שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 191

מ"מ החילוק ביניהם דלהרמב"ם מחוייב באכלו בעינו שלא כדרכו. ועל כן כיון שיכול לבוא לידי מלקות באכילתו עובר עליו בב"י ובי"מ, ולהטור אפי' אכלו בעיני' פטור ומותר לשהותו. ואמנם לפי דברי הה"מ שאף הרמב"ם פוסק כחכמים ומ"מ באוכלו בעיני' ודאי חייב, א"כ הרי"ף שפוסק להדיא כחכמים ג"כ סובר שעוברין עליו בב"י. ולשיטת הכ"מ בפ"ד מה' חו"מ ה"ח לשיטת הרמב"ם אפי' אין בתערובת כזית בכא"פ עובר בב"י. אף שפטור על אכילתו. א"כ אף לרבנן עובר בב"י. כיון דאיסור ב"י אינו תלוי באיסור אכילה. באופן שבין להכ"מ ובין להה"מ עובר עליו בב"י על מינים השנויים במשנתינו לכ"ע: ד) ולדעת התוס' לכאורה אינו עובר עליו בב"י וב"י אפי' לר' אליעזר, שהרי הקשו על פירש"י שפירש ואלו עוברין בב"י וב"י ואין נראה לר"ת דמשמע כל הנך מרבינן מכל מחמצת לא תאכלו ואפי' באכילה לא הי' חייב אי לאו דרביי' קרא ומהכ"ת לעבור בב"י עכ"ל, משמע דאף בכותח הבבלי וחבריו אינו עובר בב"י אף לתנא דמתניתין. וכ"ש לחכמים, אך זה אינו שהרי בנזיר (דף ל"ו) פירשו התוס' דהא דאמר דבכותח הבבלי לית בי' כזית בכא"פ דאי קשריף ואכיל לי' דאית בי' כזית בכא"פ בטלה דעתו, ובהא לא מיירי תנא דמתני'. אבל ודאי אי אכל לי' כך מחייב, מבואר דס"ל דאפי' לרבנן חייב אי אכל לי' בעיני'. וא"כ לא נפיק מקרא דכל מחמצת. דהא לרבנן לית להו ריבוי דכל. ואעפי"כ חייב אי אכל לי' בעיני' ואפי' כרת חייב [וכמו שהקשה הה"מ להרמב"ם] וא"כ בב"י נמי עובר כיון שמשהה אצלו כאחד. והא שהקשו לפרש"י ז"ל לא הקשו רק מנוקשה: ה) שוב ראיתי בר"ן שכתב כן להדיא דקושיית התוס' אינו מחמץ ע"י תערובת דכיון שלא נתבטל ממילא עובר בב"י עיי"ש.

וגדולה מזו משמע בהר"ן דאפילו אין בתערובת כזית בכא"פ אף בעיני' עוברין עליו בב"י כיון דלענין אכילה ג"כ חצי שיעור הוא. ולענין ב"י שיעור שלם הוא כיון שמשההו כאחד. אך בזה התוס' אינם סוברים כן. שהרי כתבו בריש פסחים וז"ל דהחמירו חכמים בכל חמץ אפי' בחמץ נוקשה וע"י תערובות אע"ג דליכא ב"י לפיר"ת דהא אמר שיאור ישרף והיינו חמץ נוקשה, וא"כ למ"ד דכ"ש ע"י תערובת כו' וכוונתם בחמץ ע"י תערובת דלית בו כזית בכדי אכילת פרס. דוודאי אף בהא הוי קו"ח מנוקשה שהרי בגמ' יליף קו"ח מנוקשה היכי דאכיל לי' ע"י טיבול דליכא כזית בכא"פ. וא"כ ה"ה באין בכל התערובת כזית בכא"פ דהוי קו"ח מנוקשה. ובזה ס"ל דאינו עובר בב"י ואף שמשההו כאחד כדבעינן למימר לקמן. אבל ביש בו כזית בכא"פ כשאוכלו כאחד הדבר ברור דלדעתם עובר בב"י כיון דס"ל כשאוכלו בעיני' חייב כרת דהוי חמץ גמור. ומהיכי תיתי שלא יעבור בב"י: ו) ולשיטת רש"י דס"ל דלרבנן פטור כשאוכלו בעיני' דפירש בטלה דעתו ולאו אכילה היא לחייב עלה. וא"כ י"ל לדעתו דאף שפירש במתני' דעוברין בב"י. מ"מ זה אינו אלא לתנא דמתני' דאתי כר"מ וכר"א, אבל לחכמים דפטרי על אכילתו אף בב"י אינו עובר עליו או י"ל דס"ל כהכ"מ דאפי' אין בו כזית בכא"פ כלל דקי"ל דפטור על אכילתו עובר בב"י. וא"כ אף לרבנן חייב: ז) ויש להכריע כפירוש הזה מדמקשה בגמ' מאן תנא נוקשה בעיני' וחמץ דגן גמור ע"י תערובת בלאו אסיפא דהרי אלו באזהרה ולא ארישא דאלו עוברין ובשלמא לפי' התוס' דאלו עוברין מן העולם מדרבנן לא מצי פריך רק מסיפא. אך לרש"י דאלו עוברין בב"י ועל אדם העובר קאי על כרתין הוא מה"ת [כדאמרינן בחולין (דף ק"ט:) מיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא.

משמע דלישנא דעובר הוא מה"ת] ולישנא דעובר טפי משמע מלקות מלישנא דאזהרה דחצי שיעור נמי נקרא דאיתא באזהרה אף דאין בו מלקות. אלא ודאי לרש"י עוברין בב"י לכ"ע ולא מצי פריך מרישא: ח) אך משמעות הרא"ש דלר"ת אינו עובר בב"י אף בחמץ ע"י תערובת. וכן כתב הטור דלרבנן מותר להשהות מינים אלו השנויים במשנתינו כיון דאינו עובר באכילתן אפילו אכיל בעיני'. ונלפענ"ד ביאור דבריו דלא תקשי כמ"ש הר"ן דכיון דלא נתבטל ממילא עובר בב"י. דהנה הטור כתב לקמן דמינים אלו אין בהם טעם דלקיוהא בעלמא עבידי. ומ"מ ביש בו כזית בכא"פ חייב. ועל כן באין בו כזית בכא"פ באמת נתבטל והטור בזה לטעמו דפסק כר"ת בסי' תנ"ג דטעם כעיקר שנהפך כו' וא"כ רבנן דפטרו בכותח הבבלי על כרחין משום דלית בהו טעם: ט) אבל רש"י שסובר בסוף הסוגיא דטעמא דרבנן משום דטעמו ולא ממשו דרבנן. הרי דס"ל דיש בו טעם. ועל כרחין דממש נמי יש בהם. דאל"כ אפי' יש בו כזית בכא"פ יפטור. דכן דעת רש"י פרק השוכר את הפועל דטעמו ולא ממשו פטור אפי' איכא כזית בכדי אכילת פרס. ועל כרחין דכותח הבבלי ממש נמי יש בו דשדי בו פרורי דנהמי. וכן בשכר המדי דמתערב מי שעורים עם מי תמרים דאינו נמוח בממש אחר שיתבטל להיות כמותו ושוב חייב מדכתיב נפש לרבות את השותה. וכן מוכח מדבריו שכתב ושכר המדי נמי אין שותה איזה כוסות שלא ישהה בנתיים. משמע דאם הי' שותה כזית בכא"פ הי' חייב. ועל כרחין דחשוב ממש. דבטעם לחוד אפי' איכא כזית בכא"פ פטור (וכ"כ כל האחרונים לשיטת רש"י. המנחת כהן והפרמ"ג או"ח ושאר אחרונים. וכן באמת משמעות דבריו להדיא].

והא דכתב דרבנן ס"ל דטעמו ולא ממשו פטור היינו דמאן דמחייב בטעם לבד ס"ל דנהפך היתר להיות איסור כיון שההיתר יש בו טעם מהאיסור כמו שפירש"י (דף מ"ד) ד"ה חייב בכזית ובד"ה מפת ומיין אבל למאן דלית לי' טעם כעיקר אף ביש בו ממש בעי כזית בכא"פ וכמבואר בדבריו בד"ה מפת ומיין אף דשם יש בו עיקר וממש וכדפירש בד"ה טע"כ היכי דליכא מידי עיקר אלא טעם יעיי"ש היטב. וע"כ ר' יוחנן בע"ז (ס"ז) דס"ל טעמו ולא ממשו דרבנן ס"ל בטעמו וממשו מ"מ בעינן כזית בכא"פ. וע"כ רבנן דפטרו בליכא כזית בכא"פ סברי טעמו ולא ממשו דרבנן. וא"כ כיון דלרש"י במינים אלו יש בהם טעם חמץ וממשו לבד בחומץ האדומי שאין בו ממש. ואפשר דאף בזיתום. וע"כ בד"ה הנח לכותח לא פי' כלום רק אכותח ושכר. ואינו מוכרח] וא"כ אף באכילתו עובר כמו בחצי שיעור אלא שאינו חייב מלקות. וע"כ עובר נמי בב"י. ושוב אין לומר כיון שאינו עובר על אכילתו ממילא אינו עובר בב"י. דהא כל פורתא גם לענין אכילה יש בו דין ח"ש. ואם יאכלנו עם פחות מכשיעור חמץ אחר יתחייב מלקות. וה"ה לענין ב"י אם ישהנו עם ח"ש אחר. וה"ה אם השההו כולו כאחד כמו שהוא בתערובת. דמאי שנא. וכן הוא דעת הר"ן באמת. ואזיל לטעמי' דפסק בחולין דטעמו ולא ממשו דרבנן. ולדידהו אף בטעמו וממשו פשיטא דלא נהפך וכנ"ל. וא"כ אינו מוכרח לומר לקיוהא בעלמא וע"כ עובר בב"י. משא"כ הטור לטעמו דפסק דנהפך. וע"כ דלקיוהא בעלמא. וא"כ נתבטל. ומה"ת אינו עובר בב"י ומותר להשהותו: י) העולה מכל הנ"ל דביש בו כזית בכא"פ בעיני' אף דאם יאכלנו ע"י טיבול לא יהי' בו כבא"פ עובר בב"י מה"ח. וכל הפוסקים שוים בדבר זולת הרא"ש והטור.

ומהתימה על מרן הרב בש"ע בסי' תמ"ב שכתב דבהפסד גדול מאד יש לסמוך לאחר הפסח על האומרים דכל שאין בו כבא"פ כדרך שתייתו אינו עובר בב"י. וכתב שהוא דעת הרי"ף והר"ן והתוס' והרא"ש. והוא תמוה מאד. שבר"ן מפורש להיפוך ובהרי"ף אין שום משמעות. ובין לשיטת הה"מ ובין לשיטת הכ"מ אף להרי"ף עובר בב"י. ומתוס' ג"כ הבאנו ראי' ברורה מדבריהם בנזיר דעובר בב"י. ולא נשאר לנו רק שיטת הרא"ש והטור בנו. וכיון שלכל הפוסקים שוים לאסור וכפסק הש"ע. והרמ"א לא הגיה עליו. ודאי אף בהפסד גדול יש לאסור. ואין לסמוך על דעת יחידית שלא נזכר בש"ע אף באיסור דרבנן. והרב ז"ל שהיקל הוא לפי דעתו שהי' סבור שכן חבל נביאים מתנבאים ואעפי"כ לא היקל אלא בהפסד גדול מאד. וא"כ אנחנו אף בהפסד גדול לא נקל: יא) וזה כשיש בו כזית בכא"פ בעיני'. אבל באין בו כבא"פ כלל כתב הה"מ שאינו עובר וכן דעת התוס'. וכבר כתבנו לעיל טעם התוס'. או אפשר דסובר כדעת הרמב"ם דכשאין בו כבא"פ זה נקרא טעמו ולא ממשו ומותר מה"ת. וע"כ אינו עובר בב"י: יב) אולם הה"מ הביא בשם יש גאונים והרמ"ך שעובר בב"י וכן משמעות דברי הר"ן שכתב הטעם משום דלא נתבטל. אף באין בו כבא"פ לא נתבטל. שהרי כתב אף לרבנן אסור מה"ת כמו שאר ח"ש, וכן לפי מה שהכרענו לדעת רש"י דאף לחכמים עובר בכותח הבבלי בב"י, ולרש"י דס"ל דאף לרבנן באכלו בעיני' פטור אין חילוק בין יש בו כזית בכא"פ ובין אין בו. והכ"מ הכריע כהאומרים דאף באין בו כבא"פ עובר בב"י. וכתב ג"כ בדברי הרמב"ם כן. והב"י הקשה על הטור שסתם ולא פירש דלהרמב"ם אם אין בכותח אפי' בעיני' כזית בכא"פ אינו עובר בב"י. והנה כזה עשה הוא עצמו בש"ע. שסתם דתערובת חמץ עוברים בב"י ולא חילק, ותמה על עצמך.

ואמנם הדברים פשוטים שלא תקשי רק על הטור שכתב הרמב"ם סובר שעובר בב"י משום דסובר כר' אליעזר. וא"כ הי' לו לחלק בין אין בו ליש בו. דהא לא קי"ל כר"א באין בו כבא"פ. אבל הב"י לטעמי' בכ"מ דאף באין בו כא"פ עובר בב"י וכן דעת רש"י והר"ן כנ"ל. ובאמת דעת הכ"מ ברמב"ם קשה לומר כן. כיון דלהרמב"ם כשאין בו כא"פ חשיב טעמו ולא ממשו ואינו אסור אלא מדרבנן ונתבטל לענין אכילה ואיך יעבור בב"י. ואפשר דדווקא בשאר איסורין אינו עובר אלא מדרבנן. אבל בחמץ אדרבא כיון דלענין ב"י לא נתבטל אף לענין אכילה לא נתבטל. ומ"מ אינו חייב במלקות כיון דלא אכיל כשיעור הצירוף בכא"פ: יג) ואמנם לענין הלכה כיון דקי"ל ביו"ד סי' צ"ט באינו מינו ונשפך הוי ספיקא דאורייתא דטכ"ט מה"ת. א"כ אף באכילה הוי חצי שיעור. וממילא לענין ב"י הוי שיעור שלם כנ"ל. ואף שלהתוס' ג"כ טכ"ע דאורייתא ואעפי"כ ס"ל דאין בו כדא"פ פטור. היינו דאזלי לטעמייהו דנהפך ההיתר להיות איסור. וא"כ קשה מ"ט דרבנן דפטרי. ועל כרחין דחשיב רק קיוהא בעלמא ולא טעם גמור וכדברי הטור וכשאין בו כא"פ נתבטל. וע"כ אינו עובר בב"י. אבל לפסק הש"ע דטכ"ע דאורייתא ולא נהפך. שהרי המחבר פסק באו"ח סי' ר"ח בעושה עיסה מחטין ומיני קטניות אינו מברך בהמ"ז אלא באכל בכא"פ. וא"כ גם בחלה פטור דהא בהא תליא יע"ש במג"א ועל כרחין דלא נהפך. וא"כ שוב י"ל כפשטו וכדעת רש"י דהוי טעם גמור. וכיון שלא נתבטל ממילא עובר בב"י. ופסק הש"ע ברור בלא גמגום בעזה"י ומ"מ בעבר עליו הפסח נ"ל לפסוק בזה היינו באין בו כזית בכא"פ בעינו כמ"ש הרב ז"ל להקל בהפסד גדול מאד כיון שהה"מ והתוס' והרא"ש חולקים כנ"ל:

יד) ועתה נבאר דבר שיש בו טעמו ולא ממשו אם עוברים עליו בב"י והנה ראיתי בחק יעקב ריש סי' תמ"ב שכתב בשם עולת שבת דעובר עליו ג"כ בב"י וב"י. והוא ז"ל חולק עליו. וכ"ש אם נתבשל בכלי בן יומו שבודאי אינו עובר עכ"ל. ונוראות נפלאתי דמשמע דמתחילה לאו בטעם שקיבל מכלי איירי אלא בטעם גמור. והרי משנה שלימה שנינו ואלו עוברין בפסח. ופרש"י עוברין בב"י וב"י וקחשיב שם חומץ האדומי ומפרש הגמ' דשדי בי' שערי להחמיצו ופרש"י שעורים שלמים. וא"כ לא נכנס ביין אלא טעם שעורים ואעפי"כ עובר עליו. וברמב"ם כתב תערובת חמץ עוברין עליו בב"י כגון המורייס וכותח הבבלי ושכר המדי וכל כיוצא בזה וכתב עלה הה"מ פרש"י במתני' וכתב שכן פירשו הגאונים, ובטח גם הרמב"ם פי' כן וממנה למדין דין זה, וא"כ כל הפוסקים שוים דאף בטעם לבד עוברין בב"י. שו"ר להרב ז"ל בש"ע שהביא דברי החק יעקב אלו רק בנתבשל בכלי בן יומו. הרי שגם הוא סובר שדברי הח"י הראשונים בטעם שקיבל מחמץ עצמו מוטעם ונהנתי שכוונתי לדעתו הקדושה: טו) ואחרי שבררנו קצת תערובת חמץ לענין ב"י בעז"ה נבא לבאר דין היי"ש. והנה חקרתי על עשיית היי"ש מפי הבעל מלאכה ואמר כי נותנין בו כור שעורין מחומצים ביותר וכור קמח ועשרים כור תפוחי ארץ ושני מאות ועשרים טעפ מים ומזה יוצא הזיעה ונעשה לערך שבעים טעפ אקוויט. שוב שאלתיו אם התפוחי ארץ מוציאים אקוויט בערך השעורים והקמח. ואמר לי שזה אינו כי כח השעורים מוציא חמשה או ששה טעפ כפי טוב השעורים וכור קמח מוציא ששה טעפ והתפוחי ארץ כל כור שלשה טעפ: טז) והנה אם נחשוב רק המינים בלא המים ההם פשוט שיש בו הרבה יותר מכדי אכילת פרס.

וכבר בארתי לפע"ד שבזה אין להקל כלל אף לאחר הפסח [פרס אף להרמב"ם שהוא שלשה ביצים הלוא ביצה הוא יותר משני זיתים כדמוכח בכריתות (דף י"ד) דכותבת אית בי' שני זיתים. ובמס' יומא דכותבת הם פחות מכביצה. וכ"ש לפי חשבון הגרוגרות. עי' היטב במג"א סי' תפ"ו] אולם מסופק אנכי כי מסתמא המים ג"כ מוציא זיעה. אך מסופק אנכי כי אולי ע"י הבישול מתייבש המים ונשאר רק זיעה היוצא מהמינים הנ"ל. וזאת עדיין לא עמדתי על הבירור. ואילו אף הם בעצמם לא ידעו זאת. וכיוצא בזה כתבו הפוסקים דשומן דחשיב מי פירות אף שהודח במים כי ע"י הבישול מתייבש המים: יז) והנה אם נאמר שנחשוב גם המים. לכאורה יש להקל לאחר הפסח להתירו בהנאה וכנ"ל באריכות. אולם לאחר העיון זה אינו. והנה הרמב"ן במלחמות פ' אלו עוברין כתב וז"ל טכ"ע הוא בכל נותני טעמים שאין שם ממשו של איסור כו' ואפי' אין בו מגופו של איסור כלום כגון ענבים ששרה במים. והוא שנתן האיסור בהיתר טעם גדול כאילו נתערב בו כזית ממשו של איסור ואפי' בתוך שיעור צירופו. עכ"ל. ולמדנו מדברי רמב"ן אלו דאפי' לא יצא ממנו משקין כזית רק מחמת שיצא כל הטעם מהענבים יש בו טעם כאילו נתערב גוף הענבים כזית כאשר עינינו רואות במי צמוקים שהצמוקים בעצמם אח"כ כעפר ואין בהם שום טעם חשוב כזית בכא"פ כיון שקלט כל הטעם מהכזית וה"ה אם קלט חצי הטעם משני זיתים. וא"כ כיון דממינים אלו ע"י הזיעה יוצא כל טעמו. והנשאר אינו ראוי אלא למאכל בהמה. נמצא שבשבעים טעפ אקוויט נכנס בו טעם השני כור תבואה. ונמצא שכולם חמץ למאי דקי"ל ביור"ד סי' צ"ט טעמו ולא ממשו דאורייתא:

יח) ואין לומר לדעת התוס' והרא"ש והטור דמינים השנויים במשנתינו אין בהם טעם אלא קיוהא בעלמא וכתב הרב זצ"ל בש"ע או"ח סי' תמ"ב סעי' ט' בהגה וז"ל ואין החמץ נותן טעם בתערובות. שהרי היי"ש הנעשה ממיני קטניות ג"כ טעמו שוה ליי"ש הנעשה מתבואה חמוצה. ואין היי"ש זה אלא כח החמץ שנעשה ע"י כן חריף וחזק שהוא רק קיוהא בעלמא עכ"ל. וא"כ כיון שלא חשוב טעם. שוב אזלינן בתר הממש לבד ואין ' כזית בכא"פ. הא ליתא דהא ודאי חשוב נותן טעם במים שאין בו טעם כלל זולת טעם האקוויט שקיבל מהחמץ. ומה בכך שטעם יי"ש מקטניות דומה לו. סוף סוף עכשיו יש בו טעם זה מחמץ. ואינו דומה למינים השנויים במשנתינו שעיקר טעם מינים אחרים שמעורבין כמו המיני קטניות. והרב ז"ל מסתמא נמי מיירי בהכי. שגם בימיו הי' מערבין מינים אחרים ביי"ש. ולגבייהו שפיר חשוב קיוהא בעלמא ובטל ברוב לגבייהו. וא"כ הדבר הרי החמץ בתוך המינים ההם יש בו כזית בכא"פ והמים אי אפשר לצרף. שהרי במים ההוא נותן טעם. למה הדבר דומה להא דכתב הרשב"א ומבואר בש"ע ביור"ד סי' צ"ח בנתערב במינו ושאינו מינו ונשפך דאמרינן סליק את שאינו מינו כאילו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו. והכא אם תסלק המים כאילו אינו הרי יש בו כזית בכא"פ: יט) וכל זה לפי היסוד מוסד דטעמו ולא ממשו ג"כ עובר בב"י כנ"ל. וגם אין לצדד היתר עפ"י שיטת הסוברים טעמו ולא ממשו לאו דאורייתא אפי' בכזית בכא"פ והוא שיטת רש"י בע"ז. דלשיטתו טעם המינים השנויים במשנתינו טעם אית בהו כמ"ש רש"י להדיא בסוף הסוגיא. וה"ה ביי"ש שלנו וחשוב טעם. ושוב עוברין בב"י אפי' אין בו כדא"פ. דאי טעמא ולא ממשו מותר אין מוכרחים לסברא דקיוהא כנ"ל באריכות: כ) ועתה נשובה ונראה אם יש ליי"ש זה היתר לדעת שום פוסק. ולדעת הטור דמיקל מאד בתערובות חמץ דמותר לשהותו.

הוא משום דאין בו כדא"פ. דאי משרף קשריף לי' בטלה דעתו אצל כל אדם. ובנ"ד אף לפי מה שבארנו היי"ש הוא עצמו של חמץ. וא"כ אינו דומה לשכר המדי דכתב רש"י משום דאין לך אדם שותה ב' וג' כוסות שלא ישהה בנתיים. דהכא אפי' בכוס א' יש בו כזית חמץ שכולם חמץ. שהרי משבעים ושנים טעפ שעורין וקמח נעשין שבעים טעפ אקוויט ונכנס הטעם בשבעים טעפ הנ"ל. וכל טאפ אקוויט יש בו טעם מטאפ חמץ. מ"מ י"ל כיון דלגבי מינים האחרים חשוב קיוהא בעלמא ולא טעם. שוב אזלינן רק בתר הממש ואינו חמץ רק לפי ערך ושוב בשותה ב' וג' כוסות אין בו כזית בכא"פ:) כא) אך זה אינו דהא חזינן בחומץ האדומי אף שאין בו ממש ולא טעם רק קיוהא בעלמא אם הי' בו כזית בכא"פ הי' עובר עליו. דהא לר"א דאית לי' היתר מצטרף לאיסור חייב כיון דמצטרף ואיכא כזית וה"ה לרבנן בכזית בכא"פ. ע"כ דבאיכא כזית נחשב הקיוהא לשיעור אף שאין בו ממש, וא"כ ה"נ שפיר נחשב כזית בכא"פ אף שאין ממש בכא"פ ולא טעם רק קיוהא. ועוד דהא במין במינו נמי אמרינן טכ"ע. רק דכשיש רוב נתבטל. ובפחות מרוב תלוי בטכ"ע כמ"ש התוס' בשמעתא דזרוע בשולה. וא"כ ה"נ חשוב טעם היוצא מן החמץ והוי כזית בכא"פ. ושוב לא נתבטל משום הקיוהא כמו בכותח הבבלי אם הי' בו כזית בכא"פ אינו בטל משום הקיוהא. כב) הנה בררנו שהיי"ש הוא חמץ גמור ועוברין עליו בב"י וב"י לכל הפוסקים ואם עבר עליו הפסח אסור בהנאה בלי שום צד היתר. ומ"מ יש נ"מ. דלדעת הפוסקים טעמו ולא ממשו דרבנן ואין האיסור אלא משום דהוי כזית בכא"פ אם לא נחשוב המים. או אפי' נחשוב המים אלא משום דעוברין בב"י אפי' אין בו כזית בכא"פ. מהני הולכת הנאה לים המלח. אך למה דקי"ל טכ"ע דאורייתא. נמצא שעובר על כל כזית בפ"ע י"ל דלא מהני הולכת הנאה כיון דכולו איסור.

ומ"מ נראה דאף לפי"ז מהני הולכת הנאה. כיון דמ"מ אין האיסור רק מחמת טעם החמץ. וכן בדבר המעמיד דחשוב כאלו האיסור בעיני' הסכימו האחרונים להתיר בהפס"מ ע"י הולכת הנאה. והכי מסחברא [שמעחי שכעת נשתנה עשיית היי"ש ואינם נותנים בו כל כך חמץ לרגלי המצאות שפרץ בארץ, ע"כ המורה שבא לפסוק בענין זה צריך להתוודע מקודם עשיית היי"ש במקומו ובשעתו. המגיה:] כג) תשובת שאלה הב'. הנה יש לדון מצד קנין אודיתא וגם מצד השטר שקונה הבית וממילא קונה החמץ מכח קנין אגב. והנה בקנין אודיתא כתב בספר מק"ח דלא מהני דאינו מתורת קנין אלא מתורת הודאה והביא שכן כתב הרשב"א. אולם יש פוסקים ג"כ להיפוך הלא המה התוס' בפרק הזהב (דף מ"ו בהי' עומד בגורן ובפרק הגוזל (דף ק"ד:) ושם מבואר מדבריהם דמהני בדאורייתא. וכ"כ בשטמ"ק הנדפס מחדש עם ספר המאירי על שבת בשמעתא דאיסור גיורא בשם ספר תוספי הרא"ש דתקנו חכמים שיועיל לקנין אף אם אין ההודאה אמת כמו משיכה וחליפין עיי"ש. והנה בדבר זה שיועיל קנין דרבנן בחמץ יש להתיר. וכבר דשו בו רבים ובפרט אחר הפסח: כד) אולם תיוהא קחזינא הכא. דכיון דלכל היותר הוא רק קנין דרבנן. ובסמ"ע סי' ס"ו סק"א מבואר מדבריו דקנין דרבנן לא מהני בנכרי. ומה שכתב המק"ח לצדד בחמץ מחמת שליהודי בלאו הכי אינו שלו. אין בזה טעם לפענ"ד כי המכירה קודם זמן איסורו. ובפרט כי המק"ח בעצמו כתב כי החמץ נחשב באחריותו של הישראל רק שהוא מקבל אחריות בביתו של נכרי ומותר. ולענין הבית שהוא של הישראל שוב לא מהני הקנין דרבנן. אולם הש"ך חולק וסובר דמהני קנין דרבנן בעכו"ם עיי"ש במכר שט"ח לנכרי דמהני אף למ"ד מכירת שטרות דרבנן: כה) אך אם באנו לסמוך על הש"ך. הרי הש"ך בסי' קכ"ג חולק על ר"ת שסובר חליפין מהני בנכרי.