שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 190

ו) עוד יש מקום עיון לר' מאיר דסבירא ליה בערכין (דף י"א.) השיר מעכב הקרבן. והפסח נמי טעון שירה כדאיתא בפרק תמיד נשחט בתוספתא שהביאו התוספות והלוים קוראים ההלל. וכן בילקוט פ' בהעלותך זבחי הם הפסחים. ואם ישחוט המיעוט הלא יהי' קרבן יחיד ולא יהי' טעון שירה. והרי המצוה שיהי' קרבן ציבור בשירה. וכל שלא הי' בשירה הקרבן פסול. ודומה לנשים בברכת המזון דמבעיא לי' אם לאו דאורייתא דכל שלא אמר ברית ותורה לא יצא ידי חובתו והם אינם בזה. על כן לא יתחייבו כלל. והכי נמי בזה כיון דלר"מ כל שלא אמרו שירה בפסח לא יצאו. אם הקריב יחיד כיון דליתי' בשירה פסול ואפילו לרבנן מכל מקום יש לומר דראוי לשירה בעינן. ואם רוב ציבור זבים. שוב אין קרבן המיעוט ראוי לשירה:

ז) ואין לדמותו לכל הני שמביאין ביכורים ואין קוראין ולא אמרינן כיון שאין ראוי לקריאה יעכב. תירץ הרשב"ם בבא בתרא (דף פ"א:) כיון שאין מחוייב בקריאה לא שייך שיעכב. דלא דמי דהכא המצוה שיעשו כולם. אלא שהם טמאים ופומייהו כאיב להו שאין יכולים. אם כן שפיר יעכב השירה שלא יוכלו לעשות הפסח ומהאי טעמא אפי' לאותו צד דנשים בברכת המזון דאורייתא דכתבו התוספות ברכות הטעם כיון שאינם מחוייבות אינו מעכב. מכל מקום בפסח כיון שהחיוב שיהי' ציבור ויהי' כל הפסחים בשירה יעכב:

ח) ומה שנראה לי בזה על פי דברי הש"ס מועד קטן (דף י"ד:) אבל אינו נוהג אבילותו ברגל דאתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. וצריך להבין דזה מצינו בשחרר עבדו והשלימו לעשרה שגורם מצוה לכל הציבור. אבל הכא לא יבטל ממצוות הרגל רק הוא האבל לבד ומה זה מצוה דרבים. ונראה מזה על פי המבואר בש"ס ראש השנה (דף כ"ט.) דמשום כל ישראל ערבין זה בזה חשוב בר חיוב לענין שיוכל להוציא האחר אחר שיצא בעצמו. וכן לענין שיעבור בבל תוסיף דחשיב זמנו הואיל ואי מתרמי ציבורא אחרינא הדר תקע להו. ומכל מקום מי שאינו בר חיוב אינו מוציא. וצריך לומר דאינו בכלל ערבות אלא מי שמחוייב בעצמו. ועל כן יש לומר דבמצוות אבל אינו מחוייב אלא הוא האבל. אבל במצוות שמחת יום טוב דודאי כל ישראל מצווים עליו ושפיר חשוב עשה דרבים שמחת יום טוב. ומקרא מלא הוא בעכן שמעל בחרם חטא ישראל וגם גנבו וגם כחשו וגו' ונקראת עבירת עכן על כל הכלל. וכל שכן במדה טובה מרובה שמצוות היחיד כאלו כל הכלל עשו:

ט) אך כל זה במצוה שהכל מצווים עלי'. ועל כן יש לומר דגם כשעושה הפסח רק אדם אחד או שנים נקרא קרבן ציבור. כיון שכל הציבור מצווים שיקריב יחיד זה וכמו בברכות אחר שיצא. ודווקא בקרבן יחיד שאין הכל מחוייבים דאז אינם ערבים עליו וכנ"ל באבל. אבל בפסח הכל מצווים עליו אלא שהם אינם יכולים מפני שהם זבים. ועל כן טעון שירה. וזה הטעם בפסח שני שהי' טעון הלל בעשייתו אף שקרבן יחיד הוא וקרי לי' בפרק הוציאו לו קרבן יחיד. מכל מקום לענין זה נקרא קרבן ציבור כיון שהכל מחוייבין עליו אלא שיצאו בראשון. ועל כן שפיר נקרא ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל שכל ישראל מצווים על שחיטה זו שהיחיד עושה. מעתה דברי התוספות קידושין נכונים דכל זה לאחר שעברו ישראל הירדן דנעשים ערבים. אבל במדבר דעוד לא הי' ערבות לא הי' אפשר לעשות הפסח במיעוט ציבור מחמת טעמים הנ"ל:

בנך הדוש"ת הק' אברהם.

סימן תקלט

ב"ה.

שאלה. קטן שהגדיל בתוך ימי הספירה. אם יספור מכאן ואילך בברכה או בלא ברכה. והביאני לידי ספק זה יען שמעתי קול הברה שאחד מן הגדולים ז"ל אשר לפנינו הורה לספור בלא ברכה. אך איננו בבירור אם הורה כן. ונחזי אנן:

א) תשובה. בראש השנה (דף כ"ח.) כפאו ואכל מצה יצא, ופריך עלה כפאו מאן אילימא כפאו שד והתניא עתים חלים עתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפיקח לכל דבריו כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו. אלא שכפאו פרסיים. והנה מבואר בכפאו שד לא יצא וכשחוזר לחלמותו מחוייב לאכול מצה פעם אחרת. וכן כתב הרמב"ם פרק ו' מהלכות חמץ ומצה הלכה ג' אכל כזית מצה והוא נכפה בעת שטותו ואחר כך נתרפא חייב לאכול אחר שנתרפא לפי שאותה אכילה הי' בשעה שהי' פטור מכל המצוות עכ"ל. ומבואר דמצוה שעשה בעת שהי' פטור מן המצוות לא הוי מצוה כלל. והכי נמי הספירה שספר בקטנות אינה נחשבת ספירה. ושוב תלוי במחלוקת הפוסקים אם לא ספר יום אחד אם מחוייב לספור שאר ימים וסופר בלא ברכה:

ב) וראיתי להטורי אבן שם כתב טעם אחר משום דמעשיו של שוטה כמתעסק דיינינן לי' כדאיתא בחולין (דף י"א) דקטן ששחט עולה פסול כמו מתעסק בקדשים שלא ידע שהוא קודש. והכי נמי כאילו לא ידע שזה מצה והיום יום טוב. וטעם זה נוכל לומר גם כן בספירה. הגם דלכאורה לא דמי דהא חרש שוטה וקטן יש להם מעשה ואין להם מחשבה. והיינו אם המעשה עצמה מוכיח על מחשבתו כגון שחוקק אגוז לשם כלי נעשה כלי. אבל אם שחט קרבן שאין שחיטתו מורה שלשם קרבן שחט הוי מתעסק. ואף שאומר בפה ששוחט לשם קרבן. השחיטה לשם קרבן חשיב מחשבה לבד. והתינח בשחיטת קרבן שהמעשה והדיבור שני דברים. וכיון שאין המעשה בעצמה מוכיח לא מהני. אבל הכא שדיבור הספירה הוא המעשה. וספירתו מוכיח על עצמה שיודע מה הוא סופר הוי כמו יש להם מעשה ומהני. כן יש לחלק. אך אכתי למה דקיימא לן מצוות צריכות כוונה ואינו מוכח שסופר לשם מצוה. ואי משום הברכה שמוכיח. והרי הברכה אינו עצם הספירה. ושוב דומה לאומר בעת שחיטת הקרבן שלשם קדשים שוחט דלא מהני :

השמטה להלכות יום טוב

סימן תכד

מג) ובעיקר מילתא דר' ספרא יש לעיין אמאי לא הביאו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש. והנראה בזה דהנה צריכין להבין מה השמיענו ר' ספרא במה דאמר בישוב לא עבידנא מפני שינוי המחלוקת הלא מתניתין דמקום שנהגו הוא. ואמנם נראה דההוא דר' ספרא אינו ענין למשנתינו. דהנה הפר"ח ביור"ד סי' פ"ב כתב דלדעת הרשב"א דמקום שנוהגין איסור במין עוף אחד אין סומכין על מקום אחר שיש מסורת דחיישינן שמא באותו מקום יש מין עוף טמא הדומה לו ועל כן אסרוהו ולא משום דלא הי' להם מסורת. וכתב הפר"ח דהא פשיטא דהבא ממקום שנוהגין איסור למקום אחר דאפילו דעתו לחזור מותר דלא אסרוהו אלא משום שבאותו מקום שכיח עוף טמא הדומה לו ואלו הלכו כולם למקום אחר אף הם אוכלים אותו אבל הבא ממקום שנוהגין היתר למקום שנוהגין איסור לא מבעיא אם אין דעתו לחזור דאסור. אלא אפי' דעתו לחזור אסור דאף בני מקומו אם הי' הולכין לכאן הי' נוהגין בו איסור:

מד) ויש לעיין דהנה דין הראשון ודאי נכון כיון דאף בני עיר זו לא נהגו בו איסור אלא במקומן. ולא דמי לשאר מנהגים דאף אם הלך אחד מהם למקום אחר ודעתו לחזור אסור. היינו משום דלא חל התקנה רק על בני עיר זו. אבל על בני עיר זו חל האיסור שלא לעשות בשום מקום. מה שאין כן הכא כנ"ל. אבל דין השני צריך עיון דנהי שאין ראי' מאנשי מקומו. מכל מקום האיך יכולים בני עיר זו לאוסרם עליו כיון שדעתו לחזור ואינו מהם ויש לומר שאף הפר"ח אין כוונתו אלא שראוי לנהוג בו חומרא]:

מה) אמנם נראה שדינו ברור. דהנה בסי' תס"ח כתב הכנה"ג בשם רבו מהרי"ט הביאוהו גם הפר"ח שם דהא דפקע חומרי מקום שיצא משם כשאין דעתו לחזור. היינו דווקא כשנתיישב בעיר שנוהגין היתר. אבל כשנתיישב בעיר שאין שם מנהג קבוע לא פקע מיני' חומרי מקום שיצא משם. ונראה שכן דעתו דודאי העיר ההוא עצמה אם באתה לשאול מתירין להם אחרי שאין להם מנהג לאסור ומדינא מותרין. אך הבא לשם ממקום אחר אסור ולא אמרינן דנעשה כבני עיר זו. ויוכל לנהוג כמו שירצה. כיון דאין התנגדות למנהג עירו ממנהג עיר זו נשאר מנהג עירו במקומו:

מו) ולפי זה נראה דהוא הדין להיפוך בחומרי מקום שהלך לשם ודעתו לחזור דאם אין התנגדות ממנהג עירו לעיר שבא לשם חייב לנהוג כמנהג עיר שבא לשם. דהא הר"ן ז"ל מדמה חומרי מקום שיצא משם ודעתו לחזור לשהלך לשם ואין דעתו לחזור. והוא הדין שמדמין שהלך לשם ודעתו לחזור לשיצא משם ואין דעתו לחזור. ועל כן בהלך ממקום שנוהגין היתר שאין ראי' ממנהגם שיש לנהוג היתר באתרא דשכיחי פרס ועזני'. ועל כן חייב לנהוג בחומרי מקום שהלך לשם. ואף אמנם שהפר"ח אפשר לא כיון לזה אלא שראוי לנהוג חומרא ולא שמחוייב. מכל מקום נראה לי ברור כמו שכתבתי:

מז) וראי' לזה מהא דאמרינן בפרק בני העיר והובא ביור"ד סי' רנ"ו ס"ו במי שהלך בסחורה לעיר אחרת ופסקו עליו אנשי העיר צדקה דחייב ליתן להם מדינא לא מפני חשד. ועל כן כשחוזר לעירו אינו נוטל אותה מהם לחלק לעניי עירו וכתב הט"ז דכיון שהוא בעיר ההוא נגרר אחר העיר ההוא יעיין שם. וקשה דהא קיימא לן כשדעתו לחזור דהוא כאנשי עירו. ועל כרחין צריך לומר דבאמת כשהוא בעיר אחרת הוא נגרר גם כן אחר העיר ההוא. אלא שמחוייב יותר לשמוע לאנשי עירו שאינם מחזיקים במנהג זה ומתירים אותו בפירוש. אבל כל שאין התנגדות למנהג ההוא מאנשי עירו. שפיר מחוייב לשמוע לעיר שהוא שם:

מח) ולפי זה קשה בההוא דרב ספרא כיון שהחילוק במקומות ואף בני א"י מודים שבני חוץ לארץ מחוייבים לעשית ב' ימים אף שדעתו לחזור מחוייב לנהוג בישוב מדינא ולמה אמר לא עבידנא מפני שינוי המחלוקת תיפוק לי' דמדינא אסור. וצריך לומר כיון דר' ספרא הלך לאתרא דמקלעו שלוחי ניסן ולא שלוחי תשרי כמו שכתבו התוספות ריש פרק לולב וערבה ולדידהו אסור רק משום גזירה. והוא דלא הי' שם רק בניסן ולא שייך גבי' גזירה ולא אסור בישוב רק משום שינוי מחלוקת. נמצא שדינו של ר' ספרא הוא דין אחר ממש. וזה בזמן שהי' מקדשין על פי הראי'. אבל בזמן הזה דטעם האיסור הוא משום דזמנין גזרו המלכות גזירה. ואף בני ארץ ישראל מודים שבני בבל יש להם לנהוג בגזירה מחמת מנהג אבותיהם כדשלחו מתם הזהרו כו' וגם מודים למנהג אבותיהם שעשאה כהלכה מחמת ספק. שפיר מחוייבים בני ארץ ישראל שבאים לכאן לנהוג חומר זה מדינא אף בדעתם לחזור. וזה טעם שלא הביאו הרי"ף והרא"ש הא דרב ספרא דאינו ענין לזמן הזה:

מט) וידעתי גם אני שכל העולם הבאים מארץ ישראל לחוץ לארץ עושים בהיפוך שמתפללים כאן תפלת חול. ואולי יש ליישב זה. והנראה לפי עניות דעתי בדעת שלשה עמודי הוראה כתבתי:

נ) שיטת הרמב"ם דאין דעתו לחזור נותנין עליו חומרי מקום שיצא מדינא ושהלך לשם מפני המחלוקת ואפילו בצנעא. ובדעתו לחזור רק בפרהסיא. והקשו עליו משמעתא דמגרומתא דבאין דעתו לחזור אין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם [ומה שתירץ מעכ"ת בתירץ הג' אשר יותר מסתבר בעיניו. הוא תירוץ הש"ך והחק יעקב ותימה שכתב זה לתירוץ חדש]:

נא) והנה יש לעיין בדבריו שבהלכות שביעית כתב סתם דהמוליך ממקום שכלו למקום שלא כלו או להיפוך חייב לבער דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ושהלך לשם ולא כתב הטעם משום מחלוקת כמו שכתב כאן. ומשמע דמדינא אסור. והוא סותר למה שכתב כאן דאפי' אין דעתו לחזור אינו אסור רק מפני המחלוקת. ואף אם נאמר דהכא דתלוי במקום טפי יש לילך אחר מקום שהלך לשם, אכתי קשה דאם כן המוליך ממקום שכלו למקום שלא כלו אמאי חייב לבער כיון דדינו כמקום שלא כלו ואין לומר משום דחל עליהם שם איסור פעם אחת. דהא כתב הטעם משום דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם:

נב) על כן נראה דהרמב"ם סובר דבאין דעתו לחזור הוא שקול ונותנין עליו כל החומרות כיון שנחשב משתי עיירות. אך זה במקום שאין הכחשה בין בני עיר זו לזו. ועל כן בפירות שביעית שתלוי בפירות והפירות אין בדעתו להחזירן נותנין עליהן שתי החומרות מדינא מה שאין כן בדבר התלוי במנהג בני, עיר ובני עיר אחת אינם מחזיקין במנהג חברתה ואומרים שהוא מותר. על כן באיש הזה שהוא משני עיירות יש ספק לאיזה ישמע ועל כן מוקמינן בחזקה קמייתא היינו כעיר שהלך ממנה כמו שהי' מתחילה ואינו אסור מדינא בחומרי מקום שהלך לשם אלא מפני המחלוקת רק בדעתו לחזור ודאי נחשב כעיר שיצא משם לגמרי כיון שבאין דעתו לחזור הם שקולין. ועל כן בדעתו לחזור שניתוסף מעלה שיהי' כאנשי עירו. הרי הוא כמוהם:

נג) והשתא ניחא סוגיא דמגרומתא. דהנה לפי מה שכתב הר"ן בתשו' דר"ז הי' סובר בעצמו שמותר רק שהי' צריך לשמוע דברי רב ושמואל שהם רבותיו אפילו לקולא כל שכן לחומרא כמו במקומו של ר' אליעזר כו'. ואם כן כיון דיש סברא דשקולים הם. אם כן מה קושיא אדר' זירא דכיון דשקולים הם יש לו לעשות כדעתו. אך הדבר נכון דכיון דהוה סבירא לי' דדעתו לחזור (כן צריך לומר לשיטת הר"ן בקושיית רבב"ח] ובדעתו לחזור על כרחין מנהג מקומו עדיף כיון דבאין דעתו לחזור שקולים כנ"ל ואם כן יש לו לעשות כמנהג מקומו. ואם כן ניחא דברי התרצן דאין דעתו לחזור. וכיון דשקולים שוב יש לו לעשות כדעתו:

השמטה להלכות ט"ב

סימן תקמ

ב"ה יום א' ואתחנן ז' מנחם אב תרס"ט אטוואצק

שלום ורפואה ובריאות לכבוד חתני הרב החריף הבקי מגזע היוחסין חכמתו תאיר פניו מו"ה יצחק יהודה נ"י הרב האבד"ק טשעכנאווי.

דבר צום החמשי אשר הד"ר הזהירך שלא להתענות ובקושי התיר לך להתענות עד חצות. הדבר ברור שלא להתענות כלל: דבמקום חולי לא גזרו רבנן. והכי קיימא לן בש"ע ביולדת תוך שלשים לא תתענה. אף דביום הכיפורים אפי' אמרה צריכה אני לא מהני וחייבת להתענות. מכל מקום חשיב כחולה שאין בו סכנה ופטורה מלהתענות. וכל שכן בזה דחולה ממש. ואף שהט"ז פקפק מהא דרבינו תם התיר ליולדת שלא להתענות בצום גדלי' לאחר ז' ללידתה. אף על גב דצ"ג מדברי קבלה וד"ק כד"ת דמי. משום דרצו אין מתענין. אם כן רשות הוא. על כן ממילא תשעה באב דלאו ברצו תליא, שוב ד"ק כד"ת דמי ואף חולה שאין בו סכנה מחויב להתענות. הנה בחי' רשב"א וריטב"א פ"ק דראש השנה דמעיקר ד"ק גם תשעה באב ברצו תליא מילתא וחכמים גזרו בתשעה באב להתענות אפי' רצו שלא להתענות. אם כן שוב הוי דרבנן. ומותר ביולדת תוך ל' וכל שכן במקום חולי ממש. ובזמן הט"ז לא הי' החי' הרשב"א בדפוס שנדפס פעם ראשונה בזמן המשנה למלך וחי' ריטב"א ר"ה נדפס ראשונה בזמנינו. לכן ברור שלא להתענות כלל ותאכל מיד בבוקר. וה' יזכינו להיות הצומות לששון ולשמחה בב"א:

דברי תוחנך דו"ש וש"ח ורפואתך הק' אברהם.

השמטה לסי' תע"ג

והיא להרב החריף הבקי מו"ה ישעי' קלונימוס ני' מו"ץ דק"ק גארוולין:

עוד ראיתי במכתבו שכתב בשם הספר הנ"ל בסוכות שהם מקנים והם ארוגים שנשתנה ודומה למה שכתב רמב"ם גבי אניצי פשתן. ואינו דמיון כלל דאטו בשביל שנעשה מאחד שנים יחשב נשתנה. וכל סכך שחתך אילן לעצים דקים יחשב נשתנה. ומה שהביא ראי' מעביד חלתא שבת (דף ע"ד:) פרש"י שם עשאום דקות מאחד שנים או שלשה הרי זה טוחן וש"מ שחשיב נשתנה דאם לא כן מה מלאכה הוא. אינו כלום. דבורר ודש לא נשתנה ומכל מקום הוי מלאכה, ובאמת שטוחן מפורש בפרק כיצד מברכין דהקמח חשיב נשתנה ומכל מקום אין מזה ראי' שלא יחשב טוחן אלא אם כן נשתנה. וכבר כתב הרב המגיד פ"ד מהלכות שבת גבי פרוס סילקא שחתך דק דק אינו דומה לטוחן רק קצת דמיון הוי. לא הוה אב רק תולדה. ועל כן מאין הרגלים שיחשב נשתנה. על כן סוכה העשוי' מקנים אלו כשירה גמורה:

השמטה להלכות שבת

סימן תקמא

שלום לכבוד הרב החריף הבקי שה"י כש"ת מו"ה יעקב נחמן נ"י האבד"ק דאלעשיטץ:

בדבר שוכרי יערות מהממשלה יר"ה. הדבר ברור שצריך לעשות שטר מכירה. הן מצד שהמלאכה נעשית ברשות ישראל. הן מחמת שקוצצים העצים במחובר. וזה נקרא מלאכת מחובר. ועוד שמפורסם היער של ישראל. ואף דבבית הגוי מותר אפי' מפורסם שהוא של ישראל. כתב במנחת כהן פ"ג בתנאי הג' טעם לזה משום שאין דרך לשכור שכיר יום בבית הגוי. דמי ישגיח עליו כמה זמן עיכב, אבל יער מסתמא יש שם ממונה מהסוחר כמנהג. ושפיר שכיח שישכרו שכיר יום. ואף במקום שדרך רק בקבלנות אסור. דקבלן מחזי לאינשי כשכיר יום. היינו שלא יבינו החילוק לומר אדעתא דנפשי' עביד הקבלן. כיון שגוף המלאכה כולה של ישראל כן כתב הר"ן פ"ק דע"ז ופרק כ"כ. אבל התוס' כתבו שיאמרו העולם שהוא שכיר יום. לפ"ז יש לומר במקום שדרך רק בקבלנות מותר:

אולם לפי דברי הט"ז סי' רמ"ד ס"ק ב' גם לדעת התוס' אסור. דווקא שדה באריסות דיש שני צדדים להיתר אריסות וקבלנות ממילא שאני אריס ואינו נוטל חלק בפירות שוב אין כאן רק צד אחד להיתר אסור. ע"כ יעשו שטר מכירה:

דברי הדו"ש הק' אברהם:

השמטה להלכות פסח

סימן תקמב

ב"ה שנת תרכ"ח פה קראשנעוויטץ

שאלה. באחד שמכר חמצו היינו אקוויט שלו בשטר מכירה ונכתב בשטר שלקח עירבון על המקח וגם בקגא"ס. ומכר ביתו שמונח בו החמץ והחמץ אג"ק. ובאמת לא לקח ערבון וגם לא עשה עמו ק"ס ולא האנדשלאק רק מסר לו השטר. וזה לשון השטר חת"י דלמטה תעיד עלי כו' איך שמכרתי כו' וקבלתי ממנו עירבון כו' בקגא"ס כו' ויהי' לשט"מ זה תוקף כאלו נעשה אצל הרייענט ונתתי לו שטר מכירה זה להיות בידו לראי'. זה תורף השאלה: א) תשובה. הנה השאלה נחלקת לג' חלקים, האחד אם אקוויט הוא חמץ מה"ת ועוברין עליו בב"י מה"ת. הב' אם יש בקנין הזה ממש או לא ומחוייב לבערו בפסח. הג' אם עבר עליו הפסח ולא ביערו. מה דינו: ב) הנה בש"ע או"ח סי' תמ"ב תערובות חמץ עוברין עליו בב"י ובבי"מ כגון כותח הבבלי ושכר המדי כו' והוא לשון הרמב"ם פ"ב מהלכות חמץ ומצה ה"ח. ונחלקו בו המפורשים. דעת הה"מ דקאי אכותח הבבלי דמיירי בי' בפרק א'. והיינו ביש בו כזית בכדי אכילת פרס, וכן נראה לי' להה"מ עיקר להלכה, ואולם כוונת הרמב"ם צל"ע. ובפרק א' כתב ליישב השגת הראב"ד שהקשה דהא כותח הבבלי אין בו כדי אכילת פרס. ותי' הה"מ דהא בעיני' אית בי' כדא"פ רק שאין דרך לאוכלו כך. אבל אם אוכלו כך ודאי חייב. וז"ש במה דברים אמורים שאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת פרס. וא"כ העולה מזה לדעת הה"מ בתערובת שיש בו כדי א"פ כזית חמץ אף כשאם אוכלו כדרכו אין בו כדא"פ עובר עליו בב"י וב"י מה"ת אף לרבנן: ג) ובטור סי' הנ"ל לרבנן אפי' לאו אין בהם אלא איסורא בעלמא. ולדבריהם מותר לשהותם ופסק הרמב"ם כר' אליעזר שכתב תערובת חמץ עוברין עליו בב"י עכ"ל הטור. ופירש הב"י דבריו דאף דלהרמב"ם לא מחייב באכילה אלא באכל כזית בכא"פ. ובהא הטור נמי מחייב דרבנן מודו בהא כדאמרינן בגמ' הנח לכותח כו'.