שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 185

ועל כל ספרים המטמאין את הידים קאי: ג) על כן נראה דלמאן דאמר אסתר אינו מטמא את הידים ולא ניתן לכתוב רק מדרבנן. דא קילא משאר ספרים וצריך גזירה שוה. ועל כן לא קשיא לרב ושמואל דאמרי לעז יווני לכל כשר. דשמואל לטעמי' דאמר אסתר אינו מטמא את הידים ורב נמי אפשר הכי סבירא לי'. אבל לדידן דקיימא לן כר' יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה. והרי סתם משנה במס' ידים תרגום שכתבו עברי אינו מטמא את הידים ומוקי לה רבא בפרק קמא (דף ט'.) במגילה. הנה דמגילת אסתר מטמא את הידים ודינו כספרים ולא אצטריך קרא לר' שמעון בן גמליאל למעט שאר לשון. ועל כרחין למעט יווני אתא. והרי סתם משנה דעד שתהי' כתובה אשורית על הספר ובד משמע דאפי' יוונית פסול: ד) מיהו לריא"ז דאפי' לרב ושמואל כתב יוונית פסול אין ראי' דאשורית היינו כתב אשורית. מכל מקום לרמב"ם דאפי' כתב יווני כשר קשיא מתני' וצ"ע: סימן תקכא. בפרק ב' דמגילה. רב ושמואל דאמרי תרווייהו לעז יווני לכל כשר. והרי"ף לא הביא להא דרב ושמואל ותמהו עליו: א) ולפי עניות דעתי נראה ליישב. דהנה קשה לי אהא דרב ושמואל דהא בפרק קמא דמגילה אמר רב יהודה אף כשהתירו רבותינו יוונית לא התירו אלא בספר תורה ומשום מעשה דתלמי המלך. ולכאורה נראה דרבנן סבירא להו דמשום שהתירו בספר תורה כל שכן שהותרה בשאר ספרים. ועל כל פנים נשמע מדר' יהודה דמשום שהוצרכו פעם אחת להעתיק יוונית שוב הותרה לגמרי. ואם כן במגילה שהותרה בכל לשון להעתיק ללועזות. שוב הותרה לגמרי והוה לי' כל לשון כיוונית. וכי היכי דיוונית לכל כשר. הוא הדין כל לשון יכשר לכל: ב) ועוד דודאי מוכח מדר' יהודה דמדאורייתא אף לר' שמעון בן גמליאל מותר בכל לשון.

דאי מן התורה כל לשונות פסולים איך הותרה איסור תורה בשביל שפעם אחת העתיקוה מחמת אונס יוונית אלא ודאי מן התורה מותר בכל לשון ורבנן החמירו. ועל כן ביוונית שפעם אחת הוצרכו לכתוב יוונית התירו לגמרי. אבל אם נאמר דמן התורה היא. הא ודאי אין חכמים יכולים להתיר איסור תורה בקום ועשה. ואם כן כיון דבמגילה מדינא אינו כשר לכתוב בכל לשון. כדמוכח מדכתיב ככתבם וכלשונם. ואם כן איך יכשר יווני. דמן התורה לא עדיף משאר לשון: ג) על כן נראה דשמואל סבירא לי' דרבנן פליגי אדר' יהודה. וסבירא לי' דר' שמעון בן גמליאל מן התורה פוסל שאר לשון ומכשיר יווני. על כרחין דיווני כלשון הקודש משוי לי'. על כן גם במגילה לכל כשר ולא מיעט מככתבם וכלשונם אלא שאר לשון דהוה אמינא מדנקראת אגרת יכשר וכדברי הר"ן ז"ל: ד) ויש לשמואל הכרח לסברא זו. דהנה במתני' קראה על פה תרגום בכל לשון לא יצא ומבואר דדין בכל לשון שוה לעל פה דכללינהו בחדא. והנה בפרק קמא דמגילה אמר שמואל אסתר אינה מטמאה את הידים. ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל אסתר ברוה"ק נאמרה, נאמרה לקרות ולא ליכתוב. ובתוס' שם דהא דקראה על פה לא יצא הוא רק מדרבנן. דמעיקר חיוב דרוה"ק ודאי יצא על פה. דהא לא ניתנה ליכתוב כלל יעיין שם. ואם כן הדבר ברור דאם אין לו מגילה כתובה כהלכתה דמחוייב לקרותה על פה על כל פנים אם מכיר לקרותה בעל פה כדי לצאת ידי עיקר חיוב דרוה"ק. וכן אפי' יש לו מגילה כתובה כהלכתה וקראה על פה נמי עשה מצוה אלא שלא יצא ומחוייב לחזור לקרותה מתוך הכתב מדרבנן. ועל כרחין דהוא הדין בקריאה בכל לשון מדכללינהו בחדא כנ"ל: ה) ולכאורה קשה על זה דהא נתמעט מקרא דככתבם וכלשונם. ומעיקר חיוב לא יצא ולא עשה מצוה כלל.

ואף דדין קראה על פה נמי מקרא ילפינן לה מגזירה שוה ואף על פי כן עשה מצוה כנ"ל. לא קשה מידי דגזירה שוה אינה אלא בכתובים. אבל לא במה שנאמר בעל פה. וגדולה מזה אמרינן אין דנין קל וחומר מהלכה. ופירש בקרבן אהרן די"ג מדות לא נאמרו אלא במקרא. והוא הדין גזירה שוה. רק לאחר שתיקנו אנשי כנסת הגדולה לכותבה דיינינן גזירה שוה מזכירה דעמלק. אבל בקריאת תרגום דמככתבם וכלשונם ילפינן לה ולא יצא כלל. ואם כן איך כללינהו בחדא עם קראה על פה: ו) וליישב קושיא זו נראה. דהנה הר"ן כתב בשם הירושלמי דהא דקורין ללועזות בלעז הוא דווקא בשאינו מכיר בלשון הקודש התירו להם חכמים בלשון לעז. דיותר יש פרסום נס בלשון שמבין. אבל במכיר לשון הקודש אף שמכיר בלעז לא יצא. ואם כן הא דקראה בכל לשון לא יצא הוא אפי' במכיר לשון לעז רק שמכיר גם בלשון הקודש. ובכהאי גוונא דינו שוה לעל פה דבדיעבד עשה מצוה. שהרי בלא אפשר לקרותה בלשון הקודש יוצא בו הלועז. ועל כרחין דמצוה איכא בלשון לעז למכיר. וכיוצא בזה הוכיח הראב"ן בקבלת עדות שלא בפני בעל דין דמהני בלא אפשר כגון בהלכו עדיו למדינת הים. דהוא הדין דמהני בדיעבד. יעיין שם. והוא הדין הכא מדמהני בלועז שאינו יודע לשון הקודש. הוא הדין דמהני בדיעבד אלא דלא חשוב דיעבד. שהרי יכול לחזור לקרותה. וכהאי גוונא פריך ביבמות (דף ק"ה). בהא דהקדים רקיקה לחליצה ותיהדר ותירוק עין שם. וכן כתב הלח"מ בהלכות עבודת יום הכפורים בהקדים מתן שעיר לפר במתנות היכל. דאף דכיפר מ"מ מחוייב לחזור להזות מפר ולא חשוב דיעבד כיון דאפשר לו להזות עוד. אבל הוא הדין דמהני בדיעבד אפי' יודע לשון הקודש. וכל שכן באין לו מגילה כתובה בלשון הקודש דהוא הדין לועז ממש:

ז) והנה הר"ן כתב דזה דווקא לר' שמעון בן גמליאל דכל הלשונות פסולים בכל מקום. על כן הא דהתירו במגילה ללועזות הוא רק משום שאינו יודע לשון הקודש. אבל לרבנן דספרים נכתבים בכל לשון אלא דגמרינן לפסול במגילה מדכתיב ככתבם וכלשונם מסתיין לפסול בשאינו מכיר לשון לעז. אבל במכיר לא ממעטינן מככתבם וכלשונם. ואפי' יודע לשון הקודש יוצא בלעז: ח) ואם כן על כרחין לשמואל מתני' ר' שמעון בן גמליאל. דאי רבנן על כרחין הא דקראה בכל לשון. בשאינו מכיר אותו לשון מיירי. ואם כן אפי' באי אפשר במגילה אחרת ואפי' בדיעבד לא יצא. ואיך כללינהו עם בעל פה. ומזה מוכח דרבנן אליבא דר' שמעון בן גמליאל לא סבירא להו טעמא משום מעשה דתלמי המלך. דאי הכי כיון שהכשירו להעתיקה בכל לשון ללועזות. שוב הוה לי' כל לשון כיווני וכנ"ל באריכות. ומדינא כל לשון כשר. ומסתיין למעט באינו מכיר הלעז וכמו שכתב הר"ן אליבא דרבנן. ועל כרחין מתני' באינו מכיר לעז ואפילו באי אפשר לא יצא ואיך כללינהו בחדא עם קראה בעל פה. מזה הוכיחו רב ושמואל דרבנן פליגו אדר' יהודה אלא דכל לשון מדינא פסול לר' שמעון בן גמליאל בספרים ויוונית כשר. ועל כן לעז יוונית לכל כשר דיוונית כלשון הקודש משוי לר' שמעון בן גמליאל: ט) וכל זה לשמואל דאמר אסתר אינה מטמאה את הידים. אבל למה דקיימא לן דמטמאה את הידים וברוח הקודש נאמרה אף לכתוב. והא דקראה על פה לא יצא הוא אפי' בדיעבד גמור ולא אפשר לקרותה בכתב. אם כן הוא הדין בכל לשון נמי הכי. ועל כרחין שאינו מכיר לשון לעז מיירי. ומכיר לועזות קרי לי' [דוודאי אין לומר דבכל לשון מיירי שאינו יודע לעז כלל ולועזות באינו יודע לשון הקודש. דאם כן דין יודע שניהם לא נזכר במשנה. אבל לשמואל שפיר נוכל לומר קראה בכל לשון מיירי ביודע לעז.

דאי אינו יודע לעז אי אפשר שיקראנה כלל] אפי' יודע אשורית. וקשה הא אפסקא הלכתא כר' שמעון בן גמליאל ואפי' יודע לעז נמי לא יצא. ועל כרחין דרבנן אליבא דר' שמעון בן גמליאל נמי טעמייהו משום מעשה דתלמי המלך. ועל כן במגילה שהתירו להעתיקה לליעזות. שוב כל הלשונות שוין ליוונית בשאר ספרים רק במגילה אסור מדכתיב ככתבם וכלשונם ולא מעטינן אלא באינו מכיר לעז כדברי הר"ן. ואם כן מוכח דלעז יווני נמי פסול לאינו מכיר. דאם לא כן אף בשאר לשון יכשר. כיון דשוה ליווני כנ"ל. וכן בדין כיון דמעיקר הדין יווני שוה לשאר לשון. וכי היכי דשאר לשון פסול מדינא. הוא הדין יווני כנ"ל. ודו"ק היטב:

סימן תקכב

א) בתשו' הר"ן המובא בריב"ש סי' שפ"ח הביא ירושלמי דמגילה הכתובה עברית וקראה בלעז יוצא בה ולא חשוב על פה. וכתב להא דאיתא בגמ' דידן אי דכתיבה עברית וקראה יוונית היינו על פה דזה דוקא לאינו מכיר. דאינו יוצא רק בלשון יוונית. ואין לשון זה כתוב במגילה. אבל למכיר שיוצא בכל לשון אינו יוצא מחמת הלשון רק מחמת הענין. והרי הענין כתוב במגילה ואף שכתוב בלשון אחר לית בה:

ב) ולכאורה קשה עליו מהא דקראה תרגום בכל לשון לא יצא. ובגמ' אילימא דכתיבא מקרא וקראה תרגום היינו על פה. ומה קושיא הא אם היינו אומרים דיוצא תרגום בכל לשון הי' יוצא אף כתובה עברית וקראה תרגום ואצטריך לאשמעינן דאינו יוצא בשאר לשון לאינו מכיר:

ג) ונראה ליישב לפי פרש"י תרגום בכל לשון זו ואין צריך לומר זו קתני. והיינו דתרגום קרוב ללשון הקודש. על כן תני תרגום בפני עצמו. דאפי' תרגום לא יצא. ועל זה מקשה כיון דבכל לשון לא יצא אפי' תימא דתרגום יצא. מכל מקום דכתיבה מקרא וקראה תרגום לא יצא. שאין הלשון תרגום כתוב במגילה. ובהענין לבד הא אינו יוצא. דהא אמרת בכל לשון לא יצא. וזה פשוט:

ד) ואולם הרי"ף כתב בהא דקורין ללועזות בלעז והוא שכתובה בלעז. הנה דאף הלועזות שיוצאין בלעז. מכל מקום אם כתובה בלשון הקודש לא יצא ומשום דחשוב כאלו קורא על פה. והנה דעת הר"ן דאזלינן בתר הענין והענין כתוב ואף שכתובה בלשון אחר. והרי"ף סבירא לי' דאזלינן בתר הלשון והואיל והלשון אינו כתוב חשיב בעל פה:

ה) ואחר העיון נראה דהר' פורת שהביאו התוס' ריש פרק כל כתבי סבירא לי' כדעת הר"ן. אך מירושלמי שהביא הרי"ף ריש פרק הקורא עומד מבואר כדעת הרי"ף. דהנה בתוס' שם בשם הר' פורת דהא דאין קורין בנכתבין תרגום ובכל לשון לר' שמעון בן גמליאל כיון דלא נתנו לכתוב אסור לקרות בהן. משום דדברים שבכתב אסור לאומרם בעל פה יעיין שם. הרי דאף שהלשון אינו דבר שבכתב. שהרי לא' נתנו לכתוב באותו לשון. מכל מקום הואיל והענין דברים שבכתב חשוב דברים שבכתב. והנה אף שהתוס' השיגו על הר"י פורת עיין שם. מכל מקום לא מצינו שיחלקו על סברא זו דבתר הענין אזלינן. אלא דכהאי גוונא לא חשוב קורא בעל פה. [אבל מכל מקום מודים דבתר הענין אזלינן] והא דלא ניתנו לקרות. היינו שלא ניתן לקרות רק בלשון שניתן לכתוב. ואין תלוי בדברים שבכתב ושבעל פה:

ו) אך בירושלמי שהביא הרי"ף ריש הקורא עומד תרגומא מגו ספרא [פירש הר"ן שהי' התרגום כתוב בספר והי' המתרגם קורא התרגום באותו הספר] א"ל אסור לך. דברים שנאמרו בעל פה בעל פה. בכתב בכתב. וכן כתב הרמב"ם פי"ב מהלכות תפלה הלכה י"א ולא יתרגם מתוך הכתב אלא על פה עיין שם. הנה דהתרגום חשוב דברים שבעל פה. וכשקורא מתוך הספר כתיב בו תרגום חשוב קורא מתוך הכתב [מהיפוך להיפוך מסברת הר"י פורת] הנה דבתר הלשון אזלינן הואיל והלשון לא ניתן לכתוב חשיב דברים שבעל פה. הכא נמי הואיל והלשון אינו כתוב חשוב קורא על פה וכשיטת הרי"ף ז"ל:

ז) ובדברי ירושלמי ההם נראה לי ליישב שם הסוגיא בעמוד ב' בעא מיני' כו' היו כתובין שלא בדיו בלשון הקודש מצילין אותם או אין מצילין. ובתוס' שם הקשו מדמבעיא לי' אם מצילין משמע דפשיטא לי' שאין קורין. דאי קורין פשיטא דמצילין כדאמר לעיל אליבא דמאן דאמר נתנו לקרות בהן פשיטא דמצילין] וקשה לרשב"א דבסמוך משמע דקורין בהם כו' עיין שם. ולפי עניות דעתי נראה לפי הירושלמי דהא דאין קורין תרגום מתוך הכתב משום דברים שבעל פה אסור לאומרם מתוך הכתב. וזה בלשון תרגום. שלשון זה דברים שבעל פה שלשון זה לא ניתן לכתוב. אבל זה שלשון הקודש היא והוא דברים שבכתב. ודאי מותר לקרותו מתוך הנכתב שלא בדיו אף שאין בו קדושת ספר. שהרי תרגום נמי אין בו קדושת ספר. ומכל מקום אי לאו שהי' דברים שבעל פה הי' מותר לקרות מתוך הכתב שאינו מקודש. הוא הדין דמותר לקרות מתוך שלא בדיו. אך מבעי' לי' כיון שאינו מטמא את הידים עד שיכתבנו בדיו כדאיתא במס' ידים ומייתי לה הש"ס פרק קמא דמגילה ואין בו קדושת ספר אין מצילין. ולא דמי להיו כתובין תרגום דלמאן דאמר ניתנו לקרות בהן לכולי עלמא מצילין. דהא מאן דאמר ניתנו לקרות הוא רבנן דאמרו נכתבין בכל לשון ולדידהו מטמא את הידים כדאיתא במגילה שם. אבל הכתוב שלא בדיו. נהי דניתן לקרות בהן. מכל מקום כיון שאין מטמאין את הידים. יש לומר שאין מצילין. ופשוט שמצילין. רק במגילה אין מצילין. דדווקא בספרים שאסור לקרות בעל פה מצילין. אבל מגילה לשמואל דאמר נאמרה ברוח הקודש לקרות ולא לכתוב וחכמים תקנו לכתוב ולקרותה מתוך הכתב. מכל מקום שלא לצאת ידי חובת מגילה ודאי מותר לקרותה בעל פה כיון דעיקר רוח הקודש לא הי' לכתוב. על כן אין מצילין [ואין להקשות מספרי תורה שבעל פה בזמן הזה שמצילין אותם מפני הדליקה אף שאינו מטמא הידים כמו שכתב בתשובת ר"י מיגאש ז"ל. דיש לומר כמו שהתירו לכתוב משום דבציר ליבא ואין יכולין לגרוס בעל פה. כמו כן התירו להציל מהאי טעמא. מה שאין כן בימי התנאים שהי' יכולין לקרות בעל פה]:

ח) אך נראה ראי' לדעת התוס' דלא ניתן לקרות בו מהא דגיטין (דף ס.) האי ספרא דאפטרתא אסור למקרי בי' מאי טעמא לפי שלא ניתנו לכתוב. [ואף דהתם ליכא משום דברים שבעל פה כו' שהרי דברים שבכתב היא] והכי נמי הואיל ולא ניתן לכתוב שלא בדיו אסור לקרות בו. והא דהוצרך בירושלמי למיסר לקרות תרגום מתוך הכתב משום דברים שבעל פה כו' היינו דתרגום דברים שבעל פה נינהו ומותר לקרותו על פה. ועל כן אף שלא ניתן לכתוב. לא גרע מאילו קראה על פה. על כן הוצרך לטעמא דדברים שבעל פה אסור לקרות מתוך הכתב. אבל בלשון הקודש שאסור לקרותו בעל פה. אסור לקרות רק מכתב שיש בו קדושת ספר תורה:

ט) האומנם שקשה על זה הא דמסיק עלה בגיטין שם ולא היא שרי למקרי בי' דהא ר' יוחנן וריש לקיש הוי מעיינא בספרא דאגדתא בשבתא והא לא ניתן לכתוב אלא עת לעשות לה' כו' ואי טעם לא ניתן לכתוב בדברים שבכתב דווקא שאסור לקרות בעל פה. מה ראי' מספרא דאגדתא דתורה שבעל פה הוא. ויצטרך לומר דבספרא דאפטרתא האיסור משום דברים שבכתב אסור לאומרם כי אם מספר שיש בו קדושת ספר תורה. ובספרא דאגדתא האיסור משום דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב. ושניהם בלשון אחד והא לא ניתן לכתוב:

השמטה להלכות שבת

סימן תקכג

ב"ה יום ד' פרשת ראשי המטות תרל"ח

שוכ"ט לכבוד אהובי בני וכו' מוהר"ש נ"י.

א) מכתבך הגיעני ושמחתני בדבריך. והנה כעין סברתך יש בגיטין (דף נ"ג.) הכניסה לרבקה על מנת שתינק ותידוש פרש"י דאמעשיו לא מחייבינן לי' דאמר שתינק נתכוונתי ופסולא לא הוה אלא מחמת מחשבתו שנתכוין אף שתידוש והוי גרמא דאמחשבה לא מחייבינן לי' וכו' הרי מפורש כדבריך כיון דהמעשה הי' בשביל דבר אחר גם כן לא חשיב מעשה רק מחשבה. והכי נמי בנ"ד הוי הרהור ומותר:

ג) איברא דברי רש"י צריכין פירוש דהא קיימא לן לא אפשר ומכוין אסור וחייב בשבת אלמא לא חשבינן לה מחשבה בעלמא וגרמא דבשבת נמי גרמא פטור. אולם ביאור דברי רש"י דהתם לא נוכל לחייב אותו כלל על מעשה הכנסה דהוא רק גרמא שעל ידי זה תדוש והדישה הי' מאלי'. רק שנחייב אותו מחמת מחשבתו שתדוש. בזה מחלק רש"י דהיכי דהכנסתו הי' רק בשביל שתדוש חשוב שחישב במעשה כיון שכל מעשהו הי' בשביל מחשבה זו. וכעין זה בחולין (דף י"ב:) חרש שוטה וקטן יש להם מעשה כגון שחקקו אגוז למוד בו עפר אף דלא נעשה כלי בלא מחשבה וחרש שוטה וקטן אין להם מחשבה. על כרחין שחשוב שחושב במעשה כיון שמעשהו מוכחת בשביל המחשבה. והכי נמי בזה. אבל בחישב שתינק גם כן לא חשוב שחישב במעשה דאמר המעשה הי' בשביל שתינק ומחשבתו בפ"ע:

ג) והנה מזה יש ללמוד דעושה פעולה בשבת שמכח אותה מעשה יעשה אחר השבת מלאכת איסור ומלאכת היתר מותר. והנה דבר זה מפורש פרק בכל מערבין דהיכי דלא מוכחא מילתא מותר. והיכי דעושה בשביל שני דברים יוכל להיות שכוון רק בשביל דבר המותר ואף שעושה אחר כך גם דבר האסור ניכר שמתחילה כיון גם לזה. יש לדמותו לדברי רש"י דבכהאי גוונא חשיב רק הרהור. טעם הגמ' דמתיר בלא מוכחא מילתא גם כן בשביל דחשיב רק הרהור ואפשר טעם דברי רש"י גם כן משום דלא מוכחא שמתכוון גם שתדוש על כן חשיב רק מחשבה:

ד) ועם כל זה שחזקתי דבריך. בנ"ד קשה לומר שאפשר אינו מתכוין כלל להנאת גופו. כיון דזה ראשונה שמתרפא רק שממילא יוכל לעסוק בתורה יותר. בוודאי ניכר שמתכוין להנאת גופו. ומה שדחית הדחוי מפוסק על התינוק דזה הנאת גופו תקנתא דבנו. הנה דבר זה מפורש בקידושין (דף ס"ד:) באומר אחת מבנותיך מקודשת לי בוודאי כוון האב על הקטנה דהוא מצוה דרמיא עלי'. ואף דבתו הגדולה צריכה לינשא יותר ולא יעשה כן במקומינו כתיב. עם כל זה תולין דעת האדם שניחא לי' טפי במצוה דידי'. והכי נמי תולין כוונתו העיקר מצוה דידי'. ואפילו מתכוין גם לטובת התינוק מחמת קרבת האב מותר כדבריך:

ה) אולם בעיקר הדין עיינתי באחרונים ומשמעות דבריהם דהא דמותר לפסוק לצורך מצוה הוא דמשום מצוה התירו איסור דודבר דבר. ואם כן יש להתיר אף אם גם הנאת הגוף. דמכל מקום כיון שיש צורך מצוה גם כן התירו. כיון דאין הטעם שצורך מצוה לא נאסר רק שמשום מצוה התירו. ומכל מקום בנ"ד שאוושא מילתא נכון להחמיר כיון שאין צורך כל כך:

אביך הדו"ש מצפה לראותך בבריאות השלימות ומתוך שמחה הק' אברהם. סימן תקכד. ב"ה יום א' שופטים סתרו לפ"ק פה אטוואצק: שלום לכבוד חתני הרב הגדול החריף הבקי חכם מפואר מגזע אלים ותרשישים מו"ה יצחק יהודה נ"י האבד"ק לובראנץ, טשעכנאווי: א) דבר השאלה שרוצים לבנות בית לשומר בית הקברות גוי וגם בית טהרה. אך אינם משיגים פועלים גוים רק אם יבנו גם בשבת. ושם אין הדרך על ידי קבלנות רק בשכיר יום. ועיניך חזו ההיתר משום דרבים לא חשידי. והם דברי מג"א ברחוב קאליש שנוהגין לפנות הזבל על ידי גוים בשבת, וגם עוד היתר משום דמילתא דרבים קדירה דבי שותפי ומי ירצה לעסוק בשכירות פועלים ודאי יתלו בקבלנות: ב) אך כל אלה לא יועילו רק אם נפרש האיסור במקבלי קבולת בתוך התחום משום שיאמרו שכיר יום הוא. אך המעיין בריטב"א פרק קמא דע"ז יראה הפירוש דמחזי לאינשי קבלן כמו שכיר יום ונראה כשלוחו. כן עולה בזכרוני ואין לי פה ספר לעיין, גם הפרמ"ג כתב דיעות בזה. גם זה אין לי פה לעיין. ואם כן מה בכך דרבים לא יחשדו אותם ויאמרו קבלן הוא. מכל מקום מחזי כשלוחו. ועובדא דקאליש אתי שפיר בלא טעם מג"א כמו שבארתי בספרי א"ט מלאכת חורש ס"ק י"ז: ג) אך ההיתר שכתבת שהקהל יתנו כתב התחייבות לגוי השומר. והגוי יעשה קונטראקט עם האדריכל. והקהל יהיו ערבים על המעות. זה היתר טוב. אך ערבים דווקא היינו שעיקר חובו יהי' לו על הגוי שומר בית הקברות. ואם לא ישלם. המה מחוייבים לשלם לו. ואחר כך ישלמו הם עבור הגוי כדי שיפטרו מהערבות. והרי האדריכל השוכר פועלים והפועלים עושים על דעתו והאדריכל על דעת גוי השומר מאחר שהגוי הוא המתחייב לו. וגוי השומר אדעתא דנפשיה שיהיה לו בית דירה. והבית טהרה יבנו בחול לבד כמו שכתב כ"ת: