שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 192

והקשה ממה שדחקו הפוסקים בחמץ כסף ומשיכה. וכתב שכן סובר מהרשד"ם וגם הביא כן בשם תשו' מהר"ם מינץ דלא הוי קנין במטלטלין לנכרי אלא בחדא ולא בק"ס עיי"ש. וא"כ הדבר פשוט דלא עדיפי קניני דרבנן בנכרי מקנין דאורייתא במטלטלין דלא מהני בנכרי. וא"כ ממנ"פ לכל הדיעות הקנין בטל: כו' וכל זה אם הי' בכאן קנין אודיתא. אולם שמעתי מגדול אחד דקנין אודיתא לא מהני אלא באם שכנגדו אינו יודע בבירור שההודאה בשקר כמו באיסור גיורא שרב מרי לא הי' יודע בבירור שהודאתו שקר דאולי קודם שהפקידם לרבא הקנם לרב מרי ע"י אחר. וכן מה שכותבין בהרשאה והקניתי לו ד' אמות בחצירי דאולי יש לו. וע"כ כיון דמהני ההודאה. מה"ת שיהא מותר להחזיק המעות מהני נמי לקנין. אבל באם שכנגדו יודע שאין ההודאה כלום איך יועיל הקנין נגדו. והוא סברא ישרה: כז. ואנכי מצאתי ראי' לזה מהא דגרסינן בפרק השולח (דף מ':) האומר נתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר. כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. וקשה מה בכך שהודה שלא כתב לו. הא מ"מ נקנה לו באודיתא והקונה לא הודה שלא הודה שכנגדו. ודוחק לומר דמיירי שהנתבע ענהו תיכף דלא חלה הודאת התובע. דכל כי האי הו"ל לפוסקים ז"ל לפרושי. אלא ודאי כסברא הנ"ל. דכיון דהוא יודע שהוא שקר לא חשוב הודאה לקנות. וראיתי בתשו' מהרי"מ שעמד ג"כ בסוגיא הנ"ל. ותירץ דלא מהני ההודאה יותר לקנין ממה שמועיל לנאמנות. ומטין דבריו למ"ש ודו"ק. וא"כ בנידון דידן שנכתב בשטר ולקחתי ממנו ערבון. וגם לא היה אפשר לעשות הקנין ע"י אחר, דמכירה לא הוי זכות וכ"ש דאין שליחות וזכי' לנכרי. ממילא לא הוי אודיתא כלל: כח) ועתה נדבר מקנין שטר. והנה אף דבמכר שטר לחודי' לא קני בלא כסף.

ובחו"מ סי' קצ"ד דעכו"ם אינו קונה בחזקה אלא בשטר קונה עם נתינת הכסף. אבל בלא כסף אינו קונה. הא כתב הה"מ הטעם דלא עדיף מישראל ובישראל אמרינן דבמוכר שדהו מפני רעתה קונה בשטר לחודי'. וה"ה בזה דמכר הבית כדי להציל חמצו. דוודאי גמר ומקנה בשטר לחוד. ואף שדעת התוס' בפרק חזקת דעכו"ם אינו קונה כלל בשטר דשטר ילפינן מואקח את ספר המקנה והתם ישראל הוה. מ"מ י"ל כיון דלשון הש"ע משמע ששטר הוא הקונה. על הש"ע סמכינן. ואף שהישראל המוכר יכול לומר קים לי כהתוס' וכיון דלענין דינא חשוב שלו. ממילא עובר בב"י כדבעינן למימר לקמן. י"ל דהא כתב התומים בכללי מיגו דאין לומר קים לי נגד הש"ע: כט) איברא דתיוהא קחזינא הכא. דהא כתב בשטר ונתתי לו שטר מכירה זה לראי' וכגון זה לא חשוב שטר קנין כלל כיון שכתוב בשטר הקנינים שעשה עמו וכתב ששטר זה נתן בידו לראי'. הרי ידים מוכיחות שלא כוון להקנות לו בשטר ובגיטין אמרינן דצריך לכתוב ודין דאי לאו הכי אמרינן בדבורא מגרשה ושטרא ראי' בעלמא הוא. ואף שבאמת הוא מגרשה בגט זה. מ"מ כיון שאינו מוכח מתוך הגט שמגרשה בגט זה לא מהני. ואף דהתם פליגי ובממון לא מחמרינן כולי האי. מ"מ בנ"ד שידים מוכיחות ששטר ראי' הוא לבד וכמעט שמפורש כן בתוך השטר. האי שטרא חספא בעלמא הוא. ואף אם יאמר שכוון להקנות בשטר לא יועיל כיון שבשטר כתוב שאינו שטר קנין וכמו בגט אם יאמר בשעת גירושין שבגט זה הוא מגרשה דלא מהני כמ"ש הריטב"א בקידושין בפשיטות. וכל זה ברור בעיני. ואף אם נמצא לפקפק קצת על דברים אלו. מ"מ הא ודאי שאם הי' באים המקנה והקונה לדון בקניינים הדבר ברור שלא הי' מוציאין ממון מבעליו כי אם בקנין ברור ולא מספק.

ושוב חשוב ודאי איסור בל יראה כדמוכח בב"מ (ו:) גבי הספיקות נכנסין לדיר להתעשר כיון דמספק הוא שלו מהני אף לענין איסור וכן בבכורות ופודה בו פעמים הרבה עיי"ש בתוס' דמיירי בספק פטר חמור. הרי דמה שהוא שלו מספק מהני להתיר איסור הנאה דפטר חמור שהוא מה"ת. ואם הי' נחשב ספק הי' ספיקא דאורייתא ולחומרא. אלמא דוודאי שלו חשוב לי'. וה"נ חשוב לעבור עליו בוודאי בב"י ואסור לאחר הפסח: ל) אולם אם ביטל זה חמצו בשעה חמישית יש לצדד להתירו בהנאה דבכי הא לא חיישינן להערמה כיון שהי' אנוס ובשעה שנודע לו תיכף הלך אל הרבנים לשאול. ואף שבמק"ח חולק ע"ז והדבר פשוט בעיניו לאסור אפילו היה אנוס וביטל. מ"מ לענין זה יש לצרף הקניינים הנ"ל. ואף שי"ל דלא חשוב אנוס כיון שבכל רגע עובר בב"י לא הי' פנאי בזה לשאול רק לבער תיכף. הא דעת התוס' במשהה על מנת לבערו אינו עובר עליו. ואולי אם היינו אומרים לו שמחוייב לבער הי' שומע. ולא נחמיר כולי האי בחמץ לאחר הפסח: הק' אברהם. סימן תקמג. לרב אחד בדבר הצמוקים. הנה על דבר הקול אין להחזיק ריעותא על כל הצמוקים. והיטב אשר כתב בזה הרה"ג מבערזאהן ני' להתיר. ואף על אותן שבאין מפרס שכתב הדיין מפרס שהם חמץ גמור משום שיש בהם משהו חמץ. כל דברי מכתבו תמוהין. שהלא משהו חמץ קודם הפסח אין אוסר. אך יש ללמד עליו זכות יען שהוא מן הספרדים. אולי הם חוששין לדיעה שהביא המחבר שאמרינן חוזר וניעור. ואין זה כלל לדידן וחוץ מכל זה. הרי הוא רק עד אחד. ואין ע"א נאמן באיסורין בדבר שאין בידו. מכל הלין אין חשש כלל על היין הנעשה מהצמוקין וישתו ענוים וישבעו: נאום הק' אברהם.