שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 18

ובזה שמעתי דלא נהיג כוותי' במקומות הגדולים. שאי אפשר להשיג מקום להתפלל אם יצטרכו לדקדק שלא יהי' בית דירה למעלה: ג) אך באמת חילוק גדול ביניהם דבישראל דר עם ביתו אין חשש רק אם יתפלל בשעה שמשים שלום ביניהם למעלה, ואף בזה לכאורה אינו מובן, דמה טינוף יש בתשמיש, רק שהם עצמם אסורים אז לדבר דברי תורה משום נגיעות ערוה. אבל למה יחשב מקום שאינו ראוי להתפלל: ד) ונראה דסברת הט"ז שהרי אסור לשמש בבית שיש שם ספרים וכל שכן שאסור בבית שמדברים שם דברי תורה. מכל מקום אינו אלא חשש בעלמא כנ"ל. אבל בית נכרי שכל נכרי יש לו ע"ז על שלחנו. וזה מפורש בש"ע שע"ז מפסקת. וכן בדן שהרי מרע"ה לא התפלל במצרים יען היתה מלאה גלולים. כל שכן בית שיש שם ע"ז. על כן דבריו נכונים וברורים: הק' אברהם סימן לג. לק"ק קאצק. בדבר הבית הכנסת אשר רוצים להעמיד סמוך לה עזרת נשים ורוצים לפתוח חלונות מבית הכנסת אל עזרת נשים, או להגביה העזרת נשים עד תצי חלון מבית הכנסת שיאור להם מבית הכנסת. אי שפיר דמי למיעבד הכי. או לא: א) תשובה. הנה על צד הראשון יש איסור משום נתיצת אבן בבית הכנסת. ועל צד הב' יש איסור מחמת סתימת החלון של בית הכנסת. וזה החלי לבאר דין זה בעזה"י: ב) הנה הט"ז סימן קנ"א סק"ג כתב דהא דכתב הרמ"א בסימן קנ"ב דסותר על מנת לבנות שרי. היינו ברוצה למלאות מקום הנתיצה יעיי"יש. כוונתו נראה לפי דברי המרדכי דההיא נתיצה בנין מקרי. היינו מדחזינן דחייב בשבת בסותר על מנת לבנות דחשוב מתקן ולא מקלקל. אם כן אין איסור בבית הכנסת, והנה בשבת אינו חייב אלא בסותר על מנת לבנות במקומו. ועל כן אם אינו ממלא מקום הנתיצה חשיב מה שנותץ ואינו ממלא קלקול. אחרי שאינו בונה במקום שנתץ ודו"ק: נ) ובאלי' רבה חולק עליו.

וראייתו מדברי הרמב"ם שכתב דאינו חייב אלא דרך השחתה דוקא והרב פרמ"ג רוצה ליישבו דהרמב"ם אינו ממעט אלא סותר על מנת לתקן והיינו בממלא יעיי"ש, ולענ"ד נראין דברי האלי' רבה. וראי' מדברי רמ"א לקמן סימן קנ"ב אהא דאין סותרין בית הכנסת כדי לבנות בית הכנסת אחר אלא בונין האחר תחלה. דהוא הדין בונה כותל א' להרחיבו נמי דינא הכי. ומשמע דגם בזה אין איסור רק משום פשיעותא אף שאינו בונה במקומו וכן משמע מתוס' שהי' מוסיפין על העזרות וירושלים ומבואר בתוס' שבועות (דף י"ד:) ד"ה אמטי. דאי אפשר לקדש אלא תוך חומה, ועל כן הי' סותרין הישנה עד כאן תורף דבריהם הרי דאף לבנות שלא במקומו מותר ועוד ראיה מדבי הרמב"ם פ"ו מה' מלכים בקציצת אילן מאכל דאם הוא מכחיש אילנות אחרים או שדות אחרים שמותר דלא מקרי השחתה ואם כן הכא נמי כיון שהרמב"ם וסמ"ג כתבו להדיא איסור רק דרך השחתה. וכיון שצריך לדבר אחר כמו לשטענדער וכדומה הרי אין זה דרך השחתה ומותר: ד) אולם הדבר ברור אף לשיטת האלי' רבה אין היתר אלא בצריך לדבר הקדש דכהאי גוונא לא חשיב מקלקל. מה שאין כן בנידון דידן שצריך לחלון בעזרת נשים. והנשים אינם מצטרפות לדבר שבקדושה ועיין במג"א. ואף שיכולות לענות מכל מקום אינם מחויבים בדבר. גם לא חשיב בית הכנסת ואפילו מאה כחד דמיין עיין ריש פרק כיצד מברכין. ואין בו משום קדושה. ועל כל פנים לאו כקדושת בית הכנסת. ובכהאי גוונא ודאי חשיב השחתה לבית הכנסת. כיון שאין צריך להקדש בית הכנסת. כמו השורף עצי הקדש דאף שצריך להם לוקה משום לא תעשון כו' וזה ברור: ו) אולם יש להמציא היתר על ידי מכירה. היינו למכור מקום הכותל שצריך לנותצו לצורך חולין. דכיון שאחר מכירת בית הכנסת מותר להשתמש בו כל מה שירצה חוץ מארבעה דברים. ועל כרחך שפקעה קדושתו.

ושוב אין איסור בנתיצה: ז) וקצת יש לעיין בזה לפי דברי רש"י בפ' בני העיר בהא דאמרינן לא שנו אלא שלא מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר. ופירש"י לא שנו דבית הכנסת בקדושתו עומד ביד לוקח. משמע דמשום דאסור לעשות בה ד' דברים מקרי בקדושתו עומד וממילא אסור לנתוץ. ומכל מקום יש עצה לזה למוכרו על ידי ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר ועיין בש"ע או"ח סימן קנ"ג דכל שמוכרים ז' טובי עיר בפרהסיא מקרי במעמד אנשי העיר ועיין מג"א ס"ק י"ז בשם מ"ב. ועיין בתשו' חת"ס חאו"ח סימן מ' בכלי קודש שהם תשמישי קדושה לתתם לצורף לעשות מהם עשת אסור משום לא תעשון כו' ועל ידי מכירה מותר שיוצאין לחולין עיין שם היטב. ומדבריו שם בתשו' משמע שמתיר על ידי חילול במעות אף בלא מכירה. על כן נראה בנידון דידן למוכרו: ח) אך יש לעיין דאם מקום החומה שרוצים לנותצה אינו שוה כלום לא חל עליהם שם מכר כמבואר בתוס' גיטין (דף מ"ג:) ד"ה מי בתי' הב' דעבד שאינו שוה כלום אינו מכור יע"ש. גם יש להביא ראי' מדברי הרמב"ם הלכות מעשר שני פ"ה הלכה ו' דמחלל מעשר שני ביותר משויו לא קנה מעשר רק בכדי דמיו. ואם כן בנידון דידן אם אינו שוה כלום לא יתפסו הדמים בקדושה כלל. ואף לדעת החת"ס דמהני חילול אם אינו שוה כלום לא יועיל חילול כנ"ל [והא דבהקדש אם פודהו ביותר משויו כל הדמים קדוש. היינו משום דיכול להקדישם אף בלא חילול, מה שאין כן במעשר דהאומר הרי זה מעשר אין דבריו כלום. ואם כן הכא אף אם נאמר דהמקדיש מעות לבית הכנסת הזמנה מילתא כאביי. מכל מקום האבנים בבית הכנסת לא נתחללו בכך. וכל שכן דקיימא לן כרבא דאמר הזמנה לאו מילתא]: ט) ע"כ נבקש היתר לפי הצד השני. היינו לבנות העזרת נשים עד חצי חלון בית הכנסת, ונאמר דאף שסותמין קצת מהחלון אין איסור אם הוא מרצון בני העיר.

ואין בסתימת החלון משום איסור איבוד וסתירת בית הכנסת. וראי' לזה דהא בע"ז (דף י"ג:) ההורג בהמת קדשים עובר משום לא תעשון. ואם כן קשה המטיל מום בקדשים ילקה ג"כ דהא מפסיד קדשים מוכח מזה דאין איסור אלא בנתיצה ממש שמפסיד צורתו. וכן הורג הבהמה אבל במקלקלו לבד אין איסור לא תעשון כו'. וכל שכן בזה שסותם קצת חלון: י) ועוד ראי' להתיר מהא דכתב המג"א סימן ק"נ סק"ד דאם לא החזיקו הקהל בחלונות מותר היחיד לבנות כנגדן. שמע מינה שאין איסור בזה. דאם לא כן מה מועיל מה שלא החזיקו הקהל. סוף סוף הוא מפסיד לבית הכנסת ואסור ודו"ק: יא) עוד נראה דחלונות שלנו אין בסתירתן סותר בית הכנסת. דקיימא לן בשבת (דף קמ"ו.) כל פתח שאין עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח ולא מקרי בונה. והוא הדין הסותם נקב כזה לא מקרי סותר וקל להבין. ועיין בשבת (דף ק"ב:) בעושה נקב בלול של תרנגולים רב אמר חייב משום בונה (משום דעשוי להכניס אויר ולהוציא הבלא כדאיתא שם קמ"ו] ושם אמרינן בהא קאמר רב משום דדמי לבנין ועבידא לאוירא. ופרש"י שאף בבנין הבתים עושין נקבים לאויר כדקאמרי ועבדי לאוירא חורין וחלונות. משמע דחלון נקרא גם כן בנין משום דעשוי להכניס אויר ולהוציא הבל הבית. מה שאין כן בחלונות שלנו שמכוסים בזכוכית ואינם עשוים להכניס ולהוציא שאינם אלא לאורה והוא להכניס בלבד אין בהחלון משום בנין. והוא הדין שאין משום סותר בית הכנסת ודו"ק היטב: יב) ועוד נראה לי טעם להתיר ואקדים לזה מה שנ"ל לפרש בבן קמצר יומא (דף ל"ח) שהי' כותב שם בן ד' אותיות כאחד. ולכאורה מה מעליותא בזה ונראה לי לפרש על דרך הפשוט דהנה איתא בתשו' גינת וורדים דשם הקודש צריך לכותבו כסדרן. ואם כתב שלא כסדרן פסול. וצריך לומר דגם בבת אחת חשוב כסדרן.

וכן משמע ביומא (דף נ"ז.) דמקשה הש"ס הא קיהיב למעלה דשעיר מקמי מטה דפר כו'. ולא מקשה בפשיטות דבעינן דם פר תחילה ולא בבת אחת. משמע דבבת אחת לית לן בה: יג) והנה בכותב שם הוי' ב"ה משכותב חצי שם הראשון נתקדש. כמבואר בשבועות, העדות דהכותב י"ד מידו"ד אינו נמחק. ומבואר ברמב"ם פ"ו מיסודי התורה הלכה ב'. ומשום די"ד הוא שם בפני עצמו. ונראה דאחר שכתב הו' ולא כתב הה' אחרונה אינו שם דשלשה אותיות אינו שם בשום מקום וכיון שהו' היא בסמוך מהה' ראשונה ונראה תיבה אחת. שוב אחר כך אף הי"ד אינו שם. ואם כן קשה האיך מצאנו ידינו ורגלינו בכתיבת השם הוי' ב"ה דהא בכתיבת הו' הוא מוחק השם. ואף שהיא על מנת לתקן. הא קיימא לן בשם שנכתב בקדושה אף על מנת לתקן אסור. אמנם באמת לא קשה מידי דהא הב"י מחלק בין אבני מזבח שקצצום וגנזום בית חשמונאי משום דאי אפשר בענין אחר. והיינו טעמא דעזרות דסותר על מנת לתקן. והכא נמי אי אפשר בענין אחר דאי אפשר לכתוב חצי שם האחרון תחילה דשלא כסדרן פסול לפי דברי הגינת וורדים הנ"ל. והשתא היינו מעליותא דבן קמצר שהי' יודע לכתוב בבת אחת ולא הי' צריך למחוק השם: יד) אולם כל זה לפי דעת הגינת וורדים הנ"ל אבל אנן לא קיימא לן הכי. וכן תפסו האחרונים במושלם. ואם כן האיך מותר לכתוב כסדרן כיון דאפשר לכתוב חצי האחרון תחילה שוב הוה כמוחק כנ"ל. וצריך לומר משום דלא עביד מעשה בגוף השם ולא מיכוון למחוק שרי. והוא הדין בנידון דידן שאינו עושה מעשה בגוף בית הכנסת רק בעזרת נשים וממילא נסתם החלון וכל איסורי' דהיינו מוחק ונותץ מלא תעשון נפקא. ולפי מה שכתבתי שמותר לסתום החלון על ידי העמדת עזרת נשים.

שוב נוכל להתיר לפתוח חלונות למטה דחשיב צורך בית הכנסת מה שאין צריך לסתום החלונות למעלה אולם על זה לחוד אין לסמוך רק על ידי מכירה כנ"ל טו) סיומא דפיסקא אם הלבנים או האבמים שוים אפילו פרוטה א' ימכרו ליחיד על ידי טובי העיר בפרסום אנשי העיר ואחר כך יהא מותר לחולצן. ובאם אינם שוים כלום אין להתיר רק לבנות עד חצי החלון של הבית הכנסת כנ"ל: הק' אברהם. [א"ה תשובה זו כתב כ"ק אאדמו"ר זצלה"ה עוד בילדותו בקאצק ומאז לא עיין בה]: סימן לד תשובה לק"ק לוביטש והשאלה נכרת מתוך התשובה א) נבאר אם הנותץ אבן מבית הכנסת לצורך מצוה אם חשיב שאינו דרך השחתה ומותר. או לא מיעט הרמב"ם אלא סותר על מנת לבנות: הנה הרמב"ם פ"ו מהלכות יסודי התורה הלכה ז' הסותר אבן אחת דרך השחתה מן המזבח לוקה. וכן השורף עצי הקדש דרך השחתה לוקה עד כאן לשונו. וצריכין להבין מנא לי' לרמב"ם דאין הלאו רק דרך השחתה. ונראה שלמד זה מהא דזבחים (דף צ"ה.) אמר ריש לקיש מעיל שנטמא מכניסו פחות מג' על ג' ומכבסו משום שנאמר לא יקרע. וקשה מאי אריא מעיל אפילו שאר בגדי כהונה נמי דאית בהו לאו דלא תעשון. דודאי הקורע עובר כמו שורף וכמו שהוכיח ביראים מצוה ט' מהא דסנהדרין (דף נ"ו) דבריז מיברז בשם היינו העושה נקב עובר בלא תעשון. דהחותך עובר. והא דצריך מעיל לאו דלא יקרע. היינו דמשום דלא תעשון אינו עובר אלא אם כן ביטלו מתורת בגד שקרע רובו. דומיא דברזי' מיברז שנקב אות בשם וביטל בכך כל השם. אבל משום לא יקרע איזה שיעור שקרע ממנו או שיקרע פי המעיל לבד חייב.

אבל בקריעה דבגד שנטמא שצריך לקרוע רוב הבגד שיתבטל מתורת בגד הא אית בי' לאו דלא תעשון ועל כרחך לומר משום דאינו דרך השחתה לית בי' משום לא תעשון על כן דוקא במעיל משום דאית בי' לאו בגופי' לא יקרע ואפילו אינו דרך השחתה עובר. ועיין ספר קרבן חגיגה הובא במל"מ פ"ט מהל' כלי המקדש הלכה ג'. ואם כן מוכח מזה דלצורך מצוה לא חשיב דרך השחתה: ב) אך נראה דיש לדחות ראי' זו. דהנה בתוס' שם ד"ה מכניסו כתבו אפילו למאן דאמר ביאה במקצת שמה ביאה שאני בגד הואיל ויכול לחתכו לא חשיב כאילו נכנס כולו, והנה יש לישב דקו' התוס' מביאה במקצת הוא רק לרב אושעיא אליבא דעולא אמר ר"ל שם דחייב כרת על ביאה במקצת כמו על ביאת כולו על כן גם בבגדים חייב מלקות על ביאה במקצת כמו על ביאת כולו. ואין עשה דכיבוס דוחה לא תעשה שבמקדש. ועוד דלא הוה בעידנא. אבל לרבינא אליבא דר"ל דלמלקות איתמר. דין ביאה במקצת מביאת כולה. ממילא בכלים דעל כולו חייב מלקות. ביאת מקצת גם מלקות אין בו. רק איסור בעלמא כעין חצי שיעור. וחלב טמאה. שכתב הרמב"ם שדינו כמו חצי שיעור. ושוב עשה דכיבוס דוחה אותו דחצי שיעור דרק איסורא בעלמא הא קיל מעשה כמ"ש תוס' שבועות (דף כ"ג:) ד"ה דמוקי. ועשה חמור דוחה עשה הקל אף דלא הוה בעידנא ובמקדש כמ"ש תוס' זבחים (דף ל"ג:) ד"ה לענין. והנה הכ"מ פ"ג מהלכות ביאת המקדש כתב דאף ראב"ד דפוסק כר"ל דביאה במקצת שמה ביאה. מכל מקום אינו רק למלקות שכן המסקנא. לפי זה יש לומר דבאמת למסקנא גם בכלים ביאה במקצת שמה ביאה. אך שאינו למלקות רק איסור בעלמא ועשה דכיבוס דוחה אותו: ג) והנה הדבר פשוט שגם קדשים הנשחטין יש בהם איסור לאו דלא תעשון וגו'. שקדשי שמים הם ועיין ע"ז י"ג: ומשמע דמיירי נמי בקדשים הנשחטין.

ויש להביא ראי' לזה דלכאורה קשה דבתרומה חמור המטמא מהשורף. דמטמא עובר בעשה דמשמרת תרומתי. ושורף מסופקין תוס' פסחים (דף י"ג.) ד"ה שורפין אם יש בשריפת תרומה משום איסור דמשמרת תרומתי. ואילו בקדשים בסוגיא דר' חנינא סגן הכהנים מבואר דלר"מ כל קדשים שאינן ראויין לאכילה מותר לטמאם ולר"י נמי מן התורה שרי. ועל כן היכי דאיכא הפסד ממון חולין מודה. ואילו לשרוף כל שפסולו בדם ובבעלים טעון עיבור צורה. וכן הנטמא בכלי שנטמא במשקין אינו נשרף אלא בעיבור צורה, ולטמא מותר לר"מ. אך הוא הדבר דבקדשים נוסף על איסור משמרת תרומתי יש בשורף לאו דלא חעשון שאין במטמא. כמו מטיל מום בקדשים שאינו בלא תעשון. ועל כן בתרומה באיסור משמרת מטמא חמור שצריך לשומרם מטומאה. ואיסור לא תעשון ליכא בתרומה דממון הדיוט הוא: ד) ובזה יש לישב קו' תוס' על רש"י פסחים (דף ט"ו.) שפי' ולד טומאה דרבנן כגון כלי שנטמא במשקין. והק' בתוס' הא אינו נשרף אלא בעיבור צורה. ולפי מה שכתבתי יש לומר דזה לשורפו בפני עצמו משום לאו דלא תעשון. אבל לשורפו עם טמא טומאה דאורייתא מותר דמכי נגע בו נטמא מדאורייתא והנגיעה שמטמא אין בו משום לא תעשון. כמו המטיל מום בקדשים בע"ז יג: הנ"ל. ובשעה שנשרף כבר נטמא מדאורייתא ומותר לשורפו מדאורייתא: ה) נשוב לענינינו שבקדשים הנשחטים יש איסור בשריפתן משום לא תעשון. ומכל מקום היכא שנטמאו או נפסלו מפורש בקרא באש ישרף. הנה דאין איסור לא תעשון בקדשים שנטמאו או נפסלו. והוא הדין בגדי כהונה שנטמאו בענין שלא יהי' להם טהרה במקוה לא יהי' בשריפתן משום לא תעשון. ובגדים אלו שטעונין כבוס בעזרה ואסור לטבלו דבחוץ אי אפשר דשרייתן זה כבוסן ולהכניסם לפנים אי אפשר כל זמן שהן טמאין.

נמצא שאין תקנה להוציאם מטומאתן שוב מותר לקורעם ואין בהם משום לא תעשון. מה אמרת הא יש תקנה להכניסם פחות מג' על ג'. ליתא דהתינח במעיל דאי אפשר לקורעם. אבל שאר בגדים אי אפשר להכניסן משום איסור ביאה במקצת. ואין לומר שעשה דכיבוס דוחה איסור ביאה ליתא דחשיב אפשר לקיים שניהם שאם לא ידחה לא יהי' להם תקנה בטבילה ויהי' מותר לקורען. ואין לומר אדרבה נימא שידחה ואז יהי' איסור לקורען ולא יהי' אפשר לקיים שניהם. ליתא דביבום אחות אשה כתבו תוס' דלא חשיב אפשר לקיים שניהם בחליצה. שאם לא ידחה לא יהי' עולה לחליצה גם כן. ואף שאם ידחה שוב אפשר בחליצה ואיך ידחה. אלא בתר היתר אזלינן שמוכרח להתיר לו היבום שאם לא נתיר לו לא יהי' אפשר בחליצה. ואם כן בנידון דידן נהפוך הוא שאין מוכרח להתיר לו ההכנסה. שאם לא נתיר לו יהי' אפשר לקיים שניהם על ידי קריעה ודו"ק היטב: ו) ואין להקשות על מה שכתבתי דבקדשים שנפסלו לית בהו משום לא תעשון מהא דע"ז (דף י"ג:) בקדשים בזמן הזה דלא חזיין להקרבה. ומהאי טעמא אין איסור מן התורה בהטלת מום. מכל מקום אם עושהו גיסטרא עובר בלא תעשון. לא קשה מידי דבאין פסול בגופן רק משום שאין בית המקדש ומזבח להקריב לא גרעי מפסולו בדם ובבעלים דאין נשרפין בלא עיבור צורה: ז) עוד נראה דאפילו למ"ש התוס' דבכלים לא שייך ביאה במקצת. וכן למ"ש הרמב"ם ביאה במקצת לא שמה ביאה, וכתב בכ"מ דרמב"ם פסק כר' אבהו דר"ל לענין טמא שנגע בקודש ולא איירי כלל לענין ביאה במקצת. נמצא גם ר"ל סבירא לי' לא שמה ביאה והדר קו' למה לי מעיל דוקא אפילו שאר בגדי כהונה נמי. נראה לי דלא קשיא דבקרא דלא תעשון כתיב שריפה ונתיצה ושריפה הלא אי אפשר לחזור. וכן נתיצה א"א לחזור דאף אם יחזור ויחברהו פנים חדשות באו לכאן.

כדאיתא ב"ק (דף צ"ו:) לבינתא ועבדי' עפרא קני. מה אמרת הדר משוי לה לבינתא פנים חדשות בא לכאן. אבל בנידון דידן שעל ידי מחשבה חוזר ונעשה בגד. דאם לא כן לא יהי' מקיים בה מצוות כיבוס דבגד אמר רחמנא אלא משום דראוי להיות כלי במחשבה וכמו שביארו התוס' שם. אינו עובר בקריעה זה בלא תעשון דלא דומיא דנתיצה ושריפה הוא. דאין יכול להחזיר דפנים חדשות בא לכאן. אבל החוזר במחשבה לא חשיב פנים חדשות. כמ"ש תוס' עירובין (דף כ"ד) סד"ה אכל בשם ריצב"א [דכיון שיכול להיות כלי על ידי מחשבה אפילו תקנו במעשה שחפר בה אוזן ולא חישב עלי' להשתמש בה כמו שהי' קודם לא חשיב פנים חדשות. כל שכן אם חישב עליו באמת להשתמש בו כמות שהוא] ואם כן לא הוה דומיא דשריפה ונתיצה. ואף דבנותץ אבן אחת גם כן חייב היינו משום דאבן זה חשוב נתוץ וכמ"ש בתשו' הרי"מ סימן ב': ח) מלבד זה סוגיא זו בלא זה קשה מאי שנא מעיל דנקט הא ביומא (דף ע"ב.) אמר רחבא אמר ר"י המקרע בגדי כהונה לוקה שנאמר לא יקרע. הנה שבכל בגדי כהונה יש לאו זה. העולה מזה שאין ראי' מכאן שלא יהי' לאו דלא תעשון במקום מצוה: ט) ולכאורה יש רא' להיפוך מהא דאמרו דגדול השלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שם שנכתב בקדושה ימחה על המים, ומה רבותא הא לצורך מצוה בעלמא נמי אין איסור. אך נראה דהא לא קשה שהרי אין חיוב על הבעל להשקותה. ואם רוצה יוציא ויתן כתובה. וכן עלי' אין חובה. אם תרצה תצא בלא כתובה. ואם כן מצוה זו צורך האיש והאשה הם. ומסברא הי' אסור כמו השורף עצי ההקדש לצורך עצמו. דנקרא דרך השחתה לגבי גבוה. על זה אמר גדול שלום כו'. מכל מקום נקוט מיהא פלגא בידך דהשורף עצי הקדש לצורך עצמו חשיב דרך השחתה. ולא כבית מאיר שבמחכ"ת הפריז על המדה לומר דכהאי גוונא לא חשיב דרך השחתה.