שו״ת אבני נזר – אורח חיים – פתיחה

סימן א. ב"ה יום ועש"ק תבא תרנ"ו. יכתב לחיים בספר. עת יתקע בשופר. כבוד אהו' ידידי וחביבי הרב הגאון המפורסם שמו נודע בשערים כש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י. א) דבר האיש שידו השמאלית אחזתה רוח (שקורין לופט] ואין לו בה שום הרגש מעקיצת מחט והרופאים אמרו נואש למחלתו. מה יעשה בהנחת תפילין. וכ" ח מייחי הא דקדושין (דף כ"ד) יבשה גפה חשיב מחוסר אבר מדפסול בעוף. ומסתפק אולי גם יד כיוצא בו. ומייחי דברי רשב"א בשם ראב"ד דוקא עוף שכל כחו בגפיו. ומסתפק אולי גם יד כיוצא בו: ב) לדידי פשוט דוקא בעוף דשמו על שם עפיפה כדכתיב ועוף יעופף. ע"ב חשיב כל כחו בגפיו. מכ"ש לשיטת רש"י זבחים (דף פ"ה:) דמום מגונה פוסל בעוף כמו מחוסר אבר משום הקריבהו נא לפחתך. י"ל דיבשה גפה פוסל משום מום מגונה. וכן כתב בטהרת הקודש זבחים (דף ל"ה:) ואין ראי' מכאן כלל. רק אם הגיע לכלל יבשות דאוזן בכור כדי שתנקב ואינה מוציאה טיפת דם. זה נראה דחשיב כאינו: ג) וחידוש אצלי קצת ברמב"ם פ"ז מהלכות ביאת המקדש בחשבו המומים מי שנקב סחוס אזנו ככרשינה. מי שיבשה אזנו כדי שתנקב ואינה מוציאה טיפת דם. משמע קצת דבעי כל או רוב אזנו ולמה. כיון דיבש כחסר די במלא כרשינה. וכמו לענין טריפות דכתב דיבש כחסר ואפילו כל שהוא. ונראה ליישב דהנה צריכין להבין קושיית הש"ס חולין (דף מ"ו:) בהא דריאה שיבשה מקצתה טריפה דבעי כדי שתפרך בצפורן. מאוזן בכור לחכמים דדי כדי שתנקב ואינה מוציאה טיפת דם. אימא דכהאי גוונא הוי מום. אבל שיחשב כאלו אינו כדי שתחשב הריאה ניקבה או חסרה בעינן כדי שתפרך. וצ"ל משום דאין שוחטין על מום רק אם אינו חוזר. שאם חוזר הוה לי' מום עובר. וע"כ דלא הדרא בריא. ושוב סופו להתקלקל ולנקוב וטריפה ולפי זה י"ל דאף שבאינה מוציא טיפת דם לא הדרא בריא.

מכל מקום לא נפסל משום דסופו לנקוב. דזה אינו גלוי לכל אדם אלא לחכמים. וכהאי גוונא לא חשיב מום שבגלוי. רק היובש עצמו הוי מום. ואף שמה שאינו חוזר לא נגלה לכל. לא איכפת לן. שהרי מום עובר גם כן חשיב מום לפסול וזה ניכר. רק במומי עובר לא נשחט במדינה כיון שעוד יש תקנה להקריבו. וזה שלפי האמת אין לו תקנה שוב נפסל מחמת שזה בגלוי שיבש עכשיו. [ועיין מ"ש בתשו' חלק יו"ד הלכות בכור להרב ר' אליעזר ליפמאן ד"ה בענין] וע"כ כיון שאין פסולו משום שסופו לחסור לגמרי שזה אינו בגלוי רק משום יבישותו של עכשיו. שוב אין ראי' שיהי' בכדי כרשינה. וע"כ אינו נשחט במדינה עד שיבש כולו או רובו: ד) מ"מ אם הגיע היד לגדר זה. נראה לי דחשובה כאלו אינה משום סופו לחסור. וכן לולב היבש פסול לדעת הירושלמי משום לא המתים יהללו הרי דכל שהגיע לגדר זה חשיב כמת. ולגמרא דידן דאין פסולו רק משום הדר אין ראי' להיפוך. דיש לומר גמרא דידן ס"ל בצמחים לא שייך חי או מת. מכל מקום מירושלמי יש ראי' לנידון דידן: ה) אך בשלא הגיע לגדר זה. לדעתי כי יניח תפילין בשמאל ככל אדם. וחידוש אצלי כי ממכתב כבודו יראה שכל ספיקו אם יניח בימין משום דלא חשיב נחסר לגמרי ויניח בימין. ולדידי כהאי גוונא שכל היד קיים יניח בשמאל: ו) ובעיקר דינו של המג"א (סימן כ"ז סק"ג) דגידם שיש לו זרוע יניח בימין ויליף לה מספרי לענ"ד ברור שגמרא דידן אינו סובר כן. שהרי בספרי כתב כן לר"י החורם דאמר מצינו ימין שנקרא יד אם כן מה תלמוד לומר ידך לרבות את הגידם שיניח בימין. פי' דהא פשיטא תפילין בשמאל. וק"ל מה תלמוד לומר ידך דמשמע ימין וע"כ מוקמינן לה בגידם. אבל גמרא דידן דאמר ר' אשי לר"י החורם מידכה ילפינן שמאל ע"כ לית לי' הא דלרבות את הגידם.

ואחרים דאמרי לרבות את הגידם לית להו דר"י החורם שימין נקרא יד. אלא דידך משמע שמאל. וע"כ ילפינן מדכתיב בה' לרבות את הגידם. וכיון דידך משמע שמאל ימין מאן דכר שמי'. ודברי תוס' כפשטן. וכ"מ פרש"י ידך משמע יד רצוצה ומקולקלת. ומדכתיב על ידכה שמע מינה שביד רצוצה ומקולקלת. יניח תפילין ולא בימין: ז) מ"מ נראה בעיני בנידון דידן גם למג"א שמניח בשמאל ככל אדם. אף שאינו משתמש בידו חשובה יד. כמו סומא דלא חשיב מחוסר אבר וכשר בעוף: דברי הדו"ש וש"ת הק' אברהם. סימן ב. בדין תפילין בחוה"מ. א) הנה ראיית התוס' במנחות (דף ל"ו:) ד"ה יצאו והרא"ש ז"ל שמה. שחול המועד זמן תפילין מירושלמי דמו"ק חד בר נש איבד תפילוי במועדא אתא לקמי' דר' חננאל [שהי' סופר כדאיתא במגילה (דף י"ח :)] שדרי' קמי' דרבב"ת א"ל זיל הב לי' דידך וכתוב לך דתנן כותב אדם תפילין לעצמו. אתא לקמי' דרב א"ל זיל כתוב לי'. מתני' פליגא על רב כותב אדם תפילין לעצמו לאחרים לא. רב פתר לה בכותב להניח ע"כ הירושלמי. ופי' התוס' דמתניתין מיירי להצניע לאחר המועד. אבל בכותב להניח במועד שרי. אם כן מוכח להדיא דחול המועד זמן תפילין. דאין סברא דרב ורבב"ח סוברים שבת זמן תפילין דכולהו אמוראים פרק הקומץ סוברים שבת לאו זמן תפילין. ומסתמא גם רב ורבב"ח הכי ס"ל. ע"כ ראייתם: ב) ולפענ"ד נראה שע"כ רש"י ז"ל סובר פירוש אחר בירושלמי ההוא. ותחילה נבאר שיטת הפוסקים ז"ל בדין כתיבת תפילין בחול המועד. ואחר כך נבאר שיטת רש"י ז"ל: ג) וכך היא הצעה של שמועה זו מועד קטן (דף י"ח:) מתניתין, אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות במועד וכו' רבי יהודה אומר כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו. פירש"י לעצמו.

לקיים זה המצוה אבל לצבור למכור דדרך שכירות הוה חשיב מלאכה וכו' ת"ר כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו וכו' ולאחרים בטובה דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר מערים ומוכר את שלו וחוזר וכותב לעצמו. ר' יוסי אומר כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו. אורי לי' רב לרב חננאל ואמרי לה רבב"ח לרב חננאל הלכה כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו פירש"י לאחרים בטובה. ולא בשכר. מערים ומוכר את שלו. כן עושה כל ימות החג. כדי פרנסתו בהרווחה. ולא מיירי במי שאין לו מה יאכל: ד) שיטת הרמב"ם והסמ"ג דלצורך המועד (דהסמ"ג דייק נמי מירושלמי דחול המועד זמן תפילין. ולהרמב"ם את"ל דס"ל לאו זמן תפילין משכחת לה במזוזה] מותר לכתוב אפילו לאחרים. ולאחר המועד כותב לעצמו. ואם אין לו מה יאכל כותב אפי' לאחרים וז"ל הרמב"ם פ"ז מהלכות יו"ט הלכה י"ג ואסור לכתוב במועד אפילו ספרים תפילין ומזוזות וכו' מפני שזו מלאכה שאינה לצורך המועד. אבל כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו וכו' ואם אין לו מה יאכל כותב ומוכר לאחרים כדי פרנסתו עכ"ל. והנה הכ"מ דייק מהרמב"ם מדלא שרי לאחרים אלא אם אין לו מה יאכל. מכלל דס"ל חול המועד לאו זמן תפילין. וכיון דאין צורך אלא לאחר המועד ע"כ אין היתר לאחרים יותר מבשאר מלאכות ודברי הסמ"ג הויין תיובתי' דאיהו סבר להדיא חול המועד זמן תפילין ואעפי"כ לא שרי אלא אם אין לו מה יאכל. מאי אמרת הלא כתב להדיא דלצורך המועד שרי. הלא הרמב"ם כתב גם כן בטעם איסור כתיבת סת"ם במועד. שזו מלאכה שאינה לצורך המועד. מבואר דלצורך המועד שרי. ואין לומר דמזה גופי' מוכח מדכתב בפשיטות שזו וכו'. ומוכח דלעולם לא הוי לצורך המועד. ליתא דאכתי קשה מזוזה דזמנה גם במועד דאפילו שבת זמן מזוזה כדאיתא פר"א דמילה. וכן במשנה דאשה חייבת במזוזה. ובגמרא פריך עלה פשיטא].

ואדרבה לפענ"ד להרמב"ם מוכח מירושלמי דחול המועד זמן תפילין כראיית התוס'. דלדידי' ליכא לדחויי כמו שדחה הב"י ראיית התוס' ופירש בכותב להניח היינו שא"צ לו תיכף לאחר המועד. אבל אם צריכין לי תיכף לאחר המועד מותר. דאם כן הי"ל להרמב"ם לבאר זה. אלא ודאי דמפרש כהתוס' להניח לאחר המועד אבל לצורך המועד שרי. וזה ביאר הרמב"ם באמרו שזו מלאכה שאינה לצורך המועד. מבואר דלצורך המועד שרי: ה) והנה הם ז"ל השמיטו היתר דלאחרים בטובה ולא בשכר] דר"מ. והיתר הערמה דר' יהודה דבברייתא. רק כתבו היתר דלעצמו דר"י דמתני' שם. והיתר דכדי פרנסתו [דמפרשים בשאין לו מה יאכל] דר' יוסי בברייתא שם. ונראה שהם דחו היתר הערמה דר' יהודה מדר' יוסי דאין היתר בשכר אלא כדי פרנסתו מכלל דאין היתר על ידי הערמה וכן דחו היתר דלאחרים בטובה דר"מ. מדר' יהודה דמתניתין דדוקא לעצמו אבל לאחרים אפילו בטובה לא. וכ"ז לפי הכלל ר"מ ור"י הלכה כר"י. ר"י ור' יוסי הלכה כר' יוסי. וכן דחו לת"ק דמתניתין שם דאמר אין כותבין כלל אפילו לעצמו. כיון דמת"ק משמע שאפילו כדי פרנסתו אסור. והרי נפסקה הלכה כותב ומוכר כדי פרנסתו. ע"כ לית הלכתא כת"ק. ע"כ גם בהיתר לעצמו קי"ל כר"י ולא כת"ק: ו' הגם שלכאורה ז''א דע"כ לא פליג ת"ק אכדי פרנסתו דר' יוסי כיון שהם מפרשים כדי פרנסתו דר' יוסי כשאין לו מה יאכל. ובזה אפילו בשטר חוב מתיר ת"ק להדיא. וא"ל דתפילין ומזוזות חמירי דמלאכת אומן. ז"א שהרי הרמב"ם הוא הסובר דכל כתיבה חשיב מלאכת אומן לבד כתיבת איגרות כמו שהוכיח התה"ד מדבריו. ואם כן ע"כ הת"ק דאוסר לגמרי כתיבת תפילין לא מיירי מכדי פרנסתו. ואין ראי' מדקיימא לן כותב ומוכר כדי פרנסתו דלית הלכתא כת''ק ז) אך י"ל דהנה היתר דאין לו מה יאכל הוא משום דאין צורך יו"ט גדול מזה.

וכמו שפרש"י לעיל (דף י"ג.) בסוף הסוגיא דשכר פעולה שאין לו מה יאכל עיין שם. והנה התוס' כתבו בטעם נדרים ונדבות שאין קרבין ביו"ט אף שיש בהם אכילת כהנים. אלא דכהנים משלחן גבוה קא זכו. וכתבו התוס' דאף דממון הדיוט הוא. מכל מקום עיקר לצורך גבוה עושים עכת"ד ע"כ י"ל בתפילין ומזוזות שצריך לכוון לשמה. כשעושה אדעתא דנפשי' רק לקבל שכרו פסול. כמו שפסול עכו''ם בגט אשה משום דאדעתא דנפשי' עביד. וע"כ לצורך הקדושה הוא כותב אף שממילא יש לו שכר. ע''כ לא הותר בשביל זה מלאכת המועד כמו דנדרים ונדבות אין קרבין כנ"ל ודוקא בכתיבת שטר חוב מותר שיכול הסופר לכוון אדעתא דנפשי'. ועל זה יהי' תכלית כוונתו כן י"ל טעמא דת"ק שלא התיר באין לו מה יאכל בכתיבת סת"ם. ואנן קי"ל כר' יוסי דלא כת"ק. ע"כ נדחו דברי ת"ק מהלכתא. זה ביאור שיטת הרמב"ם והסמ"ג שהתיר לכתוב תפילין ומזוזות לאחרים כשאין לו מה יאכל. וכן לעצמו. וכ"ז לאחר המועד. אבל לצורך המועד בכל ענין שרי. ח' אבל הטור פסק שמותר בין לעצמו בין לאחרים בחנם או בשכר כדי פרנסתו אפילו יש לו מה יאכל רק שצריך להוציא לצורך שמחת יו"ט בהרווחה כיון דצורך מצוה היא דחול המועד זמן תפילין עכ"ד, והנה מלבד שמפרש כדי פרנסתו דלא כהסמ"ג שמפרש בשאין לו מה יאכל. אלא אפילו כשצריך להוציא לצורך שמחת יו"ט בהרווחה. עוד הוא חולק על הסמ"ג בתרתי. חדא דלהכמ"ג בשכותב לצורך המועד אפילו הוא עשיר מותר [שהוא פי' הא דכותב ומוכר כדי פרנסתו בשאינו לצורך המועד וכ"כ הרמ"א להדיא. בשם סמ"ג. שבתחילה כתב דמוכר כדי פרנסתו להרווחה. ואחר כך כתב דלצורך המועד בכל ענין שרי מבואר אפילו א"צ אפי' להרווחה רק הוא עשיר] ולהטור אין היתר לצורך המועד אלא בכדי פרנסתו. הב' דלהסמ"ג כשכותב שלא לצורך המועד מותר לעצמו.

והטור לא כתב שום היתר לכתוב שלא לצורך המועד רק כתב להתיר בין לעצמו בין לאחרים להרווחה כיון דחול המועד זמן תפילין. ולאחר המועד לא כתב היתר. משמע דאפילו לעצמו אסור. ולכאורה לא נדע מאי טעמייהו במאי קמיפלגי שהרי שניהם סוברים חול המועד זמן תפילין והוציאו דינם מהירושלמי. ט) ונראה דשורש פלוגתייהו הוא תלוי מהו כדי פרנסתו. אם כשאין לו מה יאכל כפי' הסמ"ג. או להרווחה כהטור. דהנה הכ"מ כתב דטעם שלא הותר אלא כשאין לו מה יאכל משום שלאחר המועד. ואף שבמ"ש משום דחול המועד לאו זמן תפילין. דחינו דבריו. מכל מקום בזה סברתו נכונה) וע"כ הסמ''ג שמפרש כדי פרנסתו כשאין לו מה יאכל. מפרש הברייתא דתני בה ר"י אומר מוכר והולך כדי פרנסתו בלאחר המועד. והברייתא מיירי כמו המשנה. וכיון דקיימא לן כר' יוסי. הרי נדחו דברי ת"ק מהלכתא. ע"כ גם במה שאוסר לכתוב לעצמו לא קיי"ל כוותי'. אבל הטור שמפרש כדי פרנסתו להרווחה. מוקי הברייתא בלצורך המועד. וכ"כ להדיא דהיתר כדי פרנסתו משום דחול המועד זמן תפילין. וכיון דמתני' בלאחר המועד כדמפרש בירושלמי לפי' התוס'. אם כן אין סתירה לת"ק מדקי"ל כר' יוסי וכן מכל התנאים שבברייתא. דכולהו בלצורך המועד. ות"ק דמתני' בלאחר המועד. והדרין לכללין דקי"ל כת"ק לגבי ר"י דמתני' [דאיהו מיירי לאחר המועד כדמוקי בירושלמי] דלאחר המועד בכל גוונא אסור אפילו לעצמו [רק בשאין לו מה יאכל נראה דמותר לדידי' כמו בכל המלאכות. דלדידי' אין אנו מוכרחים לחלק כמו שחלקתי לעיל]: י) ובהיתר לצורך המועד כשהוא עשיר הדבר פשוט דלהטור דמפרש כדי פרנסתו להרווחה ע"כ דוקא לצורך המועד כמ"ש בהדיא. מוכח דבעשיר אפילו לצורך המועד אסור. משא"כ להסמ"ג לא נשמע בלצורך המועד שום איסור.

וכיון דירושלמי מחלק בין לצורך המועד בין לאחר כך נקטינן דלצורך המועד בכל ענין שרי: יא) ולפי זה קשה לי טובא על הרמ"א שהוא פוסק דלאחר המועד מותר כדי פרנסתו בהרווחה והוא דלא כמאן. דלהסמ"ג הפי' כדי פרנסתו כשאין לו מה יאכל. ולהטור הפי' לצורך המועד. וכבר נתבאר דהכל פלוגתא אחת ותלוי זה בזה. ואיך מזכה שטרא לבי תרי: יב) ולאחר העיון פסק הרמ"א נכון עפ"י פי' התוס' דשמעתין. דהנה להטור שמפרש הסוגיא בלצורך המועד. והרי מפורש בירושלמי דלצורך המועד מתיר ר' יהודה אפילו לאחרים. אם כן ר' יהודה דאמר בברייתא מערים ומוכר את שלו וכותב לעצמו. קשה למה לי' הערמה הא לצורך המועד מותר אפילו לאחרים. וצ"ל דלא הותר לאחרים אלא בחנם. ובירושלמי לא הוזכר שום שכר. ואדרבה מלשון רבב"ח הב לי' משמע בחנם. ובזה התיר לו רב אחר כך כתוב לי' בחנם. ע"כ כדי ליטול שכר הוצרך להערים למכור שלו. ולפי זה ר' יהודה מודה לר"מ במה שאומר ולאחרים בטובה כיון דלצורך המועד הוא. ולכל הפחות נשמע היתר בחנם מירושלמי. רק ר' יהודה הוסיף דאפילו בשכר מותר על ידי הערמה. ילפי זה התוס' שכתבו בד"ה ר' יהודה. לכאורה ר' יהודה מחמיר יותר מר"מ שהתיר לאחרים. מבואר דס"ל דר' יהודה אפילו בטובה אוסר לאחרים. שהרי ר"מ לא התיר אלא בטובה. ע"כ מפרשים הברייתא בלאחר המועד דלצורך המועד מפורש בירושלמי דמותר לר' יהודה לאחרים בחנם עכ"פ. והם פי' בשמעתין כדי פרנסתו להרווחה ע"כ דאפילו לאחר המועד מותר להרווחה. ולפי זה נדחו דברי ת"ק. ולבתוך המועד אפילו עשיר מותר. כיון דברייתא לאחר המועד. ולתוך המועד לא נשמע איסור והוא כפסק הרמ"א ממש: יג) שוב ראיתי בלבוש שפוסק כפסק הטור ממש ודלא כהרמ"א ע"ש. ולפי זה ר' יהודה דברייתא מודה לר"מ והוסיף היתר בשכר ועל ידי הערמה. ודלא כהתוס':

יד) והנה רש"י ז"ל במשנה בהא דר"י אומר כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו כתב וז"ל לעצמו פי' לקיים זה המצוה. אבל לצבור למכור דדרך שכירות הוה חשיב מלאכה כדאמרינן לעיל אוונכרא כיון דלאו אגרא שקיל שרשויי בעלמא הוא ושרי עכ"ל. והנה מבואר דפי' דלאו דוקא לעצמו אלא אפילו לאחרים לקיים המצוה שרי. יצא מיעט במלת לעצמו אלא בשכר. והוא דבר הלמד מאוונכרא שהביא דשם הותר שלא בשכר ובשכר אסור. ומשם למדו הפוסקים דכל המלאכות המותרות במועד אינן מותרות אלא בחנם. ולפי זה הא דאמר ר''י בברייתא מערים ומוכר את שלו היינו ליטול שכר והוא כדעת הטור ז"ל [ודלא כתוס'] אלא שהטור מפרש הברייתא באופן אחר מהמשנה. היינו דמתניתין איירי שלא לצורך המועד. וברייתא לצורך המועד. ולרש"י אף באופן המשנה היינו שלא לצורך המועד נמי מותר בחנם: טו) איברא דקשה מנ"ל לרש"י הא. דאין לומר דפשיטא לי' מסברא. דהא ר"מ דברייתא הוצרך לומר ולאחרים בטובה. ומסברא מהא דהתיר לעצמו לא הוה ידעינן לה. ואם כן מנ"ל לרש"י ז"ל בדר' יהודה דהתיר לעצמו. דה"ה לאחרים בחנם. ועוד קשה מירושלמי שהביאו התוס' דא"ל רבב"ח הב לי' דידך וכתוב לך ולא א"ל מכור לי'. משמע שנתן בחנם. אם כן הי' רשאי לכתוב לי' להדיא. ועוד קשה כהא דמקשה על רב דא"ל כתוב לי' ממתני' דכותב לעצמו. לעצמו אין לאחרים לא. והרי רב לא אמר לכתוב לו בשכר. אלא זיל כתוב לי' ואפשר בחנם. ובטובה הא חשיב כמו לעצמו לפרש"י ותדע דהפירוש בירושלמי זיל כתוב לי' בחנם ולא בשכר. דהכין הוא לפי' הטור שלא התיר בשכר כי אם לצורך פרנסתו אפילו לצורך המועד. והא ודאי אין לומר דעובדא דירושלמי בכדי פרנסתו. דאם כן מאי מקשה מדר"י אדרבה לסייעי' מדר' יוסי דהלכתא כוותי' לגבי ר"י. אלא ודאי דפשט הירושלמי בחנם. וע"כ הקשה מדר"י דאוסר לאחרים בחנם.

ומדר' יוסי אין סיוע בזה. דדוקא לצורך הרווחה לשמחת יום טוב התיר ולא בחנם. ועל זה משני דלצורך המועד ומותר בחנם]: טז) ע"כ נראה ברור דרש"י הוציא פירושו מירושלמי דמשני רב פתר לה בכותב להניח. פי' דלהניח היינו לעצמו ולא מיעט ר' יהודה אלא בכותב למכור כפרש"י. אבל כל שכותב להניח התפילין לקיים המצוה היינו לעצמו. ועל כן הקשה שפיר דתחילה הוה סבר דלאחרים לעולם אסור אפילו כוונתו רק לקיים המצוה להנית. ומשני כפרש"י דלהניח לעולם מותר. ואם אין ראי' מירושלמי כלל דחול המועד זמן תפילין: יז) איברא דלכאורה נראה דעת רש"י דהא דהתיר ר"י לעצמו לא התיר אלא בלצורך המועד ואף דמדר"י אין ראי' דר"י לשיטתו בעירובין (דף צ"ו:) דאפילו שבת זמן תפילין. מ"מ יהי' ראי' מדרב התיר לכתוב תפילין בחול המועד דלהניח היינו לעצמו דהתיר להניחם במועד דלאחר המועד הא אפילו לעצמו אסור ואם כן מוכח מדרב חול המועד זמן תפילין] דהא ראיית רש"י דבשכר אסור מאוונכרי והם מסדרי שלחנות אם נשבר וצריכים לתקנו. ומזה למדו הפוסקים בכל מלאכות המותרות במועד אסור בשכר. ובדבר האבד כתב הכלבו דאפילו בשכר מותר. ופסקו הרמ"א בפשיטות (סי' תקמ"ב). ונראה דהיינו טעמא דבשלמא מלאכת מכשירי אוכל נפש דמלאכת היתר הוא בחול המועד שפיר מחלקין דבשכר דמי לעובדין דחול ונעשה מלאכת איסור. אבל דבר האבד שמלאכת איסור הוא בעצם. ותדע שאסור לכוון מלאכתו במועד ומשום פסידא שרו רבנן. אם כן מה בכך שהוא בשכר ועובדין דחול. מכל מקום מותר משום פסידא. וכי תימא הא אין פסידא אם יעשה בחנם. ליתא דאפשר שלא ימצא פועלים בחנם. ולפי זה בכתיבת סת"ם בשלמא אם לא הותר אלא לצורך המועד. י"ל שמלאכת היתר הוא כיון שהוא לצורך המועד. ואף שכתיבת תפילין לכולי עלמא מלאכת אומן הוא ולא הותר אלא לצורך אוכל נפש.