שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 6

א"ל ר' יוסי הכוונה לאו להאי איתמר אלא כוונה דקב"ה דנכיס לשמים ולא לשום פתגם אחרן אבל נתכוון לתרי סימני ושחט חד מותר הוא בדיעבד דתנן השוחט אחד בעוף דיעבד אין לכתחילה לא עכלה"ק ואינו מובן דמה פשע הטבח הלא כך הוא הדין להתכוין לשני סימנים. ואם בשביל שלא שחט רק סימן אחד. הלא זה אינו ביד הטבח שישחטו הסימנים כמו שרוצה: ב) ונראה ליישב שפשיעת הטבח הי' משום שהי' לו לבדוק תיכף לאחר שחיטה ואם לא נשחט רק סימן אחד יחזור וישחוט סימן השני בתוך שיעור שהיי'. וכעין שכתב הרשב"א במומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו חזקה לא שביק התירא ואכיל איסורא והקשה הרשב"א ניחוש שמא לא נשחטו הסימנין ולא נוכל לסמוך אבדיקת המומר דבזה ליכא חזקה. ותירץ הרשב"א שחזקה שבודק תיכף ואם לא נשחטו כהוגן חוזר ושוחט בתוך שיעור שהיי'. וה"נ הוי פשיעה במה שלא חזר ושחט בתוך שיעור שהיי'. כי לכתחילה צריך לשחוט שני סימנים: ג) ולפי פירוש זה לכאורה מוכח מכאן דיש שיעור שהיי' בעוף דלא כתה"ד (סי' קפ"ה) שכתב דקיי"ל שהיית העוף במשהו כמו שחיטתה. שהרי אם מצא חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא כשר עכ"ל. דאי פוסל במשהו אף דלאחר שנשחט סימן אחד שוב אין שהיי' פוסל מדינא. מ"מ מה תועלת יהי' בשחיטת סימן השני. דסוף סוף לא משתרי אלא בשחיטת סימן הראשון דשני אינו מצטרף להכשר כיון ששהה בין סימן לסימן. וכל ההיתר דשהיי' בין סימן לסימן הוא משום שכבר ניתר בסימן אחד. וכן לפי הטעם בגמ' במה שצריך לכתחילה לשחוט שניהם דילמא לא שחט רובא דחד. וא"כ במה ששוחט סימן שני לאחר ששהה לא תיקן חשש זה שאם לא שחט בתחילה רובא דחד ונגע בוושט לא הי' מועיל מה שחוזר ושוחט. אלא ודאי גם בעוף יש שיעור שהיי' ד) ויש לדחות.

דהם כשמואל ור' יוחנן ס"ל דשיעור שחיטת בהמה הוא שיעור גם לשהיית עוף. ואנן מחמירין כרב דאמר עוף לעוף דרב תנא ופליג ולפי מה דאיתא בס' כנפי יונה (ח"ג סוף סי' ס"ב) הובא בריש ספר שם הגדולים מערכת גדולים דר' אבא הנזכר בזוהר הוא רב שבגמ' ניחא טפי. דבזוהר שם דהטבח הי' שמו ר' אבא. וקשה כיון שקוראהו בזוהר בשם רבי איך עשה שלא כהוגן ח"ו. אך לדעת התה"ד הנ"ל דבעוף שהייתו במשהו לדעת רב. א"כ יש לומר דר' אבא הנזכר כאן הוא ר' אבא שבזוהר שהוא רב. ור' אבא לשיטתו לא הי' יכול לחזור ולשחוט. ור"י הי' סובר כשמואל ור' יוחנן. על כן חשבו לפושע: ה) ובני מהר"ש נ"י פירש בפשיטות שהטבח לא בדק הסימנים אחר השחיטה כי סמך על עצמו שעלה בידו כמו שנתכוון מתחילה. ועל זה שאל לו ר"י על מה אתכוונת וא"ל שנתכוין לשניהם. ועל זה תפסו הא אנא אשכחנא חד נכיס [מלשון זה מוכח שהטבח חשב ששחט שנים. ומוכח שלא בדק לאחר שחיטה בסימנים וא"כ כמו שלא עלה בידך שתים כמו שנתכוונת. כמו כן יוכל להיות שאפי' רוב סימן אחד לא עלה בידך אף שנתכוונת לשחוט שפיר. ובכן מאחר שניכר מתוך מעשיך שאינך בודק הסימנים אחר השחיטה. שלא כדין עשית כבש"ס חולין (ט'.) במתניתא תנא דאם לא בדק בסימנים אחר השחיטה נבילה ומטמאה במשא. ועל כן לא תהי' עוד טבח מכאן ולהלאה. ור' אבא לא הוה ס"ל כהא מתניתא. על כן סמך על מה שנתכוין מתחילה לכך. ור"י הוכיח לו שאין לסמוך על זה שהרי חשבת ששחטת שנים ולא הי' אלא אחד: ו) וסוף דברי הזו"ח דמשמע דאם הי' צריך כוונה בשחיטה הי' הדין נתכוין לשני סימנים ולא שחט אלא אחד פסול. נראה הטעם על פי הפלוגתא דר"ה ור"נ ור"ש (ב"ב קמ"ג) קני את וחמור ר"ה אומר לא קנה כלום. ר"נ אומר קנה מחצה. ורב ששת אומר קנה הכל.

והוכיח רב ששת מתורם קישות ונמצאת בפנימיותו מרה החיצון לבד פוטר את כל מה שתרם עליו ואף שהוא נתכוין שיפטרו החיצון והפנימי והפנימי אינו יכול לפטור פוטר החיצון לבדו את כולו ה"נ את וחמור קנה הכל. ודחה הש"ס דשאני התם דמדאורייתא גם המרה פוטר. ואנן קי"ל כר"נ דקנה מחצה. ז והנה בשחיטה אם הי' צריך כוונה כמו בשחיטת קדשים דבעינן כוונה להתיר. עי' תוס' חולין (ל"א:) ד"ה נהי. ונתכוון ששני הסימנים יתירו והוא לא שחט אלא סימן אחד. לר"ה אין הסימן האחד מתיר בפשיטות. ואפי' לר"נ הכא לא שייך שיתיר מחצה ומאחר שאינו מתיר כולו. שוב השחיטה פסולה לגמרי. [לבד לרב ששת דלא קי"ל כוותי']: ח) וניחא יותר לפי פירוש הנ"ל שפירש בני מהר"ש נ"י שלא בדק אחר שחיטה שסמך שבודאי עלה בידו כמו שנתכוין. וא"כ לא נתכוין כלל שסימן אחד יתיר. ואם הי' עושה כדין לבדוק אחר שחיטה. א"כ בשעת שחיטה עדיין אינו יודע כמה יעלה בידו. ובטח לכך נתכוין שכל מה שיעלה בידו הן אחד הן שנים יתיר. משא"כ בטבח הזה שלא בדק. על כן אם הי' צריך כוונה הי' פסול. רק משום שהאמת שא"צ כוונה על כן העוף כשר: ידידו הדו"ש וש"ת הק' אברהם. סימן יז א) בשמיטת הסימנים יש ד' שיטות. שיטת רש"י דבין נשמטה כולה בין נשמטה רובה ולא נשאר מיעוט במקום אחד הוי טריפה. והרשב"א הקשה דא"כ למה נשנה בין הלכות שחיטה. ואי משום בשנטרפה הסימנים לא מהני בהו שחיטה. א"כ לתני נקובת הוושט בהלכות שחיטה. ולפענ"ד יש לומר דלולא שנשנה בהלכות שחיטה הי' מועיל שחיטה לטהרה מידי נבילה. כיון דאין הפסול במקום שחיטה: ב' דעת התוס' בשיטת בה"ג דכשנשמטה כולה אינה טריפה אלא שאינו מועיל בו שחיטה. וכשנשמטה רובה ולא נשאר מיעוט במקום אחד הוה טריפה כן מתבאר מדברי התוס' (דף מ"ד) ד"ה והאיכא עיקור סימנים:

ג' ודעת הרשב"א שתורת הבית בארוך ובקצר דאפי' נשמטה רובה ולא נשתייר מיעוט במקום אחד ג"כ אינו טריפה אלא דלא מהני בי' שחיטה: ד) שיטת הרמב"ן דשמוטת הסימנים טריפה בין נשמטו כולם בין נשמטו רובם ולא נשאר מיעוט במקום אחד והלמ"מ דאם נשמטו רובם בשעת שחיטה בדבר שעושה אותם טריפה דלא מהני בהו שחיטה דאי אפשר שתשחט בהכשר ובר"ן שלפנינו ט"ס שהעתיק בדבר "שאין" עושה טריפה וט"ס "שאין"]: סימן יח א) כתב הב"ת (סי' כ"ז) דנפקא מינה בין נבילה לטריפה לענין איסורין מבטלין זא"ז בנתערבו זית טריפה וזית נבילה א"צ ששים רק נגד זית אחד ועל כן צריך לידע אם הוא נבילה או טריפה. והחב"ש (סי' ל"ג) הסכים עמו: ב) ולפענ"ד אין נראה שהרי הרמב"ם פסק (בפרק ד' מהלכות מאכלות אסורות) דנבילה וטריפה מצטרפין זה עם זה מפני שהם מין איסור אחד. ומהאי טעמא נראה [הגה. אפי' למ"ד איסורין מבטלין זה את זה. דלהרמב"ם אפי' פיגול נותר והטמא אין מבטלין זא"ז בפרק י"ח מה' פסהמ"ק הלכה כ' המגיה דאין מבטלין זא"ז ג"כ. והנה בזבחים (דף ע"ח.) אההוא דפיגול ונותר וטמא שמבטלין זא"ז הקשו התוס' מהא דתנן במעילה דכל שבקודש פסול מצטרפין למלקות, ותירצו בתי' הא' דהכא דנתערב גרע, וא"כ דברי הב"ח נכונים לפי תי' זה. אלא שבתוס' כתבו עוד שני תירוצים ובכל מקום קי"ל כתירוץ בתרא. וכ"ש שהם שנים: ג עוד נראה ראי' מהא דקי"ל דבן פקועה ניתר בשחיטת אמו. ואם אמו טריפה הבן פקועה ניתר בשחיטת עצמו דאי אפשר להתירו בשחיטת אמו דא"כ הוה לי' כאחד מאבריו ואסור. נמצא דאם מת הבן פקועה בלא שחיטה הוא אסור ממ"נ דאם באת להתירו בשחיטת אמו הרי הוא טריפה כמוה. ומצד עצמו הוא נבילה. ואפשר שמכאן יצא להרמב"ם דנבילה וטריפה מצטרפין זה עם זה. וה"נ כיון דנגד שניהם אין שיעור ביטול ממנ"פ אסור:

ד) ועוד נראה טעם בההיא דבן פקועה עפ"י דברי הר"ן והריטב"א בפרק חלק בבהמה אצי' של עיר הנדחת כולה אסורה באכילה דהסימן של עיר הנדחת כיון שאסור באכילה הוה לי' שחיטה שאינה ראוי'. וע"כ האם שהיא טריפה דהוה לי' שחיטה שאינה ראוי' אינו מתיר הווצד. ונמצא דכל טריפה יש בו איסור שאינו זבוח ג"כ וממילא מצטרף עם נבילה. וזה ברור: סימן יט א) חולין (דף מ"ה) בעי ר"ח ואיתימא ר' חנני' אנסה עצמה מהו תיקו. פירוש האיבעיא מי אמרינן דבתר שעת שחיטה אזלינן וכשירה. או דילמא דבתר כמות שהיא רגילה אזלינן וטריפה: ב) וקשה לי הא בשחיטת חצי קנה ראשון לא נפקא חיותא כלל. ומהאי טעמא כשר שהיי' במיעוט קמא דקנה. והכא במיעוט קמא נטרפה כמו בוושט שניקבו שניהם זה שלא כנגד זה משום דגמדא ופשטה. וה"נ הלא כשתחזור הסימנים תהי' ניקב למטה מהחזה. וא"כ נטרפה שלא בשחיטה. ואין לומר דהכא כיון שנעשית טריפה במשהו ראשון תיכף מתחלת שחיטה. דהא ליתא דהא כל הטריפות משום שחשיב למטה מהחזה ואז לא יהי' מקום שחיטה: ג) ומכאן נ"ל להוכיח דדוקא בשהה במיעוט קמא אמרינן דשחיטה מתחיל אח"כ אבל בשחט כתיקנו גם מיעוט קמא דקנה חשיב להכשיר. עוד ראי' משחט שליש והגרים שליש ושחט שליש דכשר למ"ד. ואי נימא דמיעוט קמא לאו כלום. א"כ הוה כמו דרס שליש והגרים שליש ושחט שליש דטריפה דהא נפקא חיותה שלא בשחיטה, וכן כתב הש"ך דבדרס שליש והגרים שליש ושחט שליש טריפה. ומוכרח לומר דאף מיעוט קמא דקנה חשיב שחיטה. ועל כן ה"נ כיון שנעשה טריפה ע"י שחיטה לית לן בה אף דטריפתו משום שאח"כ יהי' שלא במקום שחיטה מ"מ כיון דשחיטתו גרמה לו לא חשיב טריפה כהאי גוונא ועיין בתב"ש בדף אחרון ודו"ק:

סימן כ א) בענין מחלוקת הפוסקים בשחט הקנה ואח"כ ניקבה הריאה נלפע"ד ראי' להרמב"ם שאוסר מהא דקי"ל כר' יהודה (בדף י"ט). בהגרים שליש האמצעי ושחט שליש הראשון ושליש אחרון כשירה דאיכא רובא בשחיטה. ואי אמרת דמכי שחט רוב הקנה אף הריאה שהוא אבר אחר כמאן דמנחא בדיקולא דמיא. א"כ מאי מהני שחיטת רוב אחרון דהא נפקא חיותא מכי הגרים שליש האמצעי. דמהאי טעמא פוסל רב הונא משום דכליא חיותא בהגרמה ולא פליגי במציאות, ובודאי גם ר' יהודה מודה דכליא חיותא ע"י שנפסק הרוב על ידי צירוף הגרמה ושחיטה. ומ"מ מתיר ע"י שחיטת מיעוט אחרון. ומכל מקום אין ראי' מזה דאפי' אותו אבר לאו כמנחא בדיקולא ואם ניקב הוושט לאחר שחיטת רובו יהי' טריפה. דהא הקנה במקום הראוי לשחיטה לא נפסק רובו רק בצירוף שלמעלה ממקום שחיטה והוי כאבר אחר. וכמ"ש התב"ש בתורבץ הוושט שניקב לאחר שחיטת הרוב טריפה. ומדרב הונא אין ראי' להיפוך דהא טעמא דידי' משום דבתר מיפק חיותא אזלינן והוי פסול בשחיטה. וא"כ שפיר יש להוכיח מדר' יהודה דאע"ג דנפקא חיותא אעפי"כ מהני שחיטה בקנה אח"כ והוא הדין דהוי טריפות בריאה: ב) ולענין ניקב באותו אבר בסימן עצמו לאחר שחיטת רובו. הש"ך מתיר וכתב וכמ"ש הרשב"א ולא ציין מקומו אי'. והתב"ש הבין שהוא מתשו' הרשב"א (סי' שס"ז) ועיינתי בדבריו ואין שום משמעות לפענ"ד. ונדון הרשב"א הוא בשהי' במיעוט בתרא דכשר. ועל זה כתב ולא מבעיא לר"ל (דבדף ל"ב) דכמנחא בדיקולא דמיא אלא אפי' למאן דלית לי' הכי הני מילי לטריפות הנולד בבהמה בין סימן לסימן אבל סימן גופי' כיון דנשחט רובו מעוטו כמאן דנשחט דמיא. ומזה הבין התב"ש דהוא הדין ניקב הסימן למעלה או למטה ממקום שחיטתו כשר:

ג) ולפענ"ד אינו דומה דהרשב"א ז"ל לא אתי עלה ולפענ"ד בדין דטריפה או אינו טריפה ולהכשירה מכם דמוכי שחט רובא כמנחא בדיקולא דשם מיירי ששהה לאחר ששחט שני הסימנים ואין לפוסלו אלא משום שנאמר דמיעוט בתרא שם שחיטה עליו ג"כ ופוסל למפרע. ועל זה אמר הרשב"א דהא ליתא דמכי שחט רובא מיעוטא כמאן דנשחט דמיא וכאילו נשחט כולו דשוב אם ישחוט במקום אחר לא יהי' שם שחיטה עליו. וכעין זה כתב הרמב"ן (שיובא לפנינו בעז"ה) דאפי' שחט שלא במקום חתך כיון שנפסק הגרגרת במקום שחיטה אינו מועיל בה שחיטה עוד כיון שכבר נשחט וכמו שיבואר לפנינו. וה"ה דלא חשיב שחיטה אח"כ לפסול למפרע אבל אם פוסל משום טריפות בהא לא מיירי הרשב"א כלל. ושפיר יש לומר דקודם ששחט סימן שני נטרפת אף בסימן שכבר נשחט. ובספר הארוך מש"ך ז"ל לא הביא כלל מתשו' הרשב"א רק שכן משמע מתה"א והקצר ועיי"ש שהוא משמעות קלוש מאד: ד) ובודאי מצד הסברא כיון דר"ל מטהר מידי נבילה בשחט שלא במקום חתך אלמא דס"ל אפי' באותו אבר לאו כמונח בדיקולא ולא ידעינן הי מינייהו דאחריתא אי הא או הא דשחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה דמכשיר משום דכמנחא בדיקולא דמיא. א"כ אפי' באותו אבר פסול: ה) ולפמ"ש דאפי' אותו סימן שכבר נשחט לאו כמאן דמנחא בדיקולא אתי שפיר הא דר' יהודה מכשיר שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש. והתב"ש הוצרך לדחוק דלמעלה ממקום שחיטה ובמקום שחיטה כשני אברים דמי על כן לאו כמונח בדיקולא וזה דוחק גדול דא"כ איך נפסק חיותא על ידי הגרמה שליש ושחיטה שליש אך לפמ"ש בשיטת הרמב"ן משום דכבר נשחט פעם אחת. וזה לא שייך אלא כשכבר נשחט במקום שחיטה: ו ומה שהביא התב"ש והכרו"פ ראי' מדר' חייא בר אבא א"ר יוחנן בדף ל"ב) דמשני מתני' דאלו טריפות כרע"ק וכיון דלית לי' כמונח בדיקולא דמיא למה נדי מדר"ל.

אלא ודאי משום דס"ל באותו אבר לכ"ע כמונח בדיקולא והביא כן ממלחמות ה'. ולפענ"ד אין הכרע מדבריו. וכוונתו יש לומר דנהי דלאו כמונח בדיקולא. מ"מ כיון שכבר שחט פעם אחת. מה יועיל שחיטה שנית. ודומה להא דקי"ל בעירובין (דף כה.) העושה מחיצה על גבי מחיצה בשבת לא הועיל [עיין בתשו' (סי' כ"ב) להרב מאזרקאב ששם הביא מספר האשכול דטעמא דבאותו אבר לכ"ע כמאן דמנחא בדיקולא וע"כ תפס שם בפשיטות שגם דעת הרמב"ן כן ותשובה זו נכתבה הרבה שנים קודם שהופיע ספר האשכול בדפוס. המגיה ז) ומלבד זה עיקר קושיתם למה נדי ר' יוחנן משנויא דר"ל אלא ודאי דבקנה גופי' מודה דכמונח בדיקולא דמיא. תמוה לי דהא אנן קי"ל דנקובת הוושט ג"כ נבילה אף דודאי לאו כמונח בדיקולא ואין לומר דכנגד מקום ששחט באורך כמונח בדיקולא והוי כשוחט במקום חתך. דהא אפי' ניקב נגד מקום ששחט באורך טריפה כמו שהוכיחו התוס' ושאר פוסקים מקושיית הש"ס בליבן סכין והאיכא צדדין. וכיון דס"ל דטריפות בסמנין נבילה אף דלאו כמונח בדיקולא. א"כ אי אפשר לשנויי בשחט שלא במקום חתך: ח) על כן נ"ל דהא דס"ל לר"ל בשחט שלא במקום חתך מהני בי' שחיטה לטהרה מידי נבילה לטעמי' אזיל (דף כ"ט) דאין לשחיטה אלא לבסוף. ועל כן בעי רבא שם למימר דלר"ל שחט סימן אחד נכרי ואחד ישראל כשר אלא משום דנעשה מעשה טריפה ביד נכרי עיי"ש. ועל כן אף שניקב הוושט או נפסק הגרגרת והתחיל מעשה שחיטה בפסול מ"מ הא לריש לקיש אפי' שחט בהכשר אינו מתחיל השחיטה עד לבסוף ולבסוף נעשה בהכשר וטריפה לחוד הוא דהוה. אבל ר' יוחנן דס"ל ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ומשנעשה בה מעשה טריפה שהוא תחילת הפסד הבהמה הוי התחלת שחיטה ועל כן הוי נבילה [ועיין לקמן (סי' כ"ב) תשובה להרב מאזארקאוו מאות י"ג ולהלאה. המגיה]:

ט) ואין להקשות דא"כ רבא דס"ל ג"כ בזבחים (דף למ"ד) ואין לשחיטה אלא לבסוף למה לא משני כר"ל. דיש לומר לפי שיטת התוס' לעיל (ד' כ"ט:) שהשיגו על רש"י וס"ל דאפי' בבהמת קדשים הוי סימן אחד שחיטה משום דמהני בחטאת העוף. וה"ה בחולין דחשיב סימן אחד בבהמה שחיטה משום דמהני בעוף. ועל כן הוי נבילה. ור"ל לטעמי' דס"ל בנזיר (דף כ"ט.) דהא דהאב מדיר את בנו בנזיר לאו הלכה הוא אלא מדרבנן כדי לחנכו במצות. והקשה שם בש"ס הא קאכיל נבילה. ומשני דס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה. וא"כ לא שייך לומר הואיל וישנה לסימן אחד בעוף. דהא ליתי' בעוף לשחיטה מן התורה כלל אבל לר' יוחנן דס"ל הלכה הוא בנזיר ומסתמא ס"ל כהלכתא יש שחיטה לעוף מן התורה על כן נדי משינויא דר"ל ודו"ק: י) מיהו מ"ש לרבא יש לדחות דהא רבא לעיל ס"ל דפליגי בשחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים אך לרבא בלאו הכי לא קשה דאכתי לא אסיק אדעתי' האי שנוייא וכל קושית הראשונים מר יוחנן דקאמר אלא אמר ר' יוחנן דמשמע דנדי משנויא דר"ל ובזה אתי שפיר תירוצינו: סימן כא הלכות טריפות שאלה. שור שאינו מסורס שלא היו הקצבים יכולים להפילו והכהו בראשו בקתא של ברזל בכמה מקומות ושחטוהו ושוב חתכו קרנים ועמהם חלק מגלגולת ובחלק הזה השו"ב אומרים שיש לספק אם הי' רוב עוביו אי רוב הקיפו. אך שניהם יחד ודאי לא הי' ובדקו הגלגולת הנשאר ולא ניכר בו שום ריעותא. גם המוח והקרום בדקו ולא נראה בו שום ריעותא א) תשובה. הנה יש בזה ג' ריעותות הא' שמא חלק הנחסר ולא בדקוהו נחבם ואולי הי' בו רוב והוי גלגולת שנחבסה ברובה. הב' שמא מחמת החבט ניקב הקרום. וכמו שהעיר בס' יד אברהם (סי' ל' סעי' ב') מהא דסוטה מ"ח שהיו חובטין הבהמה במקלות ואמר להם עד מתי אתם מאכילין טריפות למזבח שמא ניקב קרום של מוח.

הג' מחמת הכאות יש לחוש לרסוק הגלגולת והקרום. דלא מהני בי' בדיקה כיון ששחטוהו תוך מעל"ע ונשיב על ראשון ראשון. ב) הנה החשש ראשון יש להכשיר בפשיטות משום דהוי כמה ספיקות. ספק לא נחסר רוב. ואת"ל שנחסר רוב שמא לא נתבס כלל. ואת"ל שנחבס ואף שהנשאר בדקוהו ולא הי' בו ריעותא מ"מ הנחסר נחבס ותאמר שלא הי' הכאות שווין. שוב יש לומר שמא אף שנחבס שמא לא נחבס רובו. ואת"ל שנתבס רוב כיון שכל הנחסר לא הי' רוב גובהו ורוב הקיפו ביחד. את"ל שהי' בו רוב גובהו לבד שמא הלכה רוב הקיפו. וכן אם הי' הנחסר רוב הקיפו לבד שמא הלכה רוב גובהו. דבגמ' אסיק בתיקו. הרי כאן ד' ספיקות. ואין לחוש לזה כלל: ג) חשש הב' מהא דסוטה (דף מ"ח). הנה לפמ"ש התב"ש (סי' ל') בהא דכתב רמ"א דבבהמה אף בנפחת לא חיישינן לנקובת הקרום של מוח. וכתב תב"ש דמ"מ בעינן בדיקת ראי' כמ"ש רש"י נפתחה הגלגולת ורואין אנו שלא נפחת הקרום. ואף דאין אנו בקיאין. מ"מ פחת הגלגולת ע"י נקב ע"כ הי' נקב בדבר עב ואם הי' ניקב הקרום הי' נראה להדיא. ודוקא בעוף שהכתה חולדה ששני' דקות. ובספר יד אברהם ראה רק באחרון שהביא דברי תב"ש ע"כ לא הבין דבריו. ולא ידעתי למה קצרו מאורי עיניו להביט בתב"ש עצמו. ואז לא הי' כותב על רמ"א שלא שם עין בפירש"י במשנה [שאפילו תנוקת של בית רבן יודעים] ולא ידע לפני מי הוא עומד ודי בזה: ד מעתה גם מהא דסוטה אין ראי' כלל. דבמקדש ודאי לא היו בודקין הקרום שלא היו מחזיקין אותה בספק טריפה שא"כ הי' אסור לשחוט כמ"ש רש"י זבחים (ע"ד:) ד"ה נפלה וז"ל וכיון דאתחזק בה ספק טריפות אין מכניסין אותה לעזרה לשוחטה משום הקריבהו נא לפחתך. וע"כ שלא היו מחזיקין אותה בספק טריפה ולא היו בודקין ע"כ אמר להם עד מתי אתם מאכילין טריפות: