שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 187

ד) והנה לפי זה דבמקום שמותר לגזול שוב קונה אותו ממילא אם הבעלים נותנים לגוי מדעתם אף דלא מהני הקנאתם. מכל מקום מותר לנכרי ליטלו ולאוכלו אף אם לא נעשה של גוי כמו אזמני' דכתב הר"ן נדרים דלא נעשה של האוכל. ומכל מקום מותר לאוכלו. וכן מעשר שני לר"מ דסבירא לי' ממון גבוה ולא יוכל ליתנו במתנה כדאיתא בקידושין פרק ב' וכן קדשים דלאחר שחיטה משלחן גבוה זכו. מכל מקום יכולים להאכיל לאחר אף שאינו נעשה של האחר הכי נמי אף שאינו ברשיותו ואינו יכול להקנות. מכל מקום יוכל להרשות לנכרי ליקח לאכול. ושוב כיון שמותר ליקח לעצמו ואין בו איסור. ממילא קונה אותו לשיטת רש"י הנ"ל: ה) ולכאורה יש להביא ראי' לזה ממה שפירש רש"י פרק קמא דחולין ובפרק ר' ישמעאל בהא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת שהדמים למחליף עצמו אסורין. ומכל מקום כיון שלה מותרין מתקדשת בהם. וקשה כיון דלדידי' איסורי הנאה נינהו ואינו שלו הוי כמקדש בהפקר דפשיטא דאינה מקודשת. ואי אינו ברשותו לבד איך יכול להקנותו. אך לפי מה שכתבתי לעולם הם אינן ברשותו. ומכל מקום הוא קונה אותן כיוון שמדעתו אין בו משום גזל וקונה אותם: ו) אך עדיין קשה שהרי כתב בפירוש דחמץ אינו שלו. אך יש לומר דרש"י לשיטתו שהוכיח בחולין פרק קמא דלמחליף עצמו אסור דאם לא כן מצינו דמים לחמץ בפסח שבידו להחליפו. הנה דסבירא לי' דאף שלכתחילה אסור להחליפו. מכל מקום חשוב ממונו אם הי' מותר בדיעבד. ואם כן בקידש אשה בדמים דבדיעבד משום פריה ורביה לא גזרו ומותר לשהות עמה באותם קידושין. אם כן שפיר חשוב ממונו משום שבידו לקדש בהם אשה ותהי' מותרת בדיעבד. ודווקא איסורי הנאה עצמו לא הוי שלו שלקדש אינו ראוי שאינו ממון אצלה. ולהחליף אצל גוי לא יועיל שבדיעבד יהי' אסור. אבל דמים שראויין לקדש בו אשה דלדידה מותרין.

והיא תהי' מותרת אליו בדיעבד הנה משום זה עצמו חשוב ממונו כיון שראוי לקדש בו אשה וצריך לקדש אשה. ואם כן אין ראי' מרש"י. אך מכל מקום מצד הסברא כן הוא כנ"ל: נאום הק' אברהם. סימן תקכט: ב"ה יום ועש"ק ויק"פ תרנ"ח לפ"ק. החוה"ש לכבוד הרב החריף הבקי כש"ת מו"ה מרדכי מנחם נ"י האבד"ק ווארקא: א) בדבר החטים השמורים למצת מצוה אשר נקצרו לאחר הגשמים. ותחילה כאשר הלכו לקצור ראו אשר החטים הי' מלאים ונפוחים מלחלוחית המי גשמים והמתינו איזה ימים עד אשר נתייבשה התבואה על פני השדה. וקצרו החטים ונבדקו והי' בהם הרבה מצומחים קרוב לאחד מששים. אחר כך ביררו מהם עד שהי' באינם מבוקעות שני פעמים ששים נגד המבוקעות. וכפי הנראה כבר הי' אז בעת הגשמים נגמרה התבואה בבישולה. גם מראות החטים נשתנה קצת כי מראיתם כהה וניכרים תיכף שירד עליהם הגשם: ב) והנה בסוף דבריו כתב מעלתו שיכולים להקל על פי האחרונים שהביאו תשו' מעיל צדקה שכל זמן שלא ירדו גשמים הרבה עד שכפפו השבלים על הארץ לא חיישינן להו דאגב מדלייהו לא מחמצי עכ"ד: ג) הנה מקור הדברים בב"י סי' תס"ז בשם תשו' הרשב"א דהא דאמרינן בפרק כל שעה (דף ל"ג:) היכי דמי כגון דאחמיץ במחובר כגון שנתבשלה לגמרי במחובר ואין צריך כלל ליניקה. וכל שנתבשל לגמרי במחובר כמאן דמנחא בכדא דמיא ומקבלת חימוץ אם ירדו עליהם גשמים עכ"ל: ד) ובסוף ספר מעיל צדקה כתב דמשום דקשיא לי' לרשב"א דכיון דמחמיץ במחובר איך אוכלים לחם בפסח. הא אי אפשר שלא יבא עליו מים במחובר. לכן פירש דאחמיץ לאחר שנתייבשו אבל בלחותו לא שייך חימוץ. וכתב דאי אפשר לפרש כן לפי מה דאמרינן בחולין (דף קכ"ז:) תאנים שצמקו באביהן מטמאין טומאת אוכלין.

ואם כן בנתייבשו גם בטומאה משכחת לה שנטמא במחובר ואם תאמר דמוקי לה להא דתרומה טמאה באטמי אחר כך. אבל באמת מצינו גם כן שיוכל להטמא במחובר לאחר שנתייבש. אם כן לא הוה לי' למימר בזה הלשון התם היתה לה שעת הכושר הכא לא היתה לה שעה"כ. כיון דמצינו גם כן בלא הי' לה שעת הכושר והוה לי' למימר התם בדהי' לה שעת הכושר. ועוד דאי הכי הוה מצי לשנויי התם שהי' לה שעה"כ כגון שנטמא לאחר דיגונו העמדת כרי והכא בנתחמץ מקמי הכי בעודם בשבלים ומשום שעדיין לא חל עליו חיוב תרומה. ומנא לן לחלק באופן אחר. אלא משום דאי הכי למה לא חלק גם בטומאה בין אם נטמאת קודם [חיוב] הפרשה. ולכך הוכרח לתרוצו דבטומאה אי אפשר לאוקמי הכי דעל כרחך הי' לה שעה"כ קודם שנטמא משום דשעה"כ הוא מיר לכי נתלש מן הקרקע. וכל זמן חיבורו בקרקע אינו מקבל טומאה לאפוקי חימוץ משכחת לה דאחמיץ במחובר, אלא דלפי מה שכתב הרשב"א דהאי דאחמיץ במחובר אי אפשר לאוקמי אלא בנתייבש לגמרי הכי נמי מקבל טומאה, והדרא קושיא לדוכתא דמצי לחלק כן גם לענין טומאה. לכן נראה לי דהאי דאחמיץ במחובר מוקמינן לי' בעודם לחים ויונקים. ואפילו הכי אם נתחמצו נתחמצו אלא דבעינן חימוץ הניכר כגון שנתבקעו. אבל מי גשמים וכיוצא בו לא. וסבירא לי' כל אגב מדלייהו לא מחמצו כמו שאמר אביי לקמן ודעת הרז"ה כוותי' ואף דאנן לא קיימא לן הכי. מכל מקום אחר שבארנו דמחמיץ גם בעודו לח על כרחין צריך לומר דכל זמן שהוא מחובר אינו מחמיץ אגב מדלייהו. דאם לא כן לחם לא ניכול בפסח דאי אפשר שלא יהי' גשמים מזלפין עליו אלא ודאי אף שאנו פוסקין דגם אגב מדלייהו מחמיץ מכל מקום כיון שעדיין מחובר ומכוסה בקליפה לא מחמיץ עכ"ל [העתקתי דבריו מפני שאין הספר מצוי לכל אדם]: ה) והנה אלה דקדוקים קלושים.

דמה שהוכיח מדאמר בפשיטות התם הי' לה שעת הכושר והא משכחת בשלא הי' לה שעה"כ. ולטעמיך מי ניחא הסיפא הכא לא הי' לה שעה"כ הא מצינו ודאי בהי' לה שעת הכושר באחמיץ בתלוש. ומה שהוכיח עוד דאם כן היה לי' להש"ס לחלק באופן אחר בין אחמיץ קודם מירות. כיון דעדיין לא חל חיוב תרומה. אינה טענה. דבשלמא אם היינו דנין אם מחוייב בתרומה. היינו מחלקינן בין הי' מחוייב תחילה דלא פקע חיובו. אבל אנו דנין על חלות תרומה. מה נפקא מינה אם לא הי' מחוייב. מכל מקום הי' בא לכלל חלות תרומה. שראוי לחול עליו שם תרומה ואף קודם מירוח. וכהאי גוונא בכריתות (דף כ"א גבי המיוחד לאכילת אדם טמא עד שיפסול מלאכול לכלב דכיון דמעיקרא חזי לאדם לאפוקי טומאה מיני' עד שיופסל מאכילת כלב. והיינו להוציאו מתורת קבלת טומאה אף שעדיין לא נטמא והרמב"ם שסובר דווקא בשנטמא יחידאה הוא] הכא נמי כיון שחל עליו תורת קבלת שם תרומה ודו"ק: ו) ובעיקר דבריו אני תמה דאף לפי מה שחולק על הרשב"א בפשט הגמרא דאחמיץ במחובר היינו לאחר שנתייבש דווקא. והוא חולק על זה דאף ביונקים מן הקרקע מחמיץ. מכל מקום לפי מה שהוכיח מהא דחולין דלאחר שנתייבש מקבל טומאה מה פסיקא לי' לש"ס דטומאה הי' לה שעת הכושר כיון דמשכחת לה שנטמא לאחר שנתייבש וגם הי"ל לחלק גם גבי טומאה בלא הי' לה שעה"כ אין תרומתו תרומה בנטמא לאחר שנתייבש ואם שאינו באופן אחד עם החילוק באחמיץ קודם שהי' לה שעה"כ. מה בכך. אטו טומאה וחמץ גבי הדדי תניא. תרומת חמץ בברייתא גבי אוכל תרומת חמץ. והא דתרומה בטומאה במסכת תרומות גבי אין תורמין מטמא על הטהור:

ז) מיהו בזה יש ללמוד זכות עליו דסבירא לי' דאי נטמא או נתחמץ לאחר שנתייבש חשוב היתה לה שעת הכושר כיון דחשיב כתלוש לקבל טומאת אוכלין חשוב נמי כתלוש לענין שיחול עליו שם תרומה. וכהאי גוונא בתוספות סוכה (דף י"א:) בנפשח ומעורה בקליפה ואינו יכול לחיות דחשוב כתלוש בהעור והרוטב לענין קבלת טומאה. הוא הדין דחשוב תלוש לענין סוכה. והכי נמי חשוב כתלוש לענין שיחול עליהם שם תרומה. ואכתי הי' לו שעה"כ ועל כן לא משכחת כלל בטומאה לא הי' לה שעת הכושר: ח) אך בעיקר דבריו שסובר בפשיטות דלא משכחת בטומאה שלא היתה לה שעת הכושר, נעלם ממנו דברי תוספות יבמות (דף פ"ט.) ד"ה אין וזה לשונם ומשני התם בשהי' לה שעה"כ ותתן לו ולא לאורו כגון דאחמיץ במחובר או שתלשה טמא ומשקה טופח עלי'. ונכפלו דבריהם בתוס' מנחות (דף כ"ה.) ובהר"ש והרא"ש מס' תרומות. הנה שאין דקדוקיו כלום: ט) ואנו חוזרין לדברי אביהן של ישראל הרשב"א ז"ל דהא דאחמיץ במחובר היינו בנגמר בישולה דווקא. וכן כתב הריא"ז וז"ל תבואה שנשרית במים. ואפי' אם נשרית במים בעודה מחוברת לקרקע לאחר שיבשה ועומדת לקצור הרי חוששין על חימוצה כמבואר בקונטרס הראיות ואסור לקיימה בפסח עכ"ל. הנה שגם הוא ז"ל סובר דאין חימוץ במחובר אלא אם כן נגמר בישולה ועומד לקצור וכן פסק בשו"ע סי' תס"ז בלי חולק: י) ואין להקשות על הרשב"א שפירש במחובר לאחר שנתייבש. דאם כן גם לענין תרומה יחשב תלוש כיון דחשוב תלוש לענין טומאת אוכלין כדברי תוספות סוכה הנ"ל דחשוב תלוש לענין סוכה. דהא בפשטות דברי התוס' תמוהין. דהא מבואר בחולין שם גבי אבר המדולדל דחשוב תלוש דווקא לענין טומאת אוכלין. אבל לענין טומאת נבילות ולענין שבת חשוב כמחובר. ולמה ישתנה סוכה.

ובאמת ריא"ז בשמעתא דהעושה סוכתו תחת האילן חולק על זה וכתב דלענין סוכה חשיב כמחובר. ואני בחי' להלכות שבת פרשתי דברי תוספות בטוב טעם ואין ענין לתרומה. הא חדא. ועוד דמה שכתב הרשב"א נתייבש לגמרי היינו יבוש שצריך במחובר שתהא ראוי' לקצור. אך עדיין התבואה לחה קצת כידוע שמניחין השבולים מונחים בשדה איזה ימים שיתייבשו. וכן לשון ריא"ז הנ"ל לאחר שיבשה ועומדת לקצור. וכן לשון השו"ע. וידוע שבשעה שעומדת לקצור עדיין לחה קצת רק הכוונה יבשות הצריך במחובר ומעתה עומדת לקצור וכן כוונת הרשב"א. וכן מוכח מתוספות הנ"ל שהוצרכו להמציא המצאה חדשה בטומאה שתלשה טמא כו' ולא באופן הש"ס בחמץ באחמיץ במחובר והיינו לאחר שנתייבשה כדברי רשב"א וריא"ז. הכי נמי שנטמא אז. אלא דאף שנתבשל כל צורכה עדיין אינה מקבל טומאה. ואינו דומה לתאנים שצמקו באביהן. שזה יובש הרגיל בתלוש שמניחין התאנים בשדה כל ימות הקיץ שיצטמקו ויעשו גרוגרות: יא) נשוב לענינינו דלשיטת רשב"א וריא"ז ופסק הש"ע לא צריך לחדש כלל דבמחובר אמרינן אגב מדלייהו לא מחמיץ. וכשם שבתלוש קיימא לן דלא אמרינן אגב מדלייהו כדמוכח ממה שכתבו הרי"ף ורא"ש בהיתר חרוך תרתי שבולי משום דמי פירות אין מחמיצין. ולא משום דאגב מדלייהו לא מחמיצין וכן הוא בטוש"ע סי' תס"ג. שמע מינה דסברא להו דרבא דהתיר משום דמ"פ אין מחמיצין פליג בהא דאגב מדלייהו כו': יב) אך בנ"ד אף לדעת מעיל צדקה שהתיר משום אגב מדלייהו. הא פרש"י בסוגיא משום דשרקי ונפלו ולא מבלעי. ובנידון דידן שכתב מעלתו שכל החיטין הי' מלאים ונפוחים מלחלוחית המים. הא קמן דמבלעי וכיון שכתב מעלתו שכפי הנראה הי' אז התבואה בבישולה. אין כאן מקום להתיר. וכבר כתבנו דבדברי ריא"ז משמע דלאו דווקא יבש לגמרי רק יובש עד שראוי' לקצור.

וכן לשון הש"ע שנתייבש לגמרי ואין צריך ליניקה. היינו שנתייבש עד שאין צריך ליניקה. וזה יבוש גמור שצריך במחובר. ומכל מקום עדיין צריכין להניחן על פני השדה עד שיהי' יבשים גמורים ביותר. ומכי נגמר בישולה עומדת לקצור ואין צריך עוד ליניקה. וכיון שנראה שהי' כן. הרי דינה כדין ארבא דטבעה בחישתא דכיון דמינח נייחי אתיין לידי חימוץ. ולדעת מעיל צדקה בנ"ד שהיו מלאים ונפוחין אפי' לא נתייבשו כלל אסורים ע"כ לא יאכלום בפסח ואף לא ישהם רק ימכרם לנכרי קודם הפסח כד"ת: נאום המברכו בשמחת החג הק' אברהם. סימן תקל. ב"ה יום ג' אחרי י"ג ניסן האמת הצדק לפ"ק לכבוד הרב דק"ק אסטראווע: א) הנה הגיעני שאלה מכבודו בדעפעשע ושאשיב בדעפעשע. ואת השאלה לא הבנתי. וכן השבתי בדעפעשע כי לא הבנתי. ובאמת כי רע עלי הדבר הזה לשאול ולהשיב בדעפעשע כי יבואו מזה מכשולים חס ושלום על ידי חסרון הבנה. ולאשר ראיתי כי נחוץ הדבר אמרתי אולי השאלה כמו שאגיד אשיב במכתבי היינו אילו השאלה כן: ב) היות כי צריך לטחון בפסח לצורך אנשי חיל. ויש בחיטין קצת מבוקעות. והגם כי לטחון קודם הפסח הי' בו כדי ביטול. מכל מקום אם יטחון ביום טוב יאסר במשהו ואם כן השאלה. נראה לי להתיר לצורך דחק גדול כזה. היינו כי מסתמא החיטין מכורים לגוי ונוכל להגיד לגוי כי יטחנם ויקנה ממנו באופן שיבואר. ואחר כך נקנה מגוי הקמח חוץ מחמץ שבתוכו. היינו חוץ מהקמח שמחיטין המבוקעות שזה ישאר של גוי. ועל אחריות הגוי. רק שהגוי לא יקפיד אם יתנו לאנ"ח בחנם. וכאשר יתן לאנ"ח יקבל קוויט גם כן לפי החשבון לבד מהחמץ שבו. היינו אם צריך להעמיד צענטין. יהי' בקמח שמחיטין שאינם מבוקעות שיעור צענטין ויקבל קיויט רק על צענטין והמותר יפסיד:

ג) והגם שהרמ"א בסי' תס"ז סעי' י' פסק דלא מהני במשהו חמץ למכור חוץ מדמי איסור שבו. מכל מקום בדחק גדול יש לצרף דעת המחבר דחמץ דומה לסתם יינם דאפילו יין ביין מותר למכור חוץ מדמי איסור. להפוסקים דקמח בקמח חשוב יבש ביבש דאפילו ביין נסך כהאי גוונא הי' מותר למכור חוץ מדמי איסור. ודין זה אפילו יהי' במבוקעים יותר ויותר מאחד בששים כן נראה לי. ויחוג את החג בשמחה וכשרות: הכ"ד הדו"ש הק' אברהם סימן תקלא לרב אחד א) מכתבו הגיעני. והנה במי פירות עם מים דעת התוספות והרא"ש דאינו אלא חמץ נוקשה שהם מפרשים מימרא דריש לקיש עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת משום דמי פירות אין מחמיצין במי פירות עם מים אך ברמב"ם משמע שהיא חמץ גמור. וכן כתב הפר"ח לדעת הרמב"ם שהוא אסור מן התורה. וכן פסק הרב ז"ל מלאדי כדעת הרמב"ם שחייב עלי' כרת. ובנוב"י כתב דאפי' לתוספות ורא"ש דהוי נוקשה. מכל מקום על כרחין הוא חמץ מדאורייתא ולתפוס נוקשה דרבנן ומי פירות עם מים הוא רק נוקשה הוה אוחז החבל בתרי ראשים. דאם כן הא דאמר ר' עקיבא במנחות (דף נ"ז) כל המנחה לרבות מנחת נסכים לחימוץ. ומקשה מי פירות הוא ואין מחמיצין ומשני מנחת נסכים מגבלה במים וכשירה. ואי מי פירות עם מים הוא רק דרבנן. אם כן לא משכחת חימוץ במנחת נסכים מדאורייתא. ואיך מרבינן מקרא מנחת נסכים לחימוץ: ב) ולי קשה דבכל המנחות דכתיב לא תעשה חמץ. והרי הי' בהם שמן. ובפרק כיצד מברכין (דף ל"ז:) פרש"י הא דאם חמץ הוא ענוש כרת קאי אמנחות. והא מי פירות עם מים לא הוי רק חמץ נוקשה. ונהי דעל רש"י לא קשה מאחר שהוא מפרש מימרא דריש לקיש במי פירות לבד. יש לומר מי פירות עם מים הוי חמץ גמור. אך מדהקשו התוספות על פירש"י דקאי אמנחות. ולא הקשו זאת. מכלל דגם לדידהו הוי חמץ גמור.

ולמה: ג) ועוד דבהא דמנחות (דף נ"ד תנו רבנן אין מחמיצין [לתודה ושתי הלחם בתפוחים משום רחב"ג אמרו מחמיצין. כמאן אזלא הא דתניא תפוח של תרומה] שרסקו ונתנו לתוך העיסה של חולין] וחימצה אסורה לימא רחב"ג הוא ולא רבנן אפי' תימא רבנן נהי דחמץ גמור לא הוה נוקשה מיהא הוי. עד כאן. והנה למה דסלקא אדעתא אפילו נוקשה לא הוי והתם יש מי פירות עם מים. שתחילה הי' עיסה והי' מים ועוד נתן המי תפוח בתוכה. וכן מבואר בתוספות שם דהוא מי פירות עם מים. ואם כן איך יפרנס המקרא כל המנחה וגו' לא תאפה חמץ. הא יש שם שמן: ד) אך ברורן של דברים. דענין מי פירות עם מים שנחלקו הפוסקים. היינו שאין במים כדי גיבול עיסה רק בצירוף המי פירות ואין במים כדי לחמץ. רק שעל ידי המים גם המי פירות מחמיצין. וכן מבואר ברמב"ם פ"ה מהלכות חמץ ומצה הלכה ב' וזה לשונו שאין מי פירות מחמיצין אלא מסריחין וכו' והוא שלא יתערב בהו שום מים שבעולם. ואם נתערב בהם מים כל שהוא הרי אלו מחמיצין [ואי אפשר לומר דהאי מחמיצין על הקמחין שנילושו במי פירות עם המים. דהקמחין אין מחמיצין רק מתחמצים. וכן אי אפשר לומר דאמים כל שהוא קאי שמחמצים. דהא קרא למים בלשון יחיד כל שהוא. ואיך סיים בלשון מחמיצין והי' לו לומר ואם נתערב בהם מים כל שהוא הרי זה מחמיץ. ואו לומר ואם נתערב בהם מים כל שהוא הרי אלו מחמיצין. הרי שאין לשונו סובל כך שהמי פירות מחמיצין על ידי המים כל שהוא. ועוד דאין במים כל שהוא לחמץ כל העיסה ועל כרחין המים כל שהוא נותנין כח במי פירות שמחמיצים]. ובזה דעת התוספות שאינו רק חמץ נוקשה כיון דהחימוץ רק מחמת המי פירות וכן הא דאין מחמיצין בתפוחים אף שיש במים כדי לגבל כל העיסה מדמייתי עלה הא דתפוח שרסקו ונתנו לתוך העיסה.

הנה שהי' עיסה בלעדי התפוח] הנה לחימוץ שהמים עושים לא הי' צריך להחמיץ בתפוחים והוא בא להחמיץ בתפוחים שימהר החימוץ או להחמיצו ביתר שאת. לזה אמר ת"ק אין מחמיצין בתפוחים כי החימוץ שהתפוח עושה הוא רק נוקשה. ולסלקא אדעתא אפילו נוקשה לא הוי רק סרחון כמו שכתב הרמב"ם במי פירות לבד. אבל כשיש במים כדי לגבל ולהחמיץ ודאי בא לידי חמץ גמור ולא אמרו מי פירות אין מניחין לחמוץ רק אין מחמיצין. שהם אינם מחמיצין. ועל כן במנחות שטעונין לוג שמן והי' משימין בה הרבה מים. שהמים לבד יש בהם כדי להחמיץ כמו שיבואר לפנינו. ודאי בא לידי חמץ גמור: ה) ובזה יבואר סתירת דברי הנוב"י הנ"ל. דהנה בתוספות כתבו על קושיות הש"ס במנחת נסכים מי פירות הם ומ"פ אין מחמיצין וזה לשונם ושאר מנחות יודע הי' דמגבלם במים דשמנם מועט. ובענין זה אי אפשר לגבל. אבל מנחת נסכים שמנה מרובה וסלקא אדעתא דאין נותנין מים עכ"ל. ויש לעיין הא כל מנחות טעונין לוג שמן וקרי לה שמן מועט. ובמנחת נסכים נמי מצינו לוג ומחצה לעשרון במנחת נסכים של כבש הבא עם העומר שהי' שתי עשרונים עם רביעית ההין שמן כדאיתא במנחות (דף פ"ט:) במשנה וברייתא ומגיע לכל עשרון לוג ומחצה ועל כן נמי מגבלה במים. ואם כן מה ס"ד דהש"ס להקשות מי פירות נינהו דבודאי אין בה מים. וצריך לומר לוג ומחצה גם כן הוי שמן מרובה ויש בה כדי לגבל: ו) והנה מבואר דבכל מנחת נסכים של כבשים שהי' נותנין בה ג' לוגין שמן אף שלוג ומחצה יש בה כדי לגבל. הי' נותנין בה עוד לוג ומחצה שיש בהם כדי לגבל. הנה שהסולת יכול להבלל בתוכה כפליים משקה ממה שצריך כדי לגבל. ממילא במנחת נסכים הבא עם העומר שהי' רק לוג ומחצה לעשרון הי' יכולין לתת לתוכה עוד מים שיעור שיהי' בהם כדי לגבל והוי חמץ גמור כיון שהמים לבד יש בהם כדי לחמץ.