ברירא לי' אם נקובת הוושט נבילה. וכמה פלוגתות בתנאים ואמוראים [רק רבה אמר אליבא דהילכתא] ועוד דבשלמא בריאה אם הי' קרום הי' פסול חוזר להכשרו. וכנ"ל (אות ד') אבל בוושט אפי' הי' קרום הי נבילה חוזר לטריפה. ולא הוי דומיא דכרות שפכה דחוזר להכשירו ודו"ק: ז) אלא דאכתי יש לשאול דלמה לא השמיענו הש"ס דין זה בשאר טרפיות בניקב עד חציו או בקורקבן וכיסו וכנ"ל. דוודאי אף בכה"ג טריפה כיון דאין הטעם משום דאין טריפה חוזרת כנ"ל. ואין לומר דסמך שנלמוד מהני. דליתא. דא"כ למה השמיענו הש"ס בתרתי. ועל כרחין דאין מדמין בטריפות. והא שהוכיחו הראשונים מברייתא דכרות שפכה דהא לא תני ריאה בהאי ברייתא אינו הוכחה לפמ"ש. דודאי ברייתא לא אתא למעוטי שאר טרפות דבשאר טריפות בלאו הכי לא משכחת חוזרת להכשירה כנ"ל: ח) על כן נ"ל מזה כסברת הרא"ה דבאמת בשאר טרפיות מהני קרום. מ"מ לא לענין דינא ח"ו נגד כל חכמי ישראל. דודאי כשכבר ניקב לא מהני סתימה כנ"ל. רק בניקב עד חצי והעלה קרום. ושוב ניקב חצי השני דהפנים מאירות מתיר אפי' בוושט. ובזה נלפע"ד לאסור כנ"ל. וכן בריאה. וכדברי אדמו"ר זצ"ל דבעצמותו אינו קרום.

רק בשאר טרפיות נראה להתיר דאין מדמין בטריפות. והראי' מדלא איתמר אלא בהני כנ"ל ודו"ק: ט) העולה מזה דאף דקרום שעלה מחמת מכה לא מהני הן בוושט וריאה הן בשאר טרפיות אין הטעמים שוים. דבוושט וריאה בעצמותם אינם קרום ובשאר טרפיות הם קרום אלא שנחלשה הבהמה: ובזה נ"ל ליישב הא שנתלבטו הפוסקים למה דקי"ל בוושט חוששין שמא הבריא אמאי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשירה ובאמת הראב"ן הביא ראי' מזה דאין חוששין שמא הבריא. ויתבארו דבריו אחר זה] ולפמ"ש יתיישב היטב דהנה ידוע הדין בב"ב (דף קנ"ג) אם בריא הוא עליו להביא ראי' ששכיב מרע הי'. וכן להיפוך. ועל כן במחט שנמצאת בעובי בית הכוסות כיון דעכשיו סתום מצד אחד לא חיישינן שהי' נקב פעם אחת ונחלשה הבהמה. רק בוושט דקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום. וכלשון הרמב"ם והרי הוא נקוב כשהי' לא שייך לומר כיון שעכשיו סתום עליך להביא ראי' שניקב. דהא אנן חיישינן שאף עכשיו הוא נקוב: יא) ולפמ"ש יש לי מקום ליישב דברי הראב"ן שהביא הרא"ש דקיי"ל כעולא. דישב לה קוץ בוושט אין חוששין שמא הבריא וראי' ממחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשירה. ואף דחוששין לספק דרוסה שאני התם דרגלים לדבר ושכיחא. והגמ' לא חשש להאריך ולחלק כמו שחלקתי. אבל לענין פסק הלכה יש לחלק כמו שחלקתי. כי היכי דלא חקשי ממחט שנמצאת בעובי ביה"כ. עכ"ל. ודבריו תמוהין הרבה. דעל כרחין יש חילוק בין וושט לביה"כ. דאל"כ מאי אשמעינן עולא. ועוד דאמאי מקשה הש"ס כל הני קושיות אעולא ולא אברייתא. ועוד דאיך ייחס הש"ס לעולא סברא דאין חוששין לספק דרוסה שאינו אליבא דהילכתא. ואיך נבדה סברא מלבינו מה שהש"ס סובר להדיא להיפוך וכי נתחכם אנן יותר מהגמ'. סוף דבר כל הרואה ישתומם על הראב"ן וביותר על הרא"ש שהסכים עמו:

יב) ולחומר הנושא אמרתי ליישב אף שהוא בדרך רחוק. על פי הנ"ל דהנה דבריי הנ"ל דאין טריפה חוזרת להכשירה אפי' נתרפא הנקב בקרום גמור משום דנחלשה הבהמה. בנוי על יסוד דברי הר"ן שהקשה לעולא דנחתך למעלה מצוה"ג כשירה א"כ אף במקום צוה"ג יוכשר כיון שיש לה רפואה. ועל כרחין מוכח דמשנחלשה הבהמה פעם אחת שוב אין לה רפואה [רק בההיא דרכיש דגמירי דסמא מרפא חולשת הבהמה ומזה נלמוד לכל הטריפות. וס"ל להראב"ן דדוקא לעולא לשיטתי' דנחתך למעלה מצוה"ג כשירה. מוכח מהלכה למשה מסיני [ועיין בתוס' (דף מ"ג) ריש עמוד א'] דכיון שנעשה טריפה פעם אחת אף שנתרפא הטריפות. מ"מ נחלשה הבהמה. אבל למה דקיי"ל דאפי' נחתך למעלה מצוה"ג טריפה מעצמינו לא נחדש סברא זאת. ועל כן דוקא לעולא לשיטתי' אין ראי' מבית הכוסות. כיון דלדידי' ברייתא דכרות שפכה לא ממעט רק ריאה דבשאר טרפיות אליבא דעולא בלאו הכי לא מהני סתימה כנ"ל. ועל כן בשאר טרפיות שנסתמו הוי קרום על כן אמרינן כיון דעכשיו הוי סתום לא חיישינן שנקבה. על כן חידש עולא דאף בוושט אין חוששין שמא הבריא. ועל כן הקשה הש"ס כל הני קושיות גם מספק דרוסה. דבלא ראי' אין לחלק בין ספק לספק ולא חשש לחלק לעולא משום דדרוסה שכיחא דטפי ניחא לי' לומר דס"ל אין חוששין לספק דרוסה. דאל"כ מנא לי' לחלק בהכי. אבל לדידן דאין הכרח מצוה"ג שפיר אמרינן דסתימה גמורה אם הי' אפשר הי' מועיל בטריפות ממילא ממעטא ברייתא דכרות שפכה כל הטרפיות דקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום. וקשה מבית הכוסות לספק דרוסה. ומוכרח לחלק משום דדרוסה שכיחא כן נ"ל על דרך פלפול יג) ומכל מקום זה אינו רק למפרש הבריא נתרפא אבל לא לרא"ש דמפרש ניקב. ואף לראב"ן (סי' רכ"ז) שמפרש משום קרום שעלה כו' והיינו נתרפא.

מ"מ הראי' ממחט בבית הכוסות אי אפשר שנתוש לנתרפא. שהרי לראב"ן (סי' רכ"ו) דוקא בוושט מחמת מכה אינו קרום על כרחין הראי' מדא"צ בדיקה. עי' בש"ע הרב (סי' ל"ג). וא"כ ליתא לתירוץ זה: סימן כז א) בגמ' (מ"ג.) אמר עולא ישב לו קוץ בוושט אין חוששין שמא הבריא פרש"י בחד לישנא הבריא נתרפא ובחד לישנא ניקב ועור חיצון לית לי' בדיקה והרשב"א השיג על שניהם דלנתרפא לא חיישינן. וראי' ממחט בריאה שלימה דבדקינן בנפיחה וניחוש שמא נתרפא. ועור חיצון יש לו בדיקה לנקב במקום ידוע. על כן פירש דעולא להכשיר בלא בדיקה קאמר: ב' וקשה לי דהא הרשב"א הוא הסובר במחט בבית הכוסות דצריך בדיקה בחוץ אחר קורט דם. ואם מלחו או הדיחו דלית לי' בדיקה טריפה. ולקורט דם בוושט לית בדיקה בחיצון כמו לענין דרוסה. ויש לומר דדוקא בדרוסה שהחשש שהארס נכנס בהעור שפיר אמרינן כיון דאדום לית לי' בדיקה. אבל לענין ק"ד מבחוץ על העור ניכר אף בחיצון. אך לדעת הרמ"א (סי' מ') דנצרר הדם בעובי הבשר הוא כק"ד. והיינו שנבלע בבשר דאל"כ הוא ק"ד ממש. ואין לומר דהחילוק ק"ד מבחוץ. ונצרר בתוך הבשר. דהא שם שנמצא באמצע הלב עי"ש] א"כ דומה ממש לארס שנכנס בוושט. ושפיר יש לפרש דאין חוששין שמא נצרר בעובי עור חיצון. דלרשב"א צריך לבדוק כמו אתר ק"ד כיון דחשיב כק"ד: ג) על כן נלפע"ד שדין זה דנצרר הדם הוה כק"ד ליתא בנ"ד. ודוקא בנדון הרמ"א בשם הראבי"ה הדין כן כמו שאבאר בעזה"י. [והנה נדון הראבי"ה שם בלב שנסרך לשומן הלב ובתוך בשר הלב נמצא קורט דם והטריף הראבי"ה. וביאר התב"ש טעמו דראבי"ה כיון דחזינן שנסרך לשומן הלב ובאמצע הלב קורט דם בודאי הי' נקב מאמצע הלב עד החוץ מקום שסרוך לשומן ואעפ"כ אין נראה שום רעותא בין מקום הסירכא למקום הקורט דם. על כרחין שנתרפא עד שאינו ניכר כלל.

וא"כ י"ל שגם מבפנים ניקב ונתרפא ואין ניכר) דהנה קשה לי על דין זה דהא לקמן (דף מ"ו) מביא הש"ס ברייתא דשבת דהחובל בבריות שיש להם עורות חייב כשנצרר הדם אף שלא יצא. ובשאר שקצים ורמשים שאין להם עור אינו חייב עד שיצא מהם דם. ומבואר דבאין להם עור אפי' נצרר הדם פטור. וכן פרש"י שם להדיא דבשאר שקצים ורמשים לאו מילתא הוא הך צרירת דם. ודוקא ביש להם עור הוה חבורה שאינה חוזרת אבל באין להם עור הדר בריא. וא"כ איך קאמר הראבי"ה דנצרר הדם בלב הוה כקורט דם. הא שם בבשר ונצרר הדם לאו כלום הוא. ומה זה ענין לקורט דם שודאי יש נקב כיון שיצא הדם: ד) אך נראה שדברי הראבי"ה נכונים עפימ"ש הרשב"א (פרק י"ד דשבת) דטעמא דשאר שרצים עד שיצא מהם דם דכיון שאין לו עור מי יעכבנו לצאת. ועל כרחין דלא הוה חבורה שאינה חוזרת. והתינח בחובל מבחוץ. אבל במצא נצרר הדם באמצע עובי הלב. שפיר אמרינן דהוי חבורה. ומכל מקום אי אפשר לדם לצאת מאחר שלמעלה ממנו נתרפא ובשר הלב מבחוץ מעכב עליו. ועל כן דינו שוה לשמונה שרצים שנצרר הדם הוה כניקב. וכי היכי דדייק הש"ס בריאה דהאדימה כניקב אי דמי עור הריאה לעור גמור. אבל במחט שנמצאת בוושט (דמצד הסברא הוא כבשר] או בבני המעיים בפנים ונצרר הדם בעובי הנשאר. שפיר כשר. דבזה ראי' מדלא יצא לחוץ שאינה חבורה שאינה חוזרת. ולשיטת רש"י בשמעתא דריאה שהאדימה דדוקא בשמונה שרצים כיון שיש להם עור הוא ראי' מדהאדימה עורו מבחוץ. ליתא לדינו של הראבי"ה אף בקורט דם בעובי הלב. ומבחוץ דוקא קורט דם ממש אבל לא נצרר הדם: סימן כח א) בתוס' ד"ה קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה מסקי דלדידן דקי"ל חוששין לספק דרוסה הוא הדין דחוששין לשמא הבריא. והקשו בתוס' דנוקי אחזקת היתר כדאמרינן בהמה כיון שנשחטה בחזקת היתר עומדת.

וכי תימא שאני הכא שנולד הספק מחיים הא בפרק ג' אחין אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת אף דבשעה שנולד הספק היתה בחזקת אשת איש מוקמינן לה שהיתה עומדת להיות מותרת לשוק לאחר שימות בעלה. והכא נמי נוקמא אחזקתה שהיתה עומדת להיות מותרת לאחר שתשחט. ותירצו דדרוסה שכיח. והעולה מדבריהם דהיכא דלא שכיח לאיסור יותר מהיתר מוקמינן לה בחזקת היתר: ב) אבל הר' ר' יונה הביאו הר"ן בפ"ק דחולין דהיכא שנשבר הגף ולא נודע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה אסורה. והביא ראי' מהא דנשמטה הגרגרת ואין ידוע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה. וקשה על הר' יונה קושית התוס' מיבמות שם. ם הראי' שהביא מספק שמוטת הגרגרת אינו מובן דשם פסול שחיטה ונבילה: ג) ונראה לי דהר' יונה ס"ל דהא דמוכח ביבמות שם דאף שהיתה מתחילה אסורה מוקמינן לה אחזקתה שהיתה עומדת להיות לאחר שימות בעלה. לא קיי"ל כן דהנה בהרשב"א שם הקשה מהא דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה. אלמא דמחזקינן מאיסור לאיסור ותירץ הרשב"א דבהמה כל שלא מתה או שמתה אם לא נשחטה כהלכתה אסור על כן כשאתה בא לומר שנתחדש בה ענין המכשירה עליך הראי' ודכוותה הכא זו צרת ערוה היתה ואלו מת בעל הותרה לשוק. והרי מת ואתה בא לומר שנתחדש בה ענין האוסרה עליך הראי' עכ"ד. והנה בחולין (דף ט.) אם לא בדק בסמנים פליגי אי רק אסורה באכילה כבחיי' או נבילה ומטמאה במשא. ולרבה ביבמות שם ולפי פי' הרשב"א הנ"ל תטמא במשא שהרי מתה וכשמתה ממילא מטמאה ואתה בא להתירה מספק שחיטה.

ועל כרחין דרבה כברייתא דנבילה ומטמא במשא סבירא לי' ולדידן דקי"ל טריפה ואסורה באכילה כמו שפסק הרמב"ם לא ס"ל כרבה אלא דלעולם מוקמינן לה בחזקתה הראשונה ומחזקינן מאיסור אבר מן החי דבאכילה לאיסור טריפה דבאכילה ועל כן בנשבר הגף ספק קודם שחיטה ספק לאחר שחיטה אסורה, והביא הר"י ראי' לזה דלא כרבה ודלא כברייתא דנבילה ומטמאה במשא. דא"כ בנשמטה הגרגרת ושחט הוושט נמי נאמר העוף הוחזק. שאם ישחט הוושט לבד יהי' מותר, והרי נשחט הוושט ואתה בא לאוסרו מספק שמא נשמטה הגרגרת קודם אל תאסרנו מספק כסברת הרשב"א הנ"ל: ואין לומר כיון שנשחט הוישט ונשמטה הגרגרת ואין ידוע איזה קודם איך תוקמה אחזקת היתר. תאמר להיפוך העוף בחזקת איסור עומדת אם ישמט הגרגרת ואתה בא להתירה מספק שמא נשחט הוושט קודם. הא ליתא. דהא כהאי גוונא פריך הש"ס עלי' דרבה ביבמות מנפל הבית עליו ועל צרתה והקשו שם התוס' דלמה היא בחזקת היתר לשוק טפי מליבם. ותירצו דלשוק מותרת במיתת בעל לבד. וליבם אינה ניתרת אלא במיתת צרתה ובעלה. וה"נ בזה בשחיטת הוושט מותרת ובשמוטת הגרגרת אינה נטרפת רק אם ישחט הוושט עד שלא נתרפא הגרגרת. שהרי הסכמת התוס' והרשב"א דשמיטת הגרגרת אינה טריפה אלא דגזירת הכתוב שאינו מועיל שחיטה: ה) ועוד דהכא שראינו שחיטת הוושט ולא ראינו שמוטת הגרגרת ולא ידענו זמנו הוא עדיף מההוא דנפל הבית עליו ועל צרתה שלא ראינו מיתת שניהם ושם הקשו התוס' שפיר. אבל הכא יש לדמותו לההיא דמי שהי' נושה בתרי שטרי דחד כתוב בי' בניסן סתמא וחד כתוב בי' בחמשא בניסן דמוקמינן לי' בחזקת שטרא דכתוב בי' בחמשא בניסן כיון שנודע זמנו. וה"נ כיון שנודע זמן שחיטתו בחזקת היתר עומדת ואין ספק שמוטה שלא נודע זמנו מפקיע מידי ודאי שחיטה.