שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 189

אבל חרישה כיון שאם מצא חרוש אינו חורש חרישה לאו מצוה הוא. ה"נ הואיל אם שחט סמוך למזבח אינו מוליך. הולכה גופה לאו מצוה ועבודה הוא. אך החילוק הוא כמו שכתבתי דבקרבן הוא חובת הדם לזורקו על גבי המזבח וכשהוא מרחוק חובה עליו להוליכו. על כן הולכה גופה עבודה. מה שאין כן עומר אין החיוב להביא משדה זו דווקא: ו) ואמנם שרמב"ן כתב שם טעם אחר דילפינן מהולכת אברים לכבש דעבודה הוא וצריך כהונה. הוא הדין הולכת הדם. אך אי מהתם ניליף לא יפסול מחשבה בהולכת הדם. דהא באברים לא פסול מחשבה. ואין לומר בזה דון מינה שיהי' עבודה ואוקי באתרה שיפסול מחשבה. דהא כתבו התוספות שבועות (דף ל"א:) דבקל וחומר לא אמרינן אוקי באתרה לחדש דין בלמד שאין במלמד דדיו לבא מן הדין להיות כנידון אם כן איך אפשר ללמוד שיפסול מחשבה בהולכת הדם מהולכת אברים. כיון שבהולכת אברים גופייהו לא פסול מחשבה. ועל כרחין כטעם ראשון דיליף בקל וחומר מקבלה: ז) ואמנם במשנה סוף פ"א דזבחים פליגי רבנן ור' שמעון דלר' שמעון לא פסול מחשבה בהולכה משום דהוי עבודה שאפשר לבטלה שוחט בצד המזבח וזורק ובגמ' פליגי אליבא דר' שמעון אי פסול מכל מקום בזר. ויש לפרש כמו שכתבתי דפסול בזר כמו הולכת אברים לכבש. ומחשבה לא פסול דאמרינן דיו ולרבנן פסול מחשבה דקל וחומר מקבלה. ומוכח לרבנן דקיימא לן כוואייהו דדם שמצוותו עליו וחיוב עליו והוליכו כדי לזורקו חשיב הולכה גופה עבודה כדברי הרמב"ן הנ"ל. ובאמת בגמ' לענין פסול מחשבה משום דאפיק רחמנא בלשון הולכה והוא כדברי רש"י. העירני לזה בני ר' שמואל שיחי' ומכל מקום הרמב"ן כתב להדיא דיליף שצריך כהונה מקל וחומר דקבלה. והוא כמו שכתבתי. ודברי הרמב"ן בקל וחומר צריך עיון מש"ס הנ"ל דאיכא פירכא דמה להנך שאי אפשר לבטל.

אבל זה עבודה שאפשר לבטל מנלן דבעי כהונה. ומכל מקום במה שכתב רמב"ן דמסברא עבודה הוא. אין קושיא עליו מגמ'. ובלאו הכי אין לדחות דברי רמב"ן בשביל קושיא] הכי נמי ההכנסה דבגד לכבסו היא גופה מצוה: ח) ובזה מיושב קושיית הנמק"י על הר"ן בפרק ב' דמציעא במ"ש דלקיחת האבידה עצמה מצוה שמתעסק כדי להשיבו. והקשה הנמק"י דדמי לעקירת הלולב מן המחובר דלא הוי מצוה רק מכשירין. ולפי מה שכתבתי לק"מ דאבידה מצוותה עלי' להשיבה, מה שאין כן לולב שאין המצוה ליקח לולב זה דווקא. ובאבידה שמצוותה עלי' ועל כן צריך ללוקחה כדי להשיבה הוי הלקיחה עצמה מצוה: ט) וזה כוונת פסקי תוס' זבחים דשבירת עצם ליקח ממנה המוח לאוכלו הוי מצוה כיון שאי אפשר לאכול המוח אלא אם כן שיבר העצם. ואינו מובן דכהן שחותך יבלתו כדי לעבוד עבודה אי אפשר לו לעבוד עבודה בלא חתיכת יבלתו. אך הוא הדבר דקדשים שמצוה על המוח לאוכלו. וכיון שאי אפשר בלא שבירה הוי השבירה מצוה. אבל עבודה אין המצוה בכהן זה דווקא. ואם הי' שם כהן אחר לא הי' צריך לחתוך היבלת על כן אין חתיכת היבלת מצוה: י) ובמה שכתבתי נראה לי לדחות מה שכתב הרשב"ש בתשובה דנשבע שלא יעלה לארץ ישראל לא חשוב נשבע לבטל את המצוה. דאין המצוה העלי' רק הישיבה והעלי' מכשירין. והביא מהא דמפורש במשנה נדרים (דף ט"ז.) נשבע לבטל את המצוה סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל. ובגמרא שם מפרש הא דסוכה שאיני עושה דאמר שבועה שלא אשב בסוכה. משמע שאם נשבע שלא יעשה סוכה לא חשוב נשבע לבטל ומשום דמצוה הישיבה והעשי' מכשירין. הכי נמי בעלי' לארץ ישראל עכ"ד. ולפי מה שכתבתי אין הנידון דומה לראי'. דסוכה אין המצוה לישב בסוכה זו דווקא. ואילו הי' לו סוכה אחרת לא הי' מחוייב לעשות סוכה זו אין העשי' מצוה.

מה שאין כן בעלי' לארץ ישראל שאי אפשר לישב בארץ ישראל אלא אם כן יעלה. אם כן העלי' גופה מצוה: יא) ותלמיד אחד העיר מתשו' לרמב"ן סי' רע"ב באחד שנשבע לחמיו בעת הנשואין שידור במקומו אם חשיב לבטל את המצוה. כי צריך לעמוד במקום אביו ואמו לשמשם. והשיב דנשואי אשה קודמים לכיבוד אב. והוא לא רצה ליתנה לו אלא אם כן ידור במקומו. ועוד שמדעת אביו ואמו נשבע ואב שמחל על כבודו כבודו מחול. והובא בש"ע סי' רל"ט סעי' ח'. ולמה לא כתב משום דאין עצם המצוה רק השימוש ולא הדירה במקומם. אלא ודאי לית להו הא דרשב"ש וכמו שכתבתי: יב) ובמה שכתבתי ניחא ליישב ש"ס מנחות (דף ע'.) בעי ר' אבהו שבולת שמרחה בכרי ושתלה וקרא עלי' שם במחובר מהו כיון דמרחה טבלה לה כי קרא עלי' שם קדשה לה או דילמא כיון דשתלה פקע פקע טיבלא מינה. ואמרי לי' רבנן לאביי אם כן מצינו תרומה במחובר לקרקע ותנן לא מצינו תרומה במחובר לקרקע. א"ל כי תניא ההיא לענין מחוייבי מיתה וחומש דאי תליש ואכיל תלוש הוא ואי גחין ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם פרש"י ולא הוי אכילה. טובא מהא דפרק אלו נערות (דף ל"א.) אפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל. ודוחק לחלק דווקא לשחות ולתלוש מן המחובר לאו אורחי': יג) עוד צריך להבין דברי ספרי פ' קרח דיליף נט"י לתרומה מקידוש ידים ורגלים. דאכילת תרומה נמי עבודה. ומה שאין צריך ליטול הרגלים משום דלעבודה צריך הרגלים גם כן דכתיב לעמוד ולשרת אבל לאכילת תרומה אין צריך רק הידים. וקשה ידים נמי אין צריך דאי בעי גחין ואכיל כהא דאלו נערות. ועוד מה זה ענין לעבודה. דהעבודה בתרומה האכילה.. וההגעה בידיו לפיו הוא רק מכשירין: יד) אך לפי דרכינו יתיישב בטוב טעם. דוודאי אין דרך לשתות ולאכול. ואי אפשר להכחיש המוחש. אך מכל מקום כיון דהאכילה גופה כי אורחי'.

מה בכך שהגעה לפיו לאו כי אורחי' כיון שהאכילה גופה כי אורחה חייב. והיינו הא דאלו נערות. אך בקיום מצוות אכילת תרומה כיון שאי אפשר לאכול בלא הגעה לפיו הוי ההגעה לפיו מצוה. שהרי מחוייב להגיעה לפיו כדי שיאכלנה. והוא דומה להולכה בקדשים. ועל כן צריך לקדש ידיו כמו הולכה בקדשים דבלא קידוש ידים ורגלים פסולה: טו) ויש לומר עוד שאם ישחה ויאכל לא יקיים כלל המצוה. ודומה להילוך הדם שלא ברגל דלאו שמה הולכה והקרבן פסול. דכיון דהגעת הדם עד המזבח עבודה. והוא עשאה שלא כדרך עבודה נפסל כל הקרבן. הכי נמי בתרומה דנקרא עבודה והגעה לפיו גם כן עבודה. אם ההגעה לאו כי אורחי' לא קיים מצוות ועבודת אכילת תרומה כלל. ואפילו ר' שמעון לא פליג אלא משום דאפשר לבטלה דשוחט בצד המזבח וזורק. אבל בחטאות הפנימיות אף ר' שמעון מודה דמועיל מחשבה ועבודה הוא. ולא אמרינן דהוי רק מכשירי זריקה. הכי נמי בתרומה כיון דהגעה לפיו אי אפשר לבטלה. ההגעה לפיו מצוה ועבודה הוא: טז) ובזה יתבאר הסוגיא דמנחות (דף ע'.) ה דסבירא לי' להש"ס דלא מחייב זר באכילת תרומה אלא באכילה שכיוצא בה בכהן מצוה ועבודה הוא. אבל בגחין ואכיל שבכהן לאו מצוה כנ"ל אין זר חייב עלי' ): יז) ואין להקשות מה מקשה הש"ס כתובות (דף ל':) אדאביי דאמר זר שאכל תרומה לר' נחוניא פטור מממון דמיתה בידי שמים כי כרת. והא מעידנא דאגבהה קניא ומתחייב בנפשי' לא הוי עד דאכיל לי' ותירץ בתירוצים שונים. הא בפשיטות יש לומר דבזה נאמר הגבהה צורך אכילה. ואי דאי בעי גחין ואכיל. הא בתרומה גחין ואכיל פטור. לק"מ לפסק רמב"ם וטוש"ע כלישנא בתרא כיון דאי בעי לאהדורי' מיהדר לא אמרינן בי' קילב"מ. ואדרבא מרמב"ם וטוש"ע יש ראי' לדברינו. שהם פסקו הא דהגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי שבת.

והקשה הרה"מ דנימא עקירה צורך הנחה. ובגמ' משני דבן עזאי הוא דאמר מהלך כעומד. או דמיירי בעמד לפוש קודם שהוציא. ולמה דקיימא לן דלא כבן עזאי הו"ל להביא האוקימתא שעמד לפוש. ותירץ הה"מ דהגמ' קאי ללישנא קמא דאי אפשר לעקירה בלא הנחה אבל לל"ב דאי בעי לאהדורי לא מצי למיהדר במעביר לא שייך זה. והדבר יפלא דהוא גופא קשיא כיון דסוגיא דשמעתא כל"ק למה פסקו כל"ב. אך למה שכתבתי ניחא משום דסוגיא דזר שאכל תרומה דמקשה אאביי שכבר נתחייב בגניבה על כורחין קאי כלישנא בתרא וכמו שכתבתי: יח) נחזור לענינינו דמצוות אכילת תרומה מתחלת משעת הגבהה. ואם ההגבהה לא הי' כתקנה לא קיים המצוה כלל. וכמו אם הוליך הדם שלא ברגל הקרבן פסול. משום דמצוה על הדם לזורקו ועל כן החיוב להוליכו ואם עשה הולכה שלא כראוי פסול. הכי נמי בתרומה שהוא חובת התרומה ועל כן החיוב להגיעה לפיו. ואם הי' שלא כראוי לא קיים המצוה. והוא הדין באכילת פסח וקדשים שמצוותם עליהם. יט) והנה בשלהי (פסחים דף ק"כ:) אמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר חצות לראב"ע לא יצא ידי חובתו פשיטא כיון דאיתקש לפסח כפסח דמי מהו דתימא הא אפקא קרא מהקישא קמשמע לן דכי אהדרא קרא למילתא קמייתא אהדרי'. וכיון דמצה איתקש אכילתו לאכילת הפסח נראה שגם מצוות אכילת מצה מתחלת בשעת הגבהה. וזה מה שרצינו לבאר כ) ובזה נראה לי ליישב הירושלמי פסחים פרק כל שעה דפוסל מצה גזולה משום מצוה הבאה בעבירה. והריטב"א סוכה (ל"ה) דחה הירושלמי מהלכה. דכיון דלעסה קניי' בשינוי. אך לפי מה שכתבתי דמשעת הגבהה מתחיל המצוה והגבהה היתה בעבירה. פסק הירושלמי ברור. נמצא כי מהירושלמי הזה ראי' לכל דברינו:

כא) ובזה ניחא נמי סוגיא דראש השנה (דף כ"ח.) שלחו לי' לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא פשיטא היינו הך מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל אבל הכא זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא קמשמע לן. פרש"י דבמצה נהנה באכילתו הלכך לאו מתעסק הוא. שהרי אף לענין חיוב חטאת אמרינן המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה. קמשמע לן. דאף על גב דמתעסק הוא יצא דמצוות אין צריכות כוונה עיין שם. וקשה לי דנהי דסבירא לי' דאין צריך כוונה. מכל מקום היכי אמר זאת אומרת דמדשלחו לי' לאבוה דשמואל שמעינן הכי. כיון דודאי איכא לפלוגי בינייהו בסברא מעליא כפרש"י. ועיין בפני יהושע שכתב דאונס גרוע ממתעסק שגם בחלבים ועריות פטור. ואין, דבריו מחוורים דהא דפטור בחלבים ועריות דאונס רחמנא פטרי' אבל למה יגרע מצוותו בזה. וגם אינו מובן איך נרמז פרש"י בדברי הגמ' אכול מצה אמר רחמנא. אבל לפי מה שכתבתי דמצוה מתחלת משעת הגבהה ובהגבהה לא נהנה ושפיר מוכח מצוות אין צריכות כוונה. וקאמר מהו דתימא אכול מצה אמר רחמנא שאין המצוה רק האכילה. והוא כעין מהו דתימא במימרא דרבא פסחים (דף ק"כ:) אכל מצה בזמן הזה לראב"ע מהו דתימא הא אפקי' קרא מהקישא דלא איתקש לפסח. ושוב אין המצוה רק האכילה. קמשמע לן דבאמת סבירא לי' לרבא דאיתקש לפסח דלמילתא קמייתא אהדרי'. ואם כן המצוה גם הגבהה כמו בפסח. ושפיר מוכח מהא דשלחו לאבוה דשמואל מצוות אין צריכות כוונה: כב) נשוב למה שהתחלנו בענין ברכת על באכילת פסח מצה ומרור. דהנה בלולב מברכין בעל משום דמעידנא דאגבהי' נפיק בי'. והיינו דאי אפשר לברך עליו קודם שהמצוה בידו. וכשהוא בידו כבר יצא בו. והכי נמי במצה ומרור ופסח שאי אפשר לברך עליהם קודם שהם בידו וכבר התחיל המצוה בהגבהה.

והברכה סובבת גם על הגבהה שכבר הגביה על כן מברכין בעל דמשמע לשעבר ומשמע להבא כסוגיא דפסחים גבי ביעור חמץ: סימן תקלו. לכבוד קהל עדת ישרון דאמבראווע הן המ"ץ ר"מ מקהלתכם בא אלי בקובלנא רבה כי קיפחו את פרנסתו וגרעו לו ממשכורתו הקבוע לו ועוד שאר דברים. והכל מחמת שאסר את המאשין מצות. הנני להודיעכם כי רע בעיני הדבר מאד. הן גוף ההיתר של המאשין מצות הן מה שרדפו את המו"ץ עבור שאסר. והנה גוף המאשין מצות ידוע לכל כי כל גדולי וצדיקי מדינתינו נ"ע הם אדמו"ר הגאון הקדוש מהרי"מ זצ"ל והגאון הקדוש מהר"א, זצ"ל מטשעכנאווי והגאון הצדיק מהרי"י זלה"ה מקוטנא אסרום בהחלט [וגם גאוני צדיקי גאליצייא כמו הרב הגאון הקדוש מסאנדץ זצ"ל וכו' אסרום] וידוע כמה הרעיש אדמו"ר זצ"ל מגור על המתירין [לא רציתי לפרש הדברים משום כבוד המתירין שוכני עפר] עתה מאן ספון להתיר מה שאסרו המה אף אם הי' המתירין רוב. הלא ריש פרק ר"א דמילה במקומו של ר"א היו כורתין עצים לעשות פחמין בשבת אף שחכמים רוב והלכה כמותם. מכל מקום היתר גמור הי' להם (ושם בגמרא מפורש כמה שכר טוב הי' להם] ומינה דייק הר"ן בפרק מקום שנהגו דכל שכן כל שנהגו איסור כדברי האוסר הרי הוא כאילו קיבלו עליהם לנהוג אותו איסור עליהם ועל כל הנלוים עליהם יעיין שם. ועל כן המאשין מצות שנתפשט במדינתינו איסור על פי כל גדולי מדינתינו איסור גמור וחמור הוא לנו כמו שהי' היתר גמור הכרתת עצים וכו' אף שהלכה להיפוך. כמו כן איסור גמור לנו אם הי' הלכה כמתירין. וכל שכן שיש לנו לתפוס שהלכה כאוסרין כי המה הרוב והגדולים בחכמה וביראה. מעתה מי שיאמר שיתיר בעיר אחת כי מתיירא שאם לא יתיר להם יבאו מקצת אנשים לחמור מזה. אין ממש בדבריו. אף אם הי' מקום לחוש לזה.

וכי אומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך מאחר שאיסור גמור וחמור הוא לנו. והמתנצלים להתיר משום שינוי איכות המאשין מאשר הי' אז. הבל יפצה פיהם ואין בדבריהם ממש מכמה טעמים. ואם בשגגה התירו ויחזרו בהם ה' הטוב יסלח להם. ועל כן המו"ץ שעמד בפרץ לבטל מנהג הרע הזה וקינא למצוות השי"ת. בדין הוא שיטול שכרו בזה ובבא. כל שכן שלא יקופח פרנסתו על ידי זה. וכי זה יהי' משפט המקנאים. על כן אני מזהיר אתכם מאד שתחזירו הכנסת הרב המו"ץ הנ"ל לכמו שהי'. ואת המנהג הרע מהמאשין מצות תבטלו ונכפר לכם על העבר ושכר גדול תקבלו משמים על העתיד. זולת זה דברי ריבות שבינו לבין המו"ץ האחר איני מכניס עצמי כי שמוע בין אחיכם כתיב. אך זאת אני מזהיר אתכם כנ"ל. ומי שיכניס עצמו להחזיר פרנסתו יזכה אתו עמו על אשר עמד בפרץ והי' בזה שלום וברכה כנפשכם ונפש הדו"ש כולכם: הק' אברהם. סימן

תקלז

ב"ה שנת תרס"ח לפ"ק

להרה"צ כו' מו"ה יחזקאל הכהן זצ"ל מרדאמסק:

שמעתי ותרגז בטני כי נתעורר מחדש לעשות מצות על מאשין. וכבר התעוררו הגאונים הצדיקים האמתים ה"ה כבוד אדמו"ר זצ"ל מגור והגאון הקדוש זצללה"ה מסאנדז והגאון הקדוש זצללה"ה מטשעכנאווי לאסור אותם בהחלט יען כי טומאתם בשוליהם ותחתיהם תעמוד הבהרת כי חמץ המה. ועוד כמה גדולים וצדיקים שאסרו אותם. וכבר מאיזה שנים התחילו כן בעירכם ונתבטלה תיכף. ועתה נתעורר מחדש. וחסידים הלכו אל הרב דקהלתכם ואמר שאינו רוצה להתערב לא לאיסור ולא להיתר. אך הראה להם מכתב מהרב המתיר הוא הרב מבערזאן שהתיר גם מצות אלו. אך מה יועיל זה בהיתירו. הכי גדול הוא מהרב מלעמבערג ר' יוסף שאול ז"ל שהתירם. ועם כל זה לאשר גדולים הנ"ל אשר קטנם עבה ממתניו בתורה וביראת שמים אסרום בהחלט נתבטלה דעתו. וידוע כמה הרעיש אדמו"ר זצ"ל מגור על מצות אלו. ואמר שהמתירים ניכר ממעשיהם שחפצם לנשל מכל מצוה מעט מעט וכוונתם לעקור את הכל. עתה מה יוסיף הרב מבערזאן בהתירו. ומה יערוץ הזבוב בשריקות קולו בין הכפירים וכבר קבלו במדינתינו דעת האוסרים והוא במדינתינו איסור תורה ממש. לזאת אנו מחוייבין לעמוד בפרץ. בפרט בדור הזה אם נניח להקל באיסורים ואף באיסור חמץ ראש תורתנו הקדושה ירומו יד. והיא כעין ערקתא דמסאני יען הוא גזירה ונוגע לכלל. ומה לי גזירה מעכו"ם ומה לי מרשעי ישראל מרימים יד במצוות. לזאת מבוקשני כי כבודו ילך לבית הכנסת ולבית המדרש ויפרסם איסורם ברבים. ויהא רעוא דתיתי בשורתא טבא מיהודאי דלא יעידון מאורייתא ויחוג החג הבא עלינו לטובה בקדושה וטהרה וינצל ממשהו חמץ כנפשו ונפש הדוש"ת:

הק' אברהם.

סימן תקלח

ב"ה יום א' קרח

שוכט"ס לכבוד אאמו"ר הרב הגאון החסיד המפורסם נ"י עה"י פה"ד כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י:

א) מכתבך הגיעני. ואשר הקשית בתוס' קידושין (דף ל"ז:) שכתבו שעל כן לא עשו במדבר אלא פסח אחד על פי הדיבור. משום שרובם ערלים היו. ועל זה הקשית דמכל מקום יעשו המיעוט. דבפסחים (דף פ.) משמע דווקא רובם זבים ומיעוטם טמאי מתים אינם עושין בראשון ולא בשני אבל מיעוטם טהורים הטהורים עושים עכ"ד:

ב) וראיתי במהרי"ט בחי' שעמד בזה קצת באופן אחר. דמהתם משמע שהזבים אינם נחשבים במנין רוב כמו אותם שהיו בדרך רחוקה. ועל זה תירץ מהרי"ט דהכא הם עצמם לא הי' ערלים רק בניהם. וכיון דבעצמותם חזיין נחשבים במנין ומעכבים על המיעוט שלא יהיו נקראים קהל:

ג) ודבריו תמוהים לי בתרתי. האחד מה שכתב דמילת בניהם הי' מעכב על האבות. כיון שאין יכולים למולם מחשש סכנה אין מילתם מעכב על האב דהמול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו כתיב וכדאיתא שם ביבמות (דף ע"א) לענין חלצתו חמה הב' עיקר קושייתו שכתב דמהתם מוכח שהזבים אינם נחשבים במנין הרוב. נהפוך הוא. דאם כן אף הטמאי מתים המיעוט יעשו לרב. ואם כוונתו אליבא דשמואל. למה לא הקשה לרב דמשמע כשהם טהורים עושים אף דזבים נחשבים במניין:

ד) ואין לומר דלרבותא דשמואל נקט דאפי' כשהמיעוט טמאי מתים עושים. ולעולם לרב אפי' המיעוט טהורים אינם עושים. דליתא דשם בעמוד ב' היו שלישתן זבים שלישתן טמאי מתים שלישתן טהורים אותן טמא מתים אינם עושין לא הראשון ולא השני ובתוס' שם דאליבא דרב אתי עיין שם. ועל כרחין הטהורים אף שהם מיעוט עושים. דאי אפי' הטהורים אינם עושים. אם כן הרי הטומאת מת מעכבת על רוב ציבור מלעשות הפסח וידחה הטומאה. ואף הטמאי מתים יעשו. גם הלשון מורה שהטהורים עושים. וגדולה מזה בתוס' יומא (דף נ"א.) שאם הי' כל ישראל זבים חוץ מאדם אחד או שנים. עושה הפסח אפי' בשבת:

ה) ובאמת כי מצד הסברא הדבר מרפס איגרי ובתורה כתיב ושחטו כל קהל עדת ישראל וקרבן ציבור הוא. ואיך ישחוט אדם אחד או שנים דלאו קהל הוא כלל אפי' לסברת מהרי"ט דאין הזבים נחשבים. מכל מקום הלא בעצמותו לאו קהל הוא אדם אחד או שנים: