שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 19

וגם הגמרא דפסחים תיובתי' דשם מיירי במבשל בהם: י) והנה אם מותר לסתור לצורך מצוה. הנה תשו' רמ"א סימן ק' שמפרש הא דמותר למחוק השם בסוטה משום דגדול השלום. היינו שבזה אין איסור כלל דלא אסרה תורה אלא דרך השחתה. לא מה שלצורך תיקון. משמע הוא הדין למצוה דעלמא. ואך אין ראי' משם. ועיין מהר"ל בנתיבות נתיב השלום וזה לשונו שם בפ"א כי השי"ת גם כן שמו שלום [כדכתיב ויקרא שמו ד' שלום עיין שבת יו"ד חגיגה י"ב סוטה י"א] ולפיכך אמרה תורה שימחה השם על המים כדי לקיים השם שהוא שלום עד כאן לשונו. אבל בשביל מצוה אחרת אין לנו: יא) אך ראיתי מביאים ראי' לאסור לסתור אף לצורך מצוה מהא דע"ז (דף י"ג:) הקדיש בזמן הזה תעקר משום תקלה ופריך ולשוי' גיסטרא ומשני משום לא תעשון. אף שלצורך מצוה הוא. וכן מהא דסנהדרין (דף קי"ג.) עיר שיש בה מזוזה אין נעשית עיר הנדחת משום דכתיב לא תעשון. ואף שדוחין הא דסנהדרין משום דהמצוה הוא ההשחתה והשחתה הוא. אין בתי' זה כדי שביעה. דנהי דהשחתה הוא לגבי נשרף. תיקון הוא לאדם המקיים. ובכל מקום ששורף לצורך מצוה הוה השחתה לגבי הנשרף יב) אך ברורן של דברים לפי מה שכתב הרמב"ן על התורה דמותר לעשות מאילן מאכל דיק במלחמה ואין זה השחתה. אך שלא לצורך דיק רק שהגייס מתחבאים באילנות זה נקרא השחתה עיין שם היטב. ביאור דבריו דכשעושה מהאילן דיק הרי האילן עצמו לתועלת שנעשה דייק אבל כורתו כדי שלא יתחבאו הגייס אין תועלת באילן. דכל שכן אם לא הי' שם אילן כלל לא הי' מתחבאים והשחתה הוא לגבי האילן מאכל ואסור. כמו כן בנידון דידן שהתירה התורה למחוק השם כדי לעשות שלום. הרי השם עצמו לתועלת. ואם לא השם לא היתה נבדקת על כן לא נחשב השחתה לגבי השם. אדרבה זה מעלה להשם שעושה שלום.

אבל העושה בהמת קדשים גיסטרא כדי שלא יבואו אנשים לידי תקלה אין הבהמת קודש עושה תיקון כלל. דכל שכן שאם לא הי' בהמת קודש שלא יבואו לידי תקלה. ואם כן אין כאן תיקון בבהמת קודש רק השחתה. וכן מזוזה שבעיר הנדחת אם לא הי' המזוזה כלל בעיר הנדחת היתה המצוה מתקיימת בלעדה. ואין המזוזה גורמת המצוה על כן לא הוי תיקון לגבי המזוזה רק דרך השחתה. באופן שאין לנו ראי' בזה לא להתיר ולא לאסור וממילא כיון שאין ראי' להתיר נשאר באיסורו: יג) והנה בנידון דידן שהתיקון הוא לעשות עזרת נשים שהוא קדושה קלה מבית הכנסת עצמו כמ"ש כ"ת בשם מהר"ם מלובלין. אינו ברור להתיר לפגום בקדושה חמורה כדי לתקן קדושה קלה ועיין זבחים (דף ע"ה:) מבעי' לי' בשתי קדושות אם מזלזלין בזו מפני זו. ובנידון דידן אף שקדושה אחת הוא בית הכנסת. מכל מקום הלא זו חמורה מזו. ועיין שבת (דף קי"ג.) מציעין את המטות מיום הכיפורים לשבת. משמע שם משבת ליום הכיפורים אסור. אף דשניהם קדושה אחת כמ"ש הרמב"ם פ"ח מהלכות עירובין הלכה ו'. מכל מקום אסור להכין מקדושה חמורה לקדושה קלה: יד) מיהו הי' יכולין להתיר על ידי מכירה וחילול מקום הנתיצה. כמו שכבר הורה זקן בתשו' הרי"מ סימן ב', הגם שיסודו הוא על מהר"ם פדוואה סי' ס"ה רהא דאסור לנתוץ היינו דבר מחובר עיין שם היטב. הנה שם הי' המעשה שרצה להוציא הכלים מבית הכנסת לבית הכנסת ובזה יפה השיב דאסור לנתוץ מחובר היינו שמפרק מחיבורו. אבל הכא בית הכנסת לחודי' וכלים לחודייהו ולא חשיב נתיצה עין שם. מכל מקום יש להביא ראי' סמוכין ליסוד שלו שאין איסור בחותך מקצת מתלוש מהא דמבואר בע"ז (דף י"ג:) דלנשר פרסות מארכובה ולמטה לית בי' משום לא תעשון ועל כרחך רק במחובר משום דזה שלוקח שם נתיצה עלי'. וכשמוכר זה שרי. ועוד כבר הורה זקן:

טו) אך יותר ספק אצלי אם מותר להוריד אויר שלמעלה מקדושה חמורה לקדושה קלה. ומ"ש כבודו משום דאף אחר שיקיפו הגזוזטרא ישאר עלי' קדושת בית הכנסת. ודומה למ"ש המג"א סימן קנ"ד ס"ק י"ד דמותר להושיב שאר ספרים אצל ספר תורה, אינו דמיון כלל דשם משתמשין בי' עוד קדושה חמורה. אבל הכא הגג מפסיק שלא יחשב מתפללין בו עוד האנשים ומה בכך שישאר קדושתו עליו. הא ביומא (דף י"ב:) בגדי כהן גדול אסור שיעבוד בהם הדיוט דמעלין בקודש ולא מורידין. אף דהבגדים ישאר קדושה ראשונה עליהם. ואפילו בגדי כהונה שבלו מועלין בהן. אלא דמכל מקום בעוד שאין משתמשין בו קדושה חמורה אם ישמשו בו קדושה קלה לבד הוי הורדה. ואם הי' הדין דבעוד קדושה ראשונה עליו מותר להשתמש קדושה קלה, הי' מותר להניח ספרים בארון אפילו בזמן שאין ספר תורה בארון וזה פשוט. אך יש לומר לפי המבואר ספ"ו דעירובין חמשה חבורות ששבתו בטרקלין אחד וביניהם מחיצות שאין מגיעות לתקרה עירוב אחד לכולן דלא הוה הפסק וטרקלין אחד הוא. הכא נמי הואיל והגזוזטרא אינה מגיע עד כותל שכנגדה והמעקה אינה מגיע עד תקרת בית הכנסת. בית הכנסת אחת היא וכאילו האנשים מתפללין גם באויר הגזוזטרא. מיהו בש"ע סימן נ"ה סעיף י"ט לא משמע הכי מדהוצרך לומר שם משום דתיבה תשמיש בית הכנסת ובטל לבית הכנסת: טז) אך זה הדין תלוי במחלוקת הרמב"ן עם הר"ן. דרמב"ן פ' בני העיר סבירא לי' בית הכנסת חשובים תשמישי מצוה. והר"ן השיג על זה אלא דחכמים הטילו בה קדושה מדבריהם. ודעת רמב"ן שם לפי שיטתו כתב דמשנמלכו בני העיר שלא להשתמש בבית הכנסת זה עוד דינו כתשמישי מצוה לאחר זמן מצוותו עיין שם. ולפי זה נראה דבית המדרש שאסור לעשות בית הכנסת.

אם נמלכו כל בני עיר היינו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר שלא יהי' עוד בית המדרש הוא כתשמישי מצוה לאחר זמן מצוותה. ואפילו להשתמש תשמיש חול מותר וכל שכן לעשות בית הכנסת [או יש לומר נפקא מינה אם אין להם בית המדרש אחר גם אין להם בית הכנסת אחר וכיון שבית המדרש גדול מבית הכנסת אסור] ועל כן בנידון דידן נמי אם יסכימו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר לעשות הגזוזטרא הרי האויר שלמעלה כתשמישי מצוה לאחר זמן מצוותם. אך לדעת הר"ן דחשיב תשמישי קדושה אין היתר: יז) והנה הי' אפשר לסמוך בשעת הדחק בדרבנן על הרמב"ן הנ"ל. הגם שהמג"א סימן קנ"ג ס"ק כ"ו כתב דמתנה דשרי היינו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר הוא כר"ן. דהרמב"ן לפי שיטתו הוצרך לפרש שלא במעמד אנשי העיר עיין שם בחי' רמב"ן ור"ן. מכל מקום ידוע דברי חכ"צ בתשו' דאפילו נגד הש"ע סומכין על יחיד נגד רבים בשעת הדחק. אך חדשות אני מגיד דרמב"ם במנין המצות לא תעשה ס"ה זה לשונו שלא לאבד בית המקדש או בתי כנסיות או בתי מדרשות כו' מבואר שאסור מן התורה לאבדן שלא הי' כותב במנין המצוות מה שתקנו חכמים. ואמנם שהרמב"ם שם כתב גם כן ואין מאבדין כתבי הקודש ומפורש הלכה ז' הלכה ח' דהמאבדן מכין אותו מכות מרדות. והנראה דסבירא לי' שאסור מן התורה לאבדן אלא שאין לוקין עליהם. ודינו כמו אכילת חלב טמאה וביצת עוף טמא. ומקור לדבריו לא ידעתי. מכל מקום כן דעתו שבית הכנסת אסור לנתצו מן התורה ומשמע דסבירא לי' שיש בהם קדושה מן התורה: יח) ויש לדחות לדעת רש"י סוכה (דף ל"ז) הדס אסור להריח דילפינן מעצי סוכה דחל שם שמים עליהם כו'. ובתוס' שבת (דף כ"ב.) בהא דאבוהון דכולהון דם הא דלא קאמר אבוהון דכולהו עצי סוכה שאני סוכה דבמסתפק בהן איכא ביטול מצוה. הנה דילפינן כל תשמישי מצוה מסוכה דחל שם שמים עליהן.

אלא דלענין דלאסור להסתפק מחלקים בין איכא ביטול מצוה. יש לומר הטעם משום דעצי סוכה הא ילפינן מחגיגה שהוא קדשים קלים שאין בהם איסור הנאה מן התורה. כמ"ש רש"י מנחות (דף ה':) דהמפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין מפני שראוין להביא שלמים פרש"י לא נהנין מדרבנן. וכן כתב הרב מלאדי בש"ע שלו או"ח סי' ל"ה בפשיטות יעוין שם. וכן הוא מסברא דאיסור קדשים דלית בהו מעילה מלא תוכל לאכול בשעריך נפקא ואכילה שמענו הנאה לא שמענו. לא מבעי' לחזקי'. אך אף לר"א דאמר כל מקום שנאמר לא יאכל כו' אף איסור הנאה במשמע, מכל מקום לא תוכל לאכול לא שמענו. אך בעצי סוכה במסתפק בהם איכא ביטול מצוה שסותר כל הסוכה אית בי' משום לא תעשון דומיא דחגיגה דההרגה אית בי' משום לא תעשון. ולפי זה כל תשמישי מצוה המאבדם לגמרי עובר עליהם משום לא תעשון. והוא הדין בית הכנסת. ותשו' הרשב"א שהביא הב"י סי' תרנ"ג דבהדס להריח מועיל תנאי. ולא דמי לעצי סוכה דחג הסוכות לד' כתיב, יש לפרש גם כן משום דהדס במה במה שמריח ליכא ביטול מצוה. לפי זה יש לומר דהרמב"ם נמי מודה דאין בהם קדושה מן התורה על כל פנים. אך תשמיש מצוה על כל פנים הוא מן התורה ועובר עלי' משום לא תעשון. ואפי' אבן אחת כיון דמחובר הוא וכדברי תשו' הרי"מ סימן ב' והדברים עתיקין. מכל מקום פשטות דברי הרמב"ם דבית הכנסת יש בה קדושה מן התורה. ואם כן יש בו משום מעלין בקודש ולא מורידין: יט) אך עיקר דברי רמב"ן דפשיטא לי' בית הכנסת אם איתא שיש בו קדושה אין בו פדיון אזיל לטעמי' פ"ד דע"ז שהשיב שם על הבעה"מ. ואנכי רשמתי שם בגליון שדברי הבעה"מ ברורים, ושוב מצאתי כן בחתם סופר אורח חיים סימן ל"ח יעוין שם. ואין לכפול הדברים: כ) והנה קיימא לן הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל.

ובזמן הזה דליכא פסידא להקדש אפילו לכתחילה. והשתא יש עצה שיחללו כל בית הכנסת על ארבעה זוזי. ואין הפסד שאחר שיבנו הגזוזטרא יחזרו ויתפללו בו. אך זאת להודיע שהחילול צריך להיות מדעת כל בני העיר. דהא דחללו על שוה פרוטה מחולל כתבו תוס' בתמורה (דף כ"ז:) דה"מ לא אמרינן דהיינו דווקא בעלים: כא) הגם דלכאורה יש לומר שעיר לויביטש הואיל ויש שמה יריד הגדול שמתקבצים שם מעלמא יחשב של כרכים שאין בני העיר לבד בעלים. הנה באור זרוע הביא ראי' גדולה מירושלמי באנשי אלכסנדרום דמשום שבנאוהו משלהם מכרוה ועשו בה כל צורכם. וזה פשוט בעיני שלא נתנו לה ממקומות אחרים. ואך אף להחולקים וכן הוא בש"ע דאפילו בנאוהו משלהם מכל מקום הקדשוה לדעת העולם. מכל מקום אין הפי' שנעשה ממש שלהם. רק שאין יכולין להפקיע הקדושה שמחמתם. כלשון התוס' חמורה קדושתם ואין יכולין למכרם. וכן בחי' רמב"ן לפי שיטתו דבית הכנסת חשוב תשמישי מצוה ושנמלכו למכרו הוה כתשמישי מצוה לאחר זמן מצוותם. אבל של כרכים אילו דעת הרחוקים להתפלל בו עדיין עיין שם. משמע שאינו שלהם ממש [דאם כן בפשיטות איך ימכור של אחרים] רק הקדש למצוות הכרכים גם כן ואסורים למחות בהם. דהוה כמו נדר לדבר מצוה שאסור לחזור ועל כן חשיב עוד בזמן מצוותם. מכל מקום מוכח דאינו שלהם ממש. וכן משמע במג"א סימן נ"ג ס"ק י"ב בחצירות השייכים לבית הכנסת וכן מקוה של רבים אמרי' מסתמא רבים נתנו לזה ואין יכולין למוכרן או לסוגרן. הרי דבאלו שהם חול אם לא נתנו רבים לזה מותר למוכרו וכיון שחשוב של אנשי העיר ממילא יכולים לחלל בפרוטה: כב) ועוד דבגמרא רחוב אין בו משום קדושה הואיל דבאקראי בעלמא מתפללין בו פרש"י אחת לחצי שנה. ואם כן שמתפללין בו הרחוקים ביריד אחת בשנה אינו גורם קדושה בבית הכנסת.

והוי דומיא דמקוה וחצירות דכשאין נותנין הרחוקים יכולין בני העיר למכרן: כג) ובענין האפלת האור קצת. פשוט שמיעוט אינו יכול לעכב ובכל דברי ציבור הולכין אחר רוב כמ"ש הגמי"י פי"א מהלכות תפלה. אך באנשים שיש להם מקומות בבית הכנסת באותו צד שיסתתמו קצת החלונות אינו מועיל רוב אנשי הכנסת שאין מאפיל עליהם האור כל כך. ודומה לדין המבואר סימן קס"ב סעיף ז' בהג"ה בני הכנסת רוצים להוסיף ספסלים ועשיר שיש לו מקומות רבים טוען שמרבה עליו את הדרך או מיצר עליו את הדרך יכול למחות ואף שהם רוב. ומשמע דאפילו הי' לכולם בכלל יותר מקומות מזה העשיר לבד. מכל מקום לא אזלינן בתר רוב: כד) וע"ד לעשות חור בכותל מעבר לעבר כדי לקבוע כיור בעובי הכותל עצמו למען לא יחסום העוברים וצינור יוצא לחוץ לשפוך המים. לפענ"ד נראה בזה לאסור. ואף להמתירין לעשות חור לתחוב בו שטענדיר. כי כל כלי בית הכנסת כבית הכנסת כדאיתא בירושלמי הביאו הר"ן פ' בני העיר. אך כיור שהוא לרחוץ בו וזה אינו נצרך לעשות בבית הכנסת אין זה מכלל כלי בית הכנסת. אך החילול יתיר גם את זה: כה) גם מה שרוצים לעשות בית שער בפנים הנה בוודאי שזה הורדה גדולה אך גם זה יתיר החילול. ויען שכל ההיתר בכל הדברים הוא החילול צריך אני לברר יותר. דלכאורה יש לומר כיון שאחר כך שיהי' אויר שלמעלה חול. גם יהי' חור לכיור שהוא חול גם מקום הבית שער יחסר. יחשב פסידא להקדש ואסור. אך הא חזינן דהיכא שיש בית הכנסת אחרת מותר לסתור את זה. ולא התנו שיהי' בבית הכנסת אויר גדול כמו זה. ולא יהי' קטן ממדתו של זה. וכן יכולין למכור בית הכנסת אפי' למשתי בי' שיכרא כשיש להם בית הכנסת ולא חשיב פסידא להקדש. שמע מינה שכיון שאינו לגבוה כלל וממון הדיוט גמור הוא לא חשיב פסידא להקדש רק שלא יתבטל התמיד וכן בזה:

כו) אך צריך שיהי' מדעת כל בני העיר היינו טובי עיר בפרסום אנשי העיר. ואין לסמוך על שזכות הוא להם כי בוודאי התפלה בבית הכנסת מביא קדושה לבית הכנסת. ובית הכנסת שהתפללו בו זה י"ח שנים ועתה יפקיעו קדושתו ויהי' כבית הכנסת חדש ולא יהי' בו קדושה כל כך אולי לא ניחא לבני עיר בכך. על כן אין לעשות זה רק מדעת בני עיר. כז) גם זאת נראה לי שיחללו רק על תנאי אם צריך חילול. כי יש צדדי היתר גם בלא חילול. ולמה יחללו להפקיע קדושתו כנ"ל שלא לצורך. רק אם צריך חילול יחול החילול מה שצריך לחלל כדי להתיר: נאום הק' אברהם. סימן לה כבוד הרב המאה"ג כו' מו"ה צבי הירש נ"י אבד"ק שפערוב. אשר ביקשו להכניס הכותל מערבי המפסקת בין הבית המדרש בין העזרת נשים לתוך בית המדרש להרחיב את העזרת נשים ולעומתו הכותל מזרחית לסותרה ולהרחיקה שתי אמות לצד חוץ להשלים השתי אמות שנחסרו לצד מערב. ומסופק כבודו אולי יש איסור מחמת הורדת הקדושה במערב מבית המדרש לעזרת נשים. ומחמת נתיצת כותל מערבית כיון שאינו לצורך בית המדרש רק לצורך עזרת נשים. ומסופק אם יתיר על ידי מכירה ושוב לחזור ולקנותה לצורך עזרת נשים: א) הנה לענין חשש השני מחמת איסור נתיצה אם יועיל היתר מכירה תלוי במחלוקת רמב"ן ור"ן דלרמב"ן מה שבית הכנסת יוצא לחולין על ידי מכירה משום דבשנמלכו בני העיר שלא להתפלל עוד בבית הכנסת הזה הוי כתשמישי מצוה לאחר זמן מצוותו [אבל בלא טעם זה הי' דינו כאבני היכל שנגממו שאין להם פדיון] אבל בנידון דידן שרוצים להעמיד כותל זה לאחר שתי אמות. הנה עוד רוצים בכותל זה לבית המדרש. ועדיין הוא בתוך זמן מצוותו. לא מהני מכירה לחושבו לאחר זמן מצוותו כיון שדעתם לחזור ולקנותו אך לר"ן דמהני פדיון ודאי מהני מכירה גם לאיסור נתיצה:

ב) והנה נתיצה בבית הכנסת או בבית המדרש מבואר ברמב"ם במנין המצוות לא תעשה ס"ה שהיא דאורייתא וראוי לחוש לרמב"ן. אך ראיתי בתמים דעים לראב"ד סימן קט"ו וז"ל ודאי בבית הכנסת וכל הדומה לו שאין קדושתה מחמת עצחה ודאי יכולין בני העיר להפקיע מקדושתה ולפיכך העמידוה בספר תורה יע"ש. מבואר שגם בתשמישי קדושה יכולין להפקיע קדושתה ועל כרחך דנתחלל על ידי מכירה: ג) ויש לדחות ולומר תשמישי קדושה יש להם פדיון שדומים לכלי שרת שמעיקר הדין יש להם פדיון כמו שכתבו התוס' מעילה (דף י"ט) ד"ה מאי. ואינו דומה לאבני היכל שהיכל גוף קדושה. אבל בית הכנסת שפיר דומה לאבני היכל. ואי לאו שהוא לאחר זמן מצוותם לא הי' לו פדיון. והא דכתב הראב"ד בית הכנסת וכל הדומה לו שאין קדושתה מחמת עצמה. אין הפי' שאינו גוף קדושה. רק שאין קדושתו רק מחמת שדעתו להחזיקו לבית הכנסת להתפלל בו ואינו דומה לספרים שקדושתם מחמת שהוא פרשיות של תורה. ומכל מקום בית הכנסת גוף קדושה ואין לו פדיון ואינו דומה לתשמישי קדושה שדומים לכלי שרת: ד) אך נראה דלרמב"ן דבית הכנסת דין תשמישי מצוה עליו ודאי אין איסור נתיצתו מדאורייתא ורמב"ם דסובר שהוא מדאורייתא משום דסובר שדין קדושה יש לו ואם כן כל החשש שיאסור מדרבנן ובדרבנן הלך אחר המיקל וסומכין על הר"ן ומותר על ידי מכירה: הק' אברהם. סימן לו ב"ה יום ועש"ק חיי שרה תרנ"ד: לכבוד הרב החריף הבקי מו"ה ראובן ישעי' נ"י דומ"ץ בק"ק ווייסליטץ: בדבר שאלתו. בית אשר נתיסדה ונבנתה לבית המדרש ולשם בית תפלה זה כמאה שנים מהצדיק ר' דוד ווייסליצער ז"ל. ואחריו קם נכדו הרמ"ד נ"י בבית הנ"ל לכלכל את שיבתו מנדיבי עם אשר נתוועדו שם להתפלל. וכעת קם עליו איש אחד ועשה בית תפלה בביתו.

הסיג גבול לרמ"ד הנ"ל לקחת את האנשים המתפללים בבית המדרש הנ"ל. והלך הרמ"ד הנ"ל למחות לו בגובערניע שלא לתת לו רשיון על בית התפלה שלו אם נקרא מוסר. ואם מותר להתפלל אצלו בבית המדרש הנ"ל. ואם מותר להתפלל אצל המסיג גבול הנ"ל: א) תשובה. הנה לא נתבאר בהשאלה אם הבית שנבנה לבית המדרש נבנה משל ציבור או נמסרה לציבור שיתפלל בו מי שירצה. או אינו רק שהי' של יחיד של הר' דוד הנ"ל והורישה לבניו רק שמרצונם הניחו להתפלל בו. והנה עיקר הדין אף בלא איסור השגת גבול מבואר באו"ח סימן קכ"ג סעיף ז' מי שהי' בביתו בית הכנסת ימים רבים אין הציבור רשאין לשנותו בבית אחר. והנה זה דוקא אם הבית הכנסת הוא של יחיד דאז יש ליחיד בו חזקה. אבל אם הוא של ציבור אין בה חזקה לשום אדם. אולם בתשו' ראנ"ח ח"ב סימן ע' דיש חזקה למקום בית הכנסת עצמה. והוכיח כן מדברי הירושלמי גבי קרשי המשכן קרש שזכה להנתן בצפון ינתן בצפון. והכא נמי יש חזקה לבית הכנסת עצמה שיתפללו בו. אולם משום שיש לו בעלים אין חזקה לגוף בית הכנסת. דיש לומר משום הבעלים התפללו בו ואם כן בנידון דידן ממה נפשך אם יורשיו בעליו יש חזקה ליורשיו. ואם הוא של ציבור. יש חזקה לבית הכנסת עצמה. אך הראנ"ח כתב שם עוד שאם מקצת הציבור מתפללין בו רשאין מקצת הציבור להתפלל במקום אחר והובא במגן אברהם במקומו. והנה בנידון דידן שנכדו רמ"ד יש לו פרנסה מזה יש חשש איסור השגת גבול גם כן: ב) והנה דעת רוב פוסקים [לבד מבה"ג] לפסוק כר"ה ברי' דר"י דהאי בר מבואה דאוקי ריחייא מותר לאחר שהוא גם כן בר מבואה זה להעמיד רחיים. אך מבואר בב"י בשם אביאסף סימן קנ"ו דהיינו דוקא שאינו פוסק חיות הראשון לגמרי רק שפוחת חיותו מותר. אבל אם באופן שהראשון לא יהי' לו כלום אסור. וכן הם דברי הר"י מיגאש שפי' כן.