שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 4

והקשה הרשב"א הא יכול לומר אשתליין. ואי שמודה אין אדם משים עצמו רשע. מבואר שדעתו דאף לענין ממון הנמשך מזה שישבע שכנגדו אינו נאמן. ובאמת הר"ן חולק עליו דמכל מקום לענין ממון נאמן. וכן כתב הטור בשם הרמ"ה. וטעמו של הרשב"א דאף שהדבר ברור דלגבי ממון הנמשך מזה נאמן. וכיוצא בזה כתב הרשב"א עצמו פ' המדיר בעוברת על דת שמפסדת כתובתה דע"י הודאת עצמה גם כן מפסדת עיי"ש. שאני התם שלפי דברי' מפסדת כתובתה. אבל הכא הוא טוען שאמת אתו. ומה בכך שהוא חשוד מכל מקום עכשיו אומר אמת ותובע גזלן הוא. רק שהב"ד אין מאמינים לו והרי הב"ד אין מאמינים לו גם כן שהוא חשוד. והודאת בעל דין לא שייך שהוא אומר שהוא פטור. והכי נמי בשוחט שאף שהודה שלא נהג כהוגן. מכל מקום צוות ככרוכיא שמכאן ולהבא ישחוט כהוגן. רק שהב"ד לא יאמינו לו מחמת שהודה מכבר. וזה אינו שהרי הב"ד אין מאמינים כלל להודאתו. ע"כ כתב רק על מי שנוהג כראובן זה. היינו שידעינן. לא עפ"י הודאתו לבד: ג והנה יש להביא ראי' לדעת הרמ"ה והר"ן מכתובות (דף מ"ד). איכא בינייהו לאורועי סהדי דפירשו התוס' דמהני הודאתו לפסול העדים לגבי עצמו שיש לו שטר ואותם עדים חתומים בו השטר פסול. ואף שהוא טוען שאמת השטר. מיהו יש לומר דבשטר קנין איירי: ד) וכל זה להרשב"א לטעמי'. אבל אנן דקיי"ל (בסי' צ"ב) דלגבי עצמו נאמן לפסול עצמו לשבועה ואם הוא מנשבעין ונוטלין מפסיד. ע"כ כתב המחבר (סוף סי' י"ת) הדין בראובן הזה בעצמו. הגם שיש לומר שאין דבריי מוכרחים. ואף הרשב"א בשבועות מודה דלגבי עצמו נאמן. רק ס"ל כקושיית הב"י. מכל מקום האמת יורה דרכו. וכן כתב התומים (סק"ה) שדעת הרמב"ם שאין נעשה חשוד עפ"י עצמו אפי' כן האמת ועיי"ש (סי' פ"ז ס"ק כ"ז). האמנם שעל דברי התומים קשה מהא דאורועי סהדי וכמ"ש עיקר.

מ"מ בין לפירושי ברשב"א בין לפירוש התומים. לשון הרשב"א מכוון. גם פסק הש"ע שכתב בראובן זה עצמו: ה) נחזור לענינינו ולפענ"ד שאין להעבירו משום זה. וראי' לזה מטבחא דלא סר סכינא קמי חכם. להרמב"ם דמנדין אותו שמא ימצא פעם אחרת פגומה. והיינו דכשהדין שיראה והוא לא יראה יש לחוש גם כן שתהי' פגום. ומה"ט מבואר בש"ס שצריך בדיקה אם סכינו יפה. והרי יש בזה תשש איסור תורה על להבא אם ינהוג כמו עכשיו. ואף על פי כן כיון שלא עבר על דאורייתא אין מעבירין אותו אף שהי' מזיד גמור. ויש לדחות קצת דבגמ' חולין (דף י"ח.) לא אמר דאין מעבירין רק בנמצאת סכינו יפה אבל בנאבד וא"י מה הי' לו יש לומר שמעבירין. והכי דייק לשון הש"ס כיון שלא נמצאת סכינו יפה ולא קאמר שנמצאת סכינו פגום. משמע שבסתמא מעבירין אותו כיון דעבר אדרבנן. ויש לחוש שהי' פגום עד שיתברר התירו. וא"כ בנידון דידן שידוע ששחט בסכין פגום ולא נתברר התירו שלא שחט כנגד הפגימה יש לומר דמעבירין אותו: ו) ובינותי בספרים ומצאתי בריטב"א וזה לשונו. שלא נמצאת סכינו יפה. לא אותו סכין ששחט בה דא"כ מדינא הוי נבילה וכו' ויש עוד לפרש שלא אמרו שנמצאת אינו יפה אלא שלא נמצאת יפה כגון שאבדה. והוא כמו שכתבתי. אולם הרמב"ם וטור ורמ"א ששינו לשון הש"ס וכתבו ואם נמצאת פגומה מעבירין אותו. משמע שדעתם שלא לפסלו מספק. וכן נראה דעת המחבר שהשמיט דין העברה באין סכינו יפה לגמרי. והיינו משום שגדולה מזה כתב אח"כ דינו של הרשב"א. ואי אפי' מספק מעבירין הי' לו להשמיענו חידוש דין זה. וכן משמע בש"ס שם דמשמע שנשתהא איזה זמן עד דאיקלעו מר זוטרא ומר בר רב אשי לגבי'. וא"כ אין בזה בירור שהי' אז סכינו יפה ועיין בש"ך (סי' ב' סק"ז).

הגם שיש לדחות קצת דרבב"ח דהוה ס"ל דבנמצא סכינו יפה מעבירין אותו ומכריזין אבשרי' דטריפה. ממילא באין סכינו יפה ממסמס לי' וכו' דמשמע שם בש"ס דהא בהא תליא. ע"כ לקח רבב"ח תיכף הסכין לבודקו ע"ז. אך עדיין דחוק דלאחר הבדיקה ודאי החזירו לו. ואין ראי' מבדיקת רב אשי אח"כ. והי' לש"ס לומר אמר להו רבב"ח שהי' יפה. משמע כדעת הפוסקים ז"ל. הגם שאין דבריהם צריכין חיזוק ואף הריטב"א לא פשיטא לי' דין זה. שכתב שני תירוצים ולתירוץ ראשון אינו כן. שהרי כתב ויש עוד לפרש. ובנ"ד שהורה היתר לעצמו בשלא הי' לו פנאי לשאול יש לומר גם הריטב"א מודה: ז) וגם יש לומר שהשו"ב טוב הורה לשחוט בשעת הדחק בסכין פגום שלא כנגד הפגימה. דהנה ידוע שיש שלש שיטות בפגימה. הא' הוא שיטת הטור וסייעתו בהרא"ש. וכן דעת הרמב"ן וסמ"ג. דאינו פגימה עד שיהי' אוגרת הצפורן דוקא. וכן הסכים הרב ז"ל בש"ע שלו שזו הוא דעת הרא"ש. ודעת הרשב"א דבאוגרת חוט השערה חשוב פגימה. ודעת הרא"ה בבדק הבית. ולדעת הפר"ת גם הרא"ש ס"ל כן. דכשמרגיש הצפורן חשיב חגירת צפורן. וכן דעת הרב ז"ל בתשובת שאלה שזו דעת הרא"ש. ומסתברא דהא דש"ע דאחריתא לאחר שנתיישב בשכלו לחלוק על האחרונים בדעת הרא"ש. ושם פסק דאפילו אוגרת חוט השערה הוי רק ספק ומצטרף לס"ס. וה"נ יש לסמוך בשעת הדחק לשחוט שלא כנגד הפגימה בדרבנן על הפוסקים ההם דפשוט שלא הי' בו שיעור גדול שתהי' אוגרת צפורן. וכ"ש אם לא הי' בו אף שתחגור חוט השערה רק שהי' נרגש בצפורן. וכיוצא בזה כתב מהרא"י להתיר מה שחשיב דריסה לקצת פוסקים למכור לנכרי לסמוך בדרבנן על הפוסקים המקילין. דאף דבספק דריסה אסור דגזירה שיבא לידי ספק איסור תורה. מ"מ בספיקא דדינא שיש דיעות שהיתר גמור הוא יכולין לסמוך עליהם למכור לנכרי וה"נ בנ"ד. וסברא חדא הוא וק"ל:

ח) גם פגם השני במה שהורה להקל בספק פגומה שלאחר שחיטה. נראה לי גם כן שכשר. והרי הרב ז"ל בש"ע (בסי' י"ח) הורה היתר בפגימה דקה לאחר שחיטה אפילו אין ידוע שנגע במפרקת משום ס"ס. ועכ"פ יש להתיר בפשיטות בספק פגימה דקה. גם מה שכתב שמחמת יראת הקצב ניטל לבו ממנו ואין לסמוך עליו. הלא כתב כבודו במכתבו שהי' עוף ואין קצב מחריד. ומ"מ ברור דחייב נדוי מדינא שהורה מה שאין שייך אליו ואפקרותא הוא. כמו טבחא דלא סר סכינא. וכמ"ש כיוצא בזה ביד אפרים בשם תשו' נחלת שבעה בשו"ב שהורה במים במוח. הגם שאפשר שהורה מאחר שרו"מ לא הי' אז בביתו. ומ"מ אין להעבירו כמו בטבח דלא סר סכינא בנא נמצא סכינו פגום: ט ופגם השלישי מה שהעיד עליו חבירו שלפעמים אינו מרגיש. וכתב כ"ת דלזה אינו מועיל הבחנתו. שהרי הוא מודה שרוב פעמים מרגיש רק לפעמים אינו מרגיש וא"כ מה בכך שהרגיש כשעמד בנסיון. וע"כ כתב כ"ת שדומה לדברי הט"ז והשמ"ח דאוקי חד להדי חד ואוקי הבהמה בחזקת איסור. וכן פירש דברי הש"ך דאם העיד עליו עד א' שהוציא טריפה ג' פעמים מתחת ידו. כיון שלפי דבריו אין להאמינו עוד על השחיטה. הבהמות אחרות שישחוט אסורים. והוא עצמו אינו נאמן על עצמו. מה שפירש כן דברי הט"ז והש"ך הוא טעות גדול. ולא יקום ע"א באיש כתיב. ואטו העד יודע ששחט השו"ב שלא כהוגן. הלא בא לפסול רק השוחט. וע"ז אין לו שום נאמנות. ולא ניתן לכתוב מרוב פשיטות: י) רק אכתוב לו דין מחודש מריטב"א רפ"ב דר"ה וזה לשונו. ואע"ג דבעלמא גבי מקום חשודין צריך שני עדים על האדם להעידו. שלא אמרינן ע"א נאמן באיסורין אלא במעיד על גוף האיסור לא במעיד על האדם עצמו. וכן דעת הפר"ח ותפארת למשה (בסי' קי"ט) והעתיקם רעק"א בתוספותיו למשניות וכוונו לדעת קדוש הריטב"א ז"ל.

והא מרגניתא דאף להכשיר אינו נאמן ע"א. אבל לפסול הדבר פשוט שצריך שנים: יא) אך בנידון דידן שאמר עליו שאינו מרגיש. יש לומר דלא חשיב מעיד על האיש. שאין האיש נגרע מעלתו במה שאינו מרגיש בפגימה. וחשיב מעיד על הבהמה שישחוט. וצ"ע בזה. ומכל מקום אף לדברי העד יש כמה ספיקות להתיר כל שחיטה. שמא עכשיו מהרוב. ואת"ל שעכשיו שוטה ואינו מרגיש. שמא אין כאן פגימה. וא"כ דומה לרוב מצוין אצל שחיטה דמהני להוציא מחזקה. כיון דאף המיעוט פעמים שוחטין כהוגן וה"נ בזה אף שבשעה שאינו מרגיש לא בכל פעם יש בסכין פגימה. ועוד יש ההיתר של פגימה דקה. ע"כ נ"ל פשוט שעכ"פ אין להעבירו בשביל זה רק בשני עדים כשרים: יב' והנה כל מה שכתבתי להמציא היתר להשו"ב כדרך שמחפשין היתר לעגונות אבל באמת רע עלי מאוד המעשה שימצא במדינתינו שו"ב כזה קל הדעת ושנה בחטא וגם בזאת היטב רו"מ אשר דיבר. כי מצד שהוחזק לנבל הבהמות וזה לא נעתק בשאלה] לבד מסלקינן לי'. לזאת אם דעת בני העיר לסלקו תסלקהו. ואפילו מיעוט שיאמרו כך. ג"כ נ"ל שלהם שומעין שאומרים כהלכה כבמשנה דפיאה. ואם דעתם לחוס עליו שלא יקופח פרנסתו. עכ"פ יעברוהו על שני חדשים. ואח"כ לא די לו בקבלת דברי חבירות בשלשה רק ישבע ג"כ להיותו נוהג כדת וכהלכה. ולא יקל לעצמו בשום דבר שאינו מפורש בספרי השוחטים בלי שאלת חכם אף אם לא יהי' הרב בביתו. ובזה יש לנו התירו של מהרש"ל שהביא הש"ך (סי' קי"ט). ואבקש שלא יסמכו עלי לבד בהוראה זו. ואם יסכים רו"מ כי אליו ההוראה מסורה ועוד רב מפורסם בהוראה תצרפו דעתי ג"כ: והי' בזה שלום מאת ידידו הדו"ש וש"ת הק' אברהם סימן א) שאלה מהגאון אבד"ק קינצק שליט"א. ואלו דבריו.

בעבור שבפירוש נתן לי אדמו"ר שליט"א רשות לכתוב איזה חדוש בדברי תורה על כן אפיל תחינתי לעיין בדבריי אם הם דברי תורה. כעת למדתי חולין (בדף ל') בעי ר"פ החליד במיעוט סמנים מהו פירש"י לאחר ששחט רובו בהכשר מי אמרינן הא אשתחיט שפיר ברוב סמנים או דילמא כולה חדא שחיטה היא וכו' ואסיקנא בתיקו ולחומרא. והקשה רש"י ז"ל מלעיל בשחט חצי גרגרת ושהה בה וגמרה קשרה ואוקימנא בעוף ואכשרנא ממה נפשך דאי מחצה על מחצה כרוב הא עבד לי' רובא אלמא דמכי עבד רובא בכשרות לא חייש לפסולה דמיעוטא והא שהה במיעוט בתרא ג"כ פסול. ונלענ"ד דהנה צריך להבין מאיזה טעם יפסול במיעוט בתרא לאחר שהוכשר. כי כבר הוכיח התב"ש דספק הש"ס מדאורייתא ומש"כ התב"ש שם כתשובת ר"ע בזבחים (דף כ"ט) מצינו בזב. איני מבין דזה רק במה שפירש וגלי קרא ושלא להוציא המקרא מפשוטו ע"כ אמרינן דמצינו כה"ג. אבל בלא קרא מצד הסברא איך יפסול. וכעת ראיתי בתוס' עה"ת (פ' ואתחנן) דאף דבכל היכא דעבר בבל תוסיף נפסל המצוה אבל בישב בשמיני בסוכה אף דעבר מ"מ המצוה שקיים לא נפסל יעיי"ש ואיך יפסל כאן ב) ע"כ נ"ל דהנה קי"ל בכל רובו ככולו דבעי מתוך כולו. וכמבואר ברש"י בשוחט מתוך הטבעת וכן ביאר הח"ס (או"ח סי' ק"מ) וא"כ קשה הא לעולם לא משכחת שישחט כולו. דהרי ידוע מה שחידשו התוס' בכמה דוכתי דבשחיטה כשירה מפרכסת כמתה. וא"כ תיכף לאחר רוב כמתה. וא"כ אין על השאר שם שחיטה דכי מתה עומד ושוחט. וא"כ לעולם לא חזיא לכולו. וא"כ אינו מועיל רובו ככולו. אך ז"א דכיון דלא יועיל א"כ שוב אינה כמתה ושוב מיקרי שחיטת כולו. א"כ לפי"ז ע"כ בשחיטת כולו א"א להנשחט ליתר ברוב כיון דלא יהי' שייך רובו ככולו וניתר ע"כ בשחיטת כולו.

ושפיר מספקא לי' להש"ס דפוסל שהייה כיון דכששוחט כולו לא ניתר ברובו אבל באינו שוחט יותר מרובו שפיר ניתר מכח דחזי לכולו ודוגמא לזה מצינו בריטב"א קידושין גבי כהן הבא על אחותו דלא חייבא רחמנא על העראה רק באינו גומר יעיי"ש ולפי"ז מתורץ קו' רש"י דהרי כל זה למסקנא דצריך רוב בשחיטה ומכח רובו ככולו אבל לס"ד דמחצה על מחצה כרוב. א"כ ע"כ אין הטעם דחשבינן להנשאר כנפסק. דהרי גם הנשאר מיקרי רוב ורק כמ"ש רש"י ז"ל שם דאין דנין רק על מה ששחט וכיון דניתר בזה בעצם. ודאי אין שייך שיפסול שהייה אח"כ אחר שנתכשר כנלע"ד. ומכח זה הדין עם השב"י דהיכא דיצא מן יד השוחט כיון דלא כיון לשחוט יותר שוב ניתן ברוב ואינו מזיק שחיטת אחר אח"כ וכן הוא בדרישה עכ"ד. ג' הנה מה שחידש כבודו ליישב קו' רש"י הם דברי חידוד. ובעיקר היסוד דכשאינו ראוי לשחוט כולו לא חשיב מיעוט מתוך הרוב לא ידעתי מניין לו. וטפי הי' לו לומר לפי שיטת רש"י (כ"א: בד"ה ואינו מבדיל) דמצות שחיטה כל הסימן מה"ת. ולפי הכלל שכתבו התוס' נדה דכל שמחויב לכתחילה מה"ת מעכב בדיעבד כשאינו ראוי כדר' זירא. א"כ כשאינו יכול לשחוט כולו יפסול. ומוכרח דכל ששוחט כולו אינו ניתר עד שנשחט כולו כמו שסיים כבודו בדברי חכמה. אך מתני' דיומא הוי תיובתי' דתנן קרצו ברוב שנים ומירק אחר שחיטה על ידו. ומה מועיל רוב שנים כיון שנגמר באחר אין רוב לבד מתיר ד) ולדעתי דזה חשיב ראוי לבילה. כיון דכ"ז שלא נאמר שהשחיטה כשירה הוי ראוי וכשירה השחיטה. וכעין שכתבו התוס' עירובין (לא:) ובחי' הר"ן ב"מ (נ"ז:) בד"ה בונין בחול ואח"כ מקדישין. דאף דאין הקדש מתחלל על הקרקע. דאי אמרת אין מחללין למיעקר קיימא וכל העומד לתלוש כתלוש דמיא שב חל החילול עי"ש. ואף דע"י שחל החילול לאו למיעקר קיימא.

ובנ"ד היא ברווחא יותר דכ"ז שלא הוכשרה השחיטה ראוי לגמור. רק על ידי שהוכשר אינו ראוי והנה כבר הוכשרה. ודומה להא דכתב הר"ן בהא דמהני קנין בע"ז של נכרי. משום דכ"ז שלא קנאה יש לו ביטול וכשקנאה כבר נקנה. וידוע תשו' הרשב"א שהביא הב"י בסי' ל"ב בענין ראוי לגרירה דכשנכתב בלא הקפת גויל לא חשיב ראוי לגרירה. כיון שאם נאמר שהקפת גויל מעכב לא יהי' ראוי דיחשב חק תוכות אף שאם נאמר שאינו מעכב יהי' ראוי. וה"נ להיפך כיון שאם נאמר שמעכב כולו יהי' ראוי חשיב ראוי. אף שאם נאמר שאינו מעכב לא יהי' ראוי: ה) ובמתני' דיומא דתנן קרצו כו' ותמוה דמי סני לשון שחיטה דכתיב באורייתא. ואני רגיל לפרש דהתנא בא ליישב שלא יקשה דאי שהי' במיעוט בתרא פסול ע"כ דכולו חשיב שחיטה וא"כ הו"ל עבודה באחר. ואף שאינו מעכב. המיעוט הנשאר כשנעשה בזר (דאחר לגבי כה"ג חשיב כזר כדאיתא בפ' ד' אחין גרע מאילו לא נעשה כלל. כמ"ש התוס' מנחות (י"ח:) ד"ה ור' שמעון דבלל זר גרע מאילו לא בלל כלל דמחיל עבודה יע"ש. לזאת תני תנא קרצו פי' הרגו. היינו כשנשחט רוב שנים ישראל בטהורה חשיב כמתה. ושוב אין שם שחיטה על הנשאר. ולא קשה משהי' במיעוט בתרא. דהתם השהי' פוסל למפרע ואגלי מילתא דלא הוי כמתה ושפיר הוי שחיטה המיעוט בתרא לפסול וכה"ג אמר ר' אשי בשבועות מי גרם לשני' שלא תחול ראשונה ואינה ע"ש בפרש"י] וע"כ בפרו של אהרן דלא תני ומירק אחר שחיטה דהיא מעבודת היום החמירו בו יותר כמ"ש הריטב"א לא תני קרצו: גם מ"ש כבודו דלמה דס"ד מחצה על מחצה כרוב אין הפירוש שגם הנשאר כנפסק כיון שהנשאר ג"כ נחשב כרוב רק כמ"ש רש"י שם דאין דנין רק על מה ששחט.

ליתא דהא בפרוץ כעומד למה דקי"ל דכשר גם הפרוץ נדון כסתום, ע"ש בעירובין (י':) בעור האסלא אצבעיים מכאן ואצבעיים מכאן ואצבעיים ריוח באמצע אף דעומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות לא הוי עומד כיון דפרוץ כעומד כשר גם החלל מצטרף לטפח. הנה שגם בפרוץ כעומד נחשב הפרוץ כסתום וה"נ בשחיטה למה דס"ד מחצה על מחצה כרוב. גם מחצה הנשאר נדון כשחוט. ומ"ש בשם רש"י לא ידעתי מקומו. אדרבא רש"י (כ"ח סוף ע"ב) כתב ז"ל וכי קרינא פלגא רוב חתוך ליכא דמכחיש לי' דהאי פלגא דקאי לא מקרי רוב שלם. ולא כדברי כבודו שהנשאר ג"כ נחשב כרוב: דברי הדוש"ת הק' אברהם. סימן יא א) ש"ס חולין (למד:) באיבעיא דהחליד במיעוט סימנים פירש ר"ת בספר הישר דמבעיא לי' בהתליד תחת המיעוט הוא ואדרב יהודה קאי דמכשיר תחת העור מי הוי מיעוט הראשון כמו תחת העור בקדשים וכשירה. וכן בשהה במיעוט סימנים פירש כגון ששחט מיעוט וושט ושהה כשיעור שהיי' וחזר ושחט הרוב וכו' וטריפה נמי לא הוי דכדרך שחיטה קעביד כי היכי דלא הוי שהיי' בעור לענין מום בקדשים דאם נחשב תחילת שחיטה מאח"כ יפסל בחתיכת העור משום מום. ומ"מ לא הוי שהיי' וחלדה. או דילמא דאפי' במידי דמטרפה גמירי שהיי'. ובתוס' רי"ד השיג עליו במה דאמר דאי לאו משום דבדרך שחיטה קעביד הוה מפסל בחתיכות העור משום מום. מהא דאמרינן בסוגיא דרבוצה הכא בחטאת העוף עסקינן בשהי' חצי קנה פגום. ואי אמרת דהוי מום הא אינו ראוי לפתח אהל מועד והכא מחייב עלה משום שחוטי חוץ. ודבריו תמוהין דהא אין תמות וזכרות פוסל בעוף: ב) אמנם נראה להוכיח כדבריו ולא מטעמי'. דהנה הט"ז כתב דאע"ג דנאסרת במעשה כל דהוא מ"מ אינה נאסרת עד שנעשה בה מעשה טריפה. ובנקה"כ הקשה עליו דא"כ למה צריך לאוקמי בהי' חצי קנה פגום תיפוק לי' דבחתיכת חצי' ראשון אינה נאסרת.

ונ"ל דלא גרוע מכלים שנשתמש בהם לע"ז דנאסרים לגבוה אף שלא נעשה בהם שום מעשה בגופה ולא נאסרים להדיוט כמבואר בתוד"ה ת"ש שנים אוחזין בסכין וא"כ אם שחט הקנה תחילה כבר נאסרת לגבוה בחתיכת חצי' הראשון והשחיטה אינה מתחלת אלא מחצי' השני ואז אינו ראוי לפתח אוהל מועד: ג והנה לשיטת ר"ת ע"כ לומר דבקדשים השחיטה מתחלת מחתיכת העור. דאל"כ מה ראי' מחתיכת העור בקדשים. דהא בחולין קיי"ל דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. וע"כ דגם חיתוך העור בקדשים חשיב שחיטה אבל בחולין לא חשיב שחיטה עד שנעשה בה מעשה טריפה. דהא אין שהיי' פוסל בה. ואף להפוסלין שהיי' במיעוט בתרא היינו משום שאינה מתקלקלת כלל. משא"כ בקדשים דמום פוסל: ד) והנה (בדף כ"ט) מבואר דאפי' למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף מחייב בסימן אחד כיון שנעשה בה מעשה חטאת העוף. ומפרשים התוס' דאפי' בבהמה חייב כיון שבעוף חשיב שחיטה. וה"נ לחייב בעוף על חיתוך (העור] כיון שבבהמה חשיב שחיטה הואיל שמום פוסל בה. וצ"ל שר"ת ס"ל כרש"י דבבהמה אינו חייב על סימן אחד: ה) אמנם נראה להביא ראיה לשיטת ר"ת דחיתוך העור חשיב מום ושהשחיטה מתחלת מחיתוך העור מדאמרינן (בדף ל' ע"ב) מדגלי רחמנא מתעסק בקדשים שהוא פסול מכלל דחולין לא בעי כוונה. והנה בפרק ב"ש מבואר דשוחט קדשים וסבור שהוא חולין שפסול משום מתעסק. וא"כ צריך קרא לזה, ולדברי ר"ת ניחא דכיון שהוא קדשים והשחיטה מתחלת מחיתוך העור ולפי כוונתו שהוא חולין אין השחיטה מתחלת עד חיתוך הוושט ונמצא שבשעת חיתוך העור לא כוון לשחיטה והרי נעשית בעל מום קודם השחיטה: סימן יב ב"ה יום ה' ד' אייר תרנ"ז לפ"ק פה סאכטשאב. להרב החריף ובקי וכו' מו"ה יעקב חיים זעליג נ"י האבד"ק לובראנץ. מכתבו הגיעני.