שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 5

עתה באתי דבר השו"ב אשר לפני איזה שנים נתן איסור על עצמו שבל ישחוט בלעדי שו"ב שני רק ד' שבועות. ונשכח הדבר מהעיר ומהאנשים אשר קבלו ממנו הכתב איסור ושחט הרבה יותר מד' שבועות וכעת נמצא הכתב איסור והשו"ב אמר ששכח הדבר. ונפשו בשאלתו מה דינו של הכלים ממה ששחט כבר. ומה דינו להבא: א) הנה מה שרצה לומר ששחיטתו למפרע יהי' אסור מצד אי עביד לא מהני, לא מחוור לי. ונראה לי לומר דבשחיטה לא אמרינן כלל אי עביד לא מהני לפי דברי הרשב"א קידושין (ס"ז) דכיון דגלי תורה גבי כ"ג לא יקח ולא יחלל דלא אמרינן אי עביד לא מהני שוב נלמד מזה לכל דיני קידושין דלא אמרינן אי עביד לא מהני עיי"ש. וכמו כ נוכל לומר גבי שחיטה כיון דמהני בשחוטי חוץ לטהרה מידי נבילה כדאיתא בזבחים (ס"ט.) אמר רבא אם הועילה לו שחיטת חוץ לחייבו כרת לא תועיל לו לטהרה מידי נבילה. ואמאי נימא אי עביד לא מהני. אלא ע"כ דגלי קרא דגבי שחוטי חוץ לא אמרינן אי עביד לא מהני. ואין לומר כיון דאפשר בהיתר. דהיינו בפנים. דעדיין קשה בעוף דבפנים אין שחיטה לעוף אלא מליקה. אלא ע"כ דלא אמרינן בשחוטי חוץ אי עביד לא מהני. ושוב נלמד משחוטי חוץ דבכל איסור שחיטה לא אמרינן אי עביד לא מהני ומה שהקשה המהרי"ט משוחט בשבת. כוונתו כיון דאיסור שבת חמור משחוטי חוץ שהיא בסקילה. אין למדין איסור שבת דחמיר מאיסור שחוטי חוץ להקל דלא נאמר אי עביד לא מהני: ב) ועוד דבנ"ד מקרי שפיר אפשר לעשות בהיתר כיון שהי' יכול לשחוט עם שו"ב שני. ויותר יש לומר דאף אם נשבע שלא ישחוט שום בהמה בעולם ג"כ מקרי אפשר לעשות בהיתר כיון שאנו דנין על דבר המעשה דהיינו על השחיטה והשחיטה הי' אפשר לעשות בהיתר ע"י שוחט אחר מכל הלין טעמי אין לומר כאן אי עביד לא מהני: ג) ולענין מה שעבר על האיסור כמה פעמים.

הנה השו"ב טוען ששוגג הי'. אף שמבואר בפוסקים שאינו נאמן לומר שוגג הייתי. מ"מ כאן אפי' אם נאמר שלא הי' שוגג לא חשיב יותר ממומר לדבר אחד. ודעת רוב הפוסקים דמומר לדבר אחד ואינו חשיד לאותו דבר שחיטתו כשירה. רק הרמב"ם (בפ"ד מה' שחיטה ה' י"ד) ס"ל דמומר לדבר אחד בודק סכין ונותן לו. שוב בכה"ג נוכל לסמוך על אמירתו שוגג הייתי. והדברים מוכרחים כי אם הי' זוכר האיך הי' משקר במילתא דעבידא לגלוי' שהכתב מונח וגם כל האנשים שקבלו ממנו הכתב שכחו. ע"כ נראה להתירו לשחוט גם להבא. ד) ודבר השאלה על האיסור צריך שיהי' הב"ד המתירים שלא מבני העיר כיון שהם נוגעים בדבר. וגוף התקנה אשר עשיתם שיהי' דוקא שני שו"ב יפה עשיתם. וכן תחזקו במעוזכם גם עתה שתראו לקחת שו"ב שני. כי זה דבר נכון מאד כמ"ש הרבינו יונה ז"ל מאד צריך ישוב הדעת לבדיקת הסכין. וכ"ש עתה בזמנינו שנתמעטו הלבבות בודאי צריך לדקדק שיהי' עכ"פ שנים שאיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק וגם כי בכל הדברים הצריכים בדיקה מדינא דגמ' אמרינן שאין אנו בקיאין בבדיקה. מכש"כ בבדיקת הסכין שצריך מדינא דגמ'. והוא דבר שצריך ישוב הדעת ודקדוק מאד כמ"ש ר"י הי' לנו לומר שאין אנו בקיאין. אך שא"א שא"כ לא יהי' לנו לעולם בשר. אך במה שאפשר לתקן שיהי' שני שו"ב בודאי נכון לעשות כן: הק' אברהם. סימן יג ב"ה אור ליום ה' חיי תרס"ו לפ"ק פה סאכאטשאב יע"א. שוכ"ט לכבוד חתני הרב החריף הבקי איש תבונות חוטר מגזע אלים ותרשישים מו"ה יצחק יהודה נ"י האבד"ק לובראנץ. א) דבר השו"ב אשר התחייב לאשתו הנשתטית שמונה זהובים לשבוע עבור מזונות. והנה גיסו אחי אשתו מחזיק אותה. והוא נתן כתב שבועה לגיסו שיתן לו השמונה זהובים לשבוע.

ואם יעבור יאסור עליו לשחוט ובתחילה שילם זמנים טובא היינו שבכל פעם שתבעו שילם המגיע עד אז. כי לשלם בכל שבוע א"א כי גיסו דר בלאדז. אך כאשר ירדה השחיטה מטה עבר זמן בערך שנה שלא שילם ותבעו גיסו באיומים שיבא לב"ד לאסור שחיטתו. וחילה פניו בכתב כי יחכה לו עד עבור עת רעה. ולא השיג תשובה. והנה כעת עשה כ"ת ביניהם כי השו"ב ימסור השמונה זהובים בכל שבוע לכבודו עבור גיסו ועוד מעט יותר בכדי שישתלם מעט מעט גם המחויב מכבר: ב' אך מסופק אם יוכל להיות שו"ב עוד. מחמת שעבר על השבועה ושחט באיסור כמה פעמים. ולדעת קצת אחרונים נאסר מצד אי עביד לא מהני והוציא טריפה מתחת ידו. ועוד כי לדעת הרמב"ם מומר לאחד מעבירות צריך לבדוק לו סכין ואם לא בדק אסור לאכול משחיטתו וכל האחרונים פסקו כהרמב"ם. ועוד שגם עתה אסור לשחוט מחמת השבועה: ג' והנה כבודו כתב להתיר דאפשר שסמך על השתיקה על מכתב בקשה שלו. שיחכה לו עד עבור עת רעה. אנכי לא אדע. שלפי מכתבו כל מה ששילם תחילה הי' ע"י תביעה. ובודאי כשתבעו באיומים הי' אחר שתבעו בלא איום ולא שילם. כי כ"ז שלא תבעו בפשוט לא הי' לו לגיסו להתרעם עליו. מאחר שכל תשלומיו הי' רק ע"י תביעה. וע"כ המעשה הי' שתחילה תבעו סתם ולא פרעו. ומה התנצלות יש לו ע"ז. כי המכתב בקשה הי' לאחר שתבעו באיום אך הנה בענין שבועה בכתב העליתי בתשובה כדעת האומרים דלא מהני. וא"כ אזלי כל החששות. אך בתשובתי להרה"ג מאמסטאב לקמן (הל' שבועות) הבאתי שם דברי הר"י מיגאש [עיי"ש מן ד"ה אך בתשו' הר"י מיגאש עד לא חלה עליו כלל ועיקר]: ד) נשוב לנ"ד שנשבע לחבירו ומחויב לקיים שבועתו מ"מ כיון שאינו איסור שאסרה תורה רק מסברא מחויב לקיים שלא ישחוט.

מ"מ אם עבר ושחט לית בי' משום כל מילתא דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני (ועיין בתשובה הקודמת שבשחיטה לא אמרינן אי עביד עביד לא מהני משום דגלי רחמנא בשחוטי חוץ עיי"ש] דאין זה איסורא דרחמנא שלא ישחוט רק מסברא. ממילא לא הוציא טריפה מתחת ידו. ואף את"ל שבלא בדיקת סכין אחריו היתה שחיטתו אסורה. מ"מ אין יכולין לפסול האיש. שהוא יאמר ידעתי שבדיקת הסכין היתה כראוי והי' הבשר כשר: האיסור שבועה שמוטל עליו שלא לשחוט ה) ולענין נ"ל שיכול גיסו להתיר לו שלא עפ"י חכם לפסק הט"ז (סימן רכ"ח ס"ק מ"ח). דמשמעות דבריו שיכול למחול ת"כ. ונב"י השיג עליו והביא ראיות שאינו יכול למחול לו השבועה. וכתב על הט"ז שדבריו שגגה. לענ"ד אין בזה כדי השגה על הט"ז. וחילוק יש בין ת"כ בין נדר ושבועה דנדר ושבועה שחלים בפ"ע אף שאינה לחבירו ע"כ אף שנדר או נשבע לחבירו חלה השבועה אף שלא מחמת חבירו ג"כ. ע"כ אין חבירו יכול למחול. משא"כ ת"כ שהוא כריתת ברית והוא לחבירו דוקא שנתחייב לחבירו בח"כ שפיר יכול חבירו למחול לו. ולפי"ז בנ"ד בשבועה בכתב דבנשבע לעצמו בכתב לא הי' חל. והחיוב רק בשביל חבירו שפיר יכול חבירו למחול לו. ובודאי יתרצה חבירו למחול לו על מנת שיקיים להבא הפרעון. ולרווחא דמלתא לצאת ידי הנב"י יתירו לו שלשה מדעת גיסו: ו) והיותר חומר שיש בזה הוא מחמת שעבר ג' פעמים על השבועה. ולכאורה להר"י מיגא"ש אין חיוב בידי אדם רק בידי שמים. ובודאי מי שאינו מקיים מה שמחויב לצאת ידי שמים לא נפסל כלל. אך לפמ"ש דילפינן משבועות הכתובים בתורה הם חיוב גמור. רק שב"ד אין עונשין ע"ז. מ"מ שוב אין לו נאמנות על בדיקת הסכין לרמב"ם: מ"מ יש לצדד. מאחר ששבועה בכתב הכל יודעין שיש בו קולות.

ואפשר שו"ב זה לא ידע שמ"מ יש בו חיוב גמור בצירוף דיקדוקי עניות שהי' בו שמעבירין האדם על דעת קונו הקל לעצמו. בפרט שכ"ת כתב עליו שהוא מוחזק לי"ש. יש לדונו לזכות ולהתירו להבא אם גיסו ימחול לו. ועפ"י היתר של שלשה כנ"ל. מ"מ להשו"ב הזה ראוי לגעור בו בנזיפה ולהזהירור שלא יהי' שבועות קלים בעיניו ולא ישבע עוד לא בע"פ ולא בכתב. וידוע מאמר המדרש אם יש בך כל המדות הללו אתה ראוי לישבע בשמי: כ"ד חותנך הדוש"ת הק' אברהם. סימן יד ב"ה יום ד' בהעלותך תרנ"ב לפ"ק פה סאכאטשאב. שלום לכבוד הרב החריף הבקי מו"ה ישראל נ"י האבד"ק זארעמב: לי שהמעשה שהפאדרייטשיק אשר עשה עם כמדומה הרזאנד להעמיד בשר לאנ"ח בא ללאגער סמוך לקהלתכם ועמו שו"ב. ואינו רוצה לשחוט אצל שו"ב דמתא: א) תשובה. במגילה (כ"ז). יחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה תנתן לעניי אותה העיר עי"ש מבואר דיחיד אף שדעתו לחזור אינו יכול לפרוש עצמו מהעיר לומר את בני עירי אני זן. ובע"כ נכנס בכללם. כמו כן אין הבא לשם יוכל לומר אצל שו"ב שלי אני שוחט. ובע"כ ישחוט אצל שו"ב דמתא: ב' וה"מ כשהלאגער בתוך תחום העיר דאז חשיב כבתוך העיר. כדמוכח בחולין (ק"י) דאמר לי' חוץ לתחום אכלתינהו. מבואר דבתוך התחום דינו כמו בתוך העיר. אבל אם הוא חוץ לתחום אף שהוא בגליל שלהם ומנהג הגליל ההיא להיות תחת העיר ההיא בכל הענינים. מ"מ זר הנכנס לשם יכול לומר אין רצוני להיות תחתם: ואם הי' במקום הלאגער עשרה מישראל. והם תחת העיר שוב גם הבא לשם בע"כ דינו כעשרה האנשים האלה. וגם הוא תחת העיר. אך אם אין שם מנין [אף אם מתקבצים שם מנין מהכפרים אחד מכאן ואחד מכאן כל שאין שם מנין במקומו. היינו שלא הי' שם בתים סמוכים זה לזה בתוך שבעים אמה ושיריים. דבזה נחשבו עיר אחת כמ"ש תוס' עירובין (כ"ז).

ובעיר זה יש י' מישראל. חשוב מקום הלאגער עצמו כעיר. וכיון שהם שייכים להעיר. כי כך נתרצו וכך מנהגם. גם הבא לשם בע"כ שייך להעיר. אבל אם היא חוץ לתחום. וגם אין שם עשרה] לא ידעתי מעיקר הדין במה נוכל להכריחו לשחוט אצל שו"ב דמתא: ד) אך זה דבר פשוט שאנשי העיר יכולים לגזור שלא לקנות בעירם וכן בכל הגליל שלהם בשר מהשו"ב הזר כדי שלא לקפח פרנסת השו"ב שלהם והכנסתם. וגם זאת דאף מן הדין אין להכריחו. מ"מ אינו מהיושר והטוב דסוף סוף מאז הי' פרנסת השו"ב משם. ועכשיו יקופח פרנסתו. ויבצעו תמימים: ה) אך מ"ש כבודו כי השו"ב יש עליו איסור מכמה רבנים והקצב מענה בפיו כי יש לו רשות מאיזה רב. ע"ז לא אוכל לשפוט מרחוק וראוי שיעמוד לפני איזה רב הסמוך לקהלתכם שאינו נוגע בדבר והוא ידין בדבר: הק' אברהם. סימן טו ב"ה יום א' ואתחנן מנחם אב תרנ"ה לפ"ק פה סאכאטשאב. החוה"ש אל כבוד חתן אחותי הרב החריף הבקי כש"ת מו"ה יעקב נ"י האבד"ק מאדזיטץ. א) דבר המבצר שעומדים כשלש מאות אנשי צבא יהודים. וכמעט כולם אוכלים מהיורה של אנשי הצבא. ועתה רוצים לנחור הבהמות אם לא ישחטו להם השו"ב בלא דמי שחיטה. רק הבני מעיים שלוקחין השו"ב מכשרות לוקחים הם גם מטריפות, וזה הי' גם קודם. אך עתה אינם רוצים רק אם יחתמו כל הבשר כשר בחותם וזה הפסד לשו"ב. אם מחויבין לשחוט כדי להקל האיסור. כי רובא דרובא אינם ודאי טריפות. ומיעוט הטריפות הם רק משום סירכא וכדומה. ואף שמערבין תזי להטעים. אפשר שהיא פחות מאחד בששים. ולדעת או"ה הוא רק איסור דרבנן. מלבד זה אף להקל מרוטב איסור לאיסור עצמו חשיב קולא ביומא לגבי חולה. או דלמא דס"ס הם עבריינים במה שאוכלים מהיורה שוב אין מחויבין להפרישן.

כהא דפ"ה דמע"ש (מ"א) הובא בב"ק (ס"ט) במד"א בשנת השביעית דהפקר ננהו אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע וימות. או דילמא שדומה להא דפ"ג דדמאי בנותן לחמותו מעשר מה שהוא נותן לה משום דלטובה מתכוונת בחלוף ליכול בר בי רב חמימא ואנא איכול קרירא. וה"נ מורה התירא מחמת רעבון ויסורין. (ופ"נ. לא ידעתי פרושו כי אם הוא פקוח נפש באמת מותר]. ובאמת הנסיון גדול בזה ע"כ שאלת חכם: ב) הנה הדמיון מחמותו אינו נכון כי אינה חושבת לגזול רק אדרבא ליתן לו יפה מזה. אך יש לדמות למ"ש תוס' שבת (ד'.) בענין אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך. דהיכא דלא פשע חבירו מותר לעבור איסור קל שלא יעשה חבירו איסור חמור והטעם בזה דהיכא דלא פשע הוא ערב בעד חבירו. משא"כ היכא דפשע. והוא טעם אחד עם הא דרשב"ג דבשביעית השוגג הוא ערב. משא"כ ברוצה לעשות איסור דפשע אין ערב. [וע' בדגמ"ר (יו"ד סי' קנ"א) דברוצה לעשות איסור במזיד אין ישראל אחר מצוה להפרישו והוא ג"כ מטעם זה דאין ערבות רק היכא דלא פשע והוא שוגג]: ג) אך שם כתבו התוס' בההיא אמתא דעבדי בה אינשי איסורא שכפו רבה לשחררה ולעבור על לעולם בהם תעבודו. וכתבו תוס' משום דממציאה עצמה לזנות והויין כאנוסין. ואף דרשעים הם ולוקין ונפסלין לעדות. מ"מ מחויבים להפרישם. כ"כ בנ"ד. ויותר מזה כי מחמת רעבון ועבודה המוטל עליהם דבר קשה מאד לחיות בלי בשר והויין כאנוסין. לענין שנהי' מחויבין להפרישן: ד עוד יש בזה טענה שנהי' מחויב להפרישן עפ"י מה דאמרינן בסנהדרין (מ"ד) גבי עכן דמקשה מ"ט אענשו פירש"י הלא מן הנסתרות הוא ומשני משום דהוי ידעי אשתו ובניו. הנה דאף שלא היו כלל ישראל מחויבין בדבר שלא ידעו. מ"מ נענשו עליהם הואיל ונגלות הוא. ה"נ אף שהוא רשע. מ"מ מחויבין להפריש כדי שלא יענשו אחרים עליהם.

והא דפ"ג דדמאי בחמותו דבר נסתר הוא. וכן הא דפ"ה דמע"ש סתם גנב בסתר הוא. משא"כ בזה שהוא דבר פרהסיא מיהו במהרש"א שם שכתב שישראל הי' קצת חייבים בדבר משום שעשו החרם בלי ציווי הי' להם להעמיד שומרים שלא יקחו מן החרם ע"ש. לפ"ז י"ל דאף דידעו אשתו ובניו אלמלא הפשיעה לא הי' נענשים וא"כ בנ"ד את"ל שאין מחויבין אין שום פשיעה. ויש לדחות דמ"מ מדת חסידות להפריש ושוב הוי פשיעה קצת עכ"פ כהא דעכן: באמת הא דאשתו ובניו ידעו בי' צריך עיון ה) אך טובא. דמ"מ למה יענשו ישראל הלא הם עיון הי' בידם למחות ולמה יענשו ישראל על מה שלא מיחו בו אשתו ובניו. ואפשר לומר דהנה ידוע מה שהמשיל הזוהר את החוטא האומר למי עשיתי כי אם לעצמי לשוטה המנקב את הספינה במקום עמידתו שהמים באים בכל הספינה. אך שיש סברא לומר כי קלקלתו תקנת אחרים וביותר בעונות החמורים כגון חייבי כריתות כי נכרת מעם ישראל הקדושים ואין לו צירוף עמהם ושוב אינו מזיק אל הכלל. אך אם יש אנשים שיודעים ואינם מוחים. יש לו צירוף אל האנשים ההם שגם הם אינם נקיים. ואותם אנשים אל הכלל מאחר שאינם חוטאים גמורים כמו העושה מעשה. וע' ר"פ שבועת הדיינין רשעים דעלמא בדין הקל. ובאמצעות האנשים ההם המים באים אל הספינה בכולה דוק והבן. אך בשאין אנשים שבידם למחות לא איכפת לן בפרהסיא. כן יש לומר. מ"מ לא נסמוך ע"ז למעשה: ו אך יש לעיין יען שיהי' מזה היזק לשו"ב אם מחויבין בכך. והנה בש"ע (יו"ד סי' קנ"ז) בשם מהרי"ו דאינו חייב למחות במקום שיש לחוש שיקומו על גופינו ומאדנו. דאינו חייב להוציא ממונו ע"ז. כן הוא במקור הדין במהרי"ו. והא דמחויב למחות במזידין ולעיל בשם הדגול מרבבה דאין חייב להפריש מן המזיד. למחות היינו שיאמר לו דברים קשים עד שבעצמו יפרוש מן העבירה.

וזה ודאי מחויב ממצות הוכח תוכיח. ובזה נענש משום ערבות כיון שאפשר שישוב מדרכו הרעה. אבל להפרישו בע"כ שלא יוכל לעשות העבירה זה אינו מחויב רק להפריש מן השוגג: והנה יש לעיין בזה שאינו הפסד ממונו רק ביטול ריוח מלאכתו דבקידושין מחלק למ"ד כיבוד אב משל אב ולא משל בן והא דכבד בחסרון כיס היינו לביטול מלאכה. הנה דביטול מלאכה לא חשיב כנותן ממונו: ח אבל עיקר דברי מהרי"ו תמוהין בעיני. דנלפענ"ד דודאי מחויב ליתן כמו בכל מצות עשה. ומה שהביא ראי' במהרי"ו מדצריך קרא שיהי' מחויב לשכור פועלים לאבידת גופו להצילו. נ"ל פשוט משום דאיתרבי באבידת ממונו שיהי' גם אבידת גופו בכלל והו"א דלא חמיר מאבידת ממונו: ט) ומה שהביא ראי' מדאצטריך בכל מאדך שחייב למסור כל ממונו בשביל קידוש השם ואם מחויב ליתן ממונו להציל אחרים מעבירה פשיטא דצריך ליתן בשביל עצמו. וא"ת אינו מחויב ליתן כולו. אבל מקצת מחויב מה שיעור יש בדבר עכ"ד. וגם זה תמוה בעיני די"ל שמחויב כמו בכל מ"ע. ועוד דהא דבכל מאדך הא כתיב בעבירות שדינם יהרג ואל יעבור וקשה הא אפי' בעבירה דעלמא מחויב ליתן כל ממונו. וכבר נתעורר בזה בס' תוס' יוהכ"פ ולמד מזה דין חדש שאם ממונו חביב עליו מגופו א"צ למסור ממונו אפילו שלא יעבור במעשה. וא"כ אין ראי' משם להיכא שאין ממונו חביב אפי' שלא יצטרך ליתן כל ממונו: י) ולי הי' נראה דבע"ז דמיירי בי' קרא הו"א דקיל אפי' משאר עבירות משום דקי"ל העובד ע"ז מאהבה ומיראה פטור ע"כ הא דא"צ ליתן ממונו אף שמחויב בשאר עבירות. ובזה ישבתי מה דלא כתיב בפ' והי' אם שמע בכל מאדכם. ואמרתי משום דבשעת הגזירה אפי' על מצוה קלה יהרג ואל יעבור. והיינו משום לרבים. וע' בחי' הר"ן. וא"כ פ' והי' אם שמע דברבים מיירי בשאר עבירות. ומ"מ יהרג ואל יעבור.

וא"כ לא אצטריך בכל מאדך. דבממון אפי' שלא בשעת הגזירה אסור לעבור משום ממון, והנה גם לפי תירוץ זה משום דעובד מאהבה ומיראה פטור אין ראי' משם. מ"מ בנ"ד מניעת ריוח דביטול מלאכה אפשר גם למהרי"ו מחויב ליתן: יא) ואף אם השו"ב ממאדזיטץ לא יתחייבו לשחוט, השו"ב ממקום אחר מחויב. דא"ל שיחוס על הפסד ממונם של השו"ב ממאדזיטץ. דיותר יחוסו על עבירות במעשה של האנ"ת. ובאמת יש סברא שגם השו"ב ממאדזיטץ יתחייבו להפסיד ממונם עפ"י סברת תוס' שבועות (ל) בתירוץ הב' דכשעושים איסור במעשה מקרי קום ועשה ומחויב לבטל כבודו. וכן קי"ל בח"מ (סי' כ"ת). ה"ה דמחויב לוותר ממונו. אך מה נעשה שמהרי"ו לא כתב כן. מ"מ הבו דלא לוסיף עלה בביטול מלאכה לבד. וכ"ש שו"ב דעלמא לית דינא ולית דיינא דחייבין. ויתאמץ בדבר בכל עוז וזכות הרבים יהי' תלוי בו. אך יעשה בהשכל ולא יוזל חלילה וחלילה איסור היורה לאנ"ח עי"ז: ידידו א"ח הדו"ש הק' אברהם. סימן טז ב"ה יום ג' מסעי בונה ירושלים לפ"ק. שוכ"ט לכבוד ידידי הרב הגדול חריף ובקי כל רז לא אניס לי' כש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י האבד"ק גאסטנין. א) אשר שאל לבאר לו מאמר הזוהר חדש פ' בראשית דפוס אמ"ד י"ב ע"ד] דר' יהודה ור' יוסי ור' חגי קרו לטבחא ר' אבא ונכס ההוא תרנגולתא ונתכוין לתרי סימני ובדקו ואשכחו דנכס חד סימנא וחד לא נכס. א"ל ר' יהודה על מה איתכוונת. אמר על תרין סימני. אמר והא אנא אשכחנא תד נכיס אלא בשרא הוא דכשירה ואת לא תהא טבחא מכאן ולהלאה, ואע"ג דלא בעינא כוונה בשחיטה.