שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 7

ה) אך באמת אין ראי' מהא דסוטה שיהי' צריך בדיקה כלל בהכאה. שהרי צריך להבין איך שמעו ליוחנן כה"ג נגד מנהגם שנהגו במקדש עפ"י ב"ד של כהנים וב"ד הגדול יושבין בלשכת הגזית ואיך שמעו לומר שכל הקרבנות היו שלא כדין. והא בפ' מצות חליצה אם יבא אלי' ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל. מכ"ש במנהג שידעו ב"ד הגדול שהממרה עליהם חייב מיתה: ו אך ברורן של דברים עפ"י דברי התוס' נדה (מ"ד) דהחמירו בולדות פחות מבני ח' ימים לחוש לס' נפל משום שהיא מיעוט דשכיח ודבר ההוה. והיינו ששוחטין הרבה ולדות ואם היו שוחטין פחות מבן ח' היו גם הנפלים נשחטין ונאכלין ע"כ גזרו חכמים. וה"נ בנ"ד שע"כ גזר בזה יוחנן כה"ג משום שבמקדש היו כל הבהמות אינם מסורסין והי' קשה להפילם והיו צריכין לחובטן במקלות ואם הי' איזה בהמה ניקב גם אותה היו מקריבים בלא יודעים ע"כ אמר להם עד מתי אתם מאכילין טריפות למזבח. ועשה תיקון בטבעות. אבל מ"מ לא הי' נגד המנהג שכדין היו עושין ולא הי' חשש על כל בהמה בפ"ע. (וכן בולדות פחות מח' ימים קודם שגזרו חכמים לא היו איסור] רק משום הנ"ל גזר יוחנן כה"ג. וזה במקדש שדבר ההוה להקריב אינם מסורסין והי' צריכין לחבוט במקלות. משא"כ לדידן שרובא דרובא מסורסין ולעתים רחוקות מתרמי שאינו מסורס לא מצינו שגזרו חכמים ונשאר היתר כמו קודם שתיקן יוחנן כה"ג: ז) וכ"ז לפי מה שהביא הש"ס שם מתניתא אבל להלכה לא קיי"ל כהא מתניתא. וז"ל הגמרא שם מה נוקפים א"ר יהודה אמר שמואל שהי' מסרטין לעגל בין קרניו כדי שיפול דם בעיניו אתא איהו בטיל משום דמחזי כי מומא. במתניתא תנא שהיו חובטין אותו במקלות. אמר להם עד מתי אתם מאכילין טריפות שמא ניקב קרום של מוח. והנה בכל מקום מקשה לאמורא ממתניתא.

ובסוף פ' ר"א דמילה אמר שמואל קטן המסורבל כו' במתניתא תנא וכו' ופסקו הבה"ג וסמ"ג ורי"ו וקיצור פסקי רא"ש כמתניתא. והכ"מ כתב שמהרמב"ם משמע שפסק כשמואל. והשיגו עליו דלא משמע מידי ברמב"ם. הנה שנדחו דברי שמואל ממתניתא. וא"כ לכאורה ה"נ נדחין דברי שמואל מחמת המתניתא. ואילו כאן פירשו מפרשי המשנה הרמב"ם והרע"ב כפי' שמואל ולא הביאו המתניתא כלל: ח) אך ברורן של דברים עפ"י הסוגיא חולין (מ"ה.) בניקב קרום של מוח. רב ושמואל דאמרי תרוויהו קרמא עילאה אע"ג דלא אנקוב תתאה. ואמרי לה קרמא תתאה. והאי ואמרי לה אינו לחלוק על רב ושמואל רק שרב ושמואל אומרים כן ושני הלשונות אליבא דרב ושמואל. וכעין זה (מ"ד:) בהא דואמרי לה רוב חללה עיי"ש. וראי' לזה לקמן (נ"ו) רב ושמואל ולוי דאמרי מכניס ידו לפנים ובודק. הניחא למ"ד עד דאנקוב תתאה אלא למ"ד אנקוב עלאה אע"ג דלא אנקוב תתאה דלמא עלאה אנקוב תתאה לא אנקוב ומשני עיי"ש. ואם איתא דרב ושמואל ודאי אמרי קרמא עילאה לא הי' להקשות בלשון הניחא רק עדיפא מינה דקשיא דרב ושמואל אדרב ושמואל. אלא ודאי האי אמרי לה הוא אליבא דרב ושמואל. ופסקו הפוסקים כאמרי לה דניקב עליון לבד כשירה. רק רמ"א הביא י"א ומ"מ היקל בה"מ]: ט והנה ידוע שקרום עליון דבוק לגלגולת וקרום התחתון דבוק למוח וסמנך חיתא דמתנת בה: מוחא. ויש אויר בין הקרומים ולפעמים כשהמוח קטן יש אויר הרבה בין הקרומים. וא"כ למה דקיי"ל קרמא תתאה וניקב קרום עליון כשירה אין מקום לחוש לנקיבת הקרום מחמת החבטה בגלגולת שהרי החבט אינו פועל בקרום התחתון כלל. וע'"כ המתניתא שבסוטה סוברת קרמא עלאה. וע"כ שמואל לטעמי' דאמר קרמא תתאה [כנ"ל דהכי קיי"ל כאמרי לה דשמואל אמר קרמא תתאה] ע"כ נד ממתניתא ומפרש פירוש אחר. וע"כ פירשו רמב"ם ורע"ב המשנה כשמואל.

וא"ת היא גופה קשיא לשמואל דאמר קרמא תתאה ממתניתא דע"כ סוברת קרמא עלאה. לא קשיא שהרי בהא דסובר קרמא תתאה גם רב סובר כמותו ועל רב אין קשיא ממתניתא דרב תנא ופליג: י וראי' ברורה לפי' זה דבשלהי מעשר שני יש ג"כ משנה זו ושם הביא הר"ש ב' הפרושים דשמואל ודמתניתא. והרא"ש הביא ג"כ אף דמתניתא אך סיים בה בדמתניתא דנראה כבע"מ. ולא הביא כלל החשש דנקובת הקרום. ותמוה מאד דמפורש בגמ' דמתניתא החשש משום נקובת הקרום וכן מפורש בתוספתא. גם יש לעיין מ"ט הביא הר"ש דמתניתא כלל. משונה מהרמב"ם והרע"ב שלא הביאו דמתניתא. אך היא הדבר דרמב"ם ורע"ב דפסקו קרמא תתאה לא הביאו דמתניתא אבל רבינו שמשון שפסק דבקרום עליון שניקב טריפה כמ"ש הרא"ש בשמו (פ' אלו טריפות). הביא גם דמתניתא. והרא"ש שמסקנתו (פ' אלו טריפות) כרי"ף קרמא תתאה. ולא רצה לשנות מפי' הר"ש כדרכו תמיד. הביא מתניתא. אך לא כתב טעם המתניתא משום נקובת הקרום רק משום דנראה כבע"מ: יא) מעתה להלכה דקיי"ל קרמא תתאה אין חשש נקובת הקרום. ואף דרמ"א מחמיר שלא במקום ה"מ. והש"ך אפי' במקום הפ"מ זה בודאי. אבל לא עוד לחוש לספק. הנה הא מלתא שנצטרך בדיקה בקרום מהא דסוטה אפרוך משני צדדים ואין לחוש לזה כלל. וע"כ לא העתיקו הפוסקים ובראשם הרמב"ם שלא השמיט שום דבר וקיבץ מסוף הש"ס ועד קצהו ולמה לא כתב זה דבהכה בגלגולת צריך בדיקה בקרום אלא ודאי זה אינו כלל וכמ"ש: יב) ועתה נדבר מהחשש ריסוק כמו הכה במקל כנגד חוט השדרה והנה בנפולה בעי שהי' מעל"ע ובדיקה. והנה נבדק הגלגולת והקרום כולו אך שנחסר מהגלגולת. והנה מה שלא נבדק חלק הנחסר מהגלגולת אין חשש דיש בזה ג"כ הד' ספיקות שהי' בחשש נחבס. שמא אין בנחסר רוב.

ואת"ל יש שמא לא נתרסק ואת"ל נתרסק שמא לא נתרסק רוב ואת"ל נתרסק רוב כיון שלא הי' בנחסר רוב גובהו וגם רוב הקיפו. אם תאמר שהי' רוב גובהו שמא הוכה' רוב הקיפו וכן להיפך נוסף על היתרים שיתבארו לפנינו אך משום שלא שהה מעל"ע ויש חשש על כל הגלגולת שמא הוכה ברוב גובהו וגם רוב הקיפו. ואין כאן רק תרי ספיקי שמא לא הוכה ברוב. ואת"ל הוכה ברוב שמא לא נתרסק. ובזה אין לומר ואת"ל נתרסק שמא לא נתרסק ברוב. דזהו רק חד ספק. בשלמא לענין נחבס כיון דחזינן הגלגולת שנשאר שלא נחבס ע"כ כל החשש שמא נשתנה קצתו מקצתו ע"כ חשיב תרי ספיקי את"ל נחבס שמא לא נחבס רק מיעוט. דע"כ אתה אומר נשתנה קצת מקצת. אבל לענין ריסוק הוי חשש אחד שמא נתרסק רובו. כמו הכה במקל דחשיב חשש אחד שמא נפסק רובו ודו"ק. האמנם שגם מתרי ספיקי ג"כ יש להתיר. ומריסוק הקרום י"ל כמ"ש דעל קרמא תתאה אין ריעותא מהכאה בגלגולת: יג) אך מלבד זה יש עוד היתרים לענין חשש ריסוק מחמת שלא שהה מעל"ע. דהנה בגמ' צריך לבדוק כנגד החלל. ודעת הר"ן ורא"ש וטור דמוח אינו בכלל התלל. אך הרמב"ם כתב לבדוק כל החלל כולו מקדקוד הראש ועד הירך המחבר העתיק לשון הרמב"ם ולבוש כתב דרק כנגד ממש אבל הראש אינו בכלל. וכן הט"ז העתיק בפשיטות דברי הטור והנה לדעת הפוסקים הנ"ל אין חשש בראש כלל מחמת נפילה רק לדעת הרמב"ם והרי הרמב"ם הוא הסובר דבכל מקום שאמרו חוששין אינו צריך שהי' רק בדיקה לבד יד) ועוד לדעת רש"י דשהי' ובדיקה היינו שהי' להוציא מחשש ריסוק ובדיקה משאר טריפיות. ובביצה (ל"ד.) ז"ל צריכה בדיקה משאר טריפיות.

ושהי' דמעל"ע אצטריך דאי לא שהתה אעפ"י שבדקה ולא מצא סימן טריפות טריפה שזו אחת מי"ח טרפיות ונקרא ריסוק איברים שאיברי' מתפרקין כולן ואעפ"י שאין רושם ניכר בה וזה סימנה ואם שהתה מעל"ע בידוע שלא נתרסקו איברי' דקים להו לרבנן מסיני דריסוק איברים אינה תי' מעל"ע אבל שאר טרפיות חיים יב"ח עכ"ל. משמע דהיינו טעמא דריסוק איברים משונה משאר מיני טרפיות משום דריסוק הוא בכל האברים כנ"ל לשון רש"י שאברי' מתפרקין כולן. ולפי שיטת רש"י ממילא בהוכה בגלגולת שהיא באבר אחד אין חשש ריסוק. שהיא רק בכל האיברים. ואם הי' בו חשש ריסוק שוב לא הי' מועיל מעל"ע. דכיון שהוא באבר אחד תי' י"ב חודש כמו כל הטריפות. אלא ודאי אין באבר אחד חשש ריסוק ולא בעי שהי' כלל: טו והא דתולין (נ"א) הכה על ראשה והלכה לה כלפי זנבה וכו' אין חוששין משום ריסוק אברים. ואי שלים חוטרא אפלגא דגבה חיישינן. היינו לפסוקת החוט. וכן משמע פירש"י לחוט השדרה. ולא קאמר לריסוק החוט או החוליא רק לחוט והיינו פסוקת החוט כמו שהוא טריפת החוט בפסיקה. וברישא שהכה על פני כל השדרה שהיא בכל החוליות ס"ד שיהי' בו משום ריסוק אך אם הכה אפלגי' דרק באבר אחד חוששין רק לפסיקה. טז) ואמנם דעת שאר פוסקים דשהי' מעל"ע לא משום דאינה תי' מעל"ע. אלא דיש לחוש שמא אינו ניכר הריסוק עד לאחר מעל"ע דאגלי בהתתי' ולענ"ד ראי' לשיטת רש"י. דהנה השאגת ארי' הוכיח מדשרי לשחוט ביו"ט בהמה שנפלה לאחר מעל"ע על סמך הבדיקה ש"מ שהבדיקה היא רק לחומרא מדרבנן בדאפשר לבדוק. דאי מדאורייתא א"כ איך מתירין איסור מלאכה דיו"ט דאורייתא. וחולק על הר"ן שכתב שהבדיקה מדאורייתא. ובמקום אחר ישבתי קושיא זו בטוב טעם אך עוד הביא ראי' מהא דבמשנה ביצה לא תני בדיקה כלל רק מעל"ע ולמה.

אלא דמדאורייתא לא בעי בדיקה רק מעל"ע. והנה לפי דבריו ע"כ אין טעם מעל"ע כדי שיוכל לבדוק דא"כ כל שכן דהבדיקה מדאורייתא. אלא ודאי כפי' רש"י משום דריסוק אברים אינה תי' מעל"ע יז) אך נוכל ליישב דעת הר"ן עפ"י פירש"י דמתני' תני כל הטרפיות בעוף דומיא דבהמה ולעומת דתני בבהמה נפלה תני בעוף דרסה וטרפה בכותל. ותני מתני' שהי' מעל"ע שהיא המועלת לענין טריפת נפלה מן הגג ושאר טרפיות דעבורם צריך בדיקה לא מיירי בה תנא. ומ"מ מוכח כשיטת רש"י. דאי כרשב"א שאין השהי' רק לצורך בדיקה איך אפשר שעיקר ההיתר דהיינו בדיקה שיירי'. ואילו השהי' שהיא רק לצורך הבדיקה תני לה. ולענ"ד זו ראי' שאין עלי' תשובה. ומ"מ חלילה לי להכריע בכח הראי' לנגד הראשונים. אך עכ"פ נקיטנא שיש לדעת רש"י פנים גדולים. ולשיטתו ודאי באבר אחד אין צריך שהי' כנ"ל והיא ג"כ סניף להתיר. סוף דבר בהמה זו מותרת אפי' בלא בדיקת קרום של מוח וכ"ש בבדיקה ותו א מידי. נאום הק' אברהם. סימן כב ב"ה יום ד' נח תרנ"ו לפ"ק פה סאכאטשוב. שלום וכ"ט לכבוד אהובי הרב הגדול המפורסם משכיל ומפואר כש"ת מו"ה אלכסנדר זיסקינד הכהן נ"י האבד"ק אזעדקאוו. דבר האווזות הפטומות אשר המנהג בעירכם לפטם ולסמוך על הט"ז, ועוד יותר מזה חשודים העוסקים בזה כי ישליכו קצה וושט הסמוך לקורקבן אשר שמה שכיחי הריעותות, ועוד הי' כמה מכשלות, ע"כ רצונו לאסור הלעטה כאשר נשמע ברוב תפוצות ישראל, אך עומד לנגדו כבוד הרבנים הגדולים אשר קדמוהו ולא אסרו, וביותר כי כמה משפחות למאות זה פרנסתם ע"כ דבריו, והנה נחקור אם יסוד ההיתר שסמכו על הט"ז (סי' ל"ג ס"ק י"ח) טוב הוא: א והנה היתר הרמ"א שסומכין על הפוסקים כעולא דלא חיישינן שמא הבריא. ובו החזיק בתשו' פנים מאירות. קשה טובא עליו דהתינח אם נמצא קוץ בפנימי.

[ובזה לא שייך היתר הט"ז] אך וושטים אלו נמצאים נקובים בלא קוץ בפנימי. ובזה גם לעולא אסור כמ"ש הרא"ש וז"ל דלשיטת רש"י שגם לנקב אין בדיקה בחוץ קשה ניקב זה בלא זה דכשר היכי משכחת לה דאם ניקב בפנים יש לחוש שניקב גם החיצון ואפי' למאן דלא חייש בקוץ [הוא עולא] היינו לפי שמוצאין אותו תחוב בעור פנימי לבד אבל כשמוצאין נקב בפנימי יש לחוש שמא גם חיצון ניקב ואין לו בדיקה עכ"ל. וא"כ האווזות שיש בהם נקבים גרידא בלי קוץ גם לעולא אסור ואין לנו רק היתר הט"ז דמדמי לה לניקב מחמת חולי עי"ש שהשיגו עליו הנה"כ והפ"מ: ב) והנה ז"ל נה"כ. כיון שבא ע"י דברים קשים שמלעיטין אותם הוי כניקב תמיד ע"י קוץ או מחט מה לי ניקב נקב בפעם אחת מה לי ניקב מעט מעט עכ"ל נה"כ. ולענ"ד נראה דודאי חילוק גדול בין בפעם אחת בין מעט מעט. והוא עפ"י דברי ר"י בעל התוספות ביבמות (ל:) וז"ל דהתם חיישינן לספק דרוסה משום דשכיחא ומוכח מילתא לאיסורא טפי מדלהיתרא וכן ההוא דישב לה קוץ בושט דחיישינן שמא הבריא למאן דחייש לספק דרוסה עכ"ל. והתינח בפעם אחת אמרינן דשכיח יותר שעבר כל הושט. כי דבר דק היא ובתחיבה אחת עובר את כולו. אבל בניקב מעט מעט מאין הרגלים שניקב בה כל כך נקיבות עד שעבר את כולה. והרי שאר עור הושט לא ניקב בו כלל ומאין הרגלים שבמקום זה ניקב כל כך נקיבות עד שעבר את כולו. וא"א לחושבו יותר מספק שקול וכשר לדעת התוס'. והש"ך פסק כמותם (בסי' נ') בהפ"מ: ואפי' לדעת הרשב"א וה"ר יונה וסייעתם דכל ששכיח לאיסור כמו להיתר אסור. מ"מ בנ"ד נראה דשרי. דהנה יש סתירה גדולה בדברי הרשב"א דס"ל כל ששכיח לאיסור כמו להיתר אסור. ובתשו' הובא בש"ע (סי' ל"ט סעי' ה') בספק אם הוא בגב או בחתוך כשירה ולמה. עוד זאת בנפלה לאור כתב הרשב"א דצריך בדיקה אם נחמרו בני מעי'.

ממילא אם לא בדק טריפה דע"כ ששכיח לאיסור כמו להיתר. דאל"כ היינו תולין להיתר כמו באמרתא דהוי משגרן כרעי' בתרייתא כיון דשגרונא שכיח תלינן בשגרונא ואין צריך בדיקה. וה"נ אם לא נחמרו שכיח יותר לא הי' צריך בדיקה. וע"כ ששקולין. וא"כ הבדיקה מעכבת לשיטת הרשב"א דבמקום ששקולין הבהמה אסורה. וא"כ קשה טובא בהא דכתב הרשב"א בעוף בייתי שיש במינו מדברי שנפלה לאור ונמצא ה ירוקה כשירה דאפשר שכך הוא מתולדתו כיון שהמדברי לעולם כבדו ירוקה. וקשה מ"מ הבדיקה נעדרת. עוד תימה שהרשב"א הוכיח שכל שנחמרו בני מעי' אף שלא ידעינן שנפלה לאור טריפה. שאם הי' אפשר לתלות בדבר אחר גם בידוע שנפלה לעור נתלה בדבר אחר עיי"ש בתוה"ב הארוך באריכות. ותימא דנהי שאפשר לתלות בדבר אחר. מ"מ הבדיקה נעדרת: ד ונראה ליישב דהנה צריך להבין דברי ה"ר יונה שהביאו הרשב"א ור"ן שהוכיחו מהא דכל ספק בשחיטה פסולה להיכא דנשברה רגלי' ואין ידוע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה אזלינן לחומרא. וה"ה לשאר טרפיות היכא דשכיח לאיסור כמו להיתר אזלינן לחומרא עיי"ש באריכות. ותמוה טובא דמה זה ענין לספק בשחיטה דבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע במה נשחטה. ומה זה ענין לנשחטה כראוי ונולד ספק טריפות: ה) אך הנה בסנהדרין (קי"ב) בהמה חצי' של עיר הנדחת אסורה, ופירשו הר"ן והריטב"א בחידושיהם משום דשחיטה שאינה ראוי' לאו שמה שחיטה להתירה באכילה ואותו סימן של חלק עיר הנדחת היא שחיטה שאינה ראוי' ואינו מתיר עיי"ש היטב. והנה לפ"ז כל טריפה כיון דהוי שחיטה שאינה ראוי' לאו שמה שחיטה להתיר באכילה. ומלבד איסור טריפה יש בה עשה שאינה זבוחה. וא"כ ספק טריפה הוי ספק בשחיטה ג"כ. ושפיר דייק ה"ר יונה מספק שחיטה לספק טריפה:

אך יש לדחות דכיון דאין לאוסרה משום טריפה דבחזקת היתר קיימא לגבי איסור טריפה. ממילא הוי שחיטה ראוי' בודאי. ולא הוי ספק בשחיטה כלל. אך ההכרעה הנכונה בזה שאם היא ספק שאי אפשר לעמוד עליו שהיא טריפה. בזה אמרינן כיון שמן הדין אינה אסורה משום טריפה הוי שחיטה ראוי' בודאי. אך אם אפשר לעמוד עליו בשעת שחיטה כגון נשברה רגלו ספק קודם שחיטה. הרי אם באמת הי' קודם שחיטה הי' אפשר לבדוק תיכף ומיד לאחר שחיטה. והי' רואין כי רגלו שבורה קודם שחיטה. ושפיר הוי שחיטה שאינה ראוי'. וכן בכל ספק טריפות שאפשר בבדיקה הוי ספק שחיטה שאינה ראוי': ז) ודומה לזה מצינו בסוגיא דתקפו כהן בספיקות נכנסין לדיר להתעשר. ומוכיח מזה דתקפה כהן מוציאין מידו. וע"כ גם לענין קדושת מעשר מהני דחשיב ודאי ממון ישראל. משא"כ אם תקפו אין מוציאין חשיב פוטר ממונו בממון כהן אם הוא בכור. ה"נ בנ"ד אם א"א לעמוד עליו ולעולם לא תיאסר משום טריפה חשיבה כשירה ודאי ושחיטה ראוי'. משא"כ אם תיאסר ע"י בדיקה חשיבה אינה ראוי' אם טריפה הוא. והוי ספק בשחיטה: ח) מעתה כל דברי הרשב"א מיושבים בסירכא שא"א לעמוד עלי' אם הוא בגב או בחתוך. שאם נופחין הרבה נראה בחתוך וכשאין נופחין הרבה נראה שהיא בגב. כיון שא"א לעמוד עליו אין בו איסור טריפות כלל ושחיטה ראוי' היא. וכן בעוף בייתי שיש במינו מדברי וכבדו ירוק א"א לעמוד על האיסור כיון שאפשר לתלות שכך הוא מתולדתה ממילא הוי שחיטה ראוי' ומותר והשתא שפיר דייק הרשב"א שאף אם לא נודע שנפלה לאור אסורה. שאם הי' אפשר לתלות השנוי מראה בדבר אחר גם בידוע שנפלה לאור נתלה בדבר אחר.

והוא נכון לפי הנ"ל שאם יכולין לתלות בדבר אחר א"כ לעולם אי אפשר לעמוד על הטריפות ולא הוי ספק בשחיטה אך לפי האמת שא"א לתלות השנוי בדבר אחר ואפשר לעמוד על טריפתו הבדיקה מעכבת דהוי ספק בשחיטה. ודו"ק היטב שהיא מפתח גדול לכל ספיקי טריפות): ט) ולפמ"ש שפיר י"ל בנ"ד. דאין לחוש שמא ניקב החיצון ואי אפשר לבודקו. דכיון דמ"מ אינו ניכר נקב מבחוץ ואי אפשר לעמוד על טריפתו בשעת שחיטה. אין איסור בשקולים להרשב"א. ואין להקשות דא"כ להרשב"א מה מקשה בגמ' לעולא מ"ש מספק דרוסה. הא בספק דרוסה אפשר לבודקו לראות שהיא טריפה משא"כ זה אינו ניכר. לק"מ שהרי הרשב"א מפרש אין חוששין שמא הבריא שאינו צריך בדיקה ולזה מקשה שפיר דמ"מ יצטרך לבדוק שמא יראו שניקב בחוץ: י) אך לכאורה כ"ז אינו בנידן דידן שהוא חשש נקובת הוושט שהרי כתבו הרמב"ם והש"ע נקובת הוושט נבילה. וא"כ לעולם הוי ספק בשחיטה ואפילו בשקולים אסור. ואף שהתוס' פ' ד' אחין כתבו גם בישב לו קוץ משום דשכיח לאיסור יותר. אפשר לומר שמפרשים הבריא נתרפא. ובזה אפשר דס"ל כיון שעכשיו אינו נקוב רק שסופו לסתור לא הוי נבילה. [דלא סבירא להו כרמב"ם פ"ג] ע"כ צריכין לטעם שכיח יותר. אבל במסופקים שמא החיצון נקוב ואינו ניכר הוי ספק בשחיטה: יא) אך הא דנקובת הוושט נבילה אף שכתבו רמב"ם ובש"ע בלי חולק. לענ"ד רוב הפוסקים חולקים ע"ז. והנה הרא"ש (פרק ב' ס"ו) בבעיא דשהה במיעוט סמנים פי' בשם ר"ת דהיינו ששחט מיעוט וושט ושהה דילמא לא גמרי שהי' אלא במידי דמנבלא בי' היינו אחר רוב סימן. וכן הוא בס' הישר לר"ת (סי' שנ"ז) יעיי"ש. וראיתי בתשו' צמח צדק החדש הביא דברים אלו. והביא ראי' ג"כ מתוס' ריש אלו טריפות דאפי' פסוקת הגרגרת כששחט שלא במקום חתך לא הוי נבילה יע"ש. ובתוס' חולין (מ"ג: ד"ה שאני).