שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 188

ואם כן שפיר מרבי מנחת נסכים לחימוץ במנחת נסכים הבא עם כבש הבא עם העומר. וכל שכן בשאר מנחות שטעונין רק לוג לעשרון שהי' יכולין לתת בתוכה מים שיש בהם כדי לגבל. ולא קשה כלל. מעתה שפיר יכולין לומר כפסק הטור נוקשה דרבנן. וגם מ"פ עם מים רק נוקשה. ואין חשש בעירוב במי פירות ולא נאפה מיד רק משום חמץ נוקשה: ז) ואפי' לדעת הרמב"ם דמי פירות עם מים עושין חמץ גמור. יש לומר דהיינו בשהה שיעור מיל ויותר. דכהאי גוונא במים לבד נעשה חמץ גמור והמים עושין המי פירות גם כן כאילו הי' מים. אבל מה שהמי פירות עושין חימוץ יותר מאלו הי' הכל מים לבד. בודאי לא הוי רק נוקשה: ח) וראי' לזה הא דאין מחמיצין בתפוחים ומשום דלא חשיב רק נוקשה. ואף דהוי מי פירות עם מים. על כרחין מה שהתפוח גורם חימוץ יותר מאלו הי' הכל מים לבד לא הוי רק נוקשה: ט) העולה מזה דהיכא דהמים שנותן בעיסה לבד יש בהם כדי להחמיץ ושהה שיעור מיל ויותר. לכולי עלמא הוי חמץ גמור לחייב כרת. והיכי שאלו הי' המי פירות מים לא הי' מחמיץ רק משום שהמי פירות ממהרים להחמיץ. לכולי עלמא לא הוי רק חמץ נוקשה. כי פליגי היכא שהמים לבד אין בהם כדי להחמיץ ואלו הי' המי פירות מים הי' מחמיץ ששהה שיעור חימוץ. בזה לרמב"ם הוי חמץ גמור ולשאר פוסקים חמץ נוקשה. ובנידון שאינו שוהה שיעור מיל והחשש רק מחמת המי פירות. לכולי עלמא הוי רק נוקשה: י) והנה לעיל סי' שמ"ט וסי' ש"נ הארכתי בדיני נוקשה וגם בנידון הנוב"י הנ"ל ותרצתי קושיית הנוב"י על פי הירושלמי דלמד מחמץ משבת כי היכי דבשבת אינו חייב אלא על בישול גמור כן במחמץ בעינן חמץ ברור ועיין שם. ולפי זה יש לומר כי היכי דבלישה בשבת חייב לדעת כמה פוסקים אפילו בלא גיבול רק בנתינת המים לבד היכי דלאו בר גיבול הוא כדאיתא בפרק קמא דשבת.

הכי נמי במנחת נסכים שמגבלה במים דהוי מי פירות עם מים. ולא משכחת בה חימוץ גמור. חימוץ קצת זה הוא חימוצו כי היכי דהתם כיון דלאו בר גיבול הוא נתינת מים זה הוא גיבולו. ודווקא שתי הלחם דאין מחמיצין בתפוחים משום דגוף המנחה אין בה מי פירות לא חשוב גבה חמץ רק חמץ גמור: יא) והא דאמר ריש לקיש עיסה שנילושה ביין שמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת ומסיק עלה משום דמי פירות אין מחמיצין אף דזה אין לו חימוץ אחר ויש לומר זה הוא חימוצו. היינו דמתחילה רצה לומר טעמא דריש לקיש משום דכתיב לא תאכל חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות שאינו יוצא בה ידי מצה אין חייבין עלי' משום חמץ. והקשה על זה מהמחהו וגמעו עיין שם. וצריך להבין למה באמת לא דרשינן הכי. והרי ילפינן דפת אורז ודוחן אינו יוצא בה משום דאין חייבין עלי' משום חמץ. ונקיש נמי להיפוך. וצריך לומר משום דהקמח יוצא בה ידי מצה אם ילוש במים. וראי' עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש מחוייב בחלה. ואינו דומה לשאר מינים חוץ מחמשת המינים דאינו מחוייב משום דאינו יוצא בה ידי מצה. על כרחין משום דהקמח יוצא בה. והכי נמי לענין חיוב חמץ: יב) והשתא שפיר קאמר טעמא דריש לקיש משום דמי פירות אין מחמיצין חימוץ גמור. מאי אמרת משום דאינו בא לידי חימוץ גמור זה הוא חימוצה הלא כמו שהיא נילושה במי פירות אינו יוצא בה ידי מצה. והקמח בעצמו הוא בא לידי חימוץ גמור אם ילוש במים. ואינו חייב בו על חמץ נוקשה. על כן שפיר אמר אין חייבין על חימוצה כרת: יג) ולפי זה יתחייב עליו מלקות דהא מטעם דאין יוצאין בה ידי מצה לא אימעוט אלא מכרת והטעם יש לומר לפי מה שכתב מהר"ל ז"ל דמצה עשירה אף שאינו יוצא בה ידי לחם עוני. מכל מקום אם אין לו מצה אחרת מחוייב לאוכלה לצאת ידי מצה הרי שם מצה עלי' במקצת מן התורה.

הכי נמי שם חמץ במקצת מן התורה רק מכרת נתמעט. ממילא לענין איסור תורה. שוב דין עיסה שנילושה במי פירות עם מים כמו לענין מנחות דחשיב חמוץ גמור משום דאין לו חימוץ אחר. אך היכי שיש מים כשיעור ובא לידי חימוץ גמור. שוב היכי שלא שהה שיעור מיל לא הוו רק חמץ נוקשה: יד) אך העליתי לעיל סי' שמ"ט אות י"ד דשיאור אינו דומה לנוקשה ואף אם נוקשה דרבנן שיאור תלי בבעיא דחולין (דף כ"ג:) ברי' הוא או ספיקא. ואי ספיקא הוא הוי ספק איסור כרת ואי ברי' קאי עלה בעשה דשבעת ימים מצות תאכלו. אך אין בו איסור הנאה. נלאיתי להעתיק הטעם והראיות כי יש בו אריכות גדול. ומי פירות עם מים הא דומה לשיאור דאינו חמץ גמור: דברי הדו"ש הק' אברהם. סימן תקלב. ב"ה אור ליום ג' שמיני תרס"ב לפ"ק שלום לכבוד אהובי הרב הגדול חריף ובקי כש"ת מוהר"ר אפרים שלמה נ"י האבד"ק ליפנא א) דבר השקים מצוקער ששמו בהם קמח לפסח שצוקער הדבוק בשקים מתערב עם הקמח והוה מים עם מי פירות שממהר להחמיץ. וכבודו מייתי דברי המג"א סי' תס"ב סק"ב דמעט מי פירות הניח בצ"ע בדיעבד. אבל כבודו כתב דאפשר במעורב המי פירות עם המים דמים מבטלו להו. אבל בנ"ד הציקער ימס במקום אחד ומחמיץ במקומו עם המים וחוזר ומחמץ שאר העיסה: ב) הנה ראיית המג"א מקיטוף דמותר למ"ד. ואף האוסר מודה בדיעבד. כן פירש האשל אברהם] אף דמי פירות על גבי העיסה במקום אחד. והנה המג"א הניח בצ"ע והרב ז"ל מלאדי פסק להתיר בדיעבד. ובנידון דידן שהפסד מרובה ושעת הדחק וגם אינו ודאי שמתערב שאין חשש רק על המצות שמקמח שנגע בשק יש להתיר לכתחילה: ג) אך בנ"ד לבד חשש מי פירות יש עוד חשש כי בספרי הרופאים כי צוקער הוא מלח. והרה"ג ר' אלעזר שהי' אב"ד בפה סיפר מחותנו הגאון מליסא זצ"ל שמלח בשר עם צוקער.

ובספר מנחת חינוך מצוה קי"ט בסופו בשם ספר הלכות קטנות כי מותר למלוח קרבנות בצוקער ומקיים בזה העשה דבמלח תמלח דהוא מין מלח אף על פי שהוא מתוק עיין שם. ואף על פי שדבריו לענין קרבן מרפסין איגרא נקוט מיהא פלגא מדבריו שכתב שצוקער כמלח לכל דבר. ופה אין ספר הזה. ובמעט מלח שנתערב בעיסה פסק הרב מלאדי ז"ל סי' תנ"ה לאסור בדיעבד. ואם כן אין נראה להקל: ד) אך עדיין אני נבוך אם הוא מחמם העיסה כמו מלח. ורציתי להתוודע מה שנמצא בזה בספרי הרופאים ושאלתי לד"ר והכחיש כל הענין ואמר שהצוקער אינו מלח כלל. ואני שמעתי בילדותי מהרה"ג ר' משה שהי' אבד"ק לאדז שנמצא בספרי הרופאים שהוא מלח. יותר לא ידעתי בדבר זה. אולי יש ספר הלכות קטנות אתכם או תוכלו להתוודע על ידי חכמי הטבע וכפי בינתו בדבר אם הוא מחמם כמו מלח או לא כן יפסוק: דברי הדו"ש מברכו בחג שמח בכשרות. הק' אברהם. סימן תקלג. ב"ה יום ג' ויק"פ במחובר תרנ"ח לפ"ק שוכט"ס לכבוד חתן אחותי הרב הגדול החריף הבקי כש"ת מו"ה יעקב נ"י אבד"ק נאשעלסק דבר השמן מרעפס אשר נהגו בו איסור. וכת"ר מפקפק בו א' שאין הרעפס מין קטניות כיון שאינו מאכל אדם. והב' כיון שלא בא מים על הרעפס קודם טחינה: הנה הט"ז כתב טעם שנהגו איסור בחרדל אף שאינו מין קטניות רק משום שגדל בשרביטין כמו הקטניות. והכי נמי ברעפס שגדל בשרביטין, ואף שלא בא מים על הרעפס. הנה חכמים עשו הקטניות כמו חמשת המינים. וכשם שאם עשו חלב חטה בהכשר על ידי מי פירות לבד ואחר כך נתנו החלב חטה בתבשיל מחמיץ. כמו כן שמן העשוי מרעפס אם יתנוהו לתבשיל יאסור. אך אם יבשלו השמן תחילה בלא מים. שוב אינו בא לידי חימוץ ומותר. ונכון שיבשלוהו קודם הפסח: דודך הדוש"ת הק' אברהם. סימן תקלד.

בדין אם מצוות מבטלות זו את זו א) בפסחים (דף קט"ו) ואפילו למאן דאמר מצוות מבטלות זו את זו כו' מאן שמעת לי' דאמר מצוות אין מבטלות זו את זו הלל. מבואר דלרבנן מבטלות זו את זו. וקשה דבסוף הסוגיא דלרבנן יאכלוהו אפי' זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. הנה דאפי' ביחד שפיר דמי. הרי דגם לרבנן אין מבטלות. ועיין בזה ברשב"ם ובתוס' ובמלחמות. ואענה גם אנכי את חלקי בס"ד: ב) הנה הרמב"ם בספר המצוות סי' נ"ו שצונו לאכול הפסח. ואולי יקשה עלי למה לא תמנה אותם שלש מצוות פסח מצה ומרור. אשיבנו מצה מצוה בפני עצמו באמת. אבל מרור נגרר לאכילת פסח ואינו מצוה בפני עצמו. וראי' לדבר שהמרור לא יאכל כי עם בשר הפסח. אבל המרור בלי בשר לא עשה כלום. ולא נאמר כבר קיים מצוה אחת. ולשון מכילתא מנין אתה אומר שאם אין להם מצה ומרור. הם יוצאין ידי חובתם בפסח תלמוד לומר יאכלוהו כלומר הבשר לבדו. יכול אין להם פסח יוצאין ידי חובתם במצה ומרור. הרי אתה דן הואיל והפסח מצוות עשה ומצה ומרור מצוות עשה. הא למדת שאם אין להם מצה ומרור יוצאין בפסח כך אין להם פסח יוצאין במצה ומרור תלמוד לומר יאכלוהו. והראי' הנגלית על זה הוא השורש הנכתב בתלמוד והוא אמרם פסחים (דף ק"כ.) מרור בזמן הזה דרבנן כי מה"ת אין חובה לאכול בפני עצמו ואמנם יאכל עם בשר הפסח. והוא ראי' ברורה שהוא מדברים הנגררין אחר המצוה לא שאכילתו מצוה בפני עצמו יע"ש: ג) והנה במכילתא שלפנינו וכן בילקוט הגירסא להיפוך אלא שכך הוא דן באמת הואיל והפסח מצות עשה ומצה ומרור מצות עשה הא למדת כשם שאם אין להם מצה ומרור יוצאין ידי חובתן בפסח כך אם אין להם פסח יוצאין ידי חובתן במצה ומרור והגירסא שהביא הרמב"ם תמוה. דאפי' לפי שיטתו שהמרור אינו נאכל בפני עצמו. מכל מקום מצה דאפילו בזמן הזה דאורייתא הוא נאכל.

ואיך אמר במכילתא יכול אין להם פסח יוצאין ידי חובתן במצה וכו' משמע דלפי האמת אינו יוצא במצה. והא במצה ודאי יוצא בו בפני עצמו. והראי' שהביא ממרור בזמן הזה דרבנן תמוה. שהרי ערל ובן נכר. אוכלין במצה ומרור אף שאין להם פסח. ואפי' לפרשב"ם דלר' יהודה לא יליף טמא ושהי' בדרך רחוקה מערל וב"נ משום דהני לית להו תקנה בפסח שני. מכל מקום אם שחטו פסח ראשון ואחר כך נטמאו הבעלים או הפסח דשוב לא יעשו פסח שני מחוייבים לאכול מרור כמו ערל ובן נכר. הרי שהמרור מצוה בלא בשר הפסח: ד) ואולי סבירא לי' דהא דערל ובן נכר אוכלים במצה ומרור היינו שמותרים לאכול. וכן משמע ברמב"ם פ"ט מהלכות קרבן פסח הלכה ח' וז"ל ערל שאכל כזית מבשר הפסח לוקה שנאמר כל ערל לא יאכל בו בו אינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור. וכן מותר להאכיל מצה ומרור לתושב ולשכיר. ומשמע דהמיעוט הוא להתיר ועל כן כלל בזה דין שמותר להאכיל לתושב ושכיר [הוא גוי תושב ושכיר לישראל] אבל התוס' כתבו פרק כל שעה (דף כ"ח:) דלהתיר לא צריך קרא. דאטו מצה קדושה יש בה. רק לחייב אותם וכן כתב רש"י שם. והוא מסייע לגירסת המכילתא וילקוט שלפנינו: ה) והנה לפי האמור ולפי דברי רמב"ם בספר המצוות הנ"ל. דעל כן לא נמנה מרור מצוה בפני עצמו משום שאינו נאכל בלא הפסח. ממילא לשיטת רש"י ותוס' הנ"ל ומכילתא וילקוט שלפנינו שהוא עיקר הגי' במכילתא מדכייל מצה בהדי מרור כנ"ל] נמנה מרור מצוה בפני עצמו: ו) ואולם לכאורה קשה על הרמב"ם בסה"מ הנ"ל שהוצרך ליתן טעם על המרור שאינו נמנה בפני עצמו משום שאינו נאכל בלא הפסח. תיפוק לי' מדכתיב ואכלו את הבשר צלי אש ומצות על מרורים.

וכיון דמלת ואכלו כוללם יחד הוא מצוה אחת וכמו שכתב בשורש ט' בדברים העטופים בלאו אחד נמנה אחד כגון אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל לא נמנה אכילת נא בפני עצמו. כמו כן נאמר במצות עשה, ולא הי' צריך לכל האריכות להוכיח שמרור אינו נאכל בלא פסח. תיפוק לי' דאפי' נאכל בלא פסח. מכל מקום אינו נמנה בפני עצמו משום שנכללו במלת ואכלו: ז) אך התירוץ פשוט שהרי כתיב על מרורים יאכלוהו והנה נכתב חיוב אכילה במרור בפני עצמו בלא תיבת ואכלו. ועל כן לולי שאינו נאכל בפני עצמו וכן לדידן מטעם זה נמנה בפני עצמו. ואף שתיבת יאכלוהו קאי על הפסח. [וכן כתב הרא"ש] מכל מקום הנה נכתב מקרא בפני עצמו בשביל חיוב מרור שיאכלו פסח עם מרור. ומקרא זה בשביל מרור נאמר [דאכילת פסח עצמו ברישא דקרא דואכלו את הבשר] ומקרא דכל ערל לא יאכל בו מגלה דמרור זה אפי' בלא פסח. והרי חיוב מרור במקרא בפני עצמו בלא מקרא דואכלו את הבשר ודו"ק: ח) נשוב לנ"ד. והנה לכאורה קשה מנלן דלהלל מצוות אין מבטלות זו את זו. דילמא שאני הכא דשלשתן מצוה אחת. [וכן כתב הר"ן ריש הלכות חנוכה לחלק בין מצוה אחת לשני מצוות דבשני מצוות נראות כמבטלות זו את זו] וכמו באיסורין מבטלין זו את זו בשני מיני איסורין. אבל במין איסור אחד לכולי עלמא אין מבטלין. ואין לומר משום דמצה מצוה בפני עצמו אפי' בזמן הזה יבטלו פסח ומרור את המצה שלא יצא מצוות בערב תאכלו מצות. דליתא דמזה אין להוכיח כלל. דמנא לן דהלל לא אכיל תחילת הסעודה מצה בפני עצמו לצאת מצוות בערב תאכלו מצות. וכן כתבו התוספות (דף ק"כ) ד"ה באחרונה דבתחילת הסעודה הי' מברך על המצה ובסוף הסעודה הי' אוכלם ביחד עי"ש. ואם כן יש לומר דבזה הי' יוצא מצוות בערב תאכלו מצות ולא נשאר רק מצוה אחת של פסח ומצה ומרור ולא שייך שיבטלו זה את זה:

ט) אך לפי האמור דמרור נמנה מצוה בפני עצמו אתי שפיר דשתי מצוות הם רק שעושה אותם ביחד. ומוכח דמצוות אין מבטלות זו את זו. אך לרבנן דיאכלוהו להורות אפי' זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ואינו לחיוב. רק לשלול החיוב לאכול ביחד דווקא. ושלילת החיוב אינו מצוה כמו שהשריש הרמב"ם בשורש ח'. ולא נשאר חיוב במרור רק מתיבת ואכלו שכוללם יחד והוי מצוה אחת כמו דברים העטופים יחד שהשריש בשורש ט' דנמנים במצוה אחת. וכיון שאינם רק מצוה אחת. אין ראי' מזה לשני מצוות שלא יבטלו זו את זו: י) שוב ראיתי שיש לפקפק בזה ולומר דאף שבזמן דאיכא פסח אוכל מרור אף אם אין לו פסח. מכל מקום כיון שאין מרור רק בזמן דאיכא פסח אחת הוא עם הפסח. וכמו העולות והשעיר חטאת הבאים עם שתי הלחם אף שאין מעכבים את הלחם ולא הלחם מעכבן. מכל מקום אינו נמנה בפני עצמו. ובודאי הטעם משום שלא נתחייבו בקרבנות ההם קודם שנתחייבו בלחם כדאיתא במנחות (דף מ"ה:) [וילפינן לה מדכתיב על הלחם]. ומה שהוצרך בס' המצוות להאריך ולבאר שאינו אוכל מרור בלא פסח. היינו משום דבכריתות פ"ק באוכל לחם קלי וכרמל מן החדש לוקה שלש ומשום דקלי מיותר דניליף מלחם וכרמל דכי פרכת מה ללחם שכן חייב בחלה כרמל יוכיח מה לכרמל שלא נשתנה מברייתו לחם יוכיח על כרחין קלי לחייב עליו בפני עצמו ומדכתבי' לקלי באמצע מוכיח שכולם לאווין בפני עצמן. ומינה הוכיח רמב"ם שם בלאו דלא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים. שכל אחד מאלה לאו בפני עצמו. והיינו דמעונן ומנחש ודאי כל אחד לאו בפני עצמו. דהא כתיב בהם לאוין מיוחדים לא תנחשו ולא תעוננו וכיון דכתבינהו באמצע מוכח דכולם לאוים כל אחד בפני עצמו.

והכי נמי מצה ודאי מצוה בפני עצמו דהא כתיב בערב תאכלו מצות לומר שנוהג אפי' בזמן דליכא פסח. ומדכתבי' מצה באמצע בין פסח למרור מוכח שגם פסח ומרור כל אחד בפני עצמו. על כן נתן טעם דאי אפשר לחשוב מרור כלל בפני עצמו כיון שאם אין לו פסח אין אוכל מרור. ולפי טעם זה לדידן דאוכל מרור בלא פסח אף לחכמים הוי מצוה בפני עצמו מדכתבי' רחמנא למצה באמצע: יא) אך יש לקיים הדברים גם לפי תירוץ זה דלחכמים האומרים אפי' זה בפני עצמו וזה בפני עצמו כתבה רחמנא מצה בין פסח למרור לומר דכשאוכלם בזה אחר זה יאכלם כסדר ששנוים בכתוב פסח תחילה ואחר כך מצה ואחר כך מרור וכמו שכתבו רשב"ם והתוס' (דף קי"ד: קט"ו.) דלכתחילה מצוה לאכול מרור אחר מצה. ואם כן אין ראי' מדכתבי' למצה באמצע דמרור מצוה בפני עצמו. ודווקא להלל דאינו יוצא אלא אם כן אוכלם בבת אחת הוא דיש ראי' מדכתבה רחמנא למצה באמצע דמרור מצוה בפני עצמו: סימן תקלה. א) הנה להבין טעם למה מברכין על מצה ומרור בעל ולא לאכול. ורמב"ם פ"ח מהלכות חמץ ומצה שמברך על אכילת מצה ומרורים וכן בפסח וחגיגה מברך בעל. והוא עצמו כתב פרק י"א מהלכות ברכות דעל מצוה שעושה לעצמו מברך בלמד. וכן רמב"ן ור"ן במצוה שאי אפשר על ידי שליח. ואמנם שהם כתבו לברך לאכול. אך מנהג עולם להיפוך. ונראה לי ליישב זה ואגב יתבאר איזה פרטי דינים: ב) הנה בזבחים (דף צ"ד ע"ב צ"ה ע"א) בהא דבגד שיצא חוץ לקלעים ונטמא קורעו ונכנס ומכבסו במקום קדוש. מקשה הש"ס בגד אמר רחמנא והא לאו בגד הוא. דמשייר בי' כדי מעפורת. והאמר ר' הונא אם שייר בה כדי מעפורת חיבור מדרבנן ופרש"י אבל מדאורייתא טהורה ומותר להכניסה משום מצוות כיבוס.

וקשה לי דהא בראש השנה (דף ל"ב ע"ב) שופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את התחום ואין מפקחין עליו את הגל ובגמ' מ"ט יום טוב עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. אלמא דאף דהוי שבות דרבנן. מכל מקום כיון דמדאורייתא לא דחי בדרבנן נמי לא דחי. וה"נ בדאורייתא לא הוי דחי דאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש כדלקמן (דף צ"ז ע"ב) בדרבנן נמי לא ידחה: ג) ואמנם שהרמב"ם פ"ב מהלכות שופר הלכה ו' דעשה של תורה דוחה שבות של דבריהם וכתב הלח"מ דהא דאין מפקחין עליו את הגל. היינו משום דבשעה שעובר על השבות לא מקיים העשה, הרי דבדרבנן בעינן שני הטעמים יחד שלא ידחה משום דלאו בעידנא. ושהוא עשה ולא תעשה. מכל מקום קשה דהכא נמי לא הוה בעידנא דבשעה שמכניס לא מקיים מצוה עד שיכבס. ואיכא נמי תרי טעמי דהוא לא תעשה שבמקדש ולא הוי בעידנא: ד) ולאחר עיון נראה דלא דמי הכנסה דבגד לפיקוח הגל דשופר. דבגד מצוותו עליו ומחוייב להכניסו כדי לקיים בו מצוות כיבוס. שוב ההכנסה עצמה גם כן מצוה. אבל שופר שאין חיוב לתקוע בשופר זה דווקא. ואילו הי' שם שופר אחר לא הי' צריך לפקח על כן אין הפיקוח מצוה: ה) וראי' לזה מה שכתב רמב"ן בפי' התורה ויקרא א' ה' שחולק על רש"י במ"ש דהולכה צריך כהונה משום דוהקריבו זו קבלה ומשמעה לשון הולכה למדנו ששניהם בבני אהרן. והרמב"ן כתב דלשון והקריבו אינו לשון קריבת הדם למזבח שהיא ההולכה רק שיעשה קרבן לקבלו ולזרקו על גבי המזבח. אך הולכה הוא קל וחומר מקבלה יע"ש. ואינו מובן שהרי השוחט בצד המזבח אין צריך הולכה כלל רק משום ששחט מרחוק צריך להוליכו כדי שיוכל לזרקו. אם כן הולכה עצמו אינו עבודה. ודמי להא דשבת (דף קל"א.) ר"ה (דף ט.) גבי חרישה לצורך עומר וקצירת העומר דקצירת עומר מצוה הואיל אי מצא קצור קוצר קצירה גופה מצוה.