שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 186

ד) בזו השעה הגיעני מכתבך השני ומכלל דבריי תראה שאין דעתי נוחה בהיתר שהתיר רבינו עקיבא איגר ז"ל בתשובה בעיר שבונין כולם בקבלנות כנרשם בחי' רע"ק משמו. והשי"ת יזכינו לעת בלע המות לנצח: דברי חמיך זקינך דורש שלומך וש"ת והצלחתך. ושיהי' לך הרבנות החדשה לאריכות ימים והצלחה לך ולב"ב ולבניך היקרים. הק' אברהם. סימן תקכה. שפעת שלום וברכה לכבוד ידיד נפשי הרב הגאון המפורסם נ"י עה"י פה"ד חסיד ועניו כקש"ת מו"ה חיים אליעזר האבד"ק קאליש יע"א: אמרותיו היקרים הגיעני ופקודתו שמרה רוחי להשיב על דבריו. ואשיב על סדר דבריו: א) מה שדחה דברי התוספות (דף ה') ד"ה כגון ששלשל ידו למטה מג' וקבלה. תמיהני שכדבריהם מפורש בש"ס (דף צ"ב.). אשר דחה ראייתי מהרמב"ם ומה שפרשתי בו יבואר אחר כך. ועתה נבא לפירושו בהרמב"ם שהוקשה להרמב"ם מהא דכרמלית משפת מיא משחינן דמיא כארעא סמיכתא דמיא. ועל זה תירץ הרמב"ם דמכל מקום לא חשיב ד' על ד'. ועל כן בתחומין חשובים למעלה מי' דלענין קניית שביתה בעינן מקום ד' על ד' דווקא. ומים לא חשיב מקום ארבעה דמחולקין המה כל טיפה לעצמהכדברי החוות דעת. ואף לפי מה שדחה דבריו מכל מקום כיון שאינם גוש אינו חשוב כד' על ד' לקנות שביתה עליו. והוא הדין הכא לא חשיב המים כד' על ד' ועל כן לא חשיב הכלי כמונח על גבי המים עכת"ד: ב) לפי עניות דעתי יש להשיב על כל זה. דודאי למ"ד משפת מיא משחינן דינה. כד' על ד' דהא אין כרמלית פחותה מד' דאקולי בי' רבנן מקולי רה"י כידוע. דדוחק לומר דרק קרקע הים נעשה כרמלית ומכל מקום מודדין מהמים שחכמים נתנו לכרמלית אויר וכיון שמים כארעא נתנו עשרה טפחים למעלה מהמים. ועוד דאם כן גם לענין תחומין נימא הכי דקרקעית הים שייך בו איסור תחומין ולמעלה באויר עשרה והאויר נתחיל למדוד מן המים.

ואין לומר דקרקעית הים גם כן לא חזי לקנין שביתה דלא חזי לדירה. דאם כן אף כשהספינה מהלכת בעומק במים למטה מעשרה רק שהמים עמוקים י' נמי יהא מותר. ומבואר בפוסקים להיפוך דבעינן דווקא שהספינה תהלך למעלה מעשרה. ועל כרחין נחלק בין הפרקים דדווקא בכרמלית נתנו חכמים אויר ולא בתחומין. והוא דוחק ולמה נסבול דחוקים אלו. ולמה לא נאמר בפשוטו דהמים בעצמן נעשין כרמלית דחשיבי מקום ד'. וכן משמע ברש"י עירובין (דף פ"ז.) בראש העמוד וז"ל חוקק בה כו' ואמר נמי גוד אחית כאלו יורדות וסוחמות עד המים והויין מים שכנגד הנקב רה"י. הרי מבואר דבמחיצה עד המים שוב לא יחשב מחיצה תלוי' ומשום דהמים חשיבי מקום ד' לשויי רה"י. ועל כן כתב גם כן והויין מים שכנגד הנקב רה"י. הרי שהמים עצמם נעשין רשות. לא עומדים ברשות ודו"ק: ג) ובחי' לעירובין כתבתי שלא יסתרו דבריו למ"ש בשבת (דף ק"א) ד"ה ולימא גוד אחית כאלו יורדות וסותמות. עד "הקרקע" וכאן כתב עד "המים". דבשבת שם קאי הש"ס לרב הונא דאמר כרמלית מארעא משחינן עיין שם. על כן אין המים בעצמם נעשין רשות היחיד רק קרקע הים. וצריך להוריד מחיצות עד הקרקע. ובעירובין קאי אליבא דהילכתא דמים נעשין כרמלית. ועל כרחין דחשיבי מקום ארבעה לשויי רשות היחיד גם כן. דאם לא כן אף כרמלית לא תיהוי. כיון דאקולי בי' רבנן מקולי רשות היחיד וכנ"ל: ד) וכיון שזכינו שהמים חשובים מקום ארבעה, ניחא בעיית הגמרא (דף ה':) לפי פירושו ברמב"ם דאי בתר אגוז אזלינן חשוב מקום ארבעה אף שאין בכלי ארבעה כיון שמונח בתוך ג' למים שרחבים ארבעה. רק אם הי' מונח על המים לבד. לאו היינו הנחתו שאינו מונח בטוב ואין דרכו להניח כך. מה שאין כן כשמונח בכלי. או דילמא בתר כלי אזלינן. פירוש כיון שאינו חשוב הנחה על גבי מקום ד' רק מחמת המים.

ועל המים מונח הכלי על כן אזלינן בתר הכלי. מה שאין כן כשרחבה הכלי ד'. מה לנו להנחת הכלי. זה הי' כוונתי בפירוש דברי הרמב"ם: ה) ואלו לפי מה שפירש רומעכ"ת שהכלי שפיר חשוב מונח על המים רק שאינו מונח על מקום ארבעה. אם כן למה דקיימא לן דפטור בזה. אם כן אם כלי רחב ארבעה מונח על גבי זיז כל שהוא לא יחשב הכלי מקום ד'. ואם כן מה משני ר' אבא בשבת (דף ה) מתני' שקיבל בטרסקל. הא הטרסקל מונח בידו שאינו חשוב מקום ארבעה למאי דלא ידע דידו של אדם חשובה כד' על ד': ו) ועוד לפי דברי כבודו גם באגוז על גבי מים נצטרך לומר משום שאינו מונח על גבי מקום ארבעה. אבל חשוב מונח על גבי משהו ולא משמע כן מלשון הרמב"ם. גם מלשון הש"ס אגוז על גבי מים לאו היינו הנחתו משמע דלא חשוב הנחה כלל: ז) גם גוף הסברא שרצה כת"ר לומר משום שהמים מחולקין כל טיפה לעצמו לא חשוב מקום ארבעה. הרי מפורש בתוספות עירובין (דף מ"ה:) ד"ה לקני שביתה באוקיינוס ז"ל ואפילו אין תחומין למעלה כיון שכל המים מחוברין הוו כאלו מונחים בארץ. גם מסוגיא דשמעתין שמן שצף על גבי יין מחלוקת רבנן וריב"נ משמע כן. דלכאורה לא נדע הדמיון. אך הפירוש דמים על גבי מים היינו הנחתו דאף מים עליונים חשובים מונחים בארץ כדברי התוס' הנ"ל. וכן לשון הרמב"ם שהמים "כולן" כאלו מונחים בארץ. ועל כן בשמן שצף על גבי יין למאן דאמר מחוברין חשוב כאלו מונח על שולי הכלי. ואף אם אין בכלי ארבעה כיון שעומד על קרקע שיש בה ארבעה. ולמאן דאמר אינם חיבור חשוב מונח רק על היין. ולאו היינו הנחתו. וזה פשוט בפשט הגמ'. על כל פנים מוכח דחשיבי חיבור. ודוחק לחלק בין חיבור עליון ותחתון לחיבור זה אצל זה: ח) גם מה שכתב כת"ר דכיון שאינו מונח בטוב דמי כמקום שאין בו ארבעה. לפי עניות דעתי הוא דוחק.

דאטו טעם מקום ארבעה משום דבציר מכן אינו ראוי להניח עליו. דהא אפי' מחט בעינן מקום ארבעה [גם מה שכתב כת"ר בענין תחומין דטעמא דמים חשובים למעלה משום דהוי כמקום שאין בו ארבעה ואינו ראוי לקנות שביתה. לא ידעתי מנא לי' דלקנות שביתה בעינן מקום ארבעה. ור' יהודה הוא דאית לי' הכי בעירובין דהניח עירובו על גבי קורה למעלה מי' צריך שיהא ברחבה ד' ולא קיימא לן כוותי' אך הא דבעי הש"ס עמוד רחב ארבעה. הוא כדי שיהא נוח להלוך ולא לקנות שביתה]: ידידו הדוש"ת הק' אברהם. סימן תקכו. לרב אחד א) מכתבו הגיעני באיזה דברים שנכשלו באיסור שבת וצדקו כל דבריו [זולת בדבר המקוה חמה שטובלין בה בשבת ויושבין עוד שם אחר הטבילה או קודם. והישיבה ודאי שאסור. אך ליכנס לטבול תיכף ולצאת לאחר הטבילה מיד שבזה יש מקום להתיר] הן במה שכתב שאסור לשפוך מים מבושלים לתוך הקעסיל שעל האש. דהיינו חזרה באינה גרופה ואפילו אם הי' גרופה הואיל ונטל המים מערב שבת מהכירה אסור בהעמדה על גבי קרקע. ועל כן אפילו לא נצטנן לגמרי אסור: ב) אך אם נצטנן לגמרי יש חשש בישול דאורייתא ואפילו דיעבד אסור לשתות בשבת. וכן להעמיד רוטב צוננת לתוך תנור של אופים אסור ואפי' בדיעבד הואיל ונצטננו לגמרי פעם אחת. אף אם אחר כך העמידו במקום חם קצת לא מהני ויש בו חשש בישול דאורייתא שהרמ"א הכריע לאסור. וכל אלה מי שהתירם הוא טועה בהלכה. וכד ניים ושכיב התיר דברים המפורשים בפוסקים לאיסור. וכל אלה הם היתרים של טעות: ג) אך אחרון הכביד מה שכתב שנפרץ היתר לטלטל מעות לפדות וועכסלין ופראכטין שזה לבד איסור מוקצה הוא משא ומתן בשבת ומילי דפרהסיא. וכמעט שבא לבטל מצוות עשה של שביתת שבת לגמרי וידועים דברי רמב"ן בפי' התורה.

ולא אאמין שיתיר זה שום ישראל זולת מי שאינו מתלמידיו של מרע"ה ח"ו עי' יומא ד'] וראוי לקרוע על זה: ד) ויען שהוא שעת הדחק בהגיע הזמן פרעון של הוועכסיל בשבת חפשתי אופן היתר שיהי' המעות מוכנים. וכאשר יבא השליח מהרייענט לשאול אם יפרע. ישיב שהמעות מונחים אם ירצה יקח המעות ויניח הוועכסיל במקום שיראנו הלוה. ובזה לבד שניצל מאיסור מוקצה. אך גם איסור משא ומתן על ידי גוי יש בו היתר לומר דכהאי גוונא לאו שליח ישראל הוא: ה) ואף דגבי תרומה נתינת רשות חשוב שליחות. וכן בקידושין. הרמב"ם בהלכות מעילה פרק ב' הלכה י' במפקיד מעות אצל חנוני והוציא החנוני גם בעל הבית לא מעל שהרי לא אמר השתמש בו. הנה שאף שהחנוני מותר להשתמש בו לא חשוב בהכי שלוחו ומדקדוק לשון הרמב"ם שהרי לא אמר השתמש בו. ולא כתב שהרי לא אמר מותר או יכול אתה להשתמש. נראה דאף כהאי גוונא לאו שלוחו. כיון שלא צוהו רק שהתיר לו להשתמש בו. ולא דמי לתרומה וקידושין שהם מידי דהקנאה יוכל ליתן לו רשות והרשאה על כך. אבל מעילה מידי דעבירה אין איסור רק אם נחשב כאילו עשה בעצמו. ובמצוה במה שצריך שליחות כמו בפסח וכדומה גם כן לא מצינו לשון נתינת רשות רק לשון ציווי צא ושחוט עלי הפסח: ו) ובנדרים (דף ל"ה:) באיבעיא אי כהני שלוחי דידן נינהו אסור במודר הנאה יעיין שם. ואף שלא עשאו שליח בפירוש רק שהדין הוא שהם שלוחי דידן. וקשה מהא (דף ל"ז:) בתורם תרומתו לדעתו דמקשה לדעתו דמאן אי לדעתו דבעל הכרי הא מהני לי'. ומוקי באומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום. הנה דאף שנחשב שלוחו מדמועיל בתרומה מכל מקום כיון שאינו אומר לו בפירוש שיתרום תותר במודר הנאה. הכי נמי נימא בכהני אף שהדין שהוא שליח. מכל מקום כיון שלא אמר בפירוש שיקריב יהי' מותר במודר הנאה.

ואם אמר לו בפירוש הקרב לי אפילו שלוחי דשמיא הוא. מכל מקום הוא עושה ציוויו ויאסר: ז) אך לפי האמור דווקא במידי דהקנאה מועיל נתינת רשות אבל לא במצוה. דהא צריך לעשות הוא המצוה. על כן אי שלוחי דידן דהמצוה על הבעלים וכהן שלוחו לא מהני נתינת רשות רק שלוחו ממש כאלו צוהו יאסר גם במודר הנאה. וגבי תרומה כשאומר כל הרוצה כו' שתלה הדבר ברצונו הוא נתינת רשות בלבד ומהני בתרומה. ומכל מקום מותר במודר הנאה ודו"ק. מעתה כשם שבמצוה לא מהני נתינת רשות. כמו כן בעבירה לא עבר המשלח על ידי נתינת רשות. ועל כן לא מעל המפקיד במה שהרשהו להשתמש בו. ואפילו נתן לו רשות בפירוש): ח) ולכאורה יש סתירה ממכות (דף ט"ז) גבי בטלו ולא בטלו באונס שגירש דקאמר בגמרא ביטלו משכחת שקיבל לה קידושין מאחר. ומקשה היכי דמי אי שלא מדעתה לאו מידי הוא. אי מדעתה איהי מבטלא לי'. והא משכחת לה שנתנה לו רשות לקדשה. ולהנ"ל לא חשיב שהיא עושה ממילא חשוב הוא עושה והוי מבטל בידים: ט) ויש לומר דכשעשתה שליח לקדשה יהי' איך שיהי' הרי מחלה לו החיוב שעליו דכיון שקידשה אחר אי אפשר להנשא לו עוד אף אם ימות או יגרשנה. דהוי מחזיר גרושתו ונתבטל העשה על ידי מחילה שלה. מכל מקום אין בזה כדי שביעה. דבשעת מינוי שליחות עוד אינו ברור שתתקדש ועדיין לא חל המחילה עד שיקבל עבורה הקידושין והוא המבטל. אלא ודאי אפילו בנתינת הרשות חשוב המשלח העושה מעשה וימעול. מיהו יש לומר דהא ברייתא דפרק המפקיד הוי תיובתי' דרמב"ם. אלא שהרמב"ם דחאה מכח הדין שבפרק ואו כמו שכתב בכ"מ שם בשם הר"י קורקוס. והכי נמי דחה משום הא הסוגיא דמכות. ואזלא הא דמכות כברייתא דהמפקיד. ועדיין צריך עיון: י) ודע דהא דרמב"ם. רש"י בגמרא כתב להדיא להיפוך.

וכן לשיטת תוספות בהמפקיד שם דמוכר אסור להשתמש במעות שקיבל. אזדא ההוכחה מהא דפרק ו' שכתב הר"י קורקוס וק"ל: יא) והנה נידון דידן תלוי במחלוקת רמב"ם ואינך פוסקים. דלרמב"ם נתינת רשות לא משוי שליח ממש להחשב המשלח עשה. הכא נמי לא חשיב הגוי שלוחו וליכא שבות. אך באמת אף לאינך פוסקים הרי השליח מהרייענט שלוחו של מלוה לגבות המעות או לעשות פראטעסט. וכשהראה לו ישראל המעות ואמר לו אם תרצה תוכל ליקח ולקח. הנה השליח מהרייענט שלוחו של מלוה ולא שליח הלוה. ועוד יש להתיר משום שבות דשבות במקום הפסד. אף שהמג"א לא התיר שבות דשבות רק בהפסד גדול. על כל פנים סניף הוי להתיר. האומנם כי מדברי הגהות מיי' פרק י' מהלכות שבת אות ב' בנותן מעות לגוי בערב שבת לקנות לו מחר ביום השוק אסור דיש שליחות לגוי לחומרא. וזה לשונו דהא אסור יותר משאר אמירה לגוי. אך הרב ז"ל מלאדי דכל אמירה לגוי שבות אסור משום דלחומרא יש שליחות לגוי: יב) ובדבר המקוה חמה ביותר בודאי על היתר סדרי טהרה משום שמעיין הוא. כפי העולה בזכרוני לא כתב זה להיתר ברור רק שחיפש התירים לצורך טבילת מצוה. בפרט במקוואות דידן כמו שכתב כת"ר. אך נראה לי שלא למחות הטבילה במקוה זו במי שמתכוין למצוה אף שאין צריך לה. מצוה לטבול שנית בשבת שחרית כמבואר בכתבים. על פי מה שכתב מהרל"ח סי' תרנ"ג ליישב קושיית הטור על הבה"ג בהא שהתירו לעבור בנהר עד צווארו לצורך מצוה וכתב בה"ג דלשוט אסור. והקשה הטור דאם התירו רחיצה דאסמכי' אקרא, כל שכן שיהי' מותר שייטא דקילא. ותירץ דרחיצה התירו משום שאינו מתכוין לרחוץ אלא לעבור. מה שאין כן שייטא שמתכוין לשוט ודומה להא דאין שטין להביא שופר עכ"ד. וזה טעם המשנה דשלהי שבת שקושרין קשר שאינו של קיימא לצורך מצוה. והיינו קשר שאסור מדרבנן.

וכן כתב הטור סימן שי"ז. ולכאורה יפלא איך שרינן שבות שבת משום מצוה בעלמא ומשום שופר לא התירו אפילו שבות דיום טוב. אך הוא הדבר דשאינו של קיימא היינו שאינו עשוי להתירו קודם ז' ימים והוא אין צריך אלא לשעתו ועשוי ליום אחד הוא מותר לכתחילה. והשבות הוא שמקיים ז' ימים והוא אין צריך ולא מתכוין לזה כלל מותר לכתחילה. ועיין אגלי טל מלאכת טוחן ס"ק ל"ח אות ל"ב ובפתיחה סוף סק"ב. ועל כן בנידון דידן שצריך רק לטבול ואין צריך חמימות המים שרינן לכתחילה משום מצוה: יג) ואם תמצא לומר כיון דבטלוה לטבילתא לא שרינן דלא הוי מצוה כולי האי. הא לעומת זה גם רחיצה לא הוי שבות רק איסור בעלמא כמו שכתב הרי"ף בביצה. ועוד דהא רבו המתירין לטבול ביום הכפורים בזמן הזה. והרוקח וספר הישר לרבינו תם מן המתירין. ובתשו' מהרי"ל מתיר גם כן למי שרגיל לטבול כל השנה. ועל כן אף אם באמת נהנה ומתכוין גם לזה הערמה בדרבנן שרי. וכן ביום הכפורים בטובל לקריו לא דקדקו שלא יתכוין להנאת רחיצה גם כן. אך אם באמת אין צריך טבילה רק משום דאיתא בכתבים שיטבול שחרית שנית. בזה אין להתיר לכתחילה. אך אין למחות הנוהג היתר גם בזה. רק כל זה שלא לישב במקוה רק לטבול תיכף בכניסתו ולצאת מיד. אך לישב שם מחוייב למחות מי שבידו למחות: יד) ולענין אם למחות ביד אנשים אשר ברור שלא ישמעו בכל פרטים הנוגעים לאיסור לתא דבישול. נראה לי שאין לומר להם. דמוטב שיהי' שוגגין. הגם שבענין לשפוך מים צוננין לתוך הקעסיל אשר פעם אחת נצטננו לגמרי לדעת הפוסקים דבלח יש בישול אחר בישול הוא מן התורה. והרמ"א פסק כמותם. המנחת כהן כתב דרמ"א לא אסר אלא מדרבנן על כן היקל בלא נצטננו לגמרי: טו) אך בענין לטלטל מעות לפדות וועכסלין. הגם שאיננו רק מדרבנן.

מכל מקום המבין לאישורו ולראות את הנולד יודע מה יוכל להצמיח מזה חלילה וחלילה. ואילו הייתי שם הייתי לוחם אתם מלחמת מצוה אפשר אף למסור נפשי. וה' יטע בלבבינו אהבתו ויראתו אמן. ודע בשמירת שבת מלבד שכר עולם הבא עין לא ראתה וגו'. עוד הוא מסוגל למנוחה בעולם הזה. ויש עוד הרבה לדבר בזה. אך לא יתכן בכתב כי אם למסור בסוד למי שראוי למסור לו סוד: הק' אברהם. השמטות להלכות פסח סימן תקכז. ב"ה יום ב' בהעלותך תרס"ח לפ"ק: שלום לכבוד הרב החריף הבקי כש"ת מו"ה חיים דוד נ"י מו"ץ דק"ק גראדזיסק. א) דבר מי שמכר יין שרף בלי הורמנא ולקחו ממנו שלוחי הממשלה יר"ה היין שרף קודם הפסח ועבר הפסח והיין שרף בידם. אחר הפסח החזירו לו היין שרף והוא לא מכר היין שרף וכבודו רוצה להתיר משום שהישראל נתייאש מן היין שרף ועוד פלפל מחמת הביטול: ב) לדידי אין לסמוך על היאוש. דזה אינו רוצה לקנות. והוכיח סופו שהחזירו ולא על הביטול שאינו ברשותו. והדבר תלוי במחלוקת האחרונים דגזל, חמץ ועבר עליו הפסח דלהנוב"י החמץ מותר דלגזלן לא הוי קנס דיכול לומר הרי שלך לפניך ומה איכפת לי' והנגזל לא עבר דאינו ברשותו והכא נמי מותר דאינו ברשותו. אך אחרונים חולקים ואוסרים ודעת הרמב"ם פרק כל שעה מפורש דאסור מפאת הנגזל והכי נמי בנידון דידן: ג) אך יש לדון מפאת היין שרף שבזמן הזה עיקרו ורובו מתפוחי ארץ ותבואה אין בתוכו אף אחד מששים רק שהיא מחמץ ואין איסור בשהי' אלא מדרבנן ובדרבנן קיימא לן לא קנסו שוגג אטו מזיד. מכל מקום אין לסמוך על זה כי בחמץ קנסו יותר: ד) אך כתבו האחרונים בהשהה המעמיד מותר לאחר הפסח בהפסד מרובה על ידי פדיון דמי החמץ וישליך לנהר. והכא נמי מסתמא יש הפסד מרובה. ועוד צד היתר משום דמדרבנן לא קנסו האונס ויש להתיר על ידי פדיון:

ה) מה שהקשה כבודו על המתירין מה"ת חמץ שהוציא מרשותו ממכילתא הלא בבבא קמא (דף ס"ט גבי נטע רבעי שאינו ברשותו יכול לפדותו דבלאו הכי ממון גבוה מכל מקום קרי ממעשרו. הכא נמי בלאו הכי אינו ברשותו. ומה מועיל מה שיוציא עוד מרשותו. ו) יעיין בהרב ז"ל מלאדי סי' תמ"ה דלאחר איסורו שכבר הוא אינו ברשותו שוב לא יועיל מה שמוציא מרשותו. והוא ממש ש"ס בבא קמא הנ"ל וקודם זמן איסורו שעדיין לא עשאו כברשותו הוא דמועיל הוצאה מרשותו: דברי הדו"ש הק' אברהם. סימן תקכח. שאלה. מי ששכח ולא ביער חמצו קודם חצות ונזכר אחר חצות אם יש לו תקנה שלא יבער החמץ ולא יעבור עליו בבל יראה ויהי' מותר אחר הפסח או אף בפסח עצמו שלא יעבור עליו מכאן ולהבא או לא: א) תשובה. נראה לי דיכול ליתנו לגוי במתנה והגוי ימשכנו לרשותו. או שיקנה לו החצר שהחמץ מונח בו והגוי יקננו מהפקר. ובזה מקיים העשה דתשביתו כמו שמקיים לריה"ג במכירה לנכרי כמו שכתבו התוס' ריש כל שעה: ב) ולכאורה יש לומר דתלוי במחלוקת אם איסורי הנאה אינו שלו. או שהוא שלו רק שאינו ברשותו. שאם הוא אינו ברשותו לבד. הגוי אינו יכול לקנותו מעצמו כיון שהוא של בעלים ובעלים אין יכולין להקנות להם לפי שאינו ברשותם: ג) אך נראה דאפילו נאמר שהוא שלו רק אינו ברשותו תלוי במחלוקת הרא"ם בס' יראים בגזל נכרי שהרא"ם סובר דאף למאן דאמר מותר. מכל מקום אינו נעשה שלו. ורש"י בתשו' הובא ברמ"א סי' רפ"ג במומר שהי' לו פקדון ביד אחרים ומת ויש לו יורשים ישראל אם יש עדים ששלחו יד בפקדון מחיים או שתבעום ולא רצו ליתן לו זכו במה שבידם. הנה דמשום שמותר לגוזלו נעשה שלו. ודלא כבעל ספר יראים. ותמהני על מג"א סי' תרל"ז שהביא דברי בעל ס' יראים ולא כתב שרש"י חולק. וכיון שרמ"א הביא דברי רש"י בלי חולק אנן בתר רמ"א גרירין: